(מהתלה במערכה אחת)
הנפשות 🔗
נטע חיקין. יהודי באמצע שנותיו, בעל זקן רחב ששיבה נזרקה בו פה ושם, ועינים ערמומיות וזריזות. לבוש בגד נקי לפי האפנה החדשה למחצה, ולמחצה לפי האופן הישן. מדבר בקול עבה ומלא, – שדכן.
ציפה. אשתו; יהודיה גם כן באמצע שנותיה, אך נזדקנה בלא עת, פניה מפוחמות בפיח; נראות מתוכם שתי עיניה הטובות והאמהות, מדברת בנחת ובנעימות.
קיילה. בתם. בחורה כבת עשרים ושתים, בעלת פנים מקוריים. זוג עינים שחורות, פקחיות ורבות־הבעה. לבושה בטעם עצמי, אם כי בפשטות; מדברת בקול נעים ומשכנע למדי. תנועותיה עצבניות ומהירות.
חייקלסון. בחור בן עשרים ושמונה, מורה ומחבר גם שירים, חוזר אחרי קיילה.
הרמן ליכטנשטין. מנהל־חשבונות בבנק; מלובש יפה, שחום ונאה, כבן שלושים.
ברתה, ליזה, רוזה. בחורות צעירות, חברותיה של קילה.
התפאורה 🔗
עיר מחוזית גדולה, בשנים האחרונות. חדר־אוכל. באמצע החדר – שולחן גדול המכוסה מפה. מסביב לשולחן – כסאות; ליד הקיר ממול הרואים – דרגש ישן, מצופה שעוונית. על הקירות תלוים שעון, מראה ותמונות יהודיות אחדות. מימין לחדר – דלת הפונה אל חדר קטן; משמאל – דלת שינה אל חדר־המשכב. בעלות המסך נמצאים על הבמה קיילה, שלוש חברותיה וחייקלסון.
קיילה (אל חייקלסון): ובכן, אדוני המשורר, החברת אי־אלו שירים יפים במשך הזמן האחרון?
חייקלסון (נבוך): לא… הימים היו יפים ביותר, והשמש האירה כל־כך.
קיילה (פורצת בצחוק, בהביטה על חברותיה): כיצד ימצא חן בעיניכן הפייטן? הימים היו יפים ביותר – חסרון גדול! (אל חייקלסון), מתי נחה עליך רוח השירה?
חייקלסון: משורר אני רק בשעה של עצב ושממון; ביחוד בימות־הגשמים…
קיילה: משורר הגשמים (צוחקת) חה־חה־חה! אצלך מגשים תמיד…
ליזה (ברצינות): ואני מבינה זאת דוקא: על מר חייקלסון נחה רוח־השירה כשמזג־האויר הוא רע.
רוזה: ולי יש מכיר אחד, משורר, ־ המחבר ושר שירים דוקא בימות־החמה. אם היום יפה הוא – הריני יודעת כבר, כי יביא לי שיר חדש…
קיילה: כל שיריהם הם הבל ורעות־רוח, האם לא כך, מר חייקלסון? הרי אוהב אתה את האמת.
חייקלסון (נעלב): לא למענכן אנו כותבים. (משתעשע בספר שבידו).
קיילה (מתוך צחוק): אה, הוא נעלב כבר מדברי־הבקורת שלי! הרגע, אין אני מפרסמת את חות־דעתי בעתונות.
חייקלסון: ואם גם תחפצי לפרסמם – לא יקבלום; לא את כל השטויות מדפיסים… (מניח את הספר מידו).
קיילה: מילא, רחימאי, שער בנפשך כי טעות היא בידך! מדפיסים אצלכם שטויות כאלה, ששתי האזנים תצילינה! (אל חברותיה) הן מכירות אתן את הניה פייטלסון ויודעות אתן איזו הדיוטית היא, והנה נמלכה בריה זו בדעתה והתחילה לכתוב דברי־ספרות.
ברתה: הדיוטית זו בעלת־המשקפים?
קיילה: הדיוטית זו בעלת המשקפים! שלשום באה אצלי והראתה לי מכתב מאת המערכת, שבו מודיעים לה, כי ספורה מוצלח מאוד ובקרוב יידפס. כעת תרכיב כבר על חטמה שני זוגות משקפים (צוחקת).
חייקלסון (רציני): למרת פייטלסון יש דוקא כשרון, ־ הריני מכיר אותה היטב.
ליזה: ובכל־זאת אין אני רואה אותך מטיל עמה אלא לעתים רחוקות מאוד…
חייקלסון: זה הוא ענין אחר לגמרי; אותי אין היא מענינת.
קיילה: אדרבה, דוקא היא צריכה להיות מענינת בשבילך: עמה יכול אתה לשוחח בעניני־ספרות. כי במה נחשבנו אנחנו בעיניך, אנחנו בנות־תמותה פשוטות!
חייקלסון (בהתלהבות, בפנותו אל קיילה בלבד): בשבילי הרי אַת עצמך שיר! (כמתבייש).
קיילה (מטוב לב): השמעתן, בנות? – אני עצמי הנני שיר! (אל חייקלסון) אל־נא תשלחני לאיזו מערכת, כדי להדפיסני. (מחדר־השנה נשמע קול שיעול) הרואה אתה, הנה עוררת את אבא משנתו, והיה כי יראך ויתנפל עליך בכעסו; אבא אין דעתו נוחה ביותר ממשוררים…
חייקלסון (בחשיבות): אנחנו המשוררים הננו מסוכנים בשבילו. אנו שרים על האהבה, והאהבה היא לשדכן כסם־המות!
ברתה: משום־מה?
ליזה: אני מבינה לאן הוא קולע.
רוזה: ואני – לא.
קיילה (בקול רם וחפשית): כן! אבי הוא שדכן – ומתנגד גדול לאהבה; הרי זה טבעי מאוד…
חייקלסון (בהתול עוקץ): ואַת הנך בת־השדכן… גם אַת אין דעתך נוחה מאהבה.
קיילה (בהלצה): בכל אופן לא מאהבתך אלי…
חייקלסון (נעלב): וכי מי־זה אמר לך בכלל, שאני אוהב אותך?…
קיילה: עיניך! (פורצת בצחוק).
(האב מכניס ראשו בעד הפתח. שלוש החברות פורצות בצחוק. קיילה מאיימת עליהן באצבעה; הן אינן יכולות להתאפק ובורחות החוצה מבלי להיפרד. חייקלסון אומר גם כן ללכת, אך נטע חייקין, האב, יוצא אליהם, מפכר אצבעותיו ומפהק).
חייקלסון (נבוך): צפרא טבא למר!
השדכן: הגיע כבר זמן תפילת־מנחה ואתה אומר: צפרא־טבא!… מותר לך כבר לומר: ערבא־טבא!
קיילה: אבא, מר חייקלסון הוא משורר, ולפיכך הוא מפוזר תמיד.
השדכן: משורר… מה זה משורר?… – שלומיאל, – מה?… לא־יוצלח?!
קיילה (צוחקת): אה, עד כמה מבין אבא היטב, מה זה משורר…
חייקלסון (נעלב): שדכן, הסוחר ומוכר באהבה מבין בודאי מה זה משורר… אם כי מאידך גיסא – אין המשוררים זקוקים לשדכנים לעולם…
השדכן (בבוז): וכי מי זקוק לכם?
חייקלסון (קם ממקומו): שלום!
השדכן (בלעג מר): לך לשלום…
קיילה (מושיטה ידה לחייקלסון): תסור הנה לפעמים, פייטן חביב שלי…
השדכן (לאחר שחייקלסון יצא): הוא נחוץ לך מאוד, – שלומיאל זה; למה הוא מגדל בלורית שכזו?
קיילה (בחיוך): שדכן אינו יכול להבין זאת…
השדכן: הנה, – אלה הם מכיריך… אוי ואבוי לך, בתי!
קיילה: ובכן, – אדרבה! – הרי יש לך פנקס מלא חתנים – תן נא לי מהם איזה בחור כהלכה.
השדכן: בשכר התנהגותך תקבלי באמת בחור כהלכה…
קיילה (בהלצה): תן לי באמת חתן, אבא, תן לי חתן…
השדכן (בכעס): הלאה ממני! יש לי למי לתת חתנים!
קיילה: אינך רוצה לתת? – יהא כרצונך! (מהרהרת רגע) אם כן בקשתי ומצאתי לי כבר חתן בעצמי…
השדכן: את השלומיאל הזה, בעל־הבלורית הארוכה?
קיילה: אה, לא, אבא, חתן טוב ומשובח ממנו, בחור כהלכה באמת, יפה וגם עשיר…
השדכן (מעונין): איפה זה מצאת אותו?
קיילה: בשבוע שעבר השתתפתי בנשף־נגינה ונתודעתי אליו… הוא ליווני עד פתח־הבית.
השדכן: עוד טוב הדבר שלא עד חדרך פנימה. עליך אפשר להאמין הכל…
קיילה: היום, – לפנות ערב, עליו לבוא הנה… אל־נא תעליבהו, אבא; אין הוא פייטן… השומע אתה?!
השדכן: גם זו לי דאגה! יש לי דאגות אחרות, חשובות יותר!… (מקמט מצחו ושוקע בהרהורים; הפסקה קלה) הנה, לוּא עלה בידי לגמור את ה"שדוך" שהתחלתי לשדך בזמן האחרון למשפחת גרינשפן…
קיילה: איזה שידוך עשיר?
השדכן: הייתי מרויח כחמש מאות רובל… מבינה אַת, – חמש מאות רובל!
קיילה: ובכן מה? הענין מתנהל בכבדות?
השדכן: לא רע; עם החתן אפשר לדבר… הענין הולך למישרים… עלי באמת ללכת תיכף אליו. האח, אילו עזר לי השם־יתברך להביא לידי גמר את ה"שדוך" הזה! הריני דחוק כל־כך… דחוק בכסף… דחוק כל־כך…
קיילה: השם־יתברך יעזור… עבוד על כל הכלים, הרי מומחה אתה!
השדכן: כן, צריך לעבוד… (פונה לעבר המטבח) ציפה, ציפה, במה אַת עסוקה שם במטבח? בואי נא הנה! (ציפה נכנסת).
ציפה: לשם־מה אני דרושה לך כאן?
השדכן: הכיני לי כוס תה… עלי ללכת תיכף…
ציפה: והכול בדבר אותו שידוך?
השדכן (ברוגזה): אותו שידוך, אותו שידוך… עסקה הוא!
ציפה (מעמידה פנים של יראת־שמים): יתן השם, שהכלה תמצא חן בעיני החתן! – אנו זקוקים כל־כך לכסף… באטליז בלבד חייבת אני למעלה משלושים רובל.
השדכן (בכעס): לכי לך כבר, לכי כבר, – הכיני כוס תה!
ציפה (חוזרת אל המטבח): וגם שכר־דירה יש לשלם אחרי השבת (יוצאת).
השדכן (שוקע במחשבות עמוקות, כמדבר לעצמו): אילו הבאתי את ה"שידוך" לידי גמר – היו עיני נפקחות! עיני היו נפקחות ממש! (מתהלך בחדר אנה ואנה ומפכר אצבעותיו).
ציפה (מכניסה לו כוס תה ומעמידה על השולחן): שתה, נטע, תה טרי, זה עכשיו חלטתי מחדש… שתה ולך באמת בדבר ה"שידוך"…
השדכן: הנני הולך, הולך כבר; – יודע אני גם בלעדיך (ציפה יוצאת).
קיילה (מביטה פעם על שעון־הקיר ופעם במראה): אבא, אתה הולך מיד, מה?
השדכן: כלפי־מה אַת שואלת זאת?
קיילה (נרגשה): כך, סתם… יתכן, כי יבוא תיכף… הוא הבטיח לבוא הנה היום (בגאוה) אם אינך רוצה לתת לי חתן – הרי עלי לקחת לי בעצמי… האם לא כך, אבא? (צוחקת).
השדכן: החתנים שלך! בודאי איזה ריקא, או סתם “לא־יוצלח”…
קיילה: בזה תסמוך כבר עלי… הרי בתך אני… והנני מבינה בחתנים!
השדכן: לדידי יכולה אַת להנשא אפילו למנקה־ארובות… יש לי דאגות מטרידות יותר… (קם ממקומו ומתכונן ללכת; סורק ועושה את זקנו, חובש כובעו הקשה ונוטל כבר מעילו העליון. בשעה זו עומדת קיילה לפני המראה ומטיבה את תסרוקתה. נשמע קול דפיקה קלה בדלת).
קיילה (נרגשת כולה): הנה, זה הוא בודאי… אבא לך־לך, כבר (נחפזת אל הדלת).
השדכן: רוצה אני באמת לראותו… (נכנס ליכטנשטין, אינו מרגיש בשדכן ומושיט ידו לשלום לקיילה, מתוך פנים צוהלים).
ליכטנשטין: ערבא טבא, גברתי!
השדכן (מתוך בהלה): הרי זה הוא, – אוי לי – החצופה! (פונה מבולבל אל ליכטנשטין) ערבא טבא! ערבא טבא! שב־נא… שב, מר ליכטנשטין!
ליכטנשטין (רואה את השדכן ואינו מכירו תיכף): נדמה לי, פנים מוּכרים… פנים ידועים לי… היכן זה יכולתי לראותו?
קיילה (מתוך צחוק): את אבי – מכירים רבים… הוא ידוע ומפורסם בין כל הבחורים…
השדכן (אל קיילה, מתוך כעס): שתקי, חצופה, הסי! (אל ליכטנשטין) מה זאת אומרת – אינך מכירני?… הרי הייתי אצלך בשבוע שעבר, – בדבר בתו של גרינשפן… הרי אמרת לי, לבוא אליך היום כדי לקבל תשובה מפיך… (ליכטנשטין נעשה מבולבל במקצת; קיילה מביטה עליו ברוגז; הפסקה קלה).
השדכן (אל קיילה): צאי מכאן לרגע. עלי לשוחח עם מר ליכטנשטין באיזה ענין.
קיילה (בתוקף): מר ליכטנשטין לא בא אליך, אלא אלי.
ליכטנשטין (שדעתו נתיישבה עליו): אמנם־כן, באתי אל הגברת…
השדכן (נבוך): ככה… אל הגברת… אל איזו גברת? הרי זו בתי… לא זו היא ה"כלה". זו היא רק בתי, – ותוּ לא!
ליכטנשטין (מחייך מטוּב לב): כן, אבל בתך מוצאת חן בעיני יותר ממרת גרינשפן…
קיילה (אל אביה, בצחוק): השומע אתה? מר ליכטנשטין מבין יותר ממך.
השדכן (נרגז מאוד): סורי מעל פני! (אל ליכטנשטין) שם מחכים לתשובה… הם נותנים במזומנים חמשת אלפים רובל בנדוניה, עם כתיבת ה"תנאים".
קיילה (בכעס): אבא, חדל לך מן הנדוניה. מר ליכטנשטין – אין לבו הולך אחר הנדוניה.
ליכטנשטין: באמת, ידידי, ה"שידוך" ההוא – אינו בשבילי… בתך מצאה מאוד חן בעיני: היא חכמה, יפה ומקורית… אין אני להוט אחר הכסף.
השדכן (נבוך): הגברת גרינשפן היא עלמה משכילה מאוד, מנגנת בפסנתר, מדברת צרפתית!
קיילה: אבא – חביב…
השדכן (מפסיקה): בתי, אליבא דאמת, אינה בשבילך… את האמת אוהב אני להגיד אפילו על בתי, עצמי ובשרי… אדם כזה אני.
ליכטנשטין (מתוך צחוק): כן, זה יפה מאוד מצדך. אבל אני הנני בעל־טעם מיוחד. בתך מוצאת בכל־זאת חן בעיני…
השדכן (שוכח כבר את הכל): בתי מאורסה כבר לפייטן אחד, בעל בלורית ארוכה. השידוך קרוב כבר ל"תנאים"!… (ליכטנשטין מביט על קיילה בסימן שאלה).
קיילה: אבא, זה כבר לא יפה כלל וכלל… הרי יודע אתה שאין זה נכון… הפייטן אוהב אמנם אותי, אך אני אינני אוהבת אותו, אתה יודע זאת.
ליכטנשטין: הנה, רחוק אני מהיות פייטן, ובכל־זאת… (מציץ בחבה לתוך עיני קיילה; פני קיילה צוהלים מאושר).
השדכן (נלהב): לבתי אין מלבושי־חתונה… אין לה נדוניה, ־ אין זו “כלה” בשבילך… – המבין אתה?
ליכטנשטין: בתך יפה גם בלי מלבושים, ועשירה גם בלי נדוניה (הם מסתכלים זה בזו מתוך חיבה) אגב – יש לי מעט כסף. נכון אני לתת לה את הכל.
השדכן (מופתע): והיכן אנוכי? גם לאב מגיע דבר־מה… אין אני נותן את בתי חנם! בנת?
ליכטנשטין: אני מבין… אני מבין… אם אוהב אני את בתך – הרי אוהב אני ממילא גם אותך… אין אני רוצה להעליבך. (אחרי רגע דממה) האם לא תוכל לומר לי, ידידי, כמה היית מקבל בשכרך, אילו היית גומר את ה"שידוך" בין מרת גרינשפן וביני?
השדכן (מתוך הרחבת־הדעת): חמש מאות רובל! מבין אתה?!
ליכטנשטין: טוב, את הסכום הזה מקבל אתה ממני, אם תתן את הסכמתך וברכתך לנו…
השדכן (כשכור מאושר, נושא כפו לברכה): הריני מברך אתכם, כי…
קיילה (מפסיקה אותו): אנחנו נסתפק כבר בלי ברכתך, אבא…
השדכן (צוחק מטוּב־לב): כך אזכה בשנה טובה, כשם שזו כלה הגונה לך… הגברת גרינשפן דומה לה כחתול לארי…
ליכטנשטין: אני עצמי יודע זאת…
קיילה (מתוך צחוק): ומה תאמר לחתן? הרי “מבין” אתה!
השדכן (נכנס לתוך תפקידו): החתן מושלם בכל המעלות, ספרא־רבא, יודע־נגן, בחור נאה ומרויח יפה…
ליכטנשטין: כך רשוּם אני אצלך בפנקס?
קיילה: אבא, עכשיו לך־לך מעט לטייל… יש לי לדבר דבר־מה עם מר ליכטנשטין!
השדכן: כן, ילדים, אלך לי לטייל… (אל ליכטנשטין) האח, תענוג הוא, שאיני צריך ללכת עכשיו אליך ולבלבל לך את המוח בדבר מרת גרינשפן! (מן המטבח מתראה ראשה של ציפה).
ציפה (שאינה רואה את ליכטנשטין): מדוע אינך הולך, נטע, בדבר השידוך? הרי צריך היית ללכת…
השדכן: חסל סידור שידוך! השידוך איננו עוד!
ציפה: אוי ואבוי לי! – מי זה קלקל את הענין? (נכנסת החדרה מבוישת).
השדכן: מי קלקל? – הנה, בתנו החביבה… הרואה אַת? – היא לקחה לעצמה את החתן! ומה תעשי לה?
ציפה (צוהלת מאושר): יהי לכם למזל טוב! (ליכטנשטין וקיילה מביטים זה את זו בחיבה רבה ונכנסים לאט לתוך חדרה של קיילה. ציפה שבה אל המטבח. השדכן נשאר רגע לבדו שקוע במחשבות בדבר ענין חשוב… הפסקה קלה; נפתחת הדלת הפונה אל הרחוב ונכנס הפייטן חייקלסון).
השדכן (מביט בו בבוז): שוב באת?
חייקלסון: שכחתי כאן את ספרי.
השדכן (בערמה): אנו מבינים, מבינים… שוכחים את הספר, כדי לבוא עוד פעם. ברם לשוא טרחת, דודי…
חייקלסון (נעלב מאוד): אל־נא תתערב. אתך אין לי שום “עסק”… בני־אדם העושים מסחר ברגשות הנעלים ביותר…
השדכן (מתלהב פתאום מרעיון שנצנץ במוחו, נוטל את קצה זקנו בידו ומפזם מין “ניגון” כלומד סוגיה קשה בגמרא).
חייקלסון (מתכונן ללכת).
השדכן (חיש): עמוד, המתן רגע, בחור! חפצתי לומר לך דבר־מה. המתן!
חייקלסון (מפנה ראשו, מביט על השדכן מתוך גאוה ותמהון).
השדכן (מתבונן בחייקלסון ובודקו במבטיו מכף רגל ועד ראש): המ… המ… (שוקע רגע בהרהורים) לגמרי לא רע, לחלוטין לא רע… בחיי, ־ ענין הוא… הגידה־נא לי, במטותא ממך… שב־נא… שב, למה־זה תעמוד? שב.
חייקלסון (בהשתוממות): אין דבר, אין דבר.
השדכן (בחביבות רבה): הגדה לי, בבקשה ממך, מהיכן אתה גופא?
חייקלסון (בגאוה): מוילנא.
השדכן (מרוצה): ככה… וילנא… וילנא – עיר יפה היא וילנא… מכיר אני את וילנא. וילנא היא עיר עתיקה ומיוחסת… כן, את וילנא מכיר אני… (הפסקה קלה) ובן־כמה אתה?
חייקלסון: בן עשרים וחמש.
השדכן: וכיצד זה נשתחררת מעבודת־הצבא?
חייקלסון (בקיצור): בן־יחיד אני.
השדכן (מרוצה): בן־יחיד, זאת אומרת… (מוציא מהר את פנקסו מתוך חיקו ורושם דבר־מה).
חייקלסון (בתמהון): כלפי־מה כל זה?
השדכן (כמומחה בעסקים): זהו כבר עסקי… תיכף תשמע! (מחייך בנעימות) אמור־נא לי, אילו הייתי נותן לך כלה – כלום היית מקבל?
חייקלסון (נבוך): כלה? לא! אין לי צורך בכלה… על ידי שדכן… דבר זה אינו לפי כבודי.
השדכן: שטויות! מה פירוש – דבר זה אינו לפי כבודך? אינני יודע רק, אם שם יהיה הדבר הולם… בררנים גדולים הם שם, הגרינשפנים… (מתבונן בו בעיון) המ… בחור נאה מאוד, בחיי… (מסתכל בבלוריתו מאחוריו) מבקשת היא בחור נאה מאוד. כן, הנה זה מקלקל את השורה – השערות… למה אתה מגדל בלורית ארוכה כזאת? בשביל “שידוך” זה חסרון גדול…
חייקלסון (נכנע): את השערות יכול אני לגזוז; כבר מזמן חשבתי על כך.
השדכן: הנה תהיה בן־חיל… את השערות תספר באמת… מבין אתה ו… (מסתכל בו בחיוך שדכני מיוחד) תשיג “כלה”…
חייקלסון (בבושת־פנים): כלה… היודע אני?… כלה (בחפזה) כלום נאה היא?
השדכן (בתוקף): עשירה!
חייקלסון: עשירה! ויפה – לגמרי לא?
השדכן: יפה… נאה… גזוז־נא את שערותיך… והשאירה לי את כתבתך.
חייקלסון (מתחיל להכתיב): רחוב פרנציסקני… (נכנסת קיילה ואחריה ליכטנשטין. חייקלסון מלא בושה חדל מהכתיב).
קיילה: האח, אדוני הפייטן! שוב אתה כאן?
חייקלסון: שכחתי כאן את הספר…
השדכן: כן, ספר… ספר… הענין ילך כשורה… הענין ילך…
חייקלסון (מרמז לשדכן).
השדכן: אין דבר… אין דבר… מאנשי־שלומנו הם.
קיילה (מתוך צחוק): כן, אבא, הענין ילך כשורה. גם פייטן יש לפעמים שהוא איש־מעשה. כמה נותנים הם הגרינשפנים? (מביטה אל ליכטנשטין ומחייכת).
חייקלסון (מביט עליה בכעס): אין זה עסקך!
השדכן: אל־נא תריבי, בתי – בחוּר הגון הוא, בחור הגון מאוד… הענין ילך כשורה… הנני הולך באמת אל הגרינשפנים (אל חייקלסון), אך למען־השם – הבלורית… את השערות עליך לגזוז… (חייקלסון יוצא; אחריו יוצאים קיילה וליכטנשטין).
השדכן (נשאר לבדו): יתכן איפוא, כי תהיה לי פרנסה כפולה ונוסף לזה יש לבתי חתן הגון… (בחדוה) ציפה, הגישי לי כוס תה – כוס זו נתקררה כבר…
(מסך).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות