תגובות על גליון מס' 21    🔗

אם להתבטא בעדינות, הרי יש לכם הרגל רע להדפיס ב’פנטסיה 2000' קטעים מתוך ספרים שאתם מפרסמים. אמנם זו דרך מוצלחת מאין כמוה להוסיף דפים כשאין מה להדפיס, ודרך מוצלחת מאין כמוה לעשות פרסומת לספריכם, אבל אני מציע לכם להיגמל מזה ומהר.

השיר ‘גלגל חוזר’ מאת עמי שחר הוא מוצלח, וכמו כן הסיפור ‘העלוקה’ מאת רוברט שקלי. ברדבורי הפעם לא היה כל־כך מוצלח. בסיפור ‘הלילה האחרון’ חסר סגנונו הפיוטי המיוחד, המאפשר לקורא ליהנות מיצירותיו גם בלי למצוא בהם איזה רעיון, או מסר נעלה…

חברה! מה קרה ל־’מכתבי־קוראים', תמצית הגליון הבא ו’מבזקים קוסמיים'? ומדוע ישנם סיפורים המצריכים חצי־שעה כדי לחפש אחר שם מחברם?

וכמה עצות: קצת פחות פרסומות; יותר מאמרים; קצת פחות קריקטורות.

דניאל אינטרטור, בני ברק

הערת העורך:

פרסום קטעים מתוך ספרים חדשים מקובל במרבית כתבי־העת למד"ב, וגם בכתבי עת אחרים. הדבר מוסיף גיוון לחוברת, מספק מידע נוסף לקוראים, ובוודאי שהוא מהווה גם פרסומת. ב’פנטסיה 2000' פורסמו יותר קטעים מספרים של הוצאות אחרות (‘עם־עובד’, ‘לדורי’ ו’רשפים') מאשר של הוצאת ‘היפריון’ (המו"ל של ‘פנטסיה 2000’), וזאת כאשר חשבנו שיש בהם עניין מיוחד לקוראים. הדבר האחרון שחסר למערכת ‘פנטסיה 2000’ הוא חומר כדי ‘להוסיף דפים’, כלשונו של הקורא אינטרטור. אילו זאת היתה המטרה, בוודאי לא היינו נמנעים מלפרסם קטעים מהספר ‘צמא’ מאת צ'.א. מיין ובוודאי לא מ’אופוס 200' של אסימוב, שניהם של הוצאת ‘היפריון’.

*

הנאה והבנה    🔗

אין לי טענות כלשהן על טיב הסיפורים שאתם מפרסמים במגזין. להיפך, אני נהנה מהם מאוד וגם מהמדורים השונים. אבל שאלתי אליכם היא: כיצד יש להבין סיפור זה או אחר? שמתי לב לכך שמידי פעם אתם מפרסמים ניתוח התוכן של סיפור כלשהו, ואף ביקורת על טיב היצירה. מדוע עלי לשייך סיפור כלשהו לסוג מסויים של הז’אנר? מדוע לא לקרוא ופשוט ליהנות מן הסיפור? אם ניקח את הקורא ה’ממוצע', הרי שאותו קורא אינו בקי בביקורות סיפרותיות של הז’אנר ולכן איני מבין מדוע צריך לבלבל את מוחו ולנתח כל תג ביצירה?

יש לי שאלה נוספת לגבי המד"ב ה’טכני': לא לכל הקוראים יש ידע של המושגים הפיסקליים השונים ולכן אינם מבינים כמוני, למשל את המושג ‘טלפורטציה’, ‘הנעת־חלל’ וכו', וכמובן שההנאה שבקריאה סוג זה נפגמת. מדוע שלא תייחדו מספר שורות להסביר מונחים טכניים אלה?

אריה שטולברגר, נתניה

הערת העורך:

אני מסכים לגמרי שהעיקר הוא “לקרוא ופשוט ליהנות מן הסיפור,” כדברי הקורא שטולברגר. יחד עם זאת, נראה לי שאחד מתפקידיו של כתב־עת למד"ב הוא לפרסם מדי פעם ביקורת ספרות ומאמרים על סופרים שונים ויצירותיהם. נדמה לי שאיננו מגזימים בכמות של חומר מסוג זה, מה גם שברובו הוא מוקדש לא לסיפורים המתפרסמים בחוברת עצמה (פרט למקרה המיוחד של הסיפור ‘פרחים לאלג’רנון’), כי אם ליצירות אחרות.

ובאשר למונחים ‘טכניים’: אישית אינני חסיד השיטה להסביר בהערות שוליים כל מונח שעלול אולי להיות בלתי־מובן לחלק מן הקוראים. אילו הסופר היה רוצה להבהיר את המונח, היה עושה זאת בעצמו, ואין שום סיבה שדווקא העורך יעריך פחות את האינטליגנציה של הקורא. הדבר נכון במיוחד, לדעתי, לגבי סוג זה של מונחים המוזכרים במכתבו של מר שטולברגר, שהם המצאות ‘מדב"יות’ טהורות ואין להם שום קשר להשכלה טכנית. (כמו ‘טלפורטציה’ – מעבר מיידי ממקום למקום בכוח המחשבה או באמצעות מתקן כלשהו שהסופר אינו טורח – ואינו יכול, כמובן – להסבירו). מונחים אלה נהירים אולי יותר לקורא המורגל בקריאת מד"ב, ולאו דווקא לבעל השכלה במדעים המדוייקים.

*

עידוד למד"ב הישראלי    🔗

ברצוני לציין שרמת סיפורי המד"ב הישראליים המתפרסמים ב’פנטסיה 2000' עולה בהדרגה מגליון לגליון. לדעתי, כמה וכמה מסיפורים אלה ראויים בהחלט לתרגום לשפות זרות. בולט במיוחד הוא ‘מלחמת המינים’ מאת הלל דמרון (גליון מס' 15 ו־20), שבו ניכר כושר ספרותי מבריק ממש להביע רעיונות ולתאר מצבים מיוחדים. הנני תקווה שהלל דמרון יוסיף לכתוב ויקיים את הבטחתו להשלים את 'מלחמת המינים" לספר באורך מלא.

עדו גולדינג, הרצליה פיתוח

*

על הקריקטורות בגליון זה:    🔗

שתיים מבין הקריקטורות המופיעות בגליון זה (וכן זו שמופיעה בעמ' 81 בגליון הקודם הן פרי מכחולו של אומן ישראלי צעיר בשם אורי פינק, תושב תל־אביב, העומד להתגייס בקרוב לצה"ל.

“תמיד הייתי ‘שרוף’ על ציורי ‘קומיקס’,” כותב לנו אורי פינק. "ויש בידי כ־4000 חוברות קומיקס! בגיל 14 הוצאתי לאור את החוברת “סַבְּרָמֶן', שהוא ה־Super Hero'' הישראלי הראשון, וה’קומיקס' הישראלי הראשון. החוברת נחלה הצלחה רבה בקרב ציבור דוברי האנגלית בארץ ותיירים. מאז פרסמתי עוד שלושה ספרי קומיקס, והשתתפתי ביריד ספרים יהודי בטורונטו, קנדה.”

אורי פינק משתוקק למצוא דרך אל השוק הישראלי ולפתח בארץ מה שהוא מכנה ‘תרבות קומיקס ראויה לשמה’. את הרעיונות לקריקטורות מספק לו בדרך כלל ידידו גבי שחר, חובב מד"ב נלהב, לשעבר כתב ב’מעריב לנוער' וכעת חייל בשרות חובה.