המחזה “האם” (“די מוטער”) נתפרסם תחילה בהמשכים בעיתונים והופיע בספר בוארשה בשנת 1908, כשהיה שטיינברג בן 21. יש בו עניין רב כשלב בהתפתחותו של שטיינברג הצעיר וכשלב בהתגבשות התבוננותו בסיטוּאציות אנושיות.
הנפשות:
אידה, סוניה קורסיסטיות, אחייניות
אַבּראשׁה סטודנט מחוץ לארץ
סַאשה סטודנט רוסי
העלמה רייכמַן
משרתת
משרתת עם ילד
בין מערכה א' ו־ב' עוברים כמה ימים. בין מערכה ב' ו־ג' – שנה וחצי. העלילה מתרחשת בעיר גדולה
מערכה ראשונה 🔗
חדר של קורסיסטיות עשירות, שבו גרות יחד אידה וסוניה. מימין ומשמאל שתי מיטות. ליד החלון, מול פני הצופים, שולחן, ומסביבו – כסאות. מעל לשתי המיטות תלויות גלויות־נוף. החדר גדול ויפה, מקושט בכמה שולחנות קטנים ועגולים, בתחריטים ובכיוצא בזה. מצד ימין – דלת.
על השולחן כמה בקבוקי בירה, בקבוק יין, כוסות נקיות, נקניקים, לחם, חמאה, סארדינים וכו'.
חורף, – לפנות ערב. בחדר אפלולית.
אבראשה: (עומד ליד השולחן ומעמיד את הבקבוקים, הכוסות והמאכלות בסדר הדרוש. הוא מפזם לו מנגינה, מתכופף פעמים אחדות לצד החלון ומביט החוצה, אחר כך מתחיל מתהלך על פני החדר, עצבני, אחת הנה ואחת הנה. שומע דפיקה בדלת ונעצר). יבוא!
אידה: (נכנסת, אינה מביטה על אבראשה, מתיישבת על כסא ליד השולחן).
אבראשה: (ניגש אליה). אידה!
אידה: (משפשפת מצחה בידה, אחר כך היא מסירה לאט לאט את כובעה ושמה אותו על המיטה. אינה עונה).
אבראשה: אידה, מה היא אמרה לך?
אידה: (פושטת את מעילה). היא אמרה לי, כי בעוד שמונה חדשים אהיה אֵם.
אבראשה: (גוחן אליה ורוצה לחבקה). בוודאי?
אידה: (צוחקת חרש צחוק לאֶה, טופחת קלוֹת על שכמו של אבראשה). אבא נאה!
אבראשה: (נסוג כמה צעדים מאידה, בבת שחוק). אהיה אב ככל האבות. בגיל עשרים ושלוש כבר אפשר איך־שהוא לשאת את תואר “האַבאוּת”….
אידה: אולם בגיל עשרים ואחת קשה מאד להיות אֵם.
אבראשה: (כמתחנן). אידה, אינך הראשונה, אין אנו הזוג הראשון – כל החודש, כשסבלת כל כך, לא רציתי לומר לך דבר, מחמת שני דברים. ראשית, לא האמנתי כלל –
אידה: (באירוניה קלה). אולי אינך מאמין גם עכשיו?
אבראשה: אידה, שוב את מדברת עמי בטון כזה! (מתחיל להתהלך בחדר, נרגז).
אידה: (עייפה). ומה היה הדבר השני?
אבראשה: הדבר השני – לי הציקה המחשבה, שאת הבטת על זה כעל דבר נורא. היזכרי, כיצד עוד אתמול תלשת את שׂערות ראשך. אילו מלים אמרת – אַת, שלא אני בלבד, אלא אפילו זרים לא שמעו מעולם מפיך מלה רעה. לא הייתי מאמין לעולם, שמשהו יכול – להשפיע עליך כל כך.
אידה: משמע, שצריכה הייתי להשתדל להחניק בקרבי הכל, ובלבד שיהיה לך טוב, ובלבד שאתה לא תדע דבר.
אבראשה: (בצער). לא זה, לא זה, אידה. הציק לי מאוד, שכל כך קשה היה לך לשאת את הדבר. כלום אַת אוהבת אותי עכשיו פחות מאשר קודם לכן, אידה?
אידה: (עונה לו בנענוע־ראש). נוּ?
אבראשה: הדבר הזה, שבגללו סבלת כל כך הרבה, הוא אהבתנו. מעולם לא הייתי בחורה, אך נדמה לי, כשבחורה אוהבת מישהו אהבה חזקה וקורה לה משהו כזה, הרי אם היא אוהבת אותו חזק –
אידה: הרי זה בעיניה כלא כלום?
אבראשה: לא, ודאי היא סובלת הרבה, אך לא כמוך.
אידה: אבראשה, אתה מדבר אלי עכשיו דברים מעודנים כל כך, שאינני יכולה עתה להבינם. אחת אני יודעת, שקשה לי עכשיו, קשה מאוד מאוד –
אבראשה: אַת אומרת, שאני מדבר אליך עכשיו דברים מעודנים, שאינך יכולה להבינם – אידה, הלא בזה הרגע אמרת: “לי קשה, קשה מאוד” – בטון כזה, כאילו אמרה זאת נערה, שמישהו רימה אותה – התביני, אידה, כמה קל לי לשמוע זאת מפיך.
אידה: אבראשה, גם אני מרומה –
אבראשה: מה כוונתך בכך?
אידה: לא אתה רימית אותי, החיים רימו אותי. (אחרי שעה קלה). התבין, מהיום ולהבא שוב לא אחיה חיי כרצוני.
אבראשה: (נותן בה מבט ומתהלך בחדר, אחר כך הוא עוצר ליד אידה). אידה, איני מבין אותך –
אידה: (בקול לאֶה). בפעם אחרת, אבראשה. (בחדר אפלולית גמורה, רק מחצית החדר, מקום שהמיטות עומדות, מוארת באורו של פנס־רחוב, החודר דרך החלון. אידה ואבראשה מוארים כל הזמן. אבראשה מתהלך הנה והנה).
אבראשה: להדליק מנורה? הם יבואו עוד מעט.
אידה: אני שבורה כל כך, לא אוכל לשאת את הרעש, אני שוכבת קצת. (נשענת על המיטה).
אבראשה: (נשען אל השולחן ומביט אל הרחוב. בחדר מחשיך. אידה נרדמת. עד מהרה. שומעים את נשימותיה השקטות. כעבור שעה קלה ניגש אליה אבראשה, מסתכל בה ארוכות ומלטף קלות את שערותיה. דופקים בדלת).
משרתת: (מכניסה ראשה דרך הדלת). טלגרמה בשביל סוניה.
אבראשה: (נוטל את הטלגרמה מידה ומניחה על השולחן).
המשרתת: להדליק את המנורה?
אבראשה: ש־ש־ש! אידה ישנה. עדיין אין צורך.
המשרתת: (יוצאת בשקט, אך חובטת בדלת).
אידה: (מתעוררת מחמת החבטה, מרימה ראשה מעל הכר, בפחד). אבראשה, יקירי, היכן אתה, בוא אלי, נורא לי.
אבראשה: (גוחן אליה). אידה, מה לך?
אידה: (תופסת בידו). א־א־א, אבראשה! חבקני, יקירי, כל כך נורא לי.
אבראשה: (יושב אצלה על המיטה). מה לך, יקירתי? (היא עושה תנועה). אדליק את המנורה, וחדלי לפחד. (כשאידה אינה מרפה מידו). זה לא יימשך הרבה זמן, צפורי, בשניה אחת אני מדליק את המנורה.
אידה: (מושכת אותו אליה). לא צריך עכשיו, אבראשה, אחר כך, אחר כך. עכשיו אל נא תלך ממני. עד שיעבור הפחד שלי.
אבראשה: (חוזר ויושב ליד אידה ומלטף את שערותיה). מה היה לך, איפוא, אידה? החלמת איזה חלום?
אידה: (בפחד). חלמתי חלום נורא, מיד כשנרדמתי. תבין, נדמה לי, שלא ישנתי כלל. הרגשתי כל הזמן, שאתה נמצא בחדר.
אבראשה: (מלטף את שערותיה, ברכּוּת). וכי מה חלמת?
אידה: (בפחד). זה לא היה חלום, הכל הופיע לפני בצורה חיה כל כך. יודע אתה, אבראשה, בשבועות האחרונים עצבי מתוחים כל כך, שאין פלא בדבר – (מחרישה שעה קלה).
אבראשה: נו?
אידה: חלמתי, שאני שוכבת בכלוֹרוֹפוֹרם והרופא עומד אצלי כשסכינו בידו, אני מתחרטת. אני רוצה לקום, להדוף מעלי את הרופא עם סכינו. אבל איני יכולה לזוז. (באימה גדולה). אבראשה, יקירי, אל תתן לי לעשות זאת, לעולם אל תתן לי לעשות זאת אפילו אני עצמי – ארצה בכך.
אבראשה: מה?
אידה: אינך יודע מה שאני אומרת?
אבראשה: (מרכין את עצמו קרוב אליה, משפשף את עיניה בידו). את עדיין רדומה־למחצה, אידה.
אידה: כבר איני רדומה! (שוכבת שעה קלה ואינה זזה. פתאום היא עושה סיבוב עצבני על פני המיטה). ואולי אני עדיין ישנה… (ושוב באימה). אך דע איזה חלום היה זה, איזה חלום נורא זה היה!
אבראשה: (בנזיפה קלה, רכה). נו, די, אידה, לפחד. ומה בכך אם חולמים חלום!
אידה: (בפחד). דע לך, דע לך!
אבראשה: על דיברתי, שאת מתמיהה אותי, אידה! הלא אינך נערה עצבנית, המפחדת לצאת בלילה לחצר; הזוכרת את, איך שהיית מטפסת ביער על העצים כמוני, איך שהיית מתהלכת אתי לילות שלמים ביער, איך שהיית קופצת מעל האבנים לתוך המים; לא הייתי מאמין לעולם, שחלום שוטה ישפיע עליך כל כך.
אידה: (כמו לנפשה). חלום שוטה –
אבראשה: אלא מה, אין זה חלום שוטה?
אידה: (מתרפקת עליו). די, די על כך – אמור לי, אבראשה, משהו טוב, כדי שבבת אחת ירווח ללבי. צייר נא לי איך נחיה.
אבראשה: (מושך את המלים, כמי שמספר אגדות לילד, מלטף שערותיה של אידה). אנו נתחתן בקרוב.
אידה: ואחר כך?
אבראשה: אחר כך, אחר כך נשכור לנו דירה נאה, שבה יהיה לי ולך כל כך טוב, ט־ו־ב.
אידה: ומה יהיה אחר כך?
אבראשה: (בקול תאווני). ואני אוהב אותך ואת תאהבי אותי, אני אנשקך ואת תנשקיני, ת־נ־ש־ק־י. (כובש את פניו בחזה של אידה).
אידה: (דוחה אותו קלות מעליה).
אבראשה: (כמקודם). אינך רוצה? פתיה שלי, יהיה לנו כל כך טוב. התביני, עכשיו כבר לא תעמוד בדרכנו המחשבה אולי – התביני – אולי תהיי לאֵם – אני אהיה כולי שלך ואת שלי –
אידה: ומה יהיה עוד?
אבראשה: פתיה שלי, עכשיו אינני רוצה כלל לחשוב, אני אוהב אותך. (מנשקה נשיקה ממושכת).
אידה: (דוחה אותו שוב קלות מעליה).
אבראשה: (במורת רוח קלה). אידה!
אידה: (נוטלת אותו בידה, בעינים פעורות). חכה!
אבראשה: מהרהרת את באיזה דבר, אידה?
אידה: תיכף. (אחרי שעה קלה). אבראשה, אתה אוהב אותי עכשיו אהבה עזה?
אבראשה: עזה.
אידה: תגיד לי את האמת, אם אשאלך משהו?
אבראשה: נו?
אידה: כרגע אמרת, שאתה אוהב אותי אהבה עזה. תאר לך, שאתה נשאר לבדך, עם עצמך, בזמן כזה, למשל, בין יום ולילה, ואתה שוקע בהרהורים. אמור את האמת, אבראשה, האם ייתכן שפעם תחשוב, שיבוא זמן ולא תאהבני עוד?
אבראשה: (אחרי שתיקה קצרה). לעולם איני חושב על כך, אולם לאחר ששאלת אותי, עכשיו, חשבתי, שייתכן, שאלך ממך. ייתכן כי בעוד שנה, בעוד חמש שנים. ייתכן. היודעת את למה? מפני שאהבתי אליך היא חזקה כל כך, ואהבות כאלה נפסקות לפעמים באמצע.
אידה: נו, ואם יִוודע לך פתאום, שאירע לך דבר, השולל ממך לתמיד את חירותך – איך היית מרגיש את עצמך?
אבראשה: אוֹה, בזה את מתכוונת אליך! (משתדל לצחוק). אולם הלא את בחורה.
אידה: (בתמיהה). אז מה?
אבראשה: בחורה אינה חושבת על עניינים כאלה, בשעה שהיא אוהבת. בחורה שוכחת הכל. היודעת את למה? אילו חשבה בחורה בשעה שהיא אוהבת, שאהובה עלול לחדול למצוא חן בעיניה והיא עלולה להשליך אותו – כי אז לא היתה שום בחורה רוצה ללדת ילדים. על כן יצר אתכן אלוהים ככה.
אידה: (אחרי שתיקה ממושכת). ואני חושבת על דברים כאלה.
אבראשה: (בעצבות). מפני שאת אינך אוהבת אותי אהבה עזה, אידה.
אידה: (בצער). לא. אני רוצה רק להיות חפשיה.
אבראשה: פתיה, פתיה שלי – (מלטף את שערותיה).
הפסקה.
אידה: (בקול לאה). סַפר עוד.
אבראשה: על מה?
אידה: איך נחיה יחד?
אבראשה: אַת תכתבי עכשיו מכתב הביתה, כי – תביני – אנחנו נתחתן, כסף יהיה לנו די הצורך. אחרי החתונה נשתקע באיזה מקום – אני סבור בחוץ לארץ. במקום נאה.
אידה: וזה די בשבילך?
אבראשה: אשה נאה היא אוצר בּלוּם בעולם הזה.
אידה: ומה יהיה בשבילי?
אבראשה: אמת, יש לי נשמה עשירה – הלא את בעצמך אומרת זאת? שיעמום לא נדע.
אידה: וכמה זמן זה יימשך?
אבראשה: כמה שזה יימשך – ואחר כך –
אידה: וכשיהיה משעמם?
אבראשה: אז נשוב.
אידה: ואז נחיה כראוי, ושוב תיעשה אדם מלא חיים, בעל נשמה עשירה כזאת, כמו לפני שנה ולפני שנתיים, בשעה שרצית למצוא חן בעיני?
אבראשה: למענך, למענך, אידה.
אידה: (בפחד). אם תהיה כמו לפנים, אז זה לא יהיה כבר למעני, כדי למצוא חן בעיני, אף על פי שלא אהיה אלא בת עשרים ושלוש שנה.
אבראשה: איזה שטויות תדברי, אידה –
אידה: (כמקודם). עכשיו אתה אומר כך, שגם אז תרצה למצוא חן בעיני. אך אשאל אותך דבר אחד –
אבראשה: מה?
אידה: מה יהיה אז מראה פני?
אבראשה: אפשר שתהיי אז יפה יותר מאשר עכשיו.
אידה: אינני מתכוונת למראה הפנים; כוונתי, מה יהיה עלי כבן־אדם? הלא אתה חושב אותי גם כן לבן־אדם. אף על פי שאני אשה?
אבראשה: נו?
אידה: תשעה חדשים אהרה את הילד, ואתה תסתכל בי כל הזמן בעיניים של רחמנות ואולי אפילו לא תרצה לנגוע בי, אתה החופשי והצעיר. אותם תשעה ירחים אהיה סובלת סבל לא־ישוער. אני אהיה לוקה בעצבים חולים, האם לא כן, – אז אתהלך עמך לילות שלמים ביער ואטפס על עצים ואקפוץ מעל האבנים לתוך הנהר, למשל, כמו בשנה שעברה?
אבראשה: אולם הלא זהו ענין אבוד, מעשה שאין להשיבו.
אידה: ענין אבוד! (בקול רם). אולם העניין יעלה לי בחיי.
אבראשה: מה את מדברת, אידה!
אידה: בנעורים שלי – בודאי יעלה לי הדבר. כמה שנים אדם הוא צעיר? עשר שנים, אבראשה, ואולי פחות מזה. ומבין השנים המעטות האלה אבלה שלוש שנים בחדר־השינה. ואחר כך – שמא יכול אתה לומר לי מה יהיה מראה פני אחר כך?
אבראשה: את תהיי אז בסך־הכל בת עשרים ושלוש.
אידה: זאת אני יודעת. אולם אמור לי, האם ארצה אז לחיות, אפילו נניח שאוכל לחיות, אם לא אהיה חולה ועצבנית, כפי שיקרה לעתים תכופות לאמהות צעירות?
אבראשה: אולם הלא זהו ענין אָבוּד –
אידה: עדיין אין זה ענין אבוד. (במהירות). מכירה אני רופא שיעשה לי ניתוח.
אבראשה: (קופץ ממקומו). מה, אידה!
אידה: (ברכוּת). לא יכול להיות אחרת –
אבראשה: (מתהלך בצעדים מהירים על פני החדר). לעולם לא תעשי דבר כזה –
אידה: אבראשה. לא יכול להיות אחרת, רוצה אני לחיות.
אבראשה: (נשאר עומד מהורהר באמצע החדר. אחר כך הוא מתחיל לובש את מעילו).
אידה: (בתמיהה). לאן רוצה אתה ללכת?
אבראשה: הריני מכיר אותך, כשאת מכניסה משהו לראשך – רוצה אני לשגר טלגרמה לאביך, שיבוא מחר.
אידה: (יורדת מעל המיטה ונעמדת ליד אבראשה. שניהם מוארים). אבראשה, הנח את המעיל. אם תשלח טלגרמה לביתי, זה עשוי לעלות לך בחיים שלי. עד מחר אשתה משהו – יש דבר כזה העולה חמש קופיקות – כדי להיפטר –
אבראשה: (משליך ברוגזה את המעיל, מתחיל להתהלך בחדר, אחר כך ניגש לאידה ואומר לה ברכּוּת). אידה, יקירתי, חייתי, הגיעי בעצמך, כלום דבר נורא הוא כל כך – גם אני מבין, שלדידך היה טוב לך בלעדי זה, אך אין הדבר נורא, כפי שנראה בעיניך. –
אידה: נורא הדבר, אבראשה. איני רוצה להיות אם לילדך, איני רוצה להיות לך לאשה, אני רוצה להיות אהובתך.
דופקים בדלת
סאשה: (נכנס יחד עם סוניה, נותן מבט באידה ובאבראשה, המתהלך נרגש בחדר). הנה לך! השלום הוּשבּת?
אידה: (מצטחקת)*. סתם ככה.
אבראשה: סוניה, טלגראמה בשבילך.
סוניה: (רצה אל השולחן). היכן היא? (לסאשה). הדלק מהר גפרור, הדלק את המנורה, יושבים עד חצות הלילה בחושך.
אבראשה: (נותן לה את הטלגראמה).
סאשה: (מדליק את המנורה).
סוניה: (קוראת במהירות את הטלגרמה, מוסרת אותה בידי סאשה, סופקת כפיה. לאידה). אידה, יקירתי, מטלגרפים אלי מן הבית, ששנינו נבוא.
אידה: עם סאשה?
סוניה: כן, כן, אידה. אולם אנו לא ניסע, תחילה נכתוב מכתב, וכשנקבל תשובה, רק אז ניסע –
סאשה: ש־ש־ש! נחכה עד לסעודה.
סוניה: נעשה זאת איפוא מהר, רוצה אני כבר לספר לאידה.
סאשה: נו, הא, יקירתי! (מניע שפתיו, כרוצה לנשקה).
סוניה: (קופצת ממקומה). אחר כך, אחר כך. הא לך בקבוק ופתח אותו. (לאידה). תיכף נספר לכם, למה עשינו סעודה.
אידה: אנו תופסים בעצמנו טעמו של דבר. אתם –
סוניה: ש־ש־ש! (מצביעה על סאשה). שיספר הוא בעצמו.
סאשה: (מוזג ארבע כוסות יין). קחו! אני אשתה הראשון. (מרים את כוסו). רצונכם לדעת בשל מה הסעודה הזאת?… הס, כאן לא היה איש?
סוניה: פֶ, כבר לא טוב!
סאשה: נו, הניחי, אני כבר אנאם. (הפסקה קצרה, נוהר). בקיצור, דעו כי בעוד שלושה שבועות תתקיים אצלנו החתונה! אל תשאלו, למה כל כך מהר – קיצורו של דבר, אני שותה לחיים, לשם האושר שלנו, שלי ושל סוניה!
אידה: (נוטלת בבת שחוק כוסית יין. הכל מקישים את כוסותיהם).
סאשה: (לסוניה). נו, איך נאמרו הדברים? העיקר שכבר יודעים. עכשיו הבה נתנשק. (מתנשק עם סוניה).
אבראשה: (נוטל לאט לאט את כוסו. לאידה.) האשתה עכשיו לאושרנו?
אידה: יכול אתה עוד להמתין קצת, אנחנו לא נתחתן בעוד שלושה שבועות.
אבראשה: אף על פי כן שתה אשתה. (הוא מחזיק בשקט שעה קלה את כוס היין ומסתכל באידה). אני שותה לאושרו של אחד ממכרי, היא בת עשרים ואחת, יפה כמוך, סוניה, או כמוך אידה. היא אוהבת איש צעיר אחד, היא אוהבת אותו אהבה עזה, אלא שאסון קרה לה: בעוד שמונה חדשים היא עתידה להיות אֵם. אבל איננה רוצה להיות אֵם –
סוניה: (מחליפה מבטים עם סאשה. מתקרבת אליה).
אידה: נוּ, נוּ, המשך, סיפור יפה.
אבראשה: (מסתכל באידה). אין היא רוצה להיות אֵם, ולכן היא רוצה שרופא יעשה לה ניתוח, כדי שתיפטר מזה ולא תצטרך להיות אֵם.
סוניה: (לאבראשה). מה פתאום עלה בדעתך?
אבראשה: (מרים לאט את הכוס ומגישו לשפתיו). אני שותה לאושרה של האם החדשה.
אידה: (ניגשת לשולחן ונעמדת ליד אבראשה). אף אני שותה לאושרה.
אבראשה: (נותן מבט חולף באידה, פונה לסוניה ולסאשה, מצביע בקרירות על אידה). הבחורה היפה, שלחייה ולאושרה שתיתי – היא אידה.
אידה: (מזנקת אל השולחן, לוטשת עיניה לאבראשה, אחר כך היא מכסה את פניה ונופלת על המיטה).
המסך יורד.
מערכה שניה 🔗
אותו החדר שבמערכה הראשונה. אידה וסוניה יושבות שתיהן ליד השולחן. סוניה קוראת בקול מתוך ספר; אידה מקשיבה כשראשה נתמך בידה.
אידה: (מפסיקה קריאתה של סוניה). הכבר כתבת הביתה?
סוניה: על מה? על? –
אידה: כן?
סוניה: את יודעת, לא הייתי צריכה לכתוב, משום שבהיותי בבית לפני חודש – לחג הפסח – היה זה אבא בכבודו ובעצמו שמילא את אוזני דברי עצה, שעלי להינשא בהקדם האפשרי.
אידה: אביך בעצמו? מה לו, כלום אין לו פנאי? (בבת צחוק). הוא חשד במשהו?… האם כבר אז היה לך מקום לחשש?… אל תתביישי…
סוניה: (מבויישת במקצת). לא… אבל אבא לא דיבר אתי על שום נושא אחר מלבד על העמדת חופה, ולא הסכים אלא לכך, שהחופה תהיה בחמישה־עשר במאי. (צוחקת בקול). בוודאי נתמלא חששות!
אידה: אמרת לי, שכל הפסח מיררת בבכי, ואבא יכול היה לחשוב –
סוניה: (בעירנות). אני בעצמי לא ידעתי על מה אני בוכה. קצת התגעגעתי על סאשה, והשאר לא ידעתי בעצמי מפני מה אני בוכה! נראה, שהיה לי טוב מדי!
אידה: מן הסתם כבר הרגיש לבך מה שיהיה בעוד חודש – על כן בכית.
סוניה: (צוחקת). יש על מה לבכות! (היא מתחילה לסרוק שערותיה, שנתגלשו מעל כתפיה).
אידה: (מתבוננת בפניה של סוניה). כבר אין לבכות על כך?
סוניה: מה יש לבכות? בין כך ובין כך כבר נמאס לי לגור בנפרד. אלמלא קרה הדבר עכשיו, היה קורה אחרי החתונה. אחת היא.
אידה: כך, אחת היא –
סוניה: (בצחוק). ומה חשבת, איך יכול להיות אחרת?
אידה: (מתאדמת. רצינית למחצה). את יכולה לצחוק. לי אמר פעם אבראשה – לפני שנה – שאנו נתחתן, כדי שנוכל להיות תמיד יחד, אולם – את מבינה? כדי שיעברו כך כמה שנים, והכל יחשבו כי אנו איש ואשה, ולאמיתו של דבר –
סוניה: (זוקפת עליה זוג עינים). כדי שלא יהיה ילד?
אידה: כן.
סוניה: (קמה, שערותיה פזורות). אמרי נא לי, צנועה אחת –
אידה: (צוחקת). באמת, אשה צנועה אני!
סוניה: אני יודעת, על כן אני שואלת אותך באמת: איזה אדם מוצא חן בעיניך יותר, אדם קר־מזג, שיכול לחשב הכל מתחילתו ועד סופו, – נו, כגון, אננה אחותי, שהתאפקה ארבע שנים. (מושכת את המלים). אַ, התאפקה! מה יש, היא לא רצתה להתחתן אלא אם כן יסיים החתן שלה את לימודיו! נפש כזאת מוצאת חן בעיניך?
אידה: על כאלה אין מדברים.
סוניה: אם כן, אל תדברי הבלים! אני אוהבת בחורה, – ואחת היא אם היא בת שמונה־עשרה או עשרים ושלוש – שאינה עושה כל חשבונות בשעה שהיא מתאהבת. וכי מה זאת אהבה? למסור את הנשמה והגוף למי שאַת אוהבת.
אידה: (מצטחקת). אילו מדדו את דמי היו מוצאים, אולי, שהוא חם כדמך… מה דעתך?
סוניה: (מתהלכת על פני החדר ומטלטלת את שערותיה הפרועות אילך ואילך). יודעת אני, יודעת אני! ובכן, מה רצונך? רצונך, שאבראשה יהיה שלך וגם את תהיי שלך? זה רצונך?
אידה: (קמה ממקומה, שוכחת עצמה ומרצינה). זה רצוני.
סוניה: (בקול נמוך). ובילד את רוצה?
אידה: (כמקודם). לא.
סוניה: (בצחוק). כיצד ייתכן הדבר?
אידה: (כמקודם). איני יודעת.
סוניה: אם כן, לכי ושאלי, אם אינך יודעת.
אידה: (בלא רצינות). את מי אשאל?
סוניה: (בעליצות, מסתובבת בחדר). שאלי את מי שאת רוצה, שאלי את פי האלוהים. (בצחוק גדול). איך אפשר לאהוב אהבה עזה, עזה עזה, ואף על פי כן להישאר חופשיה?
אידה: הן זאת אני שואלת: מפני מה זכו הגברים שיישארו תמיד חופשיים? ואפילו הם אוהבים אהבה עזה שבעזה –
סוניה: מפני שהם גברים!
אידה: ומפני מה אין אנו זוכות לאהוב ולהיות חופשיות אלא חודש אחד, חצי שנה, ולכל היותר שנה?
סוניה: מפני שאנו נשים!
אידה: (מרצינה שוב). כך –
סוניה: שמא אין אַת רוצה להיות אשה?
אידה: הסי, הסי, למה תצחקי? מקנאת אני בגברים.
סוניה: פתיה שכמותך, אולם הענין כבר אָבוּד!
אידה: ואף על פי כן, רוצה אני להיות חופשית! יודעת את מה שאומר לך! כשאת רואה ברחוב זוג נאהבים הולך, אם שניהם הולכים צעד בצעד, שניהם תמירים, שניהם נראים חופשיים ומאושרים, דעי לך: לא אֵם היא ההולכת שם. אֵם, אפילו לילד אחד בלבד, לעולם אינה נראית חופשית ומאושרת כל כך, כמו האב של הילד.
סוניה: (שוקעת פתאום בהרהורים. לאט). נכון הדבר, אבל –
אידה: מה אבל?
סוניה: (מנענעת שערותיה. בקול רם). מה את מספרת מעשיות! אב הוא אב, ואם צריכה להישאר אֵם!
אידה: (בקול נמוך). זאת אדע גם אני –
סוניה: (שוב בעליצות). אם את יודעת, למה תדברי שטויות?
אידה: (שלא ברצינות). שטויות טובות.
סוניה: שקט. אמרי לי, האמת הדבר שסיפר כאן אבראשה?
אידה: את מתכוונת למה שאמר בשעה שנאם על הכוס?
סוניה: כן.
אידה: (אינה עונה מיד). מה דעתך, זאת היתה אמת?
סוניה: הלא אני שואלת אותך. אני יודעת, ביחס אליך הכל ייתכן. אני, אפילו רוצה הייתי לעשות זאת, לא הייתי עושה, ואולם ביחס אליך אני מאמינה שייתכן.
אידה: (מביטה בעיניה של סוניה ומנענעת בראשה).
סוניה: כן, אילו עשית זאת היית מסכנת את חייך.
אידה: כן.
סוניה: היית עושה מעשה כזה, הלא זה נורא ומכוער.
אידה: כן.
סוניה: (כשהבעה של פחד בפניה). אולם לשם מה, לשם מה?
אידה: מפני שרציתי להישאר חופשית, רציתי לחיות.
סוניה: ומדוע אחרת לא תהיי חופשיה? אפשר להניח, ששנה אחת יהיה החופש מוגבל, אולם אחר כך תהיי חופשיה כמקודם…
אידה: (בבת שחוק). עדיין ילדה את. שנה אחת, את אומרת?
סוניה: בודאי, רק שנה אחת! (גוחנת לאידה בצחוק ערומים). את הזאטוט אשאיר אצל אמא! גם את יכולה לעשות כך. לך עוד טוב ממני: אצלנו בבית ישנם ילדים, ואילו אצל הוריך יהיה הנכד מתנה יקרה. הלא הם שרויים לבדם.
אידה: אל תהיי ילדה, בבקשה ממך. אם כבר הגענו לידי שיחה, הבה נשוחח עד הסוף. שבי נא פה. (היא מושכת את סוניה בידה ושתיהן חוזרות ויושבות לשולחן). הקשיבי יפה.
סוניה: אך אל נא תטילי עלי אימה.
אידה: ישמרני האל. רק אוכיח לך, מה פני הדברים. (נעשית פתאום רצינית). פתיה שלי, תחילה, קודם לכן – את מבינה – אף אני לא הבינותי הרבה. עכשיו, משעה – נדבר גלויות – משעה שהתחלתי להרגיש, שאני עומדת להיות אם, התחלתי מרגישה גם דברים רבים אחרים. את, למשל, אומרת, שרק שנה אחת יוגבל החופש. סבורה את, שאשה נעשית אם, אחר כך עובר חודש, חדשיים, ומיד בהרגישה שהיא שוב בריאה ורעננה, הריהי נוטלת עצמה ונוסעת ומניחה את הילד – את בבית הוריך ואני בבית הורי? כן, כך את סבורה?
סוניה: הקטנה שלנו תרגיש עצמה אצל ההורים טוב יותר מאשר אצלנו. היי בטוחה.
אידה: בזה צדקת, פתיה, אולם את שואלת רק דבר אחד. הנה אני רציתי רק לאהוב ורק להתענג, ולא רציתי להיות אם, ובכל זאת אהיה אם. ולא די בכך, אלא שמלבד זה אני מקבלת הרגשות של אם, שאין לי צורך בהן, שאיני רוצה בהן.
סוניה: מה יקלקלו לך הרגשות של אם?
אידה: שואלת את מה יקלקלו; אילו, למשל, לא היו לי הרגשות אלו, הייתי משאירה את הזאטוט, כפי שאת אומרת, באיזה מקום שהוא, ונוסעת, והריני חופשית שוב. אולם לא כך יהיה הדבר. לאחר שאהיה אם, יינתן לי לב חדש, נשמה חדשה. עכשיו לבי רך כליבה של אשה, אולם הוא לעיתים יכול להיות קשה וחזק; אחר כך יפסיד לבי מחוזקו; אקבל לב של אם. כשאני אהיה פה וילדי יהיה במקום אחר, אתעורר כל לילה ואתייפח בבכי. מה יש? אתגעגע על הילד. חדשים ממושכים יכולתי להיות בלי אבראשה, שכל כך אהבתי אותו, אולם בלי הילד, שאיני רוצה בו, שאין לי צורך בו, לא אוכל להיות.
סוניה: (תומכת ראשה בידיה. יושבת בעינים עצומות). מה איפוא אפשר לעשות?
אידה: איני יודעת.
סוניה: לפי דעתי, לעולם אי אפשר יהיה לעשות כלום. תביני, הגברים צודקים באמרם, שאנחנו בני־אדם פחותים מהם: הטבע עצמו הטיל עלינו את כל עול החיים.
אידה: ואני לא רציתי להיות פחותה מאבראשה.
סוניה: ואת היית מוכנה לעשות אותו מעשה, אף על פי שאת אוהבת כל כך את אבראשה? את יודעת, איך הם מביטים על אשה העושה מעשה כזה?
אידה: (רגע קט היא מהורהרת, אחר כך היא מסירה את ידיה של סוניה המכסות את פניה, ומושכת אותה אליה). הייתי עושה את המעשה מפני שאני אוהבת כל כך את אבראשה. ויהיה בעיניו המעשה מה שיהיה.
סוניה: (קמה פתאום ממקומה בצחוק). זה יעבור גם אצלך. אין הדבר כך, כפי שאת אומרת. בעיני לא נראה הדבר כל כך נורא, כפי שאת חושבת. ודאי, ללדת להקה של ילדים – פוּיה! אולם ילד אחד – אין זה כל כך רע. (מכסה פניה בידיה ורוקדת מהר סביב החדר כמבויישת. אחר כך רצה לאידה, תופסת אותה בידה ומקימה את אידה בכוח). נו, די, אספר לסאשה, למה את מפתה אותי! הבה נדבר על עניינים עליזים יותר!
אידה: על מה, למשל?
סוניה: כבר כתבת הביתה?
אידה: כבר כתבתי.
סוניה: נו, וכבר קיבלת תשובה?
אידה: עדיין לא קיבלתי.
סוניה: הייתכן הדבר שאביך לא יסכים שתתחתנו מיד? נדמה לי, שאיננו כל כך מרוצה מאבראשה.
אידה: ייתכן.
סוניה: מה תעשי אז?
אידה: אז נתחתן בלעדיהם.
סוניה: ולא תסבירי לו שאת מוכרחה להתחתן? אם כן, למה כל כך התבוששת?
אידה: (מתאדמת, מבויישת). אלוהים עימך, סוניה, מה את מדברת – שאני אגיד לאבא? לעולם לא…
סוניה: (רוקדת מסביב לחדר). אֵי, אֵי, אֵי, דבר נורא! אני הייתי מספרת! מה יש, אביך הוא יהודי חרד, הוא צריך להבין בעצמו.
אידה: אני לא אעשה זאת.
סוניה: אולם אם תעמידי חופה נגד רצונו, הלא יסרב לתת לך כסף. החשבת על כך?
אידה: איני יכולה לעשות דבר.
סוניה: אמרי לו דרך רמז. איזו פתיה את!
אידה: (שותקת מהורהרת).
סוניה: לא תאמרי לי?
אידה: (מנענעת בראשה).
סוניה: נו, אל תאמרי! אולם הלא את מוכרחה להתחתן! (בעליצות) חכי, חכי, אידה. חתונותינו יחולו בזמן אחד! יודעת את מה, נעמיד את החופה באותו יום, באותה שעה! (בקול נמוך, בצחוק־ערומים). ואולי ניעשה אמהות ביום אחד…
אידה: (בבת שחוק). מה איפוא השמחה הזאת?
סוניה: מדוע לא אשמח! (בשעה שהיא מוסיפה לדבר, שמחתה גוברת). תראי, מה טוב יהיה: תיכף לאחר חתונתנו, נשכור יחד עם סאשה שני חדרים. חדרים נאים ומלאי אור. אבא יקנה לנו רהיטים, תראי, מה יהיה מראה שני החדרים שלי! לך ולאבראשה יהיה טוב יותר: אַת ואבראשה אוהבים זה את זה יותר ממה שאני וסאשה אוהבים זה את זה.
אידה: (מקשיבה בבת שחוק שקטה ומאושרת).
סוניה: (בעליצות ובעירנות, כמקודם). הביטו נא, איך היא מצטחקת! שמא אין זה מספיק בשבילך; לי די להיות מאושרת עם סאשה.
אידה: ואחרי שמונה חדשים?…
סוניה: ואחרי שמונה חדשים יהיה אחרי שמונה חדשים! (תופסת בידה של אידה). בואי נצא במחול על חשבון החתונות שלנו! (כשאידה ממאנת). בואי, אל תשתטי, לבחורה יש אדם כאבראשה, ועדיין לא די לה.
אידה: (מניחה לסוניה לחבק את גופה ויוצאת במחול. תחילה רוקדת אידה בקצת רישול, אך לאט לאט תנופתה גוברת). הבה נרקוד בינתיים!
סוניה: הנה כך אני אוהבת אותך. (הן רוקדות בקצב גובר ובתנופה).
אידה: הבה נרקוד כך, שאשכח מה עתיד להיות. (הן רוקדות וסוניה שרה).
נשמעה דפיקה בדלת.
סוניה: אל תפסיקי, אל תפסיקי, שידפקו דפוֹק! (מוסיפות לרקוד).
אידה: (רוקדת בחום, לחייה מסמיקות). עוד, עוד, אל תקשיבי!
נפתחת הדלת ונכנסים סאשה ואבראשה.
סאשה: הביטו וראו, מה שמתחולל כאן. נתרקדו להן! (לאבראשה, בבת שחוק בעלביתית רחבה). מה תאמר עליהן, מה?
אידה: (רוקדת בקצב מזורז). עוד, עוד!
אבראשה: (עומד שעה קלה ליד הדלת ומתבונן בריקוד, אחר כך הוא מסתער על אידה, תופס אותה במותניה בשעה שהיא עוברת ברקידה על ידו, וחותם נשיקה בשפתיה).
סאשה: (עדיין עומד ליד הדלת). הנה זה יפה מאוד! לא יכלו להתאפק! מה תאמר עליהן!?
סוניה: (לסאשה, בקול בכייני מעושה). ואתה אותי לא תנשק! מפני מה מגיע להם ולא לי?
סאשה: שמא כועסת את על שלא הייתי הראשון? הא לך, בגלל זה, שתים! (מנשק אותה).
סוניה: (נחלצת מזרועות סאשה וטופחת על כתפו). סאשה, הרבץ לה, לאידה, היא ביקשה להניא אותי מלהתחתן אתך.
סאשה: כדי שהיא תקדים להתחתן עם אבראשה. (צחוק).
סוניה: (בקול בוכים מעושה). אינך רוצה לריב את ריבי, אני מספרת דבר שכזה ואתה שותק. (בעירנות וברצינות). סאשה, היודע אתה מה שאידה דיברה על לבי? היא אומרת, שדבר רציני הוא להיות אם, אפילו לילד אחד בלבד. (לאידה). אמת?
אבראשה: (מביט בעיניה של אידה).
אידה: אמת.
סאשה: (מעמיד עינים תמהות). איני מבין זאת!
אידה: (ברצינות לסוניה). את רואה, בין הגברים מצויים כאלה, שאפילו אינם מבינים זאת, כל כך רחוקים הם מזה.
סאשה: (לאבראשה). ואתה מבין זאת?
אבראשה: אני מבין.
סאשה: (נרגז). מה אתה מבין?
אבראשה: (מביט באידה). גם אני מבין, שנפש האשה משתנה בשעה שהיא יולדת ילד. אולם לי נראה, שאף על פי כן… אשה, האוהבת אהבה עזה, אינה חושבת בכלל על שום דבר, אף לא על ילד.
אידה: (אינה מסתכלת בשום איש, מהורהרת). לי נראה, שכל אשה, היולדת ילד ראשון, הריהי מעניקה לו חצי נשמה; לילד השני היא מעניקה חצי נשמה מן החצי שנשאר לה, וכך הדבר גם בילד השלישי. לפיכך מצויות כל כך הרבה נשים שאין להן נשמה.
סאשה: הה, הנה לך! (מסתובב משתאה). איני מבין זאת.
אידה: (לאבראשה). ובכן, מה צריכה לעשות אשה, שאינה רוצה להישאר בלי נשמה? התימנע מלדת ילדים?
אבראשה: (שותק).
אידה: למה תשתוק? מתירא אתה לדבר? (לסוניה). יודעת את מה שחשבתי לפני כמה ימים? את מבינה, כשאני חושבת… בחורה, כשהיא אוהבת מישהו, אפשר שתעבור שנה או שנתיים או שלוש, ושום דבר לא יקרה, אלמלא הוא, האהוב. הוא יוצא מעורו, כדי, כדי – התביני – כדי שהיא תהיה לאֵם. משום שכל זמן שהיא בחורה, כל זמן שהיא רק אשה, הוא חושש לה.
סאשה: אנו מפחדים רק מפני אשה? הרי לך חידוש מופלג!
אידה: (לאבראשה). אתה מבין אותי? הוא מפחד מפניה, משום שאשה היא חופשית, היא רוצה באושר מרובה, בתענוג מרובה, היא רוצה כל פעם חדש וחדש!
סאשה: לי נראה, שיש כאן מוטיבים אחרים. (צוחק).
אידה: (מורידה את ראשה. עיפה). ייתכן.
סאשה: (לסוניה). היא תלתה עלי ענן קודר. הבה נתנשק. (נושק לה). עכשיו התלבשי. בחלון של אחת החנויות ראיתי משהו – נו, משהו? התלבשי.
סוניה: סאשה, נשמתי, אמור מה הדבר שראית?
סאשה: לא, לפני זה לא אגיד לך. בואי ואקנה אותו לך.
סוניה: אמור, סאשה, אני מבקשת אותך, אמור.
סאשה: כשאומר, הלא גם אידה תרצה.
סוניה: שאבראשה יקנה לה.
סאשה: אבראשה נפשו להתפלספות עם אידה. (לאבראשה). מוטב שתיקח את אידה ותלך לטייל ברחוב ותקנה משהו יפה, אז היא תשכח להרהר בדבר אם טוב להיות אמא אם לא.
אבראשה: (לאידה). שמא יש ברצונך לטייל קצת?
אידה: לא. אין לי חשק עכשיו. אני עיפה. אולי אחר כך.
סאשה: (לאבראשה). הה, שניכם דומים זה לזה. נו, היו בריאים. בואי, סוניה.
סוניה: (מתלבשת). בואי, אידה. (ניגשת לאידה ומלטפת את פניה). בואי, אידה, יקירתי, נטייל ארבעתנו. שתינו נקנה מה שסאשה ראה. בואי, יקירה!
סאשה: (מושך את סוניה בידה). שיישארו כאן, אם אינם רוצים ללכת.
סוניה: (ברוגזה). נלך לבדנו. (ליד הדלת היא נעצרת ומסיבה את ראשה לאידה). אידה, את יפה ממני ואולי יש לך שכל יותר ממני, אף־על־פי־כן לי טוב יותר. (יוצאת עם סאשה).
אבראשה: (לאחר רגע של שתיקה). אידה!
אידה: (מתעוררת מהרהוריה). מה?
אבראשה: למה את יושבת כך, למה את כל כך עצובה?
אידה: הלא אתה יודע.
אבראשה: אבל צריך להיות סוף לכך, הלא הענין אבוד.
אידה: צריך להיות סוף? אתה יודע, אבראשה, שאינני אדם חלש מדי. אילו קרני איזה אסון שהוא, האסון הגדול ביותר, הייתי נושאו בקלות יותר מזה. היודע אתה למה? מפני שמה שאירע לי עכשיו, היא צרה ללא קץ. עצום נא את העינים ודמה בנפשך, כי בעוד רגע יעבור עליך משהו, שיעשה אותך לבן־אדם אחר. כך אני מרגישה את עצמי עכשיו. (בקול נמוך). אם רק אהיה לאֵם, לא יהיו חיי ברשותי, אף לא אוכל ליטול את חיי מן העולם. ואם אחדל לאהוב אותך ואלך מעמך, לא אוכל עוד בכלל לשכוח אותך: הילד יזכיר אותך לפני לעולם ועד.
אבראשה: ואת עדיין אומרת, שאת אוהבת אותי כל כך. (בקצת אירוניה ובפחד). אוהבת כל כך, שאת שוכחת את הכל.
אידה: כך היה הדבר עד כה. אולם עוד מעט יבוא זמן, שאצטרך לעתים לשכוח אותך לגמרי: אוהב משהו אחר. (בבת צחוק עצובה). אתה רוצה בכך?
אבראשה: הוי, אידה, את רק מדמה כך. לאמיתו של דבר, אין זה כך. לאמיתו של דבר אין זה כך.
אידה: הדבר איננו כך, אתה אומר? (כנזכרת). אתמול פגשתי ברחוב אשה צעירה אחת, מכרה שלי – אין אתה מכיר אותה. שאלתי אותה מה שלום הנער שלה – והוא לה הילד השני – והנה מתברר, שהילד הראשון וגם השני מתו עליה. אני שואלת אותה: “האם כבר התאוששת אחר מות ילדיך? בוודאי בכית רב בכי?” היודע אתה, אבראשה, מה שהשיבה לי? היא חייכה, אומנם, זה היה חיוך עגום, וכך אמרה לי: “דעי, לא יכולתי להרבות בבכי בשעה שהילד השני מת. הרגשתי, שאני חדלה להיות אשה וחוזרת להיות אהובה, ובעלי משתנה להיות שוב אהוב”. כך ענתה לי. זה היה אתמול.
אבראשה: (מתקרב אליה יותר, נוטל ידה בידו. ברכות). אם כן, חסל. שוב אינך אוהבת אותי כמו שאהבת אותי קודם לכן?
אידה: (תולה בו מבט של אהבה ומלטפת את ידו). לפי שעה עדיין אני אוהבת אותך כמו קודם לכן.
אבראשה: ואחר כך, כעבור שנה?
אידה: רוצה אתה, שאגיד לך?
אבראשה: אמרי, אידה.
אידה: אוהב אותך, כמו שאם יכולה לאהוב.
אבראשה: (תומך ראשו בידיו ורגע משתררת שתיקה. דופקים בדלת. נכנסת בחורה כבת עשרים ושלוש, נמוכת קומה ודקה).
העלמה רייכמאן: (נשארת עומדת ליד הדלת, מתבוננת שעה קלה באבראשה ובאידה). בוקר טוב, אבראשה, מה מעשיכם?
אבראשה: (הולך לקראתה ומושיט לה ידו). מתי הגעת לכאן?
העלמה רייכמאן: היום באתי. (הולכת ומתישבת על כסא בלי שהוזמנה). עיפה אני, רק היום באתי ועדיין לא נחתי. אף על פי כן, אליך הלכתי מיד. לא יכולתי להתאפק.
אבראשה: (נבוך קצת). איך מצאת את הדרך הנה?
העלמה רייכמאן: אמרו לי, שאפשר למצוא אותך כאן. העלמה היא בוודאי הכלה שלך, אבראשה?
אידה: (קמה ממקומה, מסתכלת חיוורת באבראשה).
אבראשה: ניחשת. רייכמאן התוודעו זו לזו. זאת היא כלתי, שכל כך הרבה סיפרתי לך עליה.
העלמה רייכמאן: (ניגשת לאידה, נותנת לה ידה וחוזרת לשבת במקומה). כמה יפה את! לא לחינם אוהב אותך אבראשה כל כך.
אידה: (בנעימה אירונית למחצה). נעים לי מאד, שהכל יודעים, עד כמה אבראשה אוהב אותי. כבר זמן רב את מכירה את אבראשה?
העלמה רייכמאן: זמן לא רב. אבל אנו מכירים זה את זו היטב. אבראשה לא סיפר לך עלי מעולם? (לאבראשה). אתה שכחת אותי כל כך מהר. אולם אני לא שכחתי אותך. הלא אתה רואה: היום באתי, ומיד הלכתי אליך. (לאידה). בקיץ שעבר התוודענו. גרנו יחד בבית אחד. אני ואבראשה. אני בחדר אחד, ובחדר הסמוך – אבראשה. בעצם, היינו מיודעים זה לזו רק שלושה ימים, ביום הרביעי קיבל אבראשה טלגראמה, ונסע. מן הסתם היתה הטלגראמה ממך. (בחיוך). הוא שכח הכל, וגם אותי, הזדרז לארוז את חפציו ועוד באותו יום נסע.
אידה: עכשיו אני כבר יודעת מי אַת.
העלמה רייכמאן: אם כן, נמצא, שאבראשה סיפר לך עלי!
אידה: (רוגזה גובר). את יודעת מה שסיפר לי על אודותיך? (לאבראשה). הנה, עוד מעט נדע אם דיברת אמת. (לעלמה רייכמאן). אבראשה התפאר, שהיית קצת מאוהבת בו.
העלמה רייכמאן: אמת, אמת, איני מכחישה זאת. בשלושה ימי היכרותנו אלה, ישבנו פעם שנינו ליד חלון פתוח כל הלילה. כל הלילה עד שהאיר השחר, והלא את יודעת בוודאי, שבחורה היושבת עם איש צעיר כל הלילה, מן הדין שתהיה קצת מאוהבת בו. אחרת אי אפשר.
אבראשה: כן, כן. זה היה לילה יפה כהלכה.
אידה: (לאבראשה באירוניה). על אותו לילה לא סיפרת לי.
העלמה רייכמאן: הניחי, נכון עשה שלא סיפר לך: היית יכולה לחשוד בו, אלוהים יודע במה. (בחיוך אירוני). היודעת את מה שמנע אותי מלהתאהב בו כולי באבראשה שלך – לאותו לילה, אני מתכוונת? כל הלילה לא פסק מלדבר עליך, איך הוא אוהב אותך.
אידה: זה היה בוודאי יפה: לשבת ליד חלון פתוח בלילה נאה עם בחורה ולדבר על אחרת.
אבראשה: (במורת־רוח נסתרת, לאידה). אינך מאמינה?
אידה: (עייפה). אני מאמינה.
העלמה רייכמאן: נו, אלך כבר, רק רציתי לראותך, אבראשה. (בחיוך). ואת כלתך ביקשתי לראות. היו שלום. (מושיטה ידה לאבראשה ולאידה ויוצאת).
אידה: (מוסיפה לשבת כשהיא מהורהרת, נראית עיפה, ראשה מורד, אינה זעה).
אבראשה: (לאחר רגע של שתיקה). אידה!
אידה: (שותקת ואינה נעה).
אבראשה: אידה, למה התהרהרת כל כך?
אידה: (קמה ומתחילה להתהלך בחדר).
אבראשה: אידה, את מדמה לך משהו?
אידה: (נעמדת על ידו רגע קט). מה?
אבראשה: למה שקעת פתאום בהרהורים? שמא את מדמה לך משהו?
אידה: (מסתכלת בו רגע. בקול שנשתנה). אני מדמה משהו.
אבראשה: מה את מדמה לך?
אידה: (אינה עונה על שאלתו). האם באותו לילה – נשקת אותה?
אבראשה: (קם, מביט בעיני אידה, נוטלה בידה, מהורהר). כן.
אידה: (מוציאה לאט את ידה). אז כבר אהבת אותי.
אבראשה: (שותק).
אידה: (בצחוק עצבני). ושמא אמרת לה שאתה אוהב אותה? האם אמרת לה?
אבראשה: (מתיישר, בקול איתן). אידה, שמעי, לא אמרתי לה שאני אוהב אותה. זה היה בלילה, באותו לילה היא הוציאה את הנשיקה במירמה. התביני, שבחורה יכולה, אם רוצה, להוציא נשיקה במירמה.
אידה: (מתהלכת רגע, אחר כך היא מתייצבת בפינה ליד הדלת כשפניה מסולקות מאבראשה).
אבראשה: (ניגש קרוב אליה ואינו נוגע בה). אידה, המבינה את מה שהיה ביני לבינה?
אידה: (פונה מן הקיר ונוטלת את מעילה). אני מבינה.
אבראשה: ובלבך יישאר משהו עלי?
אידה: (לובשת המעיל). איני יודעת.
אבראשה: לאן את הולכת, אידה?
אידה: אטייל קצת בחוץ.
אבראשה: (מתחנן). ללכת אתך?
אידה: (מנענעת בראשה בשלילה).
אבראשה: (סר מעליה). כלומר, שמשהו נשאר בלבך עלי –
אידה: עכשיו איני יודעת דבר.
אבראשה: (ניגש אליה, נוטל ידה, מתחנן). תני לי ללכת אתך, אידה. תראי, שירווח לך.
אידה: (מנענעת בראשה בשלילה. יוצאת).
אבראשה: (נעמד ומאזין לצעדיה של אידה בפרוזדור).
אידה: (נכנסת, ניגשת לאבראשה ונוטלת אותו בידה. בשעת דיבורה מורגש, שהיא נחנקת מדמעות). אתה רואה, אבראשה, אילו אירע הדבר לפני חודש, או שאני הייתי הולכת מעמך בגלל זה, או שהייתי שוכחת את הדבר. קרוב לוודאי שהייתי שוכחת. אולם עכשיו, כשאני צריכה להיות אֵם, נראה לי, שאינני עוד חופשית בהרגשותי. איני מאמינה עכשיו לי לעצמי. התבין? (יוצאת).
המסך יורד
מערכה שלישית 🔗
חדר גדול ומלא אור, המשמש חדר אוכל וחדר אורחים כאחד. מימין דלת לשאר החדרים שבדירה, משמאל – דלת לפרוזדור ומשם החוצה. באמצע החדר שולחן גדול, מכוסה מפת קטיפה. מסביב לשולחן כסאות מגולפים. מימין – ספה רכה ומשמאל מזנון. על הקיר – שטיח מצוייר. הרהיטים עשויים בצבע אחד.
מול הצופים – שני חלונות ודלת אל הגזוזטרה. ליד החלונות עומדים שולחנות קטנים, שעליהם אלבומים וכיוצא בזה.
השעה לפני הצהריים. אידה, לבושה חלוק־בית, שוכבת על הספה.
אידה: (קוראת תוך שכיבה). למה הלכת לאיבוד, סוניה? (אין עונה. היא קמה בפנים של עייפות ומורת־רוח, מתהלכת שעה קלה, יוצאת לגזוזטרה, חוזרת ונכנסת, בסגרה את דלת הגזוזטרה. נוטלת דיו ועט וגלויה וכותבת כשהיא נשענת על השולחן).
סוניה: (נכנסת בדלת שמימין). שיחקתי עם הילד שלך, אידה.
אידה: (אינה מרימה ראשה, כותבת). המשרתת כבר הלכה?
סוניה: (יושבת לשולחן ליד אידה). כן, שלחתי אותה.
אידה: (מסיימת כתיבתה). מה תאמרי על נערי?
סוניה: על ילדך? הייתי רוצה שיהיה חתן לילדתי.
אידה: (צוחקת). מה שכבר עולה בדעתנו! שתינו כבר הזדקנו, אמהות של ממש, אנו כבר מדברות על שידוכים לילדינו.
סוניה: נו, בנות עשרים ושלוש עדיין אינן קרויות זקנות.
אידה: כשאין ילד.
סוניה: כך!
אידה: (ברצינות למחצה). האמיני לי, כשאני רואה בחורה בגילי – אני נכנסת לשנת העשרים ושלוש – נראה לי, שאני גדולה ממנה בעשר שנים.
סוניה: עדיין את מדברת בלשון של אז? הזוכרת את לפני שנתיים? לא, זה היה רק לפני שנה וחצי. כמעט שלא נשתנית במשך הזמן הזה.
אידה: כלל לא נשתניתי?
סוניה: כך נראה. לא נשתנית. נדמה לי, שאת עכשיו יפה יותר.
אידה: (נוטלת את ידה של סוניה, בסקרנות ובעצבות־מה). אינך מבחינה כל חדש בי? משהו – בתוכי כולי? (קמה ומתחילה מתהלכת).
סוניה: (מביטה אחריה שעה קלה). משהו נשתנה בך, נדמה לי שאבדה לך זריזותך. בואי נא הנה, אידה.
אידה: (נעמדת על ידה). מה רצונך?
סוניה: הסתכלי נא הישר לתוך עיני.
אידה: ובכן, הבחיני משהו בהן, נראה אם תכווני אל הנכון.
סוניה: (מסתכלת שעה קלה לתוך עיניה). אידה, ניתן לך מבט אחר!
אידה: למשל?
סוניה: (מוסיפה להביט בעיניה וחושבת). איני יודעת. אלא כל מי שהכיר אותך לפני שנתיים, יכול להבחין, שהבטתך שונה עכשיו.
אידה: (הולכת ושוכבת על הספה). אינך יודעת לכוון. לומר לך? פעם קראתי או שמעתי שמכיוון שבחורה נעשית אשה, מתחלפות אצלה עיניה. אין זה נכון! עיני נתחלפו משעה שנעשיתי אם.
סוניה: שוב אותם הדברים!
אידה: (יושבת). שמעי, סוניה, מעולם לא נתביישתי בפניך. אספר לך כמה דברים. הנה, למשל, איך אני חיה עכשיו עם אבראשה. נו, לא אתבייש, אומר לך בפשטות. תמיד היה לי מזג חם, אף על פי כן, לפני שנתיים, ייתכן שאז אהבתי את אבראשה יותר – ובכל זאת לא הייתי אז זקוקה כל כך לאבראשה כמו היום; את מבינה מה שאני רוצה לומר. אז יכול היה לנסוע, והיום – דעי לך, עד כמה שאני מאוסה בעיני בגלל זה. בּר־ר־ר! (היא שוכבת ומכסה פניה בידיה).
סוניה: כך מנהגו של עולם.
אידה: (מתעוררת בעוז). אילמלא היה לי עכשיו ילד, לא היה מצב הדברים כזה!
סוניה: (משתדלת לחייך). ובכן, מהו האסון הזה!
אידה: איני רוצה בכך. איני יכולה לסבול את עצמי! מפני מה אבראשה הוא כמות שהיה? לא התחיל להזקין. יתרה מזו: לשעבר, היה מספר לי הכל, היום הוא מסתיר מפני הרבה, כאילו עכשיו שוב אין צורך להגיד לי הכל. (כנזכרת). לפעמים הוא שוכח את עצמו. לפני כמה ימים אמר לי: "שמא נערוך מסע לחוץ לארץ " אני יושבת ומחייכת. “למה את מחייכת?” שאל אותי. והילד. “שכחתי לגמרי”, ענה לי. והנה אותו דיבור “שכחתי לגמרי”, מרגישה אני שהוא מונח תמיד על פתחי־פיו.
סוניה: ועם הילד אין את יכולה לנסוע?
אידה: על חשבון חמישים הרובלים, שאבא שולח לי כל חודש? הרואה את כל מה שיש פה? כל זה קנה לי פעם אבא. אבראשה אינו מרוויח רווחים גדולים.
סוניה: (יושבת מהורהרת).
אידה: (מתהלכת).
סוניה: הבה נלך היום לתיאטרון.
אידה: והילד? אפשר להשאירו שלוש שעות בלי יניקה?
סוניה: שכחתי לגמרי.
אידה: רואה את, גם את אומרת: “שכחתי לגמרי”. אוי, אוי “שכחתי לגמרי”. אני איני שוכחת לעולם. (מתהלכת שעה קלה עצבנית בחדר, מעט מעט היא נרגעת, הולכת ויושבת ליד סוניה). את אינך מיניקה את הילדה?
סוניה: לא. אחרת לא הייתי יכולה לבוא אליך כאורחת אפילו ליום אחד.
אידה: ואיך את מבלה את חייך?
סוניה: (אינה עונה מיד). ככה, ככה.
אידה: (חוזרת על דבריה). ככה, ככה –
סוניה: אל תחשבי, שחיי אינם טובים.
אידה: איני חושבת כך, אך זוהי האמת: שוב אינך מלאה חיים כמו שהיית פעם.
סוניה: כמובן.
אידה: מדוע כמובן? אוה, שכחתי לגמרי, הלא את אם, כמוני.
סוניה: אל תשווי אותי אליך. אצלי הרי זה כל חיי. אדרבא, ייתכן שאלמלא הייתי עכשיו אם, היה מצבי גרוע יותר.
אידה: (מביטה ארוכות בסוניה). סוניה, אמרי את האמת, כלום לא נשתנה יחסך לסאשה?
סוניה: (מנענעת בראשה). לא, אני אוהבת את סאשה.
אידה: אלא מאי?
סוניה: מה אגיד לך? סאשה היה לאיש אחר. ואולי לא הבחנתי בכך לפני שנתיים.
אידה: שמא אתם רבים?
סוניה: לא, אידה, אין אנו רבים. סאשה אינו אוהב אותי פחות מאשר קודם לכן. רק חסר לי משהו.
אידה: (מהורהרת). אה, גם לך חסר משהו?
סוניה: את מבינה, סאשה נעשה בעל־בית כהלכה, בודק בעיניו כל דבר, ימים שלמים עסוק הוא בילדה ובענייני הבית. ויודעת את, מה שגרוע מכל? כשאני מתחילה לפעמים לבכות – הלא תביני, שלפעמים אי אפשר להתאפק – לעולם איני יכולה לומר לו למה אני בוכה. (בחיוך עגום). כשאני מנסה לפעמים להסביר, מה כוונתי, הריהו מביט בי כעל משוגעת. הוא יודע רק דבר אחד: “נו, זהו עם!” בזה הוא מתכוון אלינו, הנשים, שדמעות מצויות על לחיין תמיד. סתם ככה. אוח, אידה, אידה, לעתים עולה הבכי מאליו, מפני שהלב מציק. (כאל עצמה). עכשיו עדיין הוא סטודנט, אולם אחר כך – (היא מניחה את ראשה על חזה של אידה).
אידה: (מלטפת שערותיה). גם חייך אינם שרויים בשמחה מרובה?
סוניה: (דמעותיה מונעות אותה מלדבר, מנענעת בראשה).
אידה: הזוכרת את לפני שנה וחצי, קודם החתונה?
סוניה: (מביטה באידה, מעיניה נושרות דמעות בודדות).
אידה: הזוכרת את כיצד משכת אותי לריקודים?
סוניה: (מחייכת מתוך דמעות). אני זוכרת.
אידה: אז היה טוב יותר?
סוניה: (כמקודם). אל תזכירי לי.
אידה: נו, אל תבכי.
סוניה: (מתחילה בוכה חרש).
אידה: (קמה ומקימה את סוניה בכוח). בואי, סוניה, נצא במחול עוד פעם, אמנם אין זה נאה לאמהות לרקוד, נרקוד עוד פעם, הפעם האחרונה. (היא מושכת את סוניה אחריה ושתיהן יוצאות במחול, תחילה באיטיות, וכל פעם המהירות גוברת, בתחילה מונח ראשה של סוניה על כתפיה של אידה, אחר כך היא מרימה את הראש ורוקדת כך בפנים בוכות. בשעת הריקוד שרה אידה לפי הקצב, אלא שקולה מתעגם עליה יותר ויותר, עד שדמעות מתחילות להישמע מתוכו ואידה מפסיקה לשיר. לאחר שעה קלה היא חוזרת ושרה, אלא שהפעם חציה של השירה הוא בכי. הן ממשיכות בריקוד חרישי, אך לבסוף נופלות שתיהן על הספה, כשראשה של אידה על חזה של סוניה. שתיהן בוכות זמן־מה בדומיה).
סוניה: (מפסיקה לראשונה את בכייה ומוחה את דמעות עיניה. אידה מוסיפה לבכות חרש). אידה, גם לך יש על מה לבכות? כלום אין את חיה עכשיו כפי שרצית?
אידה: (בבכי). לאיזה צורך היה כל זה, לאיזה צורך היה לי?
סוניה: מה?
אידה: הילד, הילד.
סוניה: וכי אין אַת אוהבת אותו?
אידה: (חדלה לבכות). סוניה, אולי לא תאמיני לי. אני אוהבת אותו ושונאת אותו בבת אחת. (בעינים מבריקות). דעי לך, כמה אני שונאת אותו לעתים! על פי הרוב בשעה שאני מיניקה אותו, אני מרגישה אז, שלא את החלב בלבד הוא יונק, אלא גם את נשמתי. מרגישה אני, שככל שהילד גדל והולך ונעשה בן־אדם, כן פוחתת והולכת נשמתי שלי.
סוניה: איני מבינה זאת.
אידה: אינך מבינה זאת, ובכן מה עלי לעשות, אם אני בכל זאת מרגישה כך! לעיתים יקרה, שאבראשה עומד בשעה שאני מיניקה את הילד, והוא מלטפו ומנשקו. סוניה, אני מרגישה, שהוא אינו נותן לילד אלא לטיפה ונשיקה בלבד, ואילו אני נותנת לו את הנשמה.
סוניה: הוא אינו יכול לתת לילד את הנשמה.
אידה: הוא אינו יכול לתת לו את הנשמה ואני איני רוצה לתת לו את הנשמה! ואף על פי כן, אני מוכרחה לתת לו. אני איני רוצה בכך. אני רוצה לחיות בעצמי בכל נשמתי.
סוניה: אפשר לחשוב, שאין הוא מניח לך לחיות.
אידה: בוודאי אינו מניח לי לחיות! כשאבראשה בא הביתה, הריהו שואל תמיד קודם כל מה עושה הילד, ורק אחר כך הוא נושק לי.
סוניה: וזה איכפת לך?
אידה: כסבורה את, שנדמה לי, שאבראשה אוהב אותי פחות? אני רק מרגישה, כי בבוא ילד לעולם, פוחת הצורך באהבה, בתענוג, באושר. ואף הרצון פוחת.
סוניה: יודעת את מה שאומר לך, אידה? משהו מעיק, כנראה, על לבך.
אידה: משהו? (מהורהרת). משהו מסויים ומיוחד? איני יודעת בעצמי, אולי הדין עמך… התזכרי, כי ביני ובין אבראשה התרחש משהו לפני שנה וחצי, לפני החתונות שלנו?
סוניה: כוונתך לאותו יום שבו רקדנו? אני וסאשה הלכנו, וכשחזרתי מצאתי אותך שכובה במיטה. אני זוכרת עדיין, שאמרת לי אז: “כמה קל היה לחיות לפני חדשיים”. ידעתי, שאיזה דבר קרה ביניכם. לזה את מתכוונת?
אידה: לכך כוונתי. משהו אירע אז, שהייתי שוכחתו מומן, אילולא נעשיתי אמא. לי נראה, לי נראה –
סוניה: מה נראה לך?
אידה: (מושכת אליה את סוניה ומלטפת את שערותיה). לי נראה, שיכולה הייתי לעזוב את אבראשה.
סוניה: (בתמיהה, בקול נמוך). אידה!
אידה: הביני, שכבר אז ידעתי, שאני עומדת להיות אם, וללכת בזמן כזה – הלא תביני – על כן נראה לי עכשיו, שאכן צריכה הייתי ללכת מעמו. (פניה מביעות פחד, מחככת את מצחה בידה). כבר אז לא הייתי חפשית במחשבותי ובהרגשותי. (לאחר רגע של שתיקה, בפחד). את מבינה, זה רק נראה לי, ולא יותר.
סוניה: שוב אותו הדבר!
אידה: (רגועה ועגומה). שוב אותו הדבר. (הפסקה, שתיהן אוחזות זו ביד זו).
סוניה: (קמה). בואי נטייל קצת. כבר הרבינו לשוחח על דברים שאינם שמחים.
אידה: נמתין עד שהמשרתת תבוא עם הילד. היא הלכה לזמן קצר. היא רק תטייל קצת עם הילד, ובלי ספק תחזור עוד מעט.
סוניה: (מתהלכת בחדר, בעברה על יד השולחן היא רואה את הגלויה הכתובה, נוטלת אותה בידה ומחזירה למקומה). להיכן את שולחת את הגלויה?
אידה: הביתה.
סוניה: נדמה לי, שרק אתמול כתבת.
אידה: היום אני כותבת, שקיבלתי את חמישים הרובלים. כך אני כבר נוהגת, שאני כותבת תיכף לקבלת הכסף. היום מבקשים אותי לבוא הביתה והריני כותבת, שלא אבוא עכשיו. בר־ר־ר! לנסוע עם תינוק!
סוניה: במשך כל השנה וחצי שלח אליך אבא חמישים רובלים?
אידה: (מושכת את המלים). כל השנה וחצי.
סוניה: (נעמדת ליד אידה). אידה, עד כמה שאני מבינה, אין זה נעים כל כך?
אידה: כספו של אבא?
סוניה: כוונתי, לקבל דמי־חודש –
אידה: אני עוד איך שהוא. אולם לאבראשה אין הדבר נעים כלל וכלל. את מבינה. אבא נותן את הכסף לא מפני שהוא רוצה, אלא מפני שהוא מוכרח.
סוניה: ואת מוכרחה לקחת –
אידה: (בחיוך עגום). והילד, אותו שכחת?
סוניה: וכי מה בכך, אם לוקחים אצל אב –
אידה: דעי לך, אילולא הילד… (היא מורידה את ראשה על ידיה ומתהרהרת; סוניה מסתובבת קצת בחדר, אחר כך פותחת את דלת הגזוזטרה, יוצאת וחוזרת עד מהרה).
סוניה: (ניגשת לאידה בבת שחוק). לו ידעת, כמה אני מתגעגעת.
אידה: על מי, על סאשה?
סוניה: על סאשה ועל הילדה.
אידה: מקנאת אני בך.
הפסקה. סוניה מסתובבת ואידה יושבת שכובה־למחצה על הספה. נשמעת דפיקה מבעד לדלת. אידה קופצת ממקומה.
אידה: זאת היא בוודאי המשרתת, הבאה עם התינוק. (בחיוך). אף על פי כן – משתוקקת אני לראותו. (רצה דרך הדלת מימין).
סוניה: (נשארת לבדה בחדר, נוטלת ספר ויושבת על הספה. נשמע צלצול. היא רצה דרך הדלת משמאל כדי לפתוח, ונכנסת מיד עם אבראשה).
אבראשה: (זורק את הכובע על הכסא ומתישב). את לבדך, סוניה? היכן אידה? אינך יודעת מה עושה היורש שלי? כבר לא ראיתי אותו, כבר לא ראיתי אותו ארבע שעות. עסקים. עסק חדש מתהווה.
סוניה: זה עתה הביאו אותו מן הטיול. אידה נמצאת אצלו.
אבראשה: היום ראיתי את בני אולי מאה פעמים בעברי ברחוב. יום יפה היום, וכמו להכעיס, הביאו כל הדרך ילדים לקראתי וכל פעם היה נדמה לי, שאני רואה את הזאטוטון שלי בעל העיניים השחורות.
סוניה: אתה אוהב מאד את ילדך, כפי שאני רואה, ונדמה לי, שאפילו יותר מאידה.
אבראשה: אני אוהב אותו, מאד מאד אני אוהב אותו. ושמא רוצה את לדעת, כיצד נתגלגלו הדברים, שאני, רוח בשדות, שתמיד הייתי נושא חלומות בחובי, שהייתי רחוק כל כך מחיי בעל־בית, ירדתי כל כך מהר ואת כל אהבתי שיקעתי בילד הפעוט?
סוניה: אני חושבת, משום שאתה אוהב כל כך את אידה –
אבראשה: (כנזכר, צועק). אידה, בואי מהר עם התכשיט! (מן החדר השני נשמע קולה של אידה: “תיכף, תיכף, רק אאכיל אותו”). מפני שאני אוהב כל כך את אידה? כן, צדקת. אולם יש עוד טעם לדבר. מכל החלומות, שטיפחתי בקרבי בכל שנות נעורי, לא נשאר לי כלום. טלטלתי את עצמי לכאן ולכאן, השליתי את עצמי ואת האחרים, עכשיו עייף אני.
סוניה: (מתקרבת אליו עם כסאה). ואתה רוצה לנוח?
אבראשה: הנה, הנה, מצאת את הדבר הנכון. (מהורהר, מביט בחיוך בעיני סוניה). לעולם איני מדבר על כך עם אידה. אידה אינה רוצה להבין, שאני מבקש מנוחה, אידה אינה יכולה להבין.
סוניה: אידה סבורה, שהילד אינו נותן לך ללכת, שאתה קשור בגללו.
אבראשה: (בחיוך). אני קשור בגלל הילד? לא, אין לי פשוט לאן ללכת. אילו היה חלום חדש סוחפני לאיזה מקום שהוא, לא היה הילד מעכב אותי. אולם אינני נסחף עכשיו לשום מקום.
סוניה: אתה מדבר כך, אבראשה? אתה רוצה להישאר לנצח במקום חם אחד? אבראשה, אפילו עלי נמאסו חיים כאלה –
אבראשה: בינתיים רוצה אני לחיות כך, סוניה. בעוד חודש, בעוד שנה, בעוד שנתיים אפשר ששוב יסחפני משהו. אז אהיה שוב רוח השדה, כבעבר.
סוניה: ואידה יודעת על כך?
אבראשה: שעדיין לא פג חומי כלל, שבעוד כמה שנים עדיין יכול אני להשליך מעל עצמי את העובש? היא יודעת זאת. אידה מכירה אותי.
סוניה: לי נראה, שדבר זה אינו מעניין את אידה כל כך.
אבראשה: (בתמיהה). למה את סבורה כך?
סוניה: אתה אומר: בעוד כמה שנים – ואשה מקדימה להזדקן – נשמתה מזקינה מהר יותר. אשה רוצה לחיות חיים טובים בשלוש או ארבע השנים הראשונות עם מי שהיא אוהבת אותו. (בחיוך עגום). שאל אותי, אני יודעת זאת מבשרי.
אבראשה: (קם). אולי צדקת. גבר אינו ממהר להזדקן. (ניגש לדלת מימין וצועק). אידה, היהיה סוף לדבר? (לסוניה). ודאי שפכתם את לבותיכן זו לפני זו. (מחייך). נו, למי טוב יותר?
סוניה: לשתינו טוב…
אבראשה: (מתבונן בפניה). את אומרת זאת באירוניה?
סוניה: על אחת מאתנו אני אומרת בלי ספק באירוניה.
אבראשה: עליך לא נדבר עכשיו, אולם לאידה בוודאי שאין דבריך יכולים להיות מכוונים.
סוניה: (צוחקת). מדוע?
אבראשה: (מדבר ברצינות־למחצה, אולם באופן אינסטינקטיבי לובש הוא כולו הבעה של גדלוּת). חושבת אַת, שמכל חלומותי, מכל כוחותי, ששיערתי כי צפונים הם בקרבי, לא נשתייר כלום, אף לא האפשרות להעניק אושר לאשה?
סוניה: ואם יתברר, שאינך יכול לתת אושר לאשה?
אבראשה: (משתאה, ניגש בראש מורד לדלת הגזוזטרה ונעמד שם). כי אז יכול אני לחשוב רק זאת: שהאשה איננה אוהבת אותי.
סוניה: (מביטה בו שעה קלה). אבראשה, אידה אוהבת אותך.
אבראשה: (מדפקק באצבעותיו בשמשות שבדלת הגזוזטרה). אני יודע – אולם מה פירוש הדברים שאמרת?
סוניה: (פורצת פתאום בצחוק רם, צוחקת רגע צחוק עצבני, אך עליז, מסתובבת בצחוק סביב השולחן). אבראשה, אבראשה, היכולת לתת אושר לאשה – ענין גדול הוא; ענין גדול. וביחוד לאשה כאידה.
אבראשה: (מסתכל בה מהורהר).
אידה: (נכנסת בדלת שמימין). למה את צוחקת, סוניה?
סוניה: (עדיין בעליזות). מה דעתך, האם כל גבר יכול לתת אושר לאשה?
אידה: אני יודעת מבשרי: הגבר שלי יכול לתת לי אושר. (מביטה באבראשה ומחייכת).
אבראשה: (ניגש אליה ונושק לה על מצחה. לסוניה). הרואה את? לאידה. מה עושה התכשיט שלך?
אידה: (שולחת מבט לסוניה). הוא ישן.
אבראשה: (מביט מאחת לחברתה). למה שלחת לה מבט, אידה? האם משהו רומז אלי?
אידה: זה רומז אליך.
אבראשה: אסור לי לדעת.
אידה: (מהרהרת רגע). אגיד לך, אולם תשיב לי תשובת אמת.
אבראשה: טוב, נו, הגידי.
אידה: דיברתי כאן עם סוניה וסיפרתי לה, שכל פעם שאתה בא הביתה, אתה שואל תחילה לשלום הבן, ואחר כך אתה שואל לשלומי. (מביטה בעיניו, פניה מרצינות בשעת הדיבור).
אבראשה: (שותק, נראה כמהורהר).
אידה: (בפחד). נו?
אבראשה: את שואלת אותי שאלה משונה. אבל אם את רוצה שאענה לך, לאמיתו של דבר אין מה לענות – אַת והילד הנכם בשבילי שנים שהם אחד, שניכם בעיני אידה אחת. שאלתך היא סתם שאלה משונה.
אידה: (בפחד, שהיא משתדלת להסתירו). משמע, שאני פלג־דבר והילד הוא פלג־דבר. (ניגשת אל הגזוזטרה, בצחוק עצבני). לשעבר הייתי בעצמי אידה שלמה, היום ישנו הילד, הילד.
אבראשה: (בנעימה של מורת רוח). שוב אותם הדברים.
אידה: (מדלת הגזוזטרה). אותם הדברים. בשבילי הם תמיד חדשים. (רגע משתרר שקט. אידה עומדת מופנית אל הדלת, סוניה מתישבת על הספה ומדפדפת בספר, המונח שם: אבראשה מסתובב).
אבראשה: (רואה את הגלויה על השולחן, נוטל אותה בידו, קורא במהירות, לאידה). כתבת את הגלויה הביתה?
אידה: (שותקת).
אבראשה: (לאידה). שכחתי לומר לך. היום שוב ראיתי את שרמאן.
אידה: (מסתובבת אליו). נו?
אבראשה: הוא שוב מציע לי את המשרה.
אידה: משכורת של חמישים רובלים לחודש?
אבראשה: כן, בזמן הראשון.
אידה: נו, מה ענית לו?
אבראשה: וכי על מה יש לדבר, בין כך ובין כך אין זה אפשרי. הלא אינני יכול לקבל משרה בנכר במשכורת של חמישים רובלים.
אידה: מדוע?
אבראשה: (בנעימה של מורת רוח). אידה, את יודעת יפה מאוד, שאיני יכול לחיות בלעדיך, שאני לא רוצה לחיות בלעדיך אפילו יום אחד – אין איפוא על מה לדבר.
אידה: ובכן, מה יהיה?
אבראשה: בינתיים יהיה כפי שהיה.
אידה: אם כן, לשם מה סיפרת לי על המשרה, אם אתה יודע, שאינך יכול לקבל אותה? סתם ככה?
אבראשה: (מתהלך על פני החדר). לשם מה סיפרתי לך? אף אני איני יודע למה. אולם הלא את יודעת בעצמך כמה קשה לקבל כסף מאת אביך. (מצביע על הגלויה המונחת על השולחן). אני כל כך רוצה להיפטר מן הכסף הזה, שנוכל לחיות בלעדיו, אך לא ניתן, לא ניתן. על כן סיפרתי לך על המשרה. אידה, זה היה ענין לא רע, אילו יכולתי לקבל את המשרה. זאת היא משרה, שממנה אפשר להתקדם הלאה, כעבור זמן קצר היינו יכולים לחיות בלי הכסף של אבא. איני יכול עוד לקחת כסף אצל אביך. הוא נותן לי זאת בתורת־נדבה.
אידה: אבראשה!
אבראשה: (ניגש לאידה ונוטל אותה בידה). כלום איני יודע, שגם את רוצה להיפטר מן הכסף הזה? מכיר אני באופן כתיבתך את הגלויה כמה קשה עליך קבלת הכסף.
סוניה: (קמה בשקט ויוצאת דרך הדלת מימין).
אידה: (אינה מסתכלת באבראשה, שותקת).
אבראשה: (מחכה קצת). נו, מה תאמרי? (מתחיל להתהלך לא רחוק מאידה אילך ואילך. מדבר כמו לנפשו). מה יכולה את לומר, כאשר בין כך ובין כך, אין זה אפשרי.
אידה: (פונה אליו). אבראשה, ולוא זה היה אפשרי – כיצד תקבל את המשרה, אינני מכירה אותך, אבראשה?
אבראשה: (נשאר עומד על ידה). מפני מה אינני יכול לקבל משרה?
אידה: אתה, לפי האופי שלך, שאינך יכול לסבול עול – וסתם בעלמא יחלפו בדרך זו עכשיו חיינו? הזוכר אתה מה שהבטחת לי? אמרת, שתפתח לפני עולמות שלמים, ששמשות חדשות יזדרחו לכבודי –
אבראשה: (מביט לתוך עיניה). וכלום לא קיימתי?
אידה: לפי שעה, עד כה – עדיין לא. איני יודעת מי אשם.
אבראשה: אני. לא יכולתי.
אידה: (מביטה בחיוך נוּגה החוצה דרך הדלת של הגזוזטרה).
אבראשה: למה אַת מחייכת, אידה?
אידה: אתה אומר, שאתה אשם, שלא יכולת – אולם יודע אתה, אני נזכרת בשנה הראשונה של היכרותנו, אף על פי שלא הרבינו אז לשבת יחדיו – לי נדמה, כי אותה שעה זרחו אצלנו השמשות בחדרי הקטן. אולם אחר כך, התחלתי לפחד להיות אם, אחר כך צריכה הייתי להיות אם, ולבסוף הייתי אם, ובשנה האחרונה אני עם ילד קטן. בזמן כזה מה צורך היה לי בשמשות, אפילו יכולת לתת אותן לי? ועכשיו –
אבראשה: ועכשיו – אילו קיבלתי את המשרה, היינו חיים כהלכה, ולא היה רע לנו, כי אז היו לנו ערבים שקטים ומאושרים ולילות מתוקים?
אידה: ואתה תשב כל היום במשרד?
אבראשה: ואחר כך אבוא אליך. את אוהבת אותי, אידה?
אידה: (צוחקת עצבנית). וכל חודש תביא אלי חמישים רובל?
אבראשה: ונוסף אליהם גם אביא את אהבתי.
אידה: (בפחד). וכך יהיה כל החיים, כל החיים, אבראשה?
אבראשה: בינתיים, בינתיים, אידה, העולם גדול, שנינו עדיין צעירים וחופשיים.
אידה: והילד?
אבראשה: (כשואל). והילד? (אחרי שעה קלה). הילד? (מתחיל להתהלך בחדר. כמו לעצמו). לי אין הילד מפריע כלל –
אידה: אינה עונה לו דבר, עומדת מהורהרת ליד דלת הגזוזטרה.
סוניה: (מכניסה את ראשה דרך הדלת מימין). אידה, הילד התעורר. לכי הציצי אליו.
אידה: הילד? אני הולכת. (יוצאת בדלת מימין).
סוניה: (נכנסת באותה הדלת, משתרעת על הספה). אבראשה, אין מה לעשות.
אבראשה: כאן, את סבורה? משעמם לך פה עם אידה?
סוניה: לא כאן, אני סבורה. סתם כך, בבית.
אבראשה: (מהורהר). כך. (נוטל גלויה ויושב לכתוב).
סוניה: (כמו לעצמה). מה, למשל, הייתי עושה ימים שלמים, אלמלא היתה לי ילדתי? מסוגלת אני לשחק עמה שעות רצופות.
אבראשה: (כותב). האם שום איש לא בא אליכם?
סוניה: (מתמתחת על הספה). יודע אתה, אבראשה, בביתנו אין שמחה יתרה שורה, ולכן אין איש אוהב לבוא.
אבראשה: (כותב). כבר כלתה השמחה מביתכם – שנה וחצי אחרי החתונה?
סוניה: יודע אתה, שלפעמים אני מעירה לסאשה על כך, שאין שמחה אצלנו – הזוכר אתה אתה, אבראשה, כיצד, למשל, היה שמח אצלנו, לפני שנתיים – היודע אתה מה סאשה עונה לי? הוא אומר: איזו השוואה – אז עדיין היית בחורה ואני הייתי חתנך והייתי צריך למצוא חן בעיניך.
אבראשה: (כותב). הוא נעשה בעל־בית גמור, סאשה.
סוניה: אינו מתבייש בכך. (הפסקה קצרה).
אבראשה: (מסיים כתיבתו, קם, מסלק את מכשירי הכתיבה משולחן האוכל ושם אותם על שולחן קטן). מעניין, סוניה: מה היה, נניח, אילו סאשה היה חדל למצוא חן בעיניך. מה שאת מספרת עכשיו, זוהי שטות. סבורני, מילא, יש זמן שאין השמחה שורה – אולם נניח, שסאשה חדל למצוא חן בעיניך לגמרי, שנעשה לך משעמם עמו – כלום קל היה לך ללכת מעמו?
סוניה: (מתיישבת על הספה). מה אתה מדבר, אבראשה, והילדה?
אבראשה: הילדה לא היתה מניחה לך ללכת?
סוניה: ודאי, שהילדה לא היתה מניחה לי – זמן רב.
אבראשה: ממש דבר זה שאלתי אותך. משום שאת אידה לא היה הילד מעכב.
סוניה: אידה – אידה היא בן אדם שונה.
אבראשה: (עומד ליד השולחן, הופך ומהפך את הגלויה בידו כשהוא מהורהר).
אידה: (נכנסת בצעדים מהירים). אבראשה –
אבראשה: (משסע את דבריה). כבר כתבתי בענין המשרה.
אידה: מה?
אבראשה: למה את שואלת “מה”? מובן, שאני כותב, שאיני יכול לקבל משרה זו.
אידה: מדוע?
אבראשה: (תמה ונרגז). למה תשאלי “מדוע”? במשכורת של חמישים רובל לחודש יחיו שלוש נפשות, עם תינוק?
אידה: ואם הילד לא יהיה?
אבראשה: מה משמע, הילד לא יהיה?
אידה: (מביטה בשעון התלוי על הקיר). השעה שתים, אחרי שעה וחצי אסע.
אבראשה: לאן זה תסעי היום?
אידה: (מתקרבת לאבראשה, מביטה לתוך עיניו). אבראשה, אני מביאה את הילד הביתה. (בראותה את פניו התמהות). הוא יהיה שם זמן־מה, נגיד, שנה, עד שנוכל להחזירו אלינו.
אבראשה: (אינו מוצא ברגע הראשון מלים). מה. איני מבין. לשם מה את רוצה לעשות זאת. בגלל המשרה? איני מבין, אידה, מה פירוש הדבר, שתביאי הילד אליך, לביתך – היכן יהיה המקום הזה?
אידה: (בשקט). בבית אבי ואמי.
אבראשה: (מדבר כל הזמן ברוגז). ואם הם לא יסכימו? וסתם – אני איני רוצה.
אידה: (מתהרהרת). הם לא יסכימו? הם יוכרחו להסכים, אבראשה. ואף אתה מוכרח להסכים.
אבראשה: וכל זה לשם מה?
אידה: כדי שתוכל לקבל את המשרה, כדי שלא תענה אותך המחשבה, שאתה נאלץ להיזקק לאבי.
אבראשה: (מסתובב בחדר). לא להיזקק, לא להיזקק – (נעמד ליד אידה). אולם אני מוכן עכשיו לסבול, ובלבד שלא לטלטל לאן־שהוא את ילדי.
אידה: (מביטה לתוך עיניו). ואני?
אבראשה: מה פירוש – את?
אידה: אני רוצה להיות חפשית.
אבראשה: והילד?
אידה: הילד יגדל שם.
אבראשה: בלעדיך?
אידה: אני אבוא לראותו מזמן לזמן.
אבראשה: (מסתובב נרגז. לסוניה). סוניה, מה את אומרת לכך –
אידה: (בשקט, לאבראשה). אתה רוצה לומר שאיני ראויה לשם אמא? איני רוצה כלל וכלל בתואר זה, אינו נותן לי כלום. (בחיוך נוגה). רוצה אני שתוכל לקיים מה שהבטחת.
סוניה: (קמה וניגשת לאידה). אידה, שקלי בדעתך! איך נוטלים ילד, ילד שלך, ומשאירים אותו באיזה מקום שהוא? אני לא הייתי יכולה לעשות כן…
אידה: ואני יכולה.
אבראשה: (ניגש לאידה ונוטלה בידה ברכות). אידה, יקירה, התישבי בדעתך מה שאת עומדת לעשות. אמך היא אשה מבוגרת, חולה, שוב אינה רגילה לילדים קטנים, גם אביך עצבני – איך אפשר להשאיר אצלם ילד קטן?
אידה: (עומדת בראש מורד, שותקת).
אבראשה: (ביתר אומץ). הגידי בעצמך, אידה, מה תהיה הרגשתך. כשתיזכרי כל יום בילדך, כלום לא תסעי בעוד שלושה ימים להחזירו אליך. שהרי את בכל זאת אמא, אידה, הלא אמא את…
אידה: (שותקת, כמו קודם לכן).
אבראשה: את תוכלי לראות את הילד, כשתהיי חמש מאות פרסה מן המקום? (ברכוּת). אמרי, אידה, יקירה, נכון שלא תעשי זאת, תוציאי את המחשבה הזאת מן הראש? כלום לי אין רצון לחיות כמו לך, אולם הילד –
סוניה: (נוטלת את אידה בידה ומושכת אותה אליה. בעירנות). נו, חדלי, אידה, לדבר הבלים. אילו אמרת לי דבר שכזה הייתי חושבת אותך למשוגעת.
אבראשה: נו, אמרי אידה? אנו נחיה גם כך, אנו ניחלץ מן המיצר. עוד תראי, שיהיה לנו טוב…
אידה: (מרימה ראשה, מניחה ידה על כתפו של אבראשה). לא, אבראשה, אני מביאה את הילד הביתה.
אבראשה: אידה!
אידה: (ברכוּת). אבראשה, כלום אינך מבין למה אני עושה זאת? רוצה אני שתהיה לי נשמה משלי, רוצה אני לחשוב על נשמתי שלי.
אבראשה: (הולך ממנה ומביט בה בעיני זעם). אידה, אדם קשה את!
אידה: (בחיוך קר). ייתכן. (יוצאת בדלת מימין).
אבראשה: (מסתובב נרגז על פני החדר). מה תאמרי לכך, סוניה? כסבורה את, שאתן לה לעשות זאת?
סוניה: אני איני מבינה זאת כל עיקר –
אבראשה: (מסתובב ושעה קלה אינו עונה, אחר כך עומד ליד סוניה, נרגז פחות). הבן אבין אותה, את אידה. היא רוצה לחיות.
סוניה: היא רוצה לחיות! גם אני רוצה לחיות. אתה יודע בעצמך, שגם אני אדם מלא חיים, אבל כשאשה נעשית אם, הרי ראשית חכמה – הילד.
אבראשה: לך והסבר זאת לאידה! (שקט משתרר שעה קלה. אבראשה מתהלך נרגז, אחר כך הוא נעמד ליד השולחן, נוטל את הגלויה שכתב, מגלגל בה קצת במהורהר, ואחר כך יקרענה).
סוניה: הבאמת קרעת את הגלויה? התניח לאידה להעביר את הילד? (נרגזת, ברגש). אומרת אני לך כאם: אל תרשה זאת! בידי מי יגדל שם הילד, מהיכן יקח אם אחרת?
אבראשה: (מתהלך ואינו שומע דברי סוניה. כמו לעצמו). ובכל זאת היא רוצה לחיות –
סוניה: אף אני רוצה לחיות! כלום אין אני בן אדם כמוה? אף על פי כן –
אבראשה: (מהורהר). מה אמרת?
סוניה: אני אומרת, שאידה אינה הראשונה ולא האחרונה. תראה, שהיא בעצמה עוד עתידה להתגעגע על הילד.
אבראשה: (מהורהר). אידה אינה מתגעגעת אלא אלי.
סוניה: (צוחקת נרגזת). רואה אני שאידה תשיג אצלך את שלה!
אבראשה: (נרגע). אולי באמת אקבל משרה. לעת עתה אסע לבדי. (הולך ומתיישב לשולחן ומוריד ראשו על ידיו).
אידה: (נכנסת. מלובשת, אחריה המשרתת עם הילד, וגם הם מלובשים. אידה נושאת סלסילה ביד).
אבראשה וסוניה: (שניהם כאחד). אידה!
אידה: (משתדלת להיות שקטה). אבראשה, מבקשת אני ממך, אל תעכבני, כבר מאוחר, עלולה אני לאחר. כעבור כמה ימים אחזור. רק אמצא אומנת לילד.
אבראשה: (מסתכל בה במבט קר, אינו עונה לה: ניגש אל הילד ומלטפו. אל המשרתת): לכי עם הילד!
המשרתת: (שואלת בעיניה את אידה).
אידה: (ניגשת לאבראשה). אבראשה, תנני להעביר את הילד.
אבראשה: (נותן בה שוב מבט קר, אל המשרתת). לכי, פשטי את הילד!
אידה: (מניחה ידה על שכמו של אבראשה). תנני להיות חופשית, אבראשה! לשנה אחת, לשנתיים – אני אוהבת אותך זה ארבע שנים ועדיין לא חייתי – הנח לי לחיות קצת.
אבראשה: (בעקשנות). הילד יישאר אצלנו!
אידה: (בשקט ומשוכנעת). אבראשה, אני מרגישה, שאתה תאבד אותי, אם לא תתן לי להיות חופשית, בזה הרגע. איני יכולה להמתין עוד. אם אמנם תאהבני –
אבראשה: (פונה אליה). אידה, אמרי לי את האמת, האם אוהבת את את הילד?
אידה: (כמעט שלא נשמע דיבורה, בעיניה עומדות דמעות). כן!
אבראשה: (מסתכל בה רגע). עשי מה שברצונך, אידה.
אידה: (באה לפתע לידי מבוכה, תנועותיה נעשות עצבניות). היה שלום, אבראשה, היי שלום, סוניה. את עוד תהיי פה עד שאשוב. לא אתמהמה. (לאבראשה): אבראשה, רוצה אתה לנשק לילד?
אבראשה: (אינו עונה).
אידה: (פונה ללכת, המשרתת עם הילד אחריה).
סוניה: (מלווה את אידה כמה צעדים). שמעי בקולי, אל תעשי זאת, אידה. גם אני אם, אני יודעת: לא תוכלי לשאת זאת.
אידה: (אינה מפנה ראשה אליה ויוצאת מהר לפרוזדור).
אבראשה: (עומד ליד דלת הגזוזטרה. שותק).
סוניה: (עומדת במקום אחד ומביטה באבראשה בחמלה).
אידה: (חוזרת כעבור שעה קלה. פניה מביעות פחד, הולכת כפופה קצת, שפתיה עקומות כמוכנות לבכייה. נופלת על כסא. המלים הראשונות היא אומרת בשקט, ברצותה להחניק את דמעותיה, אולם אחר כך היא מדברת בקול רם יותר ויותר, בקול בוכים). אולם איך מכניסים ילד לתוך בית מעובש כבית אמי ואבי? איך יגדל הילד, מי ישפיע הראשון על ילדי? לא אני. אולי יחבלו בנשמתו בשנתיים או בשלוש השנים הראשונות? (לאבראשה). איני רוצה שידים שאינן טהורות יטפלו בנשמתו. אבל אני רוצה גם לחיות! (לסוניה). מה עושים, סוניה? אמרי לי, הלא אמא את! (לאבראשה). אבראשה, יקירי, מה עושים?
מסך
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות