(מהתלה במערכה אחת)
הנפשות 🔗
גליקסמן, בּס, הורוביץ, ברמן, חנקה. חבר צעירים מערים שונות.
רוכל א.
רוכל ב.
רוכל ג.
רוכל ד.
התפאורה 🔗
חדר מיוחד במסדרון ארוך בקומה הרביעית. בחדר, לצד־מזרח, שולחן קטן ועליו מונחים ספרים בלתי־מכורכים בלי סדר. מתחת לשולחן מכונה לבשול־תה. ליד השולחן כסא שמשענו שבור ומתגולל על הארץ לרגלי השולחן – כאבר מדולדל ויתום. ליד הכותל מצפון מטת־ברזל רעועה ולא מוּצעת; השמיכה מוטלת למחצה על המטה ולמחצה תלויה היא ויורדת על הארץ, ונראה מזרון־בד גס, שהקש שבתוכו נשקף החוצה.
ממעל למטה, על הקיר, תלוי כובע בּלה ומעיל ישן.
הבמה ריקה זמן־מה. אחר כך נשמעים מאחורי־הבמה קולותיהם של גליקסמן ובס. נפתחת הדלת ושניהם מתפרצים החדרה.
מחזה א'. 🔗
גליקסמן ובס.
גליקסמן (בחור כבן 27, גבה־קומה ורזה, לבוש מלבוש ממוֹרט וצארון מלוכלך): הרי לך – גם הוא איננו בבית! כשאין־מזל – לא יועיל כלום!
בס (בעל קומה בינונית, לבוש חולצה כחולה, שערותיו שחורות וארוכות; מרכיב משקפים, שמבעדם נשקפות שתי עינים שחורות וזועפות): הזה הוא ה"גביר" שלך? (מעיף עין על המטה הרעועה) “גביר” יפה!…
גליקסמן: בתור “גביר” לא תארתיו לפניך. אמרתי רק, שלפעמים מקבל הוא מביתו רובלים אחדים… שמא קבל בימים אלה.
בס: ואם אפילו קיבל – ודאי שכבר הוציאם ובזבז את הכול.
גליקסמן: כסבור אתה, שהכל דומים לך! אך מה־בצע בדבר, – אם איננו? בוא־איפוא!
בס: לא, אין אני הולך עוד לשום מקום… אין לי כוח. אשתטח לי כאן על גבי המטה ואשכב כך עד יציאת־הנשמה (משתטח על גבי המטה).
גליקסמן: שוטה אתה… מה שיך לומר “לשכב”? – אסור להתיאש. הריני אומר לך, כי עוד היום נשיג כסף. חש אני בי כוחות…
בס: אין לי צורך בשום דבר… ככה אשכב לי ו.. אילו היתה לכל־הפחות סיגריה! הלך אין כלום? שמא – קצה סיגריה?
גליקסמן: אמנם אצלי מונח באיזה מקום חצי־סיגריה, אלא שאני גופי רוצה מאוד לעשן – מילא, נחלק בינינו. היש לך גפרור?
בס: גפרור, כמדומני, יש לי. (מוציא מתוך שכיבה קופסת גפרורים מכיסו ופותחה) – גפרור בן־יחיד, הזהר־נא!
גליקסמן (מתבונן בגפרור): גפרור זה נוטה למות! (הוא משפשפו ומדליקו בזהירות כשחצי־הסיגריה נתון בפיו). הנה – הנה! לא! הולך וכבה, לא!
בס: מהר!
גליקסמן (מגיש בחפזון את הגפרור הדולק אל פיו, ומיד נראה עשן מתמר ועולה): חסל!
בס: הנה, ברוך־השם, עולה עשן! עשן והשאר גם לי “משיכות” אחדות.
גליקסמן: אני משאיר, – משאיר! (מושך “משיכות” חזקות אחדות ומוסר את השאר לבס; בס נוטלו, מתבונן בשיוּר ב"רוגז", מעווה פניו ומכניסו לתוך פיו).
בס: אילו היה בידי עכשיו מין דבר שכזה, שיחריב את כל העיר, הייתי עושה זאת. “גם לי גם לך לא יהיה!” –
גליקסמן: ואני – אילו היה לי עכשיו דבר־מה למכור בעבור ארוחה טובה, – הייתי מוכר. (חושב רגע) מה, למשל, יכול אני למכור? (בודק ומחפש בכיסי בגדיו ומוציא משם ארנק ישן) מה דעתך, בס? האפשר לקבל בעד זה דבר מה?
בס (מתבונן בארנק מרחוק): יכול אתה להשליכו החוצה!
גליקסמן: לפנים שלמתי במחירו חצי־רובל.
בס: לפנים.. לפנים גם אתה היית שוה יותר…
גליקסמן: כן, לפנים… אבל אין דבר, אין אני נופל ברוחי גם עכשיו… מרגיש אני כי החיים בוא־יבואו עוד… כל זה הוא רק מעין “הקדמה”… ומה אכפת לי אם ה"הקדמה" היא טפשית במקצת…
בס: כל ימי־חייך יהיו מעין “הקדמה” כזאת; לעיקר־החיים לא תגיע לעולם; כל ימי־חייך תבקש “שעורים” וארוחת־צהרים.
גליקסמן: זה נראה עוד… (מן החצר נשמע קול שירת הסמרטוטר: “סחור־מכור”, “רוכל”!), אלמלי היה מה למכור… (הקול “סחור־מכור”, “רוכל!” נשנה ונשלש).
בס: וכי־מה יכול אתה למכור? אין זאת, כי אם הנשמה שבך, ומי יקנה אותה? מזוהמה היא כבר.
גליקסמן (מעיף מבט אל הקיר במקום שתלוי שם המעיל): וכי למה לי למכור את הנשמה, אם כאן תלוי מעיל לא רע כלל וכלל? (ממשש את המעיל) כן, מעיל לא רע כל־עיקר!
בס (בתמיהה): כלום שלך הוא?
גליקסמן: שוטה שבעולם… מה שייך “שלי־שלך”? – הרוכל בחצר ואנו כאן – משמע שהוא שלנו.
בס: לאנרכיזם, כידוע לך, הנני נוטה אמנם במקצת, אך לא באופן שכזה.. יש דרכים יפות יותר…
(הסמרטוטר מכריז עדיין בקול: “סחור־מכור”, “רוכל!”)
גליקסמן (יוצא בחפזון אל החצר; בס נשאר יחידי בחדר וקם מן המטה; בעוד רגע נכנס גליקסמן עם הסמרטוטר, יהודי כבן־חמישים, לבוש קפוטה ארוכה וישנה ועל רגליו – מגפים גסים).
מחזה ב'. 🔗
הקודמים והרוכל.
הרוכל: ובכן, הבה ונראה את ה"סחורה" שלך! מה יש לך?
גליקסמן (מסיר את המעיל מעל הקיר): הנה, את המעיל הזה הייתי רוצה למכור.
הרוכל (נוטל את המעיל בידו, מסובבו לכל צד): “סחורה” ישנה… יש בה כבר חורים אחדים.
גליקסמן: היכן?
הרוכל: היכן – שואל אתה? כלום אינך רואה? שמא יש לך עוד דבר־מה? נעלים? מכנסים ישנים?
גליקסמן: הנה, מה שעיניך רואות, יותר אין לי כלום. ובכן איפוא, כמה אתה נותן?
בס (רוטן): מה שבן־אדם מרשה לעצמו!
הרוכל (מתבונן לבטנה): הבטנה כבר ממורטה לגמרי. כמה אפשר לתת בעד מעיל שכזה? כסבור אני… כמה אפשר לתת? וכמה אתה רוצה?…
גליקסמן: הרי קונה אתה לפעמים קרובות ואתה יודע בודאי יותר ממני?
הרוכל: כסבור אני… מה שייך אני יודע יותר. הרי ה"סחורה" – שלך היא ועליך לומר את המקח.
גליקסמן: כן, זה אמנם נכון: ה"סחורה" שלי היא…
בס (בקוצר־רוח): גמור־איפוא את הענין!
גליקסמן (מתפרץ): שני רובלים!
הרוכל (מסתכל בו ברוגז, לוקח את השק תחת זרועו ורוצה ללכת): שלום!
גליקסמן (נבהל): ובכן, מה? כמה אתה נותן? הרי יכול אתה לומר…
הרוכל (מתרכך קצת ושב): אני עצמי מוכר לך מעילים שכאלה במחיר של חמשה זהובים האחד. אפילו מאה.
גליקסמן (בכעס): אין אני סוחר במעילים! אמור – כמה אתה נותן?
הרוכל (נוטל שנית את המעיל ובודקו).
בס: אוי, גועל־נפש תוקף אותי!
הרוכל: חצי רובל.
גליקסמן (בחפזון): מילא, טול! זה הוא אמנם בזול, אך יהא יהודי מרויח…
בס (בלחש): אכן, “נדיב־לב” אתה…
גליקסמן (הצידה): שתוק!
הרוכל (נוטל שוב את המעיל בידו ובודקו מכל צד).
בס: היהודי מתחרט…
גליקסמן (בקוצר־רוח): ובכן, ר' יהודי, הזדרז־נא!
הרוכל: “חרטה אינה מעשה־סוחר”. חרטה אין לי, אלא גם לא אתעשר מזה… (מוציא מכיסו ארנק, ממשמש בו באצבעותיו ומוציא לבסוף מתוכו רובל־כסף) היש לך עודף חצי רובל?
גליקסמן: לא!
בס: אֶ, אילו היה לנו חצי רובל!
גליקסמן (לוחץ על נעלו של בס): שתוק!
הרוכל: ובכן, מה עושים איפוא? צריך ללכת ולפרוט.
גליקסמן (מיואש): האין לך מעות?
הרוכל: לא, יש לי רק רובלים שלמים אחדים…
גליקסמן: מילא, נרד למטה אל החנות ונפרוט.
בס: שוב תיכף.
גליקסמן: תיכף ומיד!
הרוכל (מרים את השק על גבו ונוטל את המעיל תחת זרועו): ובכן, בוא!
גליקסמן (נבוך): במטוּתא ממך, שים את המעיל לתוך השק.
הרוכל: רצונך לתוך השק – יהא לתוך השק (מניח את המעיל לתוך השק; גליקסמן והרוכל יוצאים).
בס (נשאר רגע לבדו ומתהלך בחדר הנה והנה. נשמע קול צעדים ושיחה במסדרון; נכנס הורביץ ואחריו עוד רוכל. הורביץ, בראותו את בס, נשאר עומד רגע ומסתכל בו בתמהון; בס חיור ונפחד).
מחזה ג' 🔗
בס, הורביץ, הרוכל, ואחר כך גליקסמן.
בס (נבוך במקצת): חברך גליקסמן הביאני הנה; שמי – בס.
הורביץ (במבוכה גם הוא): נעים מאוד. שב, בבקשה! (אל הרוכל) תיכף אני מראה לך (מחפש על גבי הקיר) היכן הוא המעיל? (מביט על בס; בס מתפרץ בצחוק היסטרי).
הורביץ (נבוך): למה אתה צוחק… המ…
הרוכל: ובכן, מה? אין לי פנאי. (במסדרון נשמע קול צעדים, נכנס גליקסמן).
הורביץ (אל גליקסמן): היכן היית?
גליקסמן: כאן בחנות, קניתי סיגריות.
הרוכל: ובכן מה יהיה? התראה את המעיל או לא?
הורביץ:תיכף, תיכף! (אל גליקסמן): דבר מוזר… כשיצאתי מכאן השארתי את המעיל תלוי על הכותל… בעיני ראיתיו… ועכשיו איננו (מביט על בס).
גליקסמן: ומי אשם בדבר? כשיוצאים מן הבית נועלים את הדלת…
בס (אל גילקסמן): אדם מכוער אתה!
הרוכל: שמע־מינה, שדרכי היתה לחינם…
הורביץ (כאשם): סלח־נא, ר' יהודי. מה יכולני לעשות? גנבוהו דוקא… עתים קשות! להיות “בעלן” על מעיל שכזה!
הרוכל: חוצפה! סוחב, סוחב אותי מן הרחוב השני, ולבסוף – מי? מה? גנבוהו!
גליקסמן: ר' יהודי – הא לך חמש פרוטות ולך־לך לחיים ולשלום!
הרוכל (נוטל את המטבע בפנים מרוצים): תודה רבה, יהא בשביל ככר־לחם (נאנח) אֶח־אֶח… עתים קשות (יוצא).
הורביץ (יושב על גבי המטה): הנה עתים, עתים. שלא להשיג בשום מקום רובל בהלואה… (אל גליקסמן), אמור־לי, הלך אין כלום? בשביל ארוחת־צהרים, – לכל־הפחות.
גליקסמן: מאי משמע – אין לי כלום? הנני עכשיו “גביר” גדול, יש לי שלושה זהובים שלמים בכיסי.
הורביץ: וכי למה־זה יספיק בשביל שלושה (מביט על בס).
גליקסמן: אין דבר, – יספיק! נערוך סעודה משותפת בעצמנו ויעלה לנו בזול יותר. מי הולך לקנות מטעמים?
בס: הב כסף ואביא!
גליקסמן: הא־לך (נותן לו מטבעות אחדים), תקנה שתי לטרות לחם.
בס: ולמי־זה יספיק?
הורביץ: בודאי שזה מעט, רעב אני ככלב ממש…
גליקסמן: מילא, קנה שלוש ליטרות, דג־מלוח טוב, אבל מן המין המשובח באמת! תה וסוכר באגורות אחדות וקופסת־סיגריות. ואם ישאר לך עוד כסף, – תקנה עוד חתיכת־גבינה טובה.
בס: נראה… (יוצא).
הורביץ: בעצם ענשני אלוהים… חפצתי למכור את המעיל אף על פי שאינו כלל שלי, לאמיתו של דבר הריהו של ברמן.
גליקסמן: מנין לך מעילו של ברמן?
הורביץ: הוא לן אצלי הלילה,– אין לו דירה… המעיל – הוא מעיל־חורף והיום – הוא יום חם, קם והלך לו בבוקר במעיל הקל שהוא לובש תמיד מתחת למעילו.
גליקסמן: כן… הנה, אין דבר, עכשיו חם בחוץ…
הורביץ: כן… ובכל־זאך חרה־יחרה לי מאוד: כיצד זה חפצתי למכור מעיל שאינו שלי?! בשעת הדחק מאבד האדם את רגש היושר הפשוט ביותר… אולם מתמהמה הוא, זה ידידך, מה שמו? –
גליקסמן: שמו בישראל בס, אך “בן־יקיר” הוא; נוטה אמנם קצת לאנרכיזם, כדרכו של אדם שלא אכל זה שלושה ימים… (במסדרון נשמע קול צעדים).
הורביץ: הנה הוא מביא כבר… רעב אני עד מאוד.
גליקסמן: לא! זה לא הוא… אין אלה צעדיו (נכנס ברמן עם רוכל שלישי, מלובש כראשון, אך זקן ממנו מעט. בידו האחת שק ועל השניה תלוי זוג־נעלים).
מחזה ד' 🔗
גליקסמן, הורביץ, ברמן והרוכל, אחר־כך בס.
ברמן (לאחר שחפש על הקיר מעל למטה, אל הורביץ): האם לא ראית את המעיל שלי?
הורביץ (מגמגם): המעיל? המעיל? גם אני אינני יודע, גם אני חפשתיו…
הרוכל: ובכן איפוא, הזדרז קצת, אין לי פנאי.
ברמן: תיכף… תיכף…
הורביץ: וכי למה־לך המעיל?
גליקסמן: מסתמא למכור! כלום אינך רואה?
הרוכל: ובכן, מה יהיה?
ברמן: אין אני מבין זאת כלל (מושך בכתפיו).
בס (נכנס, מחזיק בשתי ידיו חבילות צרורת בניר; בראותו את הפנים החדשים הוא משתאה, אחר־כך הוא מחייך, בתרעומת אל גליקסמן): ובכן – אכלו!
גליקסמן: ואתה?
בס (בכעס): אני לא אוכל… (קורא את גליקסמן הצדה) שמע־נא, אם לא תספר שאתה מכרת את המעיל,– אין אני אוכל…
גליקסמן (אל בס): טוב! (אל כולם) אחים! את המעיל מכרתי אנכי! הרי לא תתרעמו עלי?
הורביץ: שוטה שבעולם, – ולמה לא אמרת זאת תיכף?
ברמן: מכרת? לא איכפת לי… אדרבה… במוחי ניקרה רק השאלה: היכן יכול הוא להיות?
הרוכל: אם־כן, מי ישלם לי שכר־הליכה?
גליקסמן (אל בס): שמא נשארו לך עוד פרוטות אחדות, תן ליהודי.
בס: אף פרוטה לא…
גליקסמן: אל תתרעם ר' יהודי! שמא מוצא אתה תועלת בכובע זה? (מסיר מעל הקיר כובע ישן וקרוע).
הורביץ: כן, את הכובע יכול הוא לקחת. אני לא אחבוש אותו עוד…
הרוכל (נוטל את הכובע, מתבונן בו ומניחו חזרה): לכובע זה אין כל ערך בשבילי… אין הוא שוה כלום…
גליקסמן: ובכן, מה נוכל לעשות לך? הבו אחים ונסב לסעודה. בס הוא בן־חיל, קנה הרבה דברים טובים.
הורביץ (אל הרוכל): ר' יהודי שמא “בעלן” אתה לסעוד אתנו?
הרוכל (מבויש קצת): סבור אני… מה זה יכול להזיק? נתח דג־מלוח אקח באמת…
גליקסמן (מרוצה): האח, מהיכא תיתי! שב, ר' יהודי!
בס: אפשר רוצה אתה ליטול ידך?
הורביץ: הנה אני מביא מים. (רץ עם הקומקום אל המסדרון ומביא מיד מים. הרוכל נוטל ידיו מן הקומקום על הרצפה, אומר בקול רם: – “שאו ידיכם”, מנגב ידיו בכנפות בגדו, בוצע באולר שלו פת־לחם ואחר־כך נתח דג־מלוח, מברך “המוציא” ומתחיל לאכול; החבריה – אחריו).
גליקסמן (מתוך לעיסה): ובכן, האם לא היטבתי לעשות?
הורביץ: טוב מאוד עשית, – כלום מי בא בטענות אליך?
ברמן: אני בודאי לא.
בס: ואני בעיקרו של דבר מתנגד לכך… לגנוב – כן, אבל באופן נאה יותר… מבינים אתם? נאה יותר…
הרוכל (מנגב שפמו ומכין עצמו ללכת): יישר־כוחכם, בחורים… דג־מלוח טוב… השומעים אתם, אחים, הרי קונה אני דברים ישנים אצל העשירים, ברם אני אומר לכם, – כי לעשות “עסק” טוב אפשר רק עם אנשים שכמותכם.
גליקסמן: רואים אתם איפוא… ובס עדיין אינו מרוצה בנו!
ברמן: אי, בנאמנות, הרי זו קומדיה… חבל רק שאצטרך להתהלך עכשיו במעיל־הקל שלי, ובלילה קריר קצת.
הרוכל: אי, אין בכך כלום. אנשים צעירים אינם קופאים מקור. בימי בחרותי התהלכתי פעם חורף תמים כשאני לבוש מעיל־קיץ קל, ואם נגזר מן השמים על אדם לחיות, הרי רואים אתם… (רוצה ללכת; במסדרון נשמע קול צעדים).
הורביץ: מי־זה הולך שם שוב?
גליקסמן (בצחוק): ודאי עוד סמרטוטר.
בס: מילא, סמרטוטר אין לו עוד מה לעשות כאן; הרכוש נמכר כבר…
חנקה (באה במרוצה; היא בחורה למעלה מעשרים, בעלת פני־גבר וחזה־נפוּל; מדברת בקול עבה).
מחזה ה' 🔗
הקודמים וחנקה.
חנקה: אוי, בחיי, הרי אוכלים הם… זוללים וסובאים, השאירו גם בשבילי פרוסה. (חוטפת את שיוּרי־הסעודה) זה מעט לי (חוטפת מיד גליקסמן פרוסת־לחם מרוחה בחמאה) מדוע אכלתם הכל?
הרוכל: חה־חה… גם הבחורה רוצה לאכול, מסכנה…
חנקה: וכי מי הוא יהודי זה ביניכם? שמא מרצים אתם בפניו את תורת המרכסיזם?
בס: סמרטוטר הוא. יש לך אולי למכור לו דבר־מה?
חנקה: למכור… אוי, בחיי, צריך באמת למכור לו דבר מה… טבעת קונה הוא?
הרוכל: אה, מדוע לא?… הריני “קונה־הכל”.
גליקסמן: יהא ששון ושמחה, כשם שאני יהודי.
חנקה (מסירה טבעת קטנה מעל אצבעה): כמה אתה נותן, ר' יהודי, במחיר טבעת זו?
הרוכל (מתבונן בה): חצי רובל…
חנקה: הב כסף!…
הרוכל (מונה אל תוך ידה 10 מטבעות־נחושת, מתבונן עוד פעם אל הטבעת): אף על פי שאינה שוה.
גליקסמן: שוה היא, ר' יהודי, שוה.
הורביץ: איזו שאלה, אם היא שוה,– טבעת־זהב טהור.
חנקה: מתנה מאת סבתא.
הרוכל: לדידי תהא אפילו מתנה מאת סבא.
חנקה: ועכשיו נתחיל את הסעודה מבראשית!
גליקסמן: שמא יש עוד למי מכם למכור דבר־מה? אל־נא תתביישו, הלא “אנשים אחים” אנחנו!
הרוכל: אדרבה, חפשו ומצאו דבר־מה.
הורביץ: לי אין כלום.
ברמן: לי – בודאי לא.
בס: ולי – רק הנשמה בלבד…
חנקה (בעליצות): הוי, חבריה – קבצנים! (אל הרוכל) בוא אתי הביתה, ר' יהודי! ערדלים קונה אתה?
הרוכל (במין גאוה): הרי אמרתי לכם, שאני “קונה־הכל”…
חנקה: אם־כן, בוא אתי. אני גרה כאן ממול… יש לי זוג־ערדלים שהבאתי עוד מבית־אבא… אצלנו בעיירה הבצות מצויות תמיד… כאן אין לי צורך בהם… כאן “יבושת” תמיד.
הרוכל: כמובן… כאן אין צורך בערדלים. וכי מי נועל כאן ערדלים, חוץ ממשוגע?
בס: ולמאי אתה קונה אותם?
הרוכל: סבורני, הרי אני אומר לכם: אני “קונה־הכל”.
חנקה: – ובכן – בוא.
גליקסמן: אבל שובי תיכף ומיד. ואת חצי־הרובל השאירי אגב אצלנו.
חנקה: אשוב כרגע. (הרוכל וחנקה יוצאים).
מחזה ו'. 🔗
הקודמים, בלי חנקה, אחר־כך רוכל רביעי.
גליקסמן: דבר מצוין, בחיי… למזלנו נזדמנה לכאן חנקה עם טבעת וערדלים.
בס: ובכן, מה תמכרו עוד? (ברגע זה נשמע מן החצר קול שירת רוכל: “סחר־מכר”, רוכל).
גליקסמן (בפנים מאירים): אַי, רעיון מוצלח עלה במוחי…
בס: מה?
הורביץ: ובכן, – מה?
גליקסמן (מתבונן במטה): וכי למה לנו, כדומה, למשל, מטה זו?
הורביץ: מה שיך, – למה? לישון בה.
גליקסמן (בלעג): “פריץ” שלי! ואחרת אין אתה רגיל? ולישון על הארץ כלום חולה אתה?
ברמן: מדבר הוא דברים של טעם… המטה שוה כששים אגורה.
הורביץ (מהרהר רגע): לדידי יכולים אתם למכור אותה.
גליקסמן: בלי שום ספק! בין כך־וכך בשביל שלושה צרה היא המטה מהשתרע, ועל הארץ אפשר לישון אפילו ארבעה ביחד.
ברמן: דבריו מתקבלים על הדעת, בחיי…
הורביץ (חסר־רצון לגמרי): מילא, קראו לסמרטוטר.
גליקסמן: את זה הניחו לי (יוצא).
בס: אחי, רואה אני אתכם כאנשים בלתי־נורמליים.
הורביץ: כל העולם הוא בלתי־נורמלי.
בס: כן… כן… (דממה; נשמע קול גליקסמן במסדרון).
גליקסמן: תראה מטה מהארץ המטות!
הרוכל (בקול עבה): מטה? – תהא מטה, – הכל סחורה…
גליקסמן (בהכנסו): הנה זאת היא המטה.
הרוכל (יהודי זקן מאד, מרכיב־משקפים, מתבונן במטה): מטה זו אינה שוה כלום… (כולם – רוחם נופלת עליהם).
הרוכל: וחוץ מזה אין לכם כלום מה למכור?
גליקסמן: חוץ מזה – לא כלום.
הרוכל: לגמרי לא כלום?
גליקסמן (עצבני): לא כלום – לחלוטין.
הרוכל (מטה אזניו): מה אמרת?
גליקסמן: לחלוטין לא כלום…
הרוכל: אמר כך – לחלוטין – ואני מבין! זאת אומרת – לחלוטין לא כלום… (מתגדר בפדחתו… מתבונן אל המטה עוד פעם…) היודע אני, המטה אמנם שוה דבר־מה, אבל עלי לשכור בן־אדם שיוריד אותה למטה; אני עצמי, – אין לי כוח לזה, לא עליכם… ואין אני יודע אם כל ה"עסק" יהא כדאי לי… (מתבונן עוד פעם למטה) באמת לא, לא כדאי… אם כן שלום לכם,– בחורים! (יוצא כשהוא מתגרד בפדחתו).
(המסך)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות