(מערכה)
הנפשות 🔗
לאה: תופרת, – בחורה כבת עשרים ושבע, בעלת פנים כמושים ועינים דועכות.
ביילקה: נערה צעירה כבת שמונה־עשרה, בעלת פנים מזהירים ועינים שחורות ודולקות. שכירת־יום אצל לאה.
האם: זקנה כבת ששים וחמש, כפופה, נעה הנה והנה בחדר כצל, – מדברת בלחש ומתוך אנחה.
יצחק: בחור כבן שלושים, בעל פנים רציניים; לבוש חולצה שחורה.
מקום־המחזה: בעיר מחוזית שבליטא.
הזמן: לפני מלחמת־העולם הראשונה.
התפאורה 🔗
חדר קטן; ליד הדלת שבעבי־הבמה מימין – תנור; משמאל – ליד החלון היחידי, הפונה לחצר מלוכלכת, – שולחן־עץ מחוסר כל צבע, שמפוזרים עליו לבנים שונים, תפורים ושאינם תפורים עוד; ליד השולחן – מכונת־תפירה ושרפרף. ליד הקיר מימין – מטה מוצעת וליד הקיר משמאל – דרגש־עץ. ערב ליל־חורף. לאה וביילקה יושבות ועובדות, שקועות במחשבות; על השולחן דולקת עששית כהה.
מחזה א'. 🔗
ביילקה (אחרי דממה ארוכה, בהביטה על השעון הישן): כבר שמונה פחות עשרים… עוד עשרים רגע…
לאה (בנחת): מרבה אַת להביט על השעון?!
ביילקה (מבוישת למחצה): הרגל הוא…
לאה: אין זה הרגל, ביילקה, אלא אהבה… הוא עומד לו כבר בודאי בקצה הרחוב ומחכה לך, – הלא כך, ביילקה?
ביילקה (צוחקת): אין הדבר נורא כל־כך, כשם שאת חושבת… (מעיפה מבט על השעון, בחשבה שאין לאה מרגישה בדבר).
לאה (מתוך אנחה): כך, אין הדבר כך, כשם שאני חושבת. וכי מה יודעים אנו מדברים שכאלה… (חרש, כאלו לעצמה) לי לא חכה איש… איש לא חכה לי…
ביילקה: מה? משום־מה? (מביטה עליה מתוך רחמים).
לאה: משום מה? הה, משום־מה?! (בחיוך מר) בחיי, אין אני בעצמי יודעת – משום מה… (מסתכלת בשעון) הנה, יכולה אַת תיכף ללכת ותוכלי לראותו מיד… מושך הלב, מה? הגידי, אל תתבישי…
ביילקה (בעינים מוּרדות): ומה יש כאן להתבייש? הייתי רוצה באמת לראותו… אמנם מושך…
לאה: כן, – מושך, – יודעת אני… (נרגשה מעט) הגידי לי, ביילקה, כשאתם נפגשים שניכם יחד, – מה אתם עושים? אמרי, פתיה, הגידי…
ביילקה (בבושה): מה זאת אומרת, – מה שאנו עושים? מטילים אנו, – משוחחים בינינו…
לאה (מביטה עליה בחשק רז): וכשאת באה אצלו… הגידי, פתיה…
ביילקה: אצלו?… אצלו אני באה לעתים רחוקות מאוד… בחיי – רחוקות מאוד…
לאה (בתאוה גדולה יותר): אבל כשאת נמצאת אצלו, – כיצד אתם מבלים את הזמן? אמרי… לי – יכולה אַת לומר… הרי אין אני בעלת־בית שלך, אלא חברתך… הגידי לי הכול…
ביילקה: בודאי שאומר לך… אין אני יראה כלל… לפעמים יש שהוא מנשק אותי…
לאה (ממניחה את עבודתה מידה): לפעמים – מנשק… ויותר לא כלום? הנה, בזה אַת משקרת כבר… אין אני מאמינה לך… כסבורה אני, שאתם יושבים בודאי ומתנשקים בלי הרף… הלא כך?
ביילקה (צוחקת מתוך בושה): בלי הרף – לאו דוקא… אולם נושקים – דינו… חי־חי־חי! אני – לא, אולי – לעתים רחוקות מאוד… אולם הוא – אדם משונה הוא! מילא, – לך הרי אספר כבר הכל, – הוא היה יכול לשבת ולנשק ולנשק עד בלי די…
לאה (בלהב, נושמת בחזקה): והיכן, למשל, הוא מנשקך? אמרי, פתיה, אל תתבישי…
ביילקה (חפשית לגמרי): אדם משונה הוא… היודעת אַת היכן? הנה, – כאן… (מראה על צוארה) הנה כאן! לעתים רחוקות – בשפתים…
לאה (צוחקת מתוך תאוה): אכן, אין הוא שוטה כלל! יש לך באמת צואר יפה…
ביילקה (מתלהבת עוד יותר): לוּא ידעתי כי לא תצחקי – הייתי מספרת לך עוד דבר־מה… אך, לא! את זאת לא אספר… אדם משונה הוא כל־כך…
לאה (נרגשת כולה): פתיה, כלום למי אגלה זאת? וכי הולכת־רכיל אנכי? וכלום חושבת אני זאת לחטא ולעוולה? אדרבה, הלואי והייתי פעם אני… לא, לא זאת… ספרי, במה הוא אדם משונה?… הרי אני יודעת אותו. להיפך, הוא בחור חביב מאוד… ספרי איפוא!
ביילקה (גוחנת אליה): אולם, זכרי! אל תספרי זאת לאיש… כשאנו נשארים לפעמים לבדנו זמן רב, מבקש הוא ממני… אולם לא… מתביישת אני… לא אספר זאת…
לאה (קמה, בקול רועד): הנני משביעה אותך! מוכרחת אַת לספר לי. המתחיל – אומרים לו: גמור!…
ביילקה (מתרגשת גם כן ודוברת בלחש): כשהוא מכסה כבר את כל חלקת צוארי בנשיקות – מבקש הוא ממני, כי אפתח את החולצה… וכשאני מסרבת – מתיר הוא בעצמו את הכפתורים… אין בי אז כל כוח לעצור בעדו… כעין חולשה נופלת עלי… כאילו כוחותי אפסו… והוא מנשקני בחזה… אוי, לאה יקירה, מוכרחת אני כבר לספר לך הכול: אז – טוב לי כל־כך… נפשי תכלה בי לצאת…
לאה (נופלת עליה ולוחצת אותה בחזקה): אוי, ביילקה החכמה! אך טוב אַת עושה! טוב! טוב! טוב!
ביילקה (אינה מאמינה): האמנם? הזאת היא דעתך באמת? הגידי־נא לי, הרי אַת משכילה כל־כך… הן את קוראת ספרים רבים כל־כך… אני – אין אני יודעת כלום. לפעמים יש שאני מתחרטת על כך, ולפעמים נדמה לי, שאין בכך כלום… הוא אומר שהכול מותר… ובכל־זאת, – הכל – אין אני רוצה…
לאה (נרגשה כולה): הכול מותר, הכול…
ביילקה: גם אני חושבת שהכול מותר, אם רק אוהבים איש את רעהו באמת…
לאה: מותר, מותר… לחכמים הכל מותר, אך לכסילים אסור…
ביילקה: עכשיו הריני מבקשת ממך, כי תספרי לי גם אַת דבר־מה… הגם יצחק שלך מנשקך לפעמים? אדם משכיל הוא כל־כך… שלי אינו מלומד כל־כך… אמרי לי, בבקשה ממך… עלי לדעת זאת…
לאה (מהרהרת): שלי? יצחק? הוא אינו שלי כלל… סתם מכיר. עובדים אנו יחד בהסתדרות. – סר הוא לכאן לפעמים…
ביילקה: אצלכם – אין מתנשקים, – יודעת אני זאת… בני־אדם רציניים אתם…
לאה: כן, בני־אדם רציניים אנו… אין לנו פנאי לכך… (נשמע קול צעדים של אשה זקנה) אמא באה. לכי איפוא, בבקשה, כבר הגיעה שעה שמונה, לכי…
מחזה ב'. 🔗
הקודמות והאם.
האם (באה ובידה סל של תפוחים צלוים): הנה, הרי לכם יום… כתותי רגלי – ולשם מה? לא פדיתי אפילו עשרים אגורות מלאות; והשוטר, שתביא מגפה על ראשו, על גוי כלב שכזה! – אינו מניח לי לעמוד על המדרכה, – אפילו אם תתני לו “מכה” בצדו… הוי, מכאובי עליו! (נאנחה מרה).
ביילקה (מלובשה כבר ונכונה ללכת, חרש אל לאה): זכרי איפוא, לאה, סוד הוא…
לאה: טוב, בתי, אל תיראי… לכי כבר מהר… צר לי עליו…
ביילקה: אין דבר, יש לו פנאי. (צוחקת) ערבא טבא!
לאה: לילה טוב! (נאנחת)
האם: לילה טוב, בתי, לכי לשלום! (אל לאה, – בצאת ביילקה) הנה, נערה יפת־תואר! נחת רוח היא להביט עליה. שמעתי, כי יש לה כבר חתן.
לאה (מהורהרת): כן, יש לה…
האם: ובכן, למה־זה את דואגת כל־כך? גם לך יהיה…
לאה (בכעס): אמא, חדלי מדבר!
האם (באנחה): טוב, הסי! אין אני מדברת עוד… אכלי איפוא דבר־מה; הנה הבאתי לך גבינת־שמנת, אבל גבינת־שמנת אמתית…
לאה: בבקשה ממך, אמא, אל־נא תדברי עמי עכשיו בדבר גבינה…
האם: אל תדברי בדבר גבינה! מדוע לא לדבר? הרי בכוונה קניתי לך גבינת־שמנת; רפאוּת היא ללב…
לאה: רפאוּת ללב… את לבי לא תוכלי לרפא עוד…
האם: אצלך הרי הכול איפכא מסתברא! כשאומרים לך דבר – אין אַת שומעת בקולי… הביטי וראי מה מראה פניך…
לאה (נרגזת): אמא, האם לא תחדלי איפוא?! (נגשת אל הראי הקטן התלוי על גבי הקיר ועומדת להסתכל בו; מטיבה שערותיה בעצבנות) אמא!
