(מערכה)
הנפשות 🔗
ר' חיים זישס. בעל־בית אמיד.
חנה. אשתו.
גולדה, אסתר. בנותיהם, נערות צעירות ויפות.
חייקל, סרסור.
קצין א', זקן.
קצין ב', בינוני.
קצין ג', צעיר.
חנקה, הלנה, מניה. שלוש נערות מבית־הבושת.
מקום־המחזה: לבוב העיר.
הזמן: בימי המלחמה העולמית.
התפאורה 🔗
בביתו של ר' חיים זישס; – חדר־אוכל גדול המרוהט באופן “בעל־ביתי” מן הדור הישן; באמצע החדר – שולחן גדול המכוסה מפה לבנה; מסביב לשולחן – כסאות אחדים. על הקירות – תמונות של רבני־ישראל ומפת ארץ־ישראל. בחדר מתהלכים כצללים ר' חיים, אשתו ושתי בנותהם. האם סופקת בכל רגע את כפיה. נשמע קול צלצול בדלת והכל רועדים מפחד. גולדה ואסתר מתרפקות חרדות על אמן. חיים הולך לפתוח את הדלת ושב תיכף עם “חיקל סרסור”, יהודי באמצע שנותיו, בעל עינים טובות וחיות. תלבשתו – חסידית, אבל נקיה; זקנו הארוך ופאותיו – מסודרות כראוי. בבואו שותק הוא רגע, כאילו נכנס לבית־האבל ואסור לו על פי דין לפתוח בשיחה לפני בעל־הבית; סוף־סוף מתפרץ הוא ומתחיל).
מחזה א' 🔗
חייקל: הגיעו זמנים!
ר' חיים (משפיל עיניו ארצה): כך… ומה נשמע בעיר?
חייקל: רע, אבל בחסד… אין י"ש ולפיכך הם שקטים יותר. דורשים הם בלי הרף צרכי־מזון וכסף.
חיים: והרי נתנו להם כבר.
חייקל (מחייך חיוך מר): וכלום יש שיעור לשונא? ונוסף לזה מלשינים הפולנים, והרוטנים מראים באצבע על כל יהודי עשיר…
חיים: וכי יש עכשיו יהודי עשיר בעיר? – הכל חרב ושמם…
חייקל: מילא, אם אַין – הרי לא יתנו להם. אולם זה מה שיש והם נוטלים להם בעצמם –. זה הוא רע… (מביט על שתי הבנות). ולמה מסתובבות אלה כאן בבית, ונוכח החלון? יש סכנה בדבר.
חנה: עד עכשיו היו במרתף… קפאו שם מקור… ועלו הנה, כדי להתחמם קצת… צפרי המסכנות… הבן – במלחמה, ומי יודע היכן נתפזרו שם עצמותיו… והבנות צריכות לרעוד כעלה מפני כל רעש קל (פורצת בבכי), שובנה, בנותי, אל המרתף…
חייקל: בודאי – אל המרתף! ראיתי מחנה של קצינים שהסתובבו כאן ברחוב… הם לא הרגישו בי; היודע אני? יכול להיות, שלגבר אינם עושים כל רע (מחייך). יעשו לי דבר־מה! איזה ערך יש לחיים בכלל, – בימינו אלה? – קצתי בחיים. אין אני מתירא מפניהם ובלבד שבנותי נמצאות, – ברוך השם – בוינה… מי יודע, אם יש להן שם פרוסת לחם לאכול, אבל בטוחות הן, לכל־הפחות, מיד ה"שונא"…
חנה (בדמעות): ואנו – לבנו לא נתן אותנו לשלוח אותן מכאן לעת־כזאת… הבן בחזית המלחמה, תהיינה לכל־הפחות הילדות אתנו בבית. מי יכול היה לשער, כי האויב יתפרץ לכאן מהר כל־כך… (אל הבנות) ובכן, התחממתן כבר קצת? רדנה, בנותי, שוב אל המרתף, – הם יכולים להתפרץ הנה בכל רגע.
אסתר וגולדה (יוצאות בפחד).
חנה (נגשת ומציצה בעד החלון, עומדת רגע ונסוגה לאחור כשהיא סופקת כפיה, בקול יללה): אוי לי! – שלושה קצינים הולכים הנה!…
חיים (נגש אל החלון): כן… כמדומני שהם הולכים ישר הנה… רע! לכי אחרי הילדות, – אל המרתף.
חייקל (מתבונן בחנה): אי… יהודיה זקנה… יכולה היא להשאר כאן…
חנה (מבוישת): היודעת אני מה… (מעבר לדלת נשמע קול צלצול של דרבנות וחרבות, ודבור חי מעורב בצחוק).
כולם (בפחד): הם באים!…
(הדלת נפתחת ברעש ואל החדר מתפרצים שלושה קצינים בגיל של שלושים עד ארבעים שנה; הם לבושי מדי־צבא ארוכים וחגורים אבנטים רחבים. מימין, סמוך לחזה, תלוי אקדח בנרתיק של עור, ומשמאל חרב ארוכה הנגררת על הרצפה ברשלנות ובגאוה).
מחזה ב' 🔗
הקודמים והקצינים.
קצין א' (בתוקף ובגודל־לבב): ובכן, יהודי! המרוצה אתה מזה, – שהרוסים כבשו את לבוב שלכם?
חיים (מבין בקושי): כן, אדוני הנכבד! (שאר הקצינים צוחקים).
קצין א' (אל חנה): ואַת, חייטשקה… (מתבונן בה) הכבר זקנה אַת? בת כמה אַת, חייטשקה?
חייקל: היא אינה מבינה, כבוד מעלתך, היא אינה מבינה רוסית… יהודיה זקנה… למעלה מששים…
חנה (נרגעת מעט, מניעה בראשה מתוך ענוה): אשה זקנה, אדוני… (הקצינים צוחקים).
קצין ב': ובכן, היכן הם בניכם?…
חיים (נפחד): אַין… אין לנו בנים…
קצין א' (מתוך צחוק): עקר ועקרה? מה?
קצין ג': היכן הן החייטשקות הצעירות שלכן? התחבאו, – מה? או שלחתם אותן לוינה… מתנה לפרנץ יוסף?
חייקל: יש להם בן יחיד… ונלקח לצבא, למלחמה, העלוב…
חיים (נאות): בן־יחיד…
קצין א' (בכעס עשוי): הלך ללחום נגדנו… לירות בצבא שלנו!… (מאים עליהם בחרבו).
חיים (נפחד): הוא לא רצה באמת ללכת… ומה היה יכול לעשות?…
קצין ג' (משתעשע בחרבו): כן, איש מכם אינו רוצה ללכת לצבא. גם יהודינו הם כך, אבל לוקחים אותם בכוח ומעמידים אותם בשורה הראשונה – לנוכח האש… (צוחק).
קצין א' (נעשה רציני, אל חבריו): הנה, אחי, מה שאמת – היא אמת… יהודינו אינם רעים כלל וכלל… בגדודי – הצילני יהודוני אחד מסכנה… עכשיו חתכו לו את רגליו… הוא קיבל אות הצטיינות מן המדרגה הראשונה! יהודי גבור! אין מה לדבר!
קצין ג' (מתוך אש־להבה בעיניו האפורות): אבל, אדוני הקצין, הנני מרגיש, כי ליהודי זה צריכות להיות בנות… אנכי מבין קצת בענין זה. – ריח של יהודיות צעירות נודף בבית…
קצין ב': כן, מרגיש אני. – הן כאן… כמה – אין אני יודע… אבל ישנן כאן חיוטשקות (מתפרץ בצחוק של שביעת רצון).
קצין א' (מסתכל בחיים ובחייקל־סרסור): מי כאן בעל־הבית?
חיים (מגמגם): אני…
חייקל: ואני הנני שכן…
קצין א' (כטוב לבו עליו): הגד דבר־אמת: – היש לך בנות כאן?
חיים (באומץ): לא!
חנה: אין, אדוני, – אַין… חוץ מבן־יחיד… (הקצינים צוחקים).
קצין א': אם־כן, עליך להביא לנו נערות… המבין אתה? לא תועיל לכם שום חכמה… אנשי־צבא אנו, ודורשים אנו את כבודנו! מה שמגיע לנו – מגיע לנו! מכיון שכבשנו את העיר, חיבת היא לשלם לנו מס…
חיים: ומהיכן אקח לכם?
קצין ב': אין זה עסקנו! אין לנו סבלנות לחפש עוד…
קצין ג' (בכעס): יהודי! הבא לנו שלוש יהודיות יפות, ואם לא – (שולף חרבו מנדנה).
חייקל (נראה, – שרעיון חדש עלה במוחו): כבוד מעלתך… אנכי אביא…
חיים (מביט עליו בתרעומת).
חייקל (חרש לחיים): מבית־הבושת…
חנה (סופקת כפיה): אוי, ואבוי לשברי!…
חיים (לוחש): נורא!
חייקל: “גזרת ת”ח…
קצין ג': מה אתם מפטפטים שם בשפתכם הנלעגת?! דברו כבני־אדם! דברו רוסית.
חייקל: כן, רוסית… רוסית… אנוכי מבין…
קצין א': הם ידעו עוד רוסית! יהודינו יודעים רוסית כולם! אנחנו נלמד גם אותם כאן!
חייקל (משתחוה להם באופן משונה; הקצינים פורצים בצחוק).
קצין ג': לך ושוב מהר, והבא אתך סחורה משובחת, ואם לא – נהרגו כאן את יהודיך…
חייקל (מתוך פחד): תיכף, תיכף! תיכף ומיד! (יוצא).
קצין א' (מתבונן בתמונת הרב התלויה על הקיר): מי זה?…
חנה (בהנאה): רבן גדול… לאלוהים… (מראה באצבע למעלה…).
קצין א': כן, רבן… (מחיך, שולף לאט את חרבו מנדנה ודוקר בה בקור־רוח את התמונה. שברי־זכוכית נופלים ברעש ארצה; התמונה שנקרעה לשנים נופלת ארצה… הקצינים פורצים בצחוק… חנה מוחה דמעה מתוך עיניה. חיים עומד ליד החלון ונאנח קשה).
קצין א' (מתבונן למפת ארץ־ישראל שעל הקיר): איזו שטות היא זאת?
חיים (מביט בעיני־חבה על המפה ומחריש).
קצין א' (בכעס): מדוע אתה שותק?
חיים (בכעס עצור): ארץ־ישראל!… פלשתינה!…
חנה (בתחנונים): אל תגע, אדוני ה"פריץ", – עוון הוא…
קצין ב' (בהתול עוקץ): ארץ־מולדתם העתיקה…
קצין ג' (בלעג): מלכות ירושלים… (שלושת הקצינים פורצים בצחוק… פתאום נשמע קול צלצול בדלת. חנה קמה והולכת לפתוח. – נכנסים חייקל, מבויש, ואחריו שלוש נערות בעלות עינים שחורות ובוערות ופנים בלים. חנה וחיים משפילים עיניהם מבושה).
מחזה ג' 🔗
הקודמים, חייקל והנערות (המביטות בחוצפה על הקצינים).
חייקל (בבושה): שלוש נערות… הבאתי, – הוד מעלתך.
קצין ג' (מתבונן בנערות באי־רצון): היכן זה השגת אותן?
חייקל: בעיר… אצל בעל־בית אחד… אצל השני… אצל השלישי… את הנערות היפות ביותר שבין היהודים בחרתי… הכול למענכם!…
קצין א': רמאי אתה! סחורה כזו ידועה לנו עוד מביתנו! הזה הוא חן בנותיכם היהודיות? מכוערות שכמותן!
חייקל (נפחד): מצרות, הוד מעלתך… מרעב… בעת מלחמה…
קצין ג' (מביט על מנקה): אין דבר, לא רעה… (ניגש אליה ותופשה בחזה).
חייקל (אל מנקה): התראי כצנועה…
מנקה (אינה מניחה לנגוע בה למראית־עין).
קצין ב': עינים יש להן, יפות, דולקות, אולם הגופים… (מסתכל בהן).
חייקל (בהתלהבות): יפהפיות, הוד מעלתך, יפות מאוד, אך המלחמה… הצרות…
קצין א' (ניגש אל הלנקה): ובכן, נסיכה ירושלמית… הבאמת צנועה אַת כשם שאת נראית?
חייקל: בנות כשרות, וישרות כזהב טהור… ביישניות! וכי אינם רואים? בקושי רב עלה הדבר בידי, עד שהסכימו לכך!
חנה וחיים (שאין יודעים היכן להסתיר חרפתם): אוי ואבוי! אוי ואבוי!
(הקצינים מתבוננים בנערות העומדות לפניהם בראשים מורדים; פתאום נשמע מאיזה מקום קול בכי היסטרי).
הקצינים (בשמחה): בכי־נשים! יש כאן נשים – נחבאות!
חנה (סופקת כפיה): אוי לי! אוי ואבוי לי!
חיים (רומז לחייקל): רע!
חייקל (ביאוש): עכשיו רע ומר!
קצין ג' (בתרועת נצחון): אבל אני הרגשתי תיכף, כי ישנן כאן נשים.
קצין א': ובכן, אחי! תיכף נראה! (הקצינים הולכים אל הדלת שמשם נשמעה הבכיה).
חיים (חוסם בפניהם את הדרך): לא! לא!
חנה (נופלת לרגלי קצין א'): אדוני היקר! (מנשקת את קצה חרבו; אך הקצינים דוחים אותם בכוח מעם הדלת ורצים אל המרתף. חיים חנה וחייקל רצים אחריהם. הנערות עומדות ומביטות זו על זו מתוך השתוממות).
מנקה: אנחנו הננו הקרבנות בעד כל העולם…
הלנקה (ברוגז): היה לך לאבד דבר־מה…
חנקה: ואני – לבי בוכה בקרבי… חבל עליהן בכל־זאת… נערות כשרות… הבה ונציל אותן… (שתי הבנות גולדה ואסתר נהוגות בידי הקצינים, – נכנסות; אחריהן חיים, חנה וחייקל).
מחזה ד'. 🔗
הקודמות, הקצינים עם גולדה ואסתר, חיים חנה וחייקל.
קצין א': הנה, – אלה הן יפהפיות!
קצין ב': הנה לאלה התכוונו!
קצין ג': חבל רק, כי שתים הן!
קצין א' (בגודל לבב): אנחנו כבר נחלק בינינו…
חנקה (אל קצין א'): הנח להן!
הלנקה: קצינים צריכים להתנהג באופן נאה יותר!
מנקה: וכי אנו פסולות בעיניכם?
קצין א': המקנאות אתן? (צוחק אל מנקה) אגב – אַת השארי כאן!
קצין ב': תשארנה כולן!
קצין ג': בודאי – כולן!
מנקה: אני לא אשאר!
חנקה – וגם אני – לא!
הלנקה: אין זאת, כי אם מתות תחזיקונו כאן!
קצין א' (בהשתוממות): וכי מי אתן?
מנקה (כמו להכעיס): זונות!
חנקה: באנו לגאול מידכם שתי בנות־ישראל כשרות…
הלנקה: אסור לכם לנגוע בהן! נערות צנועות הן! (הקצינים מסתכלים זה בזה).
קצין א' (רוטן): מענין!
קצין ג': מה־זה עמדו להתוכח עמנו? או קחו אותן, או ירו בהן!
מנקה (מגלה את חזה): ירה!
חנקה והלנקה (מחשפות חזיהן, בקול אחד): ירו!
חנה (בניגון של תחינות): הוי, הרי בנות ישראל יקרות הן, צדקניות!
חיים (אל אסתר וגולדה): בנותי! גם אתן, – מוטב כי תתנה לירות בכן ו…
חייקל (מביט אל שלוש הנערות): עזורנה, בנות־ישראל! הצלנה שתי בנות ישראל כשרות וצנועות!
שלוש הנערות (באותה עמדה): ובכן, ירו בנו!
קצין א': אלה הן נערות אחרות לגמרי!
קצין ב': גבּוֹרות!
קצין ג': כן, – לגמרי לא רעות!…
קצין א' (מראה על מנקה): היא מתחילה למצוא חן בעיני מאוד.
קצין ב': כל שלושתן מוצאות עכשיו חן בעיני.
קצין ג': כן, עיניהן לוהטות כעיני ז’ן ד’ארק… (צוחק).
קצין א' (כמהסס): נניח אולי את השתים הללו?
קצין ב': חבל אמנם, – אבל…
קצין ג': אם שלוש אלה מבקשות כל־כך – ברוח גבורה…
שלוש הנערות (בקול אחד): אנו דורשות!
קצין א' (צוחק): מה בעיניכם חוצפה שכזאת?!
קצין ב' (מביט בבוז על אסתר וגולדה): שונא אני נשמות בכיניות. (חיים וחנה מביטים זה על זו. אסתר וגולדה לוטשות עינים ואינן מאמינות לכל המתרחש כאן).
חייקל (לוחש): “גזרת ת”ח… גזרת ת"ח. (דממה).
קצין א' (אל מנקה): הגידי להן איפוא, כי חפשיות הן.
מנקה (מלטפת בחנופה את שפמו): חביבי!
חנקה (אל קצין ב'): בן־חיל וטוב אתה!… (כל אחת הנערות לוקחת אחד הקצינים שלובת־זרוע ומובילה אותו אל החדר השני. אסתר וגולדה מכסות ראשיהן בכפות ידיהן ונופלות כמו לתוך ים של שכחה).
חייקל (אל חיים): כלום יכול אתה להעריך את גדלה של נשמה יהודית?!
חיים: מי יודע… אנכי יוצא מדעתי!
חנה (בפנים של יראת־שמים): יעזור להן ה'! מופקרות, – אך אלהים חיים בלבן… הצילו את בנותי מחרפה ובושה…
(דממה מעיקה)
(המסך יורד לאט־לאט).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות