(פורסם ב “השקפה”, 18/9/1908)
שמעו נא, רבותי, נגיד אינני, אבל נחת מבנים יש לי ב"ה יותר אפילו מהגביר היותר אדיר שבכתריאליה! אצלי למשל, ברגל או ביום טוב בשעה שמתכנסים בביתי כל יוצאי חלצי, בנים ובנות, חתנים וכלות, צפיעים וצפיעות, נכדים ונכדות, בקצור כל צאצאי וצאצאי צאצאיהם – – אז מי ידמה לי?
למשל קחו סעודת פורים.
הואיל ואני שואל אתכם: מה טעם יש בדבר כשאתה יושב לך יחידי אל השלחן עם זוגתך ואוכל?
נו, הגע בעצמך, שכבר קימת אכילת דגים ומרק הבא בבשר של עוף אפילו. ואטריות, וצפיחית וכל מיני תרגימא, אפיקומן ושאר ירקות מן דין ומן דין – נו, מאי נפקא מיניה? בטל שבבטל! עורבא פרח! גם סוס להבדיל זקוק לאכילה, אלא שיש יתרון לאדם מן הבהמה, ובפרט ליהודי, ובפרט ביום טוב, ומכ"ש יום טוב שכזה כסעודת פורים!
קדם כל הבנים שיחיו.
שמנה הם במספר בלי עין הרע וכלם נשואים: (מתחלה תריסר היו אלא שארבעה מהם נסתלקו והלכו לעולם בר מנן) חצים זכרים וחצים נקבות, ועליהם נוספו עוד ארבעה חתנים וארבע כלות, והרי לכם קימא-לן של ששה עשר במספר, בן פורת יוסף!
ושנית הנכדים שלי כן ירבו:
אלו דברים שאין להם שיעור; וכל כך למה? מפני כי זה דרכן וזה משפטן של בנותי וכלותי לילד מדי שנה בשנה. למי אחד עשר ילד, למי – תשעה ולמי – שבעה, אבל עקרות, כלומר מאלו שאינן יולדות חלילה כל עיקר, הן כבל יראה וכבל ימצא במחננו – מאן דבר שמן! בקצור עוסקים הם בני בישובו של עולם וכל המרבה הרי זה משובח. חוץ מבני הממוצע שגרם לי יסורים קצת לאחר נשואיו. מעשה באשתו שנתעקרה לא עליכם ולא היה לה ולד. ממש כדברי הכתוב. עברו זמנים ועדנים ו“הילד איננו”. מסתמא החלה סדרה של רופאים, הרבי בכבודו ובעצמו, ולהבדיל גם לוחשי לחשים, וקוסמי קסמים, אבל כלום לא הועילו ונשאר איפוא אך להתגרש.
מילא גיטין – יהיו גיטין. כיון שהגיע שעת הגרושין, מי? מה? מתי? להדם! אי אפשי בגטין, היא אומרת.
מה טעם שהיא אינה רוצה? אהבתי את בעלי, היא טוענת. שוטה שבעולם! מה אתה שומע לה? אמרתי לו לבני, ומה איכפת לך שהיא אוהבת אותך? והוא לי: אף אני אהבתי את אשתי, נו, בבקשה מכם, רבותי, מה תאמרו ל“חכם” שכמותו? אני לו: ו“בנים” מה תהא עליהם? ל“ברית” הבט ואל תפן ליצר! אני טוען לו ב“בנים”, והוא מודה לי ב“אהבה”. נו, מה תאמרו לשלומיאל שכזה? אטו בשופטנא עסקינן?
בקצור הם לא נתגרשו, ותיתי לה למטרוניתא זו כלתי שתחיה שנמלכה בה וזכתה את בעלה בפרי בטן וזה לה כשש שנים שהיא ממטירה עלי ברד של נכדים.
ואלו ראיתם את נכדי – כלם סלת מנופה, אחד יפה מחברו ופניהם מאירות כפני לבנה במלואה שאי אתה יכול להסתכל בזיון! מרגליות טובות, אבני חן, אני אומר לכם, עדית שבעדית! וכיצד הם לומדים! רוצים אולי אתם בדף גמרא – הרי לכם דף גמרא בעל פה. ואין צריך לומר חומש ורשי תנ“ך ודקדוק ו”שאר-ירקות" דהאידנא; ולא זו בלבד אלא שגם ידיעתם רחבה בכל שבעים לשון ובקיאותם גדולה בהן הן בדבור והן בכתב דהיינו: יהודית, רוסית, דויטשית, פרנצית וכו' וכו' וכו'.
פעמים שאני נזקק שיקראו לי איזה מכתב שהגיעני או לכתב לי מען או משהו, מיד מתפרצת מלחמה בין נכדי: “זקני” נו הריני מוכן ומזומן לקיים את מצותך! זקננו, הננו ועשינו!
אלא מאי? אם תאמר “פרנסה”: לא אכפת! הכל תלוי בידי שמים והוא יתברך הזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים, יושב לו ברומו של עולם ומנהיג את העולם כלו כטוב בעיניו, פעם להאי גיסא ופעם לאידך גיסא, ברצותו מעלה ברצותו מוריד – ואתה בן אדם קום ועמל, לך וטרח כל ימיך, כמה שאומרים אנשים, צרות והרפתקאות אלו דברים שאי אתה זקוק חלילה ללוות מאחרים.
מתחלה היה מצבו של בני בכורי בכלל לא רע. היה מתגורר בכפר, בגנביאל היה גר, ופרנסתו היתה מצויה לו ברוח ובכבוד והכל אתו שפיר. אלא משיצאה הגזרה של צו מאי נתבקש במחילה לעזב את הכפר. מסתמא סרב בני ועמד לפניהם להוכיח להם באותות ובמופתים שאזרח הוא ולא חל עליו דין “פאסעליוישייסיא” (ר"ל הבא לגור) והראה להם שחור על גבי לבן ששקוע הוא בכפר זה מששת ימי בראשית, ולא עוד אלא שהגיש גם קובלנא לסינט, בקצור הוא עשה מה שהיה בידו לעשות והתהפך בכל תחבולותיו אבל כל טרחתו היתה לבטלה, ומשום שדינה דמלכותה דיני, נתחיב חובת גלות ועקר את עצמו משם. ומשעה שנתרחק ממקומו איתרע מזלו ר"ל ולא יכול לשוב לאיתנו עד היום הזה…
ובני השני סתם אין לו מזל. מסכן! אל כל אשר יפנה שם שלום שלוממזל ובכל מקום אשר תגע בו ידו שם מק ומקק בוקה ומבוקה ומבולקה, כמו שאמרים אנשים: נפלה פתא פניה למטה. סחר בתבואה – ירדו המקחים. קנה שורים פרץ בהם דבר. ומששלח ידו בעסק העצים שבעירות, קטרג השטן ונשתנה וסתם האויר של חרף לשלהי דקיטא. נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי גבר לא יצלח שכמותו! אלו נסית לעסק בתכריכים – אמרתי לו פעם אחת – לא היו בני אדם מתים לעולם!
(עוד יבוא).
סטמפניו – זהו מין שם לואי שעבר לו בירושה מאביו; אביו, עליו השלום, הכי “כלי–זמר”, ר“ל: מנגן, שמו היה בריל באם, או בריל “סטמפניו” מק”ק סטמפני, מין כפר שבקרבת כתריאליה. היה מנגן על ה“באס” והיה גם בדחן טוב ומצוין, חרזן יפה ומשובח, צרה־שלא־תבוא, לץ־עולמים; שד משחת: היה מתחפש על כל החתונות לעני חוזר על הפתחים, מהפך את עיניו, עושה רקידות מעשה רב, היה מכלד את קול האשה המקשה לילד, מכריז וצועק ככרוכיא: אוי' באביניו, הריני נשבעת לך בשני זוגות תפילין של רבינו תם שזיהי הפעם האחרונה ותו לא… או שהיה מעביר פתאום זרם מים בתוך החדר, כדי שאחינו בני ישראל יהיו מחויבים להפשיל את שוליהם והנקבות תגבהנה בשמלותיהן. או שהיה כבד וריאה בסינורה של המחותנת, לרב היה עושה כדי לבדח את הבריות.
“הכלי־זמרות” עברה להם בירושה מכמה דורות: בריל באס, או בריל סטמפניו, כפי שידוע לנו מכבר, היה מנגן על הבאס;ר' שמואליק חצוצרה, היה מחצצר בחצוצראות, אביו זקנו, ר' תחש צמבלן היה מצמבל בצמבלאות, ואבי־אביו־זקנו ר' אפרים כשכשן… כללו של דבר סטמפניו היה חמר מגזע “כלי־זמרים” עד עשרה, דורות – ואינו מתביש חלילה בזה, כמנהג גובראין יהודאין, שכל בעל־מלאכה, יהא נא הדבר כמוס עמנו, מתביש באומנותו; ואין כל חדוש בזה: הואיל ושם כזה שקנה לו סטמפניו, בבטלוניה וכמעט בכל העולם כלו, לא מלתא זוטרתא היא, השם סטמפניו מוכיח על גאוניותו ורב גדלו. סטמפניו – משמעותו: גברא רבא. ואל נא יהא הדבר קל בעיניכם – סטמפניו!
על שלשה דברים העולם עומד: על זמירותיו של נטי בלזר, על בדחנותו של גדיק בדחן ועל נגינותיו של סטמפניו; ומי שלא שמע שלשה דברים אלה, לא שמע דבר גדול מימיו. מכאן ראיה גדולה שסטמפניו דנן לא היה סתם “כלי־מר”, איזה קטלא קניא. ומסתמא ראוי היה לאותו שם ופרסום גדול שהיה לו בין כל גדולי הדור.
היהודי מטבע ברייתו אוהב נגינה ומבין גדול בנגינה – בזה לא יטילו ספק אפילו הגדולים שבשונאי־ישראל, אלא שדא עקא, שאין אחינו בני ישראל מרבין בשמחה ולפיכך אינם זוכין לשמע תמיד אל הרנה ואל הנגינה, כי מה השמחה ליהודינו שיהיו קופצים פתאום ופוצים פה בשירה ובזמרה או שיהיו עוסקים לך בהלולא וחנגא? ואעפ“כ, יאמרו מה שיאמרו, הרינו אנו זרע עם קדושים, מבינים גדולים וחריפים הן בזמירות הן בנגינות והן בכל יתר הענינים; כשהקב”ה מזמן איזה חזן לקק“נו, מיד אנו מתחילים רצים בנערינו ובזקנינו לשמע אל תפלותיו ב”בילטים“, ר”ל: כרטיסי־כניסה, ואין צריך לומר ש“כלי־זמר” לחתונה זוהי מצות עשה מדאוריתא שחלילה לו ליהודי הגון לעבור עליה, לשמע בשעה ש“הקאפעליע” (מקהלת המנגנים) מנגנת “חתיכה” לאכילת מרק־הזהב, כמובן חתיכה נוגה (החתיכה העליזה לאחר כך) – הן בעד זה הרינו מוכנים ומזומנים לתת אפילו נזיד עדשים, ה“עולם” יושב לו בדרך־ארץ גדול וביראת הכבוד וה“כלי־זמר” מנגנים להם חתיכה נוגה “מאראלנע” המעוררת בכי תמרורים, בכה יבכה הכנור אף יהגה נכאים וירד לעמק תהומות שם על המיתר העבה והזעיף, וכל “החבריה” יענוהו בקול דממה דקה, בקול תוגה חרישית המטלת מרה־שחורה, עצבות ורוח כהה על הקהל.
כל הפנים מתחילין דואגין, דאגה נעימה ומתוקה אמנם, אבל עם כל זאת דאגה עמוקה. הכל משתקעין בהרהורים, מורידין את חטמיהם ומעבירין אצבע צרדה על גבי הפנכות, או שהם לשים ומגלגלים, מקטיפים ועושים כדורים קטנים מלבה של החלה החמה. הכל מתעמקים ומתכנסים לים של מחשבות, מחשבות נוגות ומעציבות, לתהום של געגועים חרישים וכואבים, שהרי אין לך יהודי שאין לו דאגות, וצרות – אלו דברים שאין היהודי נזקק חלילה ללוות מאחרים; וכך מתמזגות ומתלכדות יחד יללת הכנורות עם הרהורי הצער והיו “לבשר אחד”, וכל אנחה המתפרצת מתוך לבו של הכנור “טיאק־טיאק־טיאק” חודר אל לבם של בעלי־החתונה ומוצא שם את הדו.
לבו של אדם בכלל ושל היהודי בפרט דומה לכנור: הך נא על מיתריו הקשים והוצאת משם מבול של שירה שירת נהי, קולות תאניה ואניה… אלא שלכך נחוץ אמן, מנגן כדבעי למיהוי, נחוץ “בריה”, כלי־זמר בן־חיל כמו שהיה סטמפניו בשעתו.
וסטמפניו שלנו היה “בריה בן בנו של בריה”. כשהיה אוחז ביד את כנורו ומעביר עליו בקשתו, משיכה אחת ותו לא, מיד היה כנורו של סטמפניו מתחיל מדבר דבורים, דבורים ממש בלשון כמו להבדיל בשר ודם: דבורים וטענות וקינוח, כמנהג גובראין יהודאין, בשאגות ויללות ואנחות מתפרצות מעומקא דלבא, מתהומה של נשמה.
סטמפניו היה מפשיל את ראשו לאחוריו, קווצות תלתליו השחורות והארוכות התפזרו על כתפיו הרחבות, שתי עיניו, עינים שחורות ולפידיות, היו טופין כלפי מעלה, ופניו היפות כפני לבנה במלואה, היו מחוירין פתאום כמות עוד רגע קטן – וסטמפניו איננו! אלא שרואה אתה אך את ידו המפזזת הנה והנה, הגבֹה למעלה והעמק למטה, מכתשת כתישין, ושפעת קולות ושירים משתפכים מקרבו, שירים נוגים ועצובים המנפצים את הים, המדכדכים ומפרכים את הנפש ומתישים כל כחו של אדם. הכל גועים ומתמוגגים והכוחות הולכים ורפים; הכל מתים, מתים בכל אבריהם, הלב מתמלא ומתגדש על כל גדותיו, הלב מתחמם קצת ודמעות מתחילין נוצצין על גבי הריסים, יהודינו נאנחים ונאנקים, יהודינו מקוננים ובוכים בלבם, וסטמפניו? מי לי סטמפניו? מה לי סטמפניו? שאלהו בחרם איזהו מקומו בעולם הזה! הוא בשלו: טיאך־טיאך־טיאך– ודי! ולאחר שהוא מפסיק מנגינותיו, הוא זורק את כנורו ותופש בלבו ובחזהו, באותה שעה שתי עיניו יוקדות כשתי “הבדלות” ופניו מבהיקות כפני תבל כלה, הכל כאלו מתעוררים מתרדמה, מתוך שנה נוגה ומתוקה, וכל היהודים מתחילים מביעים את התפעלותם בבת אחת, איש על פי דרכו, והכל משבחים ומפארים, מעריצים ומקדשים את שמו של סטמפניו.
נגני, סטמפניו! אי סטמפני! והנקבות? מי יתנה את תקף התפעלותן של הנשים? ספק גדול אצלי אם ביום כפור בשעת המית־הפתילות, מרבות הנשים לשפך דמעות כשם שהן מתמוגגות בבכי בשעה שסטמפניו היה מנגן את “חתיכותיו”, ואפילו על חרבן בית המקדש אין הנשים הללו שופכות דמעות כשם שהן בוכות ומיללות מנגינותיו של סטמפניו.
– יהי רצון שאזכה להוביל את סטמפניו לחתונה של בתי הצעירה, רבונו של עולם!
כך היו הנשים מתברכות בסטמפניו, ובשעת תפלתם זו, היו מוחות דמעה מעיניהם הצבויות ברב בכי וגורפות את שארית חטמן. וחרוזי הפנינים, האבנים היקרות, טבעות הזהב, הצמידים וכל יתר מיני התכשיטים שהיו תלוים על צואריהן ועל חזיהן של הנשים התנוצצו והבריקו בברק אש לוהטת, ואין צריך לומר הבתולות, דמתקרי בלעז: “מאמזעלען”, אלו, היו, עומדות בלי נוע ובלי זוע כגולמנה ממש, והיו מסתכלות בסטמפניו וכנורו אלא שפה ושם, מבין לחרכי חולצות הבתולות דופק לו הלב, הקטן; “טיק־טיק־טיק”, מפרפר ורועד רעידה קלה ונעימה, וכפעם בפעם מתמלטת משם אנחה חרישית וחשאית…
י. קרניאל
נגד היהודים.
והא ראיה:
תמול הגיענו עתון קתולי ידוע מצרפת ועליו מודבק בול מענין: שני נחשים ארסיים מצטלבים בצורת צלב־הקרס ולמעלה מודפס בצרפתית לאמר: "החרימו את גרמניה הרודפת את היהודים!
את הבול הזה אנו מדפיסים היום כדי לזכות את הרבים, ואת גליון־הניר של ועד הקהלה בת“א אני שולח לתערוכת פרופ. ב. שץ. ז”ל–לזכרון…
* * * *
הוא אשר אמרתי: אין רע בלי טוב, או כמו שכתוב שם בסליחות של שבעה־עשר בתמוז: “וממכה עצמה מתקן רטיה”.
הן היטלר הוא מכה שאינה כתובה בתורה, ובכל זאת צאו וראו: צרפת וכומריה אינם יכולים לישון במנוחה מאימת החרם של גרמניה נגד היהודים.
רומניה הקוזית, המכילה יותר ממליון יהודים, חוזרת בתשובה. פולניה הגראבסקית והדאנציגית, הכוללת למעלה משלשה מליון מאחב"י, רבה את ריבנו ותובעת את עלבוננו מידי הגרמנים שנואי־נפשם…
ואין צריך לומר–ספרד הטורקבודית, שהיא מוכנה לשלם מליון פיזיטות למי שיצליח להביא את איינשטיין למכללת מדריד.
בקצור, הכל חוזרים בתשובה, לא חוזרים ממש, אלא משימים עצמם חוזרים–לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן, אבל דבר אחד הוא ברור, כי בשעה שהם מגינים על יהודים בגרמניה, אי אפשר להם להכות את היהודים שלהם בארצם…
איך כתוב שם?–“עת צרה היא ליעקב ממנה יושע”, ולו רק לחיי שעה.
וכלל זה נקוט בידי תמיד: היהודים שלנו אוהבים לדבר בשפה זו שמכים אותם–ותל־אביב תוכיח!
אחרי העליה הטרוצקית דברו בת"א אך ורק – רוסית.
אחרי העליה הגראבסקית, שמעו בכל ת"א אך ורק “פו־פולסקי”, כלומר: פולנית.
ועכשו עם העליה ההיטלרית, מטרטרת באזניך בכל רחבי ת"א השפה היונקרית הקשה… נדמה, שהעיר העבריה הראשונה נהפכה לפרבר של ברלין או פרנקפורט.
* * * *
עתוני פריז מספרים בזמן האחרון “הלצה” יהודית מענינא־דיומא מגרמניה, על חשבון הגרמנים והיהודים גם יחד.
באחד מרחובות ברלין ישב עני עוור על הארץ, כשקופסת הצדקה לפניו ועל לוח לבו טבלא, שעליה כתוב באותיות מזהירות: “אין מקבלים נדבות מיהודים”!
עבר לפניו יהודי אחד, נגש אליו ואמר: “הסר את הטבלא הזו מעליך ואתן לך 10 מרק!”
הסיר העני העוור את משקפיו הכהים מעל עיניו ואמר לו באידיש טהור:
– שמע־נא, ר' יהודי! האותי תלמד מלאכת השנוררות?"…
* * * *
ולבסוף –הגיעה לי ידיעה משמחת ומעציבה גם יחד.
נודע לי ממקור בן־סמך כי אגודת רופאי־השנים בארץ החליטה לרשם את מר איתמר בן־אב“י בספר הזהב לאות תודה והכרה על העזרה שהוא מושיט להם ע”י מאמריו האחרונים עם הכתיב המלא, כגון: עים, מישאל, ייתווכחו, עיתון וכיו"ב, מפני שהקוראים שוברים את שניהם…
“הסופר, המורה והנשיא. מרצה ועיתונאי מובהק.” כך נכתב על מצבתו של ישעיהו קרניאל (עזמות), בבית העלמין הישן בזיכרון יעקב, שהלך לעולמו בחיפה בשנת תש"ג (1942).
ישעיהו נולד בברלאד שברומניה בשנת תרמ"א (18/05/1881). נמנה על בני העליה הראשונה, מייסדי זיכרון יעקב.
בשנת 1903 השתתף בייסוד הסתדרות המורים בארץ ישראל (במסגרת ה“כנסיה הגדולה”). נשלח כנציג המורים כציר אל הקונגרס הציוני השישי בבאזל שם פגש את בנימין זאב הרצל.
בשנת 1906 נטש את ההוראה, עקר לירושלים והחל לעבוד כפקיד בבנק אפ"ק. הגיע למעמד של מנהל סניף צפת וחבר ההנהלה המרכזית.
בירושלים התגורר תחילה באהל משה, עם שובו מצפת (1919) נמנה על ראשוני התושבים בבית הכרם ובתלפיות.
גילה מעורבות פעילה בענייני ציבור, תרבות וקידום השפה העברית. יחד עם איתמר בן אב"י ויהושע ברזילי ייסד את בית העם והיה מעורב בייסוד הגימנסיה העברית בירושלים. עסק בתרגום חלקים מכתביו של שלום עליכם מיידיש לעברית.
בשנת 1919, נענה לבקשתה של הנרייטה סאלד, פרש מן הבנק והתמנה לאמרכל וחבר ההנהלה של “הסתדרות מדיצינית הדסה” עד לשנת 1932.
משנוסד העיתון “דואר היום” בעריכת איתמר בן אב“י”, נתקבל לחבר עובדיו הקבועים, ובמשך 14 שנה, משנת 1920 ואילך, פרסם בכל שבוע בגיליון יום ו' פיליטון סאטירי – הומוריסטי תחת השם הספרותי “עזמות”. ערך והוציא עיתונים היתוליים וכתב מאמרים בנושאים שונים ותקופה מסוימת אף שימש כמנהל העיתון.
פעילותו הציבורית כללה חברות פעילה בארגון “בני ברית”, הוא נמנה על מייסדי הלשכה הגדולה וכיהן כמזכירה במשך כשנתיים. כמו כן פעל במסגרת תנועת “הבונים החופשיים”. ב-1927 נמנה על מייסדי לשכת “הר ציון” בירושלים ונבחר לנשיאה ב-1929.
בשנת 1937 עקר לחיפה, שם השתתף ביסוד העיתונים “הכרמל” ו“הר הכרמל” ושימש מורה לשפה העברית ולהיסטוריה בביה"ס “במעלה”. בחיפה המשיך בפעילותו הציבורית ונמנה על מייסדי לשכת “הכרמל” של תנועת “הבונים החופשיים”.
עם תחילת שידורי הרדיו הארץ ישראלי, הגיש מדי מוצ"ש שיחות חולין פיליטוניות בענייני דיומא.
בחיפה המשיך ישעיהו להרצות בענייני דיומא בפורומים ציבוריים שונים.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.