(פורסם ב “השקפה”, 18/9/1908)

שמעו נא, רבותי, נגיד אינני, אבל נחת מבנים יש לי ב"ה יותר אפילו מהגביר היותר אדיר שבכתריאליה! אצלי למשל, ברגל או ביום טוב בשעה שמתכנסים בביתי כל יוצאי חלצי, בנים ובנות, חתנים וכלות, צפיעים וצפיעות, נכדים ונכדות, בקצור כל צאצאי וצאצאי צאצאיהם – – אז מי ידמה לי?

למשל קחו סעודת פורים.

הואיל ואני שואל אתכם: מה טעם יש בדבר כשאתה יושב לך יחידי אל השלחן עם זוגתך ואוכל?

נו, הגע בעצמך, שכבר קימת אכילת דגים ומרק הבא בבשר של עוף אפילו. ואטריות, וצפיחית וכל מיני תרגימא, אפיקומן ושאר ירקות מן דין ומן דין – נו, מאי נפקא מיניה? בטל שבבטל! עורבא פרח! גם סוס להבדיל זקוק לאכילה, אלא שיש יתרון לאדם מן הבהמה, ובפרט ליהודי, ובפרט ביום טוב, ומכ"ש יום טוב שכזה כסעודת פורים!

קדם כל הבנים שיחיו.

שמנה הם במספר בלי עין הרע וכלם נשואים: (מתחלה תריסר היו אלא שארבעה מהם נסתלקו והלכו לעולם בר מנן) חצים זכרים וחצים נקבות, ועליהם נוספו עוד ארבעה חתנים וארבע כלות, והרי לכם קימא-לן של ששה עשר במספר, בן פורת יוסף!

ושנית הנכדים שלי כן ירבו:

אלו דברים שאין להם שיעור; וכל כך למה? מפני כי זה דרכן וזה משפטן של בנותי וכלותי לילד מדי שנה בשנה. למי אחד עשר ילד, למי – תשעה ולמי – שבעה, אבל עקרות, כלומר מאלו שאינן יולדות חלילה כל עיקר, הן כבל יראה וכבל ימצא במחננו – מאן דבר שמן! בקצור עוסקים הם בני בישובו של עולם וכל המרבה הרי זה משובח. חוץ מבני הממוצע שגרם לי יסורים קצת לאחר נשואיו. מעשה באשתו שנתעקרה לא עליכם ולא היה לה ולד. ממש כדברי הכתוב. עברו זמנים ועדנים ו“הילד איננו”. מסתמא החלה סדרה של רופאים, הרבי בכבודו ובעצמו, ולהבדיל גם לוחשי לחשים, וקוסמי קסמים, אבל כלום לא הועילו ונשאר איפוא אך להתגרש.

מילא גיטין – יהיו גיטין. כיון שהגיע שעת הגרושין, מי? מה? מתי? להדם! אי אפשי בגטין, היא אומרת.

מה טעם שהיא אינה רוצה? אהבתי את בעלי, היא טוענת. שוטה שבעולם! מה אתה שומע לה? אמרתי לו לבני, ומה איכפת לך שהיא אוהבת אותך? והוא לי: אף אני אהבתי את אשתי, נו, בבקשה מכם, רבותי, מה תאמרו ל“חכם” שכמותו? אני לו: ו“בנים” מה תהא עליהם? ל“ברית” הבט ואל תפן ליצר! אני טוען לו ב“בנים”, והוא מודה לי ב“אהבה”. נו, מה תאמרו לשלומיאל שכזה? אטו בשופטנא עסקינן?

בקצור הם לא נתגרשו, ותיתי לה למטרוניתא זו כלתי שתחיה שנמלכה בה וזכתה את בעלה בפרי בטן וזה לה כשש שנים שהיא ממטירה עלי ברד של נכדים.

ואלו ראיתם את נכדי – כלם סלת מנופה, אחד יפה מחברו ופניהם מאירות כפני לבנה במלואה שאי אתה יכול להסתכל בזיון! מרגליות טובות, אבני חן, אני אומר לכם, עדית שבעדית! וכיצד הם לומדים! רוצים אולי אתם בדף גמרא – הרי לכם דף גמרא בעל פה. ואין צריך לומר חומש ורשי תנ“ך ודקדוק ו”שאר-ירקות" דהאידנא; ולא זו בלבד אלא שגם ידיעתם רחבה בכל שבעים לשון ובקיאותם גדולה בהן הן בדבור והן בכתב דהיינו: יהודית, רוסית, דויטשית, פרנצית וכו' וכו' וכו'.

פעמים שאני נזקק שיקראו לי איזה מכתב שהגיעני או לכתב לי מען או משהו, מיד מתפרצת מלחמה בין נכדי: “זקני” נו הריני מוכן ומזומן לקיים את מצותך! זקננו, הננו ועשינו!

אלא מאי? אם תאמר “פרנסה”: לא אכפת! הכל תלוי בידי שמים והוא יתברך הזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים, יושב לו ברומו של עולם ומנהיג את העולם כלו כטוב בעיניו, פעם להאי גיסא ופעם לאידך גיסא, ברצותו מעלה ברצותו מוריד – ואתה בן אדם קום ועמל, לך וטרח כל ימיך, כמה שאומרים אנשים, צרות והרפתקאות אלו דברים שאי אתה זקוק חלילה ללוות מאחרים.

מתחלה היה מצבו של בני בכורי בכלל לא רע. היה מתגורר בכפר, בגנביאל היה גר, ופרנסתו היתה מצויה לו ברוח ובכבוד והכל אתו שפיר. אלא משיצאה הגזרה של צו מאי נתבקש במחילה לעזב את הכפר. מסתמא סרב בני ועמד לפניהם להוכיח להם באותות ובמופתים שאזרח הוא ולא חל עליו דין “פאסעליוישייסיא” (ר"ל הבא לגור) והראה להם שחור על גבי לבן ששקוע הוא בכפר זה מששת ימי בראשית, ולא עוד אלא שהגיש גם קובלנא לסינט, בקצור הוא עשה מה שהיה בידו לעשות והתהפך בכל תחבולותיו אבל כל טרחתו היתה לבטלה, ומשום שדינה דמלכותה דיני, נתחיב חובת גלות ועקר את עצמו משם. ומשעה שנתרחק ממקומו איתרע מזלו ר"ל ולא יכול לשוב לאיתנו עד היום הזה…

ובני השני סתם אין לו מזל. מסכן! אל כל אשר יפנה שם שלום שלוממזל ובכל מקום אשר תגע בו ידו שם מק ומקק בוקה ומבוקה ומבולקה, כמו שאמרים אנשים: נפלה פתא פניה למטה. סחר בתבואה – ירדו המקחים. קנה שורים פרץ בהם דבר. ומששלח ידו בעסק העצים שבעירות, קטרג השטן ונשתנה וסתם האויר של חרף לשלהי דקיטא. נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי גבר לא יצלח שכמותו! אלו נסית לעסק בתכריכים – אמרתי לו פעם אחת – לא היו בני אדם מתים לעולם!

(עוד יבוא).

סטמפניו – זהו מין שם לואי שעבר לו בירושה מאביו; אביו, עליו השלום, הכי “כלי–זמר”, ר“ל: מנגן, שמו היה בריל באם, או בריל “סטמפניו” מק”ק סטמפני, מין כפר שבקרבת כתריאליה. היה מנגן על ה“באס” והיה גם בדחן טוב ומצוין, חרזן יפה ומשובח, צרה־שלא־תבוא, לץ־עולמים; שד משחת: היה מתחפש על כל החתונות לעני חוזר על הפתחים, מהפך את עיניו, עושה רקידות מעשה רב, היה מכלד את קול האשה המקשה לילד, מכריז וצועק ככרוכיא: אוי' באביניו, הריני נשבעת לך בשני זוגות תפילין של רבינו תם שזיהי הפעם האחרונה ותו לא… או שהיה מעביר פתאום זרם מים בתוך החדר, כדי שאחינו בני ישראל יהיו מחויבים להפשיל את שוליהם והנקבות תגבהנה בשמלותיהן. או שהיה כבד וריאה בסינורה של המחותנת, לרב היה עושה כדי לבדח את הבריות.

“הכלי־זמרות” עברה להם בירושה מכמה דורות: בריל באס, או בריל סטמפניו, כפי שידוע לנו מכבר, היה מנגן על הבאס;ר' שמואליק חצוצרה, היה מחצצר בחצוצראות, אביו זקנו, ר' תחש צמבלן היה מצמבל בצמבלאות, ואבי־אביו־זקנו ר' אפרים כשכשן… כללו של דבר סטמפניו היה חמר מגזע “כלי־זמרים” עד עשרה, דורות – ואינו מתביש חלילה בזה, כמנהג גובראין יהודאין, שכל בעל־מלאכה, יהא נא הדבר כמוס עמנו, מתביש באומנותו; ואין כל חדוש בזה: הואיל ושם כזה שקנה לו סטמפניו, בבטלוניה וכמעט בכל העולם כלו, לא מלתא זוטרתא היא, השם סטמפניו מוכיח על גאוניותו ורב גדלו. סטמפניו – משמעותו: גברא רבא. ואל נא יהא הדבר קל בעיניכם – סטמפניו!

על שלשה דברים העולם עומד: על זמירותיו של נטי בלזר, על בדחנותו של גדיק בדחן ועל נגינותיו של סטמפניו; ומי שלא שמע שלשה דברים אלה, לא שמע דבר גדול מימיו. מכאן ראיה גדולה שסטמפניו דנן לא היה סתם “כלי־מר”, איזה קטלא קניא. ומסתמא ראוי היה לאותו שם ופרסום גדול שהיה לו בין כל גדולי הדור.

היהודי מטבע ברייתו אוהב נגינה ומבין גדול בנגינה – בזה לא יטילו ספק אפילו הגדולים שבשונאי־ישראל, אלא שדא עקא, שאין אחינו בני ישראל מרבין בשמחה ולפיכך אינם זוכין לשמע תמיד אל הרנה ואל הנגינה, כי מה השמחה ליהודינו שיהיו קופצים פתאום ופוצים פה בשירה ובזמרה או שיהיו עוסקים לך בהלולא וחנגא? ואעפ“כ, יאמרו מה שיאמרו, הרינו אנו זרע עם קדושים, מבינים גדולים וחריפים הן בזמירות הן בנגינות והן בכל יתר הענינים; כשהקב”ה מזמן איזה חזן לקק“נו, מיד אנו מתחילים רצים בנערינו ובזקנינו לשמע אל תפלותיו ב”בילטים“, ר”ל: כרטיסי־כניסה, ואין צריך לומר ש“כלי־זמר” לחתונה זוהי מצות עשה מדאוריתא שחלילה לו ליהודי הגון לעבור עליה, לשמע בשעה ש“הקאפעליע” (מקהלת המנגנים) מנגנת “חתיכה” לאכילת מרק־הזהב, כמובן חתיכה נוגה (החתיכה העליזה לאחר כך) – הן בעד זה הרינו מוכנים ומזומנים לתת אפילו נזיד עדשים, ה“עולם” יושב לו בדרך־ארץ גדול וביראת הכבוד וה“כלי־זמר” מנגנים להם חתיכה נוגה “מאראלנע” המעוררת בכי תמרורים, בכה יבכה הכנור אף יהגה נכאים וירד לעמק תהומות שם על המיתר העבה והזעיף, וכל “החבריה” יענוהו בקול דממה דקה, בקול תוגה חרישית המטלת מרה־שחורה, עצבות ורוח כהה על הקהל.

כל הפנים מתחילין דואגין, דאגה נעימה ומתוקה אמנם, אבל עם כל זאת דאגה עמוקה. הכל משתקעין בהרהורים, מורידין את חטמיהם ומעבירין אצבע צרדה על גבי הפנכות, או שהם לשים ומגלגלים, מקטיפים ועושים כדורים קטנים מלבה של החלה החמה. הכל מתעמקים ומתכנסים לים של מחשבות, מחשבות נוגות ומעציבות, לתהום של געגועים חרישים וכואבים, שהרי אין לך יהודי שאין לו דאגות, וצרות – אלו דברים שאין היהודי נזקק חלילה ללוות מאחרים; וכך מתמזגות ומתלכדות יחד יללת הכנורות עם הרהורי הצער והיו “לבשר אחד”, וכל אנחה המתפרצת מתוך לבו של הכנור “טיאק־טיאק־טיאק” חודר אל לבם של בעלי־החתונה ומוצא שם את הדו.

לבו של אדם בכלל ושל היהודי בפרט דומה לכנור: הך נא על מיתריו הקשים והוצאת משם מבול של שירה שירת נהי, קולות תאניה ואניה… אלא שלכך נחוץ אמן, מנגן כדבעי למיהוי, נחוץ “בריה”, כלי־זמר בן־חיל כמו שהיה סטמפניו בשעתו.

וסטמפניו שלנו היה “בריה בן בנו של בריה”. כשהיה אוחז ביד את כנורו ומעביר עליו בקשתו, משיכה אחת ותו לא, מיד היה כנורו של סטמפניו מתחיל מדבר דבורים, דבורים ממש בלשון כמו להבדיל בשר ודם: דבורים וטענות וקינוח, כמנהג גובראין יהודאין, בשאגות ויללות ואנחות מתפרצות מעומקא דלבא, מתהומה של נשמה.

סטמפניו היה מפשיל את ראשו לאחוריו, קווצות תלתליו השחורות והארוכות התפזרו על כתפיו הרחבות, שתי עיניו, עינים שחורות ולפידיות, היו טופין כלפי מעלה, ופניו היפות כפני לבנה במלואה, היו מחוירין פתאום כמות עוד רגע קטן – וסטמפניו איננו! אלא שרואה אתה אך את ידו המפזזת הנה והנה, הגבֹה למעלה והעמק למטה, מכתשת כתישין, ושפעת קולות ושירים משתפכים מקרבו, שירים נוגים ועצובים המנפצים את הים, המדכדכים ומפרכים את הנפש ומתישים כל כחו של אדם. הכל גועים ומתמוגגים והכוחות הולכים ורפים; הכל מתים, מתים בכל אבריהם, הלב מתמלא ומתגדש על כל גדותיו, הלב מתחמם קצת ודמעות מתחילין נוצצין על גבי הריסים, יהודינו נאנחים ונאנקים, יהודינו מקוננים ובוכים בלבם, וסטמפניו? מי לי סטמפניו? מה לי סטמפניו? שאלהו בחרם איזהו מקומו בעולם הזה! הוא בשלו: טיאך־טיאך־טיאך– ודי! ולאחר שהוא מפסיק מנגינותיו, הוא זורק את כנורו ותופש בלבו ובחזהו, באותה שעה שתי עיניו יוקדות כשתי “הבדלות” ופניו מבהיקות כפני תבל כלה, הכל כאלו מתעוררים מתרדמה, מתוך שנה נוגה ומתוקה, וכל היהודים מתחילים מביעים את התפעלותם בבת אחת, איש על פי דרכו, והכל משבחים ומפארים, מעריצים ומקדשים את שמו של סטמפניו.

נגני, סטמפניו! אי סטמפני! והנקבות? מי יתנה את תקף התפעלותן של הנשים? ספק גדול אצלי אם ביום כפור בשעת המית־הפתילות, מרבות הנשים לשפך דמעות כשם שהן מתמוגגות בבכי בשעה שסטמפניו היה מנגן את “חתיכותיו”, ואפילו על חרבן בית המקדש אין הנשים הללו שופכות דמעות כשם שהן בוכות ומיללות מנגינותיו של סטמפניו.

– יהי רצון שאזכה להוביל את סטמפניו לחתונה של בתי הצעירה, רבונו של עולם!

כך היו הנשים מתברכות בסטמפניו, ובשעת תפלתם זו, היו מוחות דמעה מעיניהם הצבויות ברב בכי וגורפות את שארית חטמן. וחרוזי הפנינים, האבנים היקרות, טבעות הזהב, הצמידים וכל יתר מיני התכשיטים שהיו תלוים על צואריהן ועל חזיהן של הנשים התנוצצו והבריקו בברק אש לוהטת, ואין צריך לומר הבתולות, דמתקרי בלעז: “מאמזעלען”, אלו, היו, עומדות בלי נוע ובלי זוע כגולמנה ממש, והיו מסתכלות בסטמפניו וכנורו אלא שפה ושם, מבין לחרכי חולצות הבתולות דופק לו הלב, הקטן; “טיק־טיק־טיק”, מפרפר ורועד רעידה קלה ונעימה, וכפעם בפעם מתמלטת משם אנחה חרישית וחשאית…

י. קרניאל

נגד היהודים.

והא ראיה:

תמול הגיענו עתון קתולי ידוע מצרפת ועליו מודבק בול מענין: שני נחשים ארסיים מצטלבים בצורת צלב־הקרס ולמעלה מודפס בצרפתית לאמר: "החרימו את גרמניה הרודפת את היהודים!

את הבול הזה אנו מדפיסים היום כדי לזכות את הרבים, ואת גליון־הניר של ועד הקהלה בת“א אני שולח לתערוכת פרופ. ב. שץ. ז”ל–לזכרון…

* * * *

הוא אשר אמרתי: אין רע בלי טוב, או כמו שכתוב שם בסליחות של שבעה־עשר בתמוז: “וממכה עצמה מתקן רטיה”.

הן היטלר הוא מכה שאינה כתובה בתורה, ובכל זאת צאו וראו: צרפת וכומריה אינם יכולים לישון במנוחה מאימת החרם של גרמניה נגד היהודים.

רומניה הקוזית, המכילה יותר ממליון יהודים, חוזרת בתשובה. פולניה הגראבסקית והדאנציגית, הכוללת למעלה משלשה מליון מאחב"י, רבה את ריבנו ותובעת את עלבוננו מידי הגרמנים שנואי־נפשם…

ואין צריך לומר–ספרד הטורקבודית, שהיא מוכנה לשלם מליון פיזיטות למי שיצליח להביא את איינשטיין למכללת מדריד.

בקצור, הכל חוזרים בתשובה, לא חוזרים ממש, אלא משימים עצמם חוזרים–לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן, אבל דבר אחד הוא ברור, כי בשעה שהם מגינים על יהודים בגרמניה, אי אפשר להם להכות את היהודים שלהם בארצם…

איך כתוב שם?–“עת צרה היא ליעקב ממנה יושע”, ולו רק לחיי שעה.

וכלל זה נקוט בידי תמיד: היהודים שלנו אוהבים לדבר בשפה זו שמכים אותם–ותל־אביב תוכיח!

אחרי העליה הטרוצקית דברו בת"א אך ורק – רוסית.

אחרי העליה הגראבסקית, שמעו בכל ת"א אך ורק “פו־פולסקי”, כלומר: פולנית.

ועכשו עם העליה ההיטלרית, מטרטרת באזניך בכל רחבי ת"א השפה היונקרית הקשה… נדמה, שהעיר העבריה הראשונה נהפכה לפרבר של ברלין או פרנקפורט.

* * * *

עתוני פריז מספרים בזמן האחרון “הלצה” יהודית מענינא־דיומא מגרמניה, על חשבון הגרמנים והיהודים גם יחד.

באחד מרחובות ברלין ישב עני עוור על הארץ, כשקופסת הצדקה לפניו ועל לוח לבו טבלא, שעליה כתוב באותיות מזהירות: “אין מקבלים נדבות מיהודים”!

עבר לפניו יהודי אחד, נגש אליו ואמר: “הסר את הטבלא הזו מעליך ואתן לך 10 מרק!”

הסיר העני העוור את משקפיו הכהים מעל עיניו ואמר לו באידיש טהור:

– שמע־נא, ר' יהודי! האותי תלמד מלאכת השנוררות?"…

* * * *

ולבסוף –הגיעה לי ידיעה משמחת ומעציבה גם יחד.

נודע לי ממקור בן־סמך כי אגודת רופאי־השנים בארץ החליטה לרשם את מר איתמר בן־אב“י בספר הזהב לאות תודה והכרה על העזרה שהוא מושיט להם ע”י מאמריו האחרונים עם הכתיב המלא, כגון: עים, מישאל, ייתווכחו, עיתון וכיו"ב, מפני שהקוראים שוברים את שניהם…

“הסופר, המורה והנשיא. מרצה ועיתונאי מובהק.” כך נכתב על מצבתו של ישעיהו קרניאל (עזמות), בבית העלמין הישן בזיכרון יעקב, שהלך לעולמו בחיפה בשנת תש"ג (1942).

ישעיהו נולד בברלאד שברומניה בשנת תרמ"א (18/05/1881). נמנה על בני העליה הראשונה, מייסדי זיכרון יעקב.

בשנת 1903 השתתף בייסוד הסתדרות המורים בארץ ישראל (במסגרת ה“כנסיה הגדולה”). נשלח כנציג המורים כציר אל הקונגרס הציוני השישי בבאזל שם פגש את בנימין זאב הרצל.

בשנת 1906 נטש את ההוראה, עקר לירושלים והחל לעבוד כפקיד בבנק אפ"ק. הגיע למעמד של מנהל סניף צפת וחבר ההנהלה המרכזית.

בירושלים התגורר תחילה באהל משה, עם שובו מצפת (1919) נמנה על ראשוני התושבים בבית הכרם ובתלפיות.

גילה מעורבות פעילה בענייני ציבור, תרבות וקידום השפה העברית. יחד עם איתמר בן אב"י ויהושע ברזילי ייסד את בית העם והיה מעורב בייסוד הגימנסיה העברית בירושלים. עסק בתרגום חלקים מכתביו של שלום עליכם מיידיש לעברית.

בשנת 1919, נענה לבקשתה של הנרייטה סאלד, פרש מן הבנק והתמנה לאמרכל וחבר ההנהלה של “הסתדרות מדיצינית הדסה” עד לשנת 1932.

משנוסד העיתון “דואר היום” בעריכת איתמר בן אב“י”, נתקבל לחבר עובדיו הקבועים, ובמשך 14 שנה, משנת 1920 ואילך, פרסם בכל שבוע בגיליון יום ו' פיליטון סאטירי – הומוריסטי תחת השם הספרותי “עזמות”. ערך והוציא עיתונים היתוליים וכתב מאמרים בנושאים שונים ותקופה מסוימת אף שימש כמנהל העיתון.

פעילותו הציבורית כללה חברות פעילה בארגון “בני ברית”, הוא נמנה על מייסדי הלשכה הגדולה וכיהן כמזכירה במשך כשנתיים. כמו כן פעל במסגרת תנועת “הבונים החופשיים”. ב-1927 נמנה על מייסדי לשכת “הר ציון” בירושלים ונבחר לנשיאה ב-1929.

בשנת 1937 עקר לחיפה, שם השתתף ביסוד העיתונים “הכרמל” ו“הר הכרמל” ושימש מורה לשפה העברית ולהיסטוריה בביה"ס “במעלה”. בחיפה המשיך בפעילותו הציבורית ונמנה על מייסדי לשכת “הכרמל” של תנועת “הבונים החופשיים”.

עם תחילת שידורי הרדיו הארץ ישראלי, הגיש מדי מוצ"ש שיחות חולין פיליטוניות בענייני דיומא.

בחיפה המשיך ישעיהו להרצות בענייני דיומא בפורומים ציבוריים שונים.

איש צבא אנכי!

פתק קטן לי שגרו: "קום, עמוד על המשמר! קום וצא לקרב! חיש מהר את קולמוסי שברתי, את המון נירותי פזרתי, ספרי ופנקסי נעלתי ומלשכת־הסופרים שלי עפתי וברחתי; לילדי בחם נשקתי ורעיתי עד פתח ביתי לוותני כשפניה מכסיפין ואמרה: ה' עמך גבור החיל!

ואני הקטן והצעיר, אני הרך והצנום שנסתי את מתני החלשים וכאלכסנדר מוקדון בשעתו, אל מחנה הלוחמים כעל כנפי נשרים דאיתי.

כי באו עלינו אויבינו, יחד שתו עלינו סביב, הסתערו כלם במליוניהם ובמלירדיהם, מלאו את כל רחובותינו, תקפו עלינו מימין ומשמאל, מפנים ומאחור, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום; נתחבא האויב הנורא בחורים ובסדקים וכאריה בסכה יארב לנו במסתרים לחטף עני ועשיר; קטנים הם שונאינו, דקין מן הדקין וסמוין מן העין; ערומים ומתוחבלים הננסים הקטנים האלה, ובבחינת “רואה ואינו נראה” הם נתחבים בנחירינו, בפיותינו ונדחקים מתחת לצפרנינו ובכל נקבי אברינו וחלליהם, לועגים הם לכלנו, מושטים לנו את לשונותיהם בפנינו ושלא בפנינו ומפילים בנו חללים חללים.

את אשתי ובני הפקרתי ויצאתי לקרב, ולנקמה! גורו מפני אותם הננסים, הנני ורדפתי אחריכם כסער מתחולל ושפכתי בכם את כל חמתי ובערתי אתכם מקרבנו.

מלחמה לכלנו, כיהודי כמושלמי, כנוצרי, כצועני, כעותומני, כנכרי – מלחמת תנופה באויב הכללי, בשונא החידקי.

אל חנינה ורך, אל פחד ואל יראה, לא ננוח ולא נשקט עד אשר…

איש צבא אנכי, אחת שתים, אחת שתים, מלחמה למות ולחיים!

* * *

איש צבא אני!

על משמרתי הכן עומד אנכי!

לא בגדי שרד מלבושי, ולא כתפיות זהב על כתפי. את השחור שבשפמים על שפתי לא סלסלתי ואת הנוצצים שבכפתורים לבגדי לא תפרתי; את חרבי לא מרטתי וחצי אשפתי ברעל לא משחתי; אין לי מבצר, חל וחומה, אין לי חנית, רובה ורמח; תכסיסי מלחמה לא למדתי ובעניני הריגה ושפיכת דמים לא נסיתי. כתותחים לא במבמתי ועל אניות שכיון רגלי מעולם לא דרכו.

ובכל זאת, איש צבא אנכי, איש מלחמה הנני!

בית מרקחת הוא מבצרי; בקבוקי “סובלימה” ו“פניקה” הם חרבים וקשתי. ארונותי מלאים סממנים חריפים, וסמי רפואה שורפים הבשר החי ויש לי חמץ ואלכוהול לשפשוף האברים; ומטליות ותכריכים של בד לעטיפת חללי מגפה יש לי, ו“בטריה” שלמה של “אנטיספטיה” ממלאה את רצפת חדרי. המים המאוררים הם חצי, רגבי השיר הם כדורי תותחי!

ועומד אנכי על משמרתי מזוין כליסטי בכל כלי משחיתי. אני החלש אומר: גבור אני!

הביטו וראו סביבי: מפקד פניקי אני, שר סובלימי אנכי!

אחת שתים, אחת שתים, מי מכם יחוש במעים?

* * *

איש צבא אנכי, אנשי צבא כלנו!

בני עם סגולה גבורים משונים הנם ויודעים תכסיסי מלחמה על בורים, ובקיאים בכל מיני סגולות בדוקות ומנוסות לכבוש של “סטרא אחרא” ולעצירת המגפה והחלי־רע רחמנא ליצלן.

מה עשו?

אחינו האשכנזים נתכנסו בנעריהם ובזקניהם לתוך בית המדרש, והיום יום הושענה רבה, יום גמר הדין, באו בקובלנא לפני בורא כל היצורים וצעקו אליו בקול: “הושענא, אלהינו למענך בוראינו, הושענא! ולסוף אחזו את ההושענות בידיהם ודפקו תלגם בלי חוטים יש להקדוש ברוך הוא ע”פ מענו הפרטי הידוע ליודעי חן, ולבל תשלט חלילה עינא בישר בתלגרם ערכו את הנוסח בלשון ארמית קצת, לשון זו, שמלאכי השרת אינם נזקקין לה, לאמר: “מצלאין אנחנא ותבעין רחמי מן קדם אלהה מרי שמיא וארעא שישלח רפואה שלמה לכל החולים ויעצר את המגפה בעגלא ובזמן קריב הושענא!” ועל החתום באו כל הנאספים בחביטת ההושענות יפה יפה ובצעקות “הושענא אלהינו, הושענא” עד לב שמים וכותלי בית המדרש – מזדעזעים ורועשים!

הפקחים שבהם אזלו מיד לבי־דאר התלגרפי ודפקו תלגרמים לנדיבי עם דבכל אתר ואתר, לעורר רחמים בכל לשום שהם שומעים ולפתח את אמתחותיהם לעזרת החולים והנגועים, כדי לעמד בפני הפורענות רחמנא ליצלן.

ויתרם הגיחו כאריות מתוך שכונתם הנרפשה ומתוך בצתם ואשפתם אשר ברחובם הידוע, ומנינים אחרים התפרצו לתוך הרחובות וילכו בסך, ורבם הזקן, נטור קרתא זה, בעל הדרת פנים וקפוטה של משי, הלך קוממיות בראשם. בימינו אחז סכין גדול, בשמאלו פקד על גדוד לוחמיו ובפיו הקדוש קרא פסוקי דזמרה מתהלים ומיתר מיני פיוטים שהם סגולה בדוקה לעצירת כל מרעין בישין, וכן ה“עם” הנוהה אחריו עונים ואומרים אחריו וסביבם נשערה מאד.

לאן הם הולכים? הולכים גבורי עמנו בשליחותו של רבם ביד חזקה ובזרוע נטויה לאסר מלחמה קדושה על מלאך המות, הולכים הם לשדה הקברות להאבק ולגרש את סמאל וכת דיליה ואת כל יתר מלאכי חבלה.

ולמראה “המלחמה” הזאת בני ישראל נבעתים; הזכרים ענן של עצבות עולה על פניהם וחודר לתוך לבם; נשים דעתן קלות מיד הן מתבהלות ומפחדות אימת מות וצמרמרת של חרדה עוברת בכל איבריהן, בני ההמון, הדמיון נוטל אותם ומוסיף עליהם נופך משלו ומתאר להם מיתות משונות ופגעים רעים; תינוקות של בית רבן וקונדסים מתכנסים למיניהם בכנופיא ונטפלים אל “גדיוד הלוחמים” ורצים לפניו כגדיים לפני העדר; ערלים עומדים ותוהים, מביטים, שומעים ומחייכים…

* * *

אבל אנכי, איש צבא אנכי!

בית־המרקחת הוא בית מדרשי; הרופא – רבי ומצוותיו – תורתי; קנה האפקטוזין הגדול שבידי הוא סכיני, ומטליות התחבשת הן ההושענות שלי וטליתי. החידיקים הקטנים הם מלאכי־החבלה שלי ועליהם אאסר את מלחמתי.

איש צבא אני; הריני בוחן ובודק גנזי נסתרות, ברחובות ובסמטאות, בפנות ובכל בתי המחראות, וכגוליבר בשעתו במדינת הליליפוטים אטיל עליהם אימתי, אימת הארי על המפגיע, אמטיר עליהם באפקטוזי מבול של מי סובלימה, אורה עליהם זיקים של פניקה ואבני בליסטראות של שיד כלורי, אעשה חזיזים צררר! צררר! – וברוך שפטרני מכל החידיקים ומכל מרעין בישין.

ואתם הגבירים העשירים מוגי הלב! ואתם הקבצנים פחדנים, שפנים, ברחו לכם לכל רוחות והשדים, הפליגו לים ונוסו ליבשה, עופו לעכו ודאו לזכרון, כל עוד נשמתכם בקרבכם, נוסו ההרה וברחו הגאיה. אל תביטו אחריכם פן אזרק עליכם “מים טהורים”!

שר צבא אנכי, סובלימה מימיני ופניקה משמאלי, מי ידמה לי ומי ישוה לו!

שמשון הגבור אנכי ואומר: תמות נפשי עם חידקים, לא! זר הרומי הנני וקורא בזעם: אוי למנוצחים!

עומד אני תמיד על משמרתי בין בקבוקי וצנצנותי, האפיקטוזין בימיני והתחבשות בשמאלי וזוהי עבודתי:

למרח מרח בכל הכח

להלחם באויב בלי סלח

מרח ומרח בלי נח

איש צבא אני, אחת שתים, אחת שתים, מי מכם יחוש במעים?

י. קרניאל

בשבתי על המשמר בלשכת “העזרה” לחולי המגפה.

חיפה, הושענא רבה התרע"ב

“הצבי”, שנה שלישית, ירושלם, יום ב, א חשון אתתמ"ג לחרבן. גליון יא.

עלבון של מי?

כתבה מיוחדת

“… ויש לי עוד תשובה קצרה: כן, אמת הדבר מדברים אנו רוסית ‘בתל־אביב’ ולך הזמן אותי לדין!…” (מרדכי בן הלל הכהן במאמרו האחרון בהוספה לה“פריינד” הז’רגוני גליון כ"ד).

מתגרה בנו השטן!

סופר בישראל, סופר עברי שעברו עליו “שלשה דורות” בספרות, עשרות שנים “בעבודה ציבורית” בארץ־ישראל. אחד “הבילוים” הראשונים, מלא רגש והכרה לאומית קדושה כרמון! אחד האפוטרופסים של הישוב החדש, המטרטר על ה“אני שלו ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה סביביו, יצא לו אדם זה במאמר ז’רגוני בהוספת היובל של ה”פריינד" ומלמד סנגוריה על הרוסית שלו “בתל־אביב” העלובה.

באירוניה שחצנית מתנפל ה“סופר הנכבד” על העתון הירושלמי “האור”, “הבן־יהודאי” ועל כותב הירכתון שב“הצפירה שהעיזו לומר את האמת המרה, שהעיזו לגלות ברבים את שמות האנשים הללו, המכניסים את חלאת הגלות לתוכנו, הבוגדים בשפתם ובעמם; באותה השעה ממש כשהם חרדים על הישוב שלנו, שלא יחרב ח”ו ע"י אותם “הרוסים היחפים” המדברים דוקא עברית.

ובמחוות, נפוחות והוכחות של “כך אני אומר”מסביר לנו א' מרדכי בן הלל, שהשפה הרוסית “בתל אביב” מותרת היא לכל הדעות ואין כלל הרשות להתמרמר נגד זה.

“מדבר אני” – הוא אומר – בשפה זו היותר קל לנו לבטא בה את “מחשבותינו”, רוצים אנו, הננו מדברים וקוראים גרמנית, רוסית, צרפתית, ערבית, כי העקר הוא שנוכל להבין איש את רעהו".

“אין אנו דואגים כלל להמציא “נחת רוח” להסופרים שבחוץ לארץ. כן, אנו משתדלים לסדר את חיינו פה בארץ, שיהיו יותר נוחים וטובים בשבילנו. רוצים אנו לקרא את “שלום־עליכם” – בז’רגון אנו קוראים. בא אלינו סופר ז’רגוני אנכי ורוצה להשמיע אותנו ממיטב יצירותיו אנו שומעים בעונג גדול וכו'. ואין אנו שואלים אם “האור” מסכים לזה או לא”.

ובכן, כך הוא הדבר.

השקפות חדשות על “תחית השפה העברית” מתגלות על אופק חיינו בארץ־ישראל.

תחית שפתנו “זוהי אידיאולוגיה שנוכל רק אז להחזיק בה כשהיא לא מכבדת עלינו, ומתאימה לתנאי חיינו”.

“משתמשים אנו – אומר מ. בן הלל – בהשפה העברית בארץ־ישראל מפני שבה יבינו אותנו אחינו הספרדים והתימנים החיים אתנו בארץ. ובשביל זה גם כן נוסדו בתי הספר עם השפה העברית בתור שפת הלמוד, כדי שהילדים יוכלו להבין איש את רעהו. אנוסים אנו לדבר על אספותנו עברית, מפני שיש לנו הרבה חברים שלא יבינו אותנו בשפה אחרת”.

משמע, שהשפה העברית אין לה שום ערך היסטורי ולאומי בשבילנו. היא רק אחד האמצעים לסדור “עסקי הישוב” כמו הסינדיקט של הכורמים ולשכת המודיעין ואנו הגדולים שנוכל לדבר בינינו רוסית, צרפתית או איזה שפה שבעולם אין אנו נזקקים להשפה העברית כלל. ומשמע עוד, שאלולי היתה לנו פה שפה אחת אחרת המאחדת אותנו – נאמר למשל אספירנטו – היינו בלב שלם יכולים לותר על השפה העברית.

וזה שאנו, כלמר, חלק מאתנו מדברים עברית זה רק באונס. ואונס רחמנא פטריה!…

ואלמלא היה א' בן־יהודה שומע לקולי, הייתי מיעץ לו שיקבץ את כל אותן הפתקאות הגנוזות אצלו בארון של ברזל ואת כל אותם הכתבים והכרכים של מלונו העברי הגדול, פרי עבודתו של חצי יובל שנים וישרף אותם באחד השוקים של ירושלם. כי למה לנו כל זה? הלא תחית השפה העברית היא רק “אידואלוגיה” שנוכל להשתמש בה עם תימני מסכן כל זמן שאיננו מבין עדין רוסית. ובשביל זה הלא אין אנו צריכים למלונים ולספרות, ובשביל זה הלא יספיקו לנו אותן המחוות השגורות בפינו בצורותיהן כמו שהן.

הנה כי כך אנו מתקדמים!

כשלשה דורות קראו את כתביו של מ. כ. בעונג, והדור הרביעי, הדור הצעיר עם מחשבות ורעיוונות צעירים, איננו שבע נחת ממנו כלל.

עומד לו אדם זה כיהודי “כתריאלי” ויורק בפני עצמו. מתריס הוא כלפי כל הקדוש לנו ב“ציוניות” יהירה. ועוד מעט יבואו “מלחכי הפנכא” ויצדיקו עליו את הדין ומרדכי בן הלל ישאר אותו האבטוריטט עצמה אותו בעל “האני” הבולט שאחד הוא בארץ.

ואנו, שהשפה העברית איננה אצלנו רק אידיאולגיה, אלא חלק מהנשמה היהודית ושערך תחיתה איננו נופל מערכו של רעיון תחית העם כלו, אנו, שאין אנו מאמינים בתחיה לחצאין ואין אנו יכולים לתאר בדמיוננו עם עברי בארץ־ישראל שאיננו מדבר עברית, כשאנו קוראים את מאמרו הז’רגוני של מרדכי בן הלל, החושב לתת לנו בזה “פתרון מספיק” לשאלת הלשון בא"י, אין אנו יכולים לא להרגיש מכת־לחי, לא פחותה בערכה מזו שבהמאמר הידוע “באין פתרון”.

סגנונו האירוני, שבו הוא מדבר על ענין כל כך רציני וחשוב בתנועת התחיה שלנו מעליב ומכאיב הוא מאד. אולם, מגוחך הוא גם כן חלק ידוע בהמאמר הזה שבו הוא נכשל. כתשובתה של אותה האשה ששאלה קדרה מחברתה והשיבה לה שבורה, הנזכרת בתלמוד.

"ראשית – הוא מתחיל – לא אמת הוא שמדברים רוסית בתל־אביב (Sic) שנית: כן מדברים ועשו לנו מה! ושלישית הלא מותר לדבר!…

כך, מתגרה בנו השטן!

עושה מרדכי בן הלל “מטעמים” להפריינד כחפצו, ולא דיה לנו העובדה המעליבה כשהיא לעצמה, אלא בא הוא ומוסיף עלבון על עלבוננו.

ועלבונו של מי הוא זה?!

יפו, ד' אדר תרע"ב.

י – ק

הצבי 25/02/1912 עמוד 2

שלשה עשר!

שלשה עשר מי יודע?

שלשה עשר אני יודע!

שלשה עשר תלמידים ותלמידות ב“גמנסיה” העברית בירושלם.

זה בדיוק המספר העצום של התלמידים שרכש לו המוסד הרך הזה אחרי חדשים אחדים של קיומו בעירנו.

זכרו היטב: שלשה עשר, לא פחות ולא יותר, בעיר זו, שלפי דברי הבריות היא מכילה בקרבה יותר מחמשים אלף יהודים.

בלשוננו אנו זאת אומרת: כטפה בלב ים!

אולם צא וחשוב כמה מרובים ילדי ישראל הממלאים תדיר את ספסלי ה“גמנסיה־הגרמנית” בירושלם. צא ומנה את מספר מאות הילדים מאחינו בני ישראל לכל כתותיהם ומפלגותיהם, אשכנזים וספרדים, מתינוקות של בית רבן ועד בחורים ובתולות השוקדים יום יום על פתחיהם של מוסדות החנוך הנכרים של הכומריות הצרפתיות המסיתים למיניהם ועוד כאלה וכאלה.

ובעברי בחוצות ירושלם פוגש אני בדרכי יום יום עלמות עבריות צעירות הנוהרות בגאוה אל בה"ס של הכומריות הנוצריות. עומד אני ומסתכל בתמהון בפלטון מפואר וענקי זה שהוא בית־קבול לכמה וכמה עשרות מבנות ציון היקרות הבאות להתם ללמד צרפתית טהורה, מעשה רקמה ועניני מכושית. מתכנסות הן בשמחה לתוך הבית המסתורי הזה המוקף כידוע חומה גבוהה, ורגע הן נעלמות בתוך ים הצלבים ואצות אולי לנשק את ידי האחיות הרחמניות המקבלות אותן ברחמים רבים תחת כנפי השכינה של יוסף־הקדוש…

אלו הן אמותינו, העתידות לחנך לנו דור עברי בארצנו.

וכשיזדמן לי למשל לעבר בשבת לעת הצהרים לפני “הגמנסיה־הגרמנית” רואה אני בין המון הילדים והילדות המתפרצים בשאון ובעליזות מתוך החצר לביתם – שורה שלמה של עברים קטנים, וילקוטיהם על שכמם; “קולוניא” קטנה של יהודי־ינוקא העוזבים את אהלי־יפת ושבים לאהלי־שם ליהנות שעה קלה מזיוה של שבת מלכתא…

אלה הם בני מנהלינו ומורינו, בנות דוקטורינו ורופאינו, בקצור מה“מלח” של עירנו, שאת שמותיהם גלה “הצבי” כבר במקצת ושמצוה גדולה היא לדעתי לפרסם את כלם אחד אחד.

ושם ב“גמנסיה הגרמנית” הרמה לרקיע שמים, שם יושבים