האם: מה לך?
לאה (אינה מעיזה): אמא… רוצה אני לבקש ממך דבר־מה. אל־נא תכעסי עלי… מוכרחת אַת לעשות זאת למעני: רוצה אני, כי תלכי הערב לישון אצל הדודה שרה…
האם (בתמיהה): וכי מה יש? על מה־זה ולמה, לאה?
לאה (אינה מוצאת תיכף את המלים): המבינה אַת, אמא… יצחק בקשני… יצחק אמר, כי יתאספו כאן הערב… נחוץ לדבר כאן בדבר ענין חשוב מאוד… הרי יודעת אַת… הם אינם רוצים, כי יהיה אדם זר באותה שעה… המבינה אַת? אצל הדודה שרה הרי טוב לישון…
האם: חרפה ובושה היא לי… מה אומר להם שם? הצציליסטים צריכים לטכס עצה… הם ילעגו לי…
לאה: אמא, הריני מבקשת ממך, עשי זאת למעני היום, אולם מהר. (נרגשה) אולם מהרי! אמא, אל־נא תתרעמי עלי, מוכרחת אני… אני הבטחתי… (מתהלכת בחדר הנה והנה) אמא, לכי מכאן…
האם: הסי, הנני הולכת, הנני הולכת…
לאה: קחי ואכלי דבר־מה… אך מהר, אמא… הוא יבוא תיכף… הם יבואו תיכף.
האם (בכעס למחצה): אוכל כבר שם… אוי ואבוי לי… (יוצאת חרש כצל; לאה נשארת לבדה בחדר, מהלכה אנה ואנה, מביטה בכל רגע בראי וממלמלת).
לאה (לעצמה): היום עלי לגלות לו הכול… רוצה אני להנות מן החיים! ליהנות! (היא שומעת קול צעדים ומתרגשת כולה).
מחזה ג'. 🔗
לאה ויצחק.
יצחק (נכנס לאט; מעילו הישן אינו מרוכס; נראית מבעדו חולצתו השחורה): ערבא טבא! (מושיט לה את ידו).
לאה (נוטלת ידו ולוחצת אותה שעה קלה): ערבא טבא, יצחק; ובכן?
יצחק (יושב): מה – ובכן? היתה היום עבודה רבה… עלי שוב ללכת מיד. יש הערב אספה…
לאה: כך, אספה… שוב אספה… ואתה מוכרח ללכת באמת?
יצחק (מתבונן בה): כמובן – שאני מוכרח… וכי איזו שאלה היא זאת? הרי גם אַת תלכי עמדי…
לאה: כן… בודאי – גם אני אלך… (הרגעה) יצחק!
יצחק: מה? (מביט עליה בקרירות־רוח).
לאה: יצחק…
יצחק: יצחק, יצחק! מה יש?
לאה: חפצתי… מוטב שתשאר כאן… אמא איננה…
יצחק: מה אַת דוברת? נחוץ ללכת לאספה… מחכים לי שם… בודאי!
לאה: אין אני יכולה ללכת… אמא איננה…
יצחק: היכן אמא? הרי תבוא בודאי תיכף…
לאה: לא, היא לא תבוא… לא תבוא..
יצחק (בתמיהה): משום־מה?
לאה (בגמגום): אני שלחתיה מכאן בכונה… חפצתי… (מפסיקה באמצע).
יצחק: משונה אַת מאוד הערב, לאה. אין אַת מדברת. – איזה סוד משונה…
לאה: סוד… כן… דבר נורא…
יצחק: הגם בפני יש לך סודות? גם בפני?
לאה (מתבוננת בו): וכסבור אתה, שמותר לך לדעת את כל הסודות? (מחיכת חיוך מר).
יצחק (בבטחה): כסבור אני – שכן; כמדומני, שגם אַת יודעת זאת.
לאה: אין אני יודעת כלום… אין אני יודעת מאומה…
יצחק: ובכן, לאה, ספרי.
לאה: ואתה תשאר כאן?
יצחק: אין אני יכול… האספה… עלינו ללכת.
לאה: כך, האספה… ובכן בוא ונלכה. גם אני הולכת.
יצחק: ואַת אמנם לא תספרי?…
לאה (בכעס עצור): לא… אסור… אסור… סוד הוא… (מתפרצת בצחוק חולני).
יצחק (מביט עליה בתמיהה): לאה, מה לך הערב? אמרי, דברי!
לאה (שבה למנוחתה): לא, לא כלום… אם־כן, למה זה שלחתי את אמא?… חשבתי דבר־מה… חפצתי דבר־מה.. ושכחתי לגמרי כי כבר עבר המועד!
יצחק (מבלי להבין): כן, באמת כבר מאוחר מאוד… בואי ונלך לאספה…
(המסך נופל במהירות)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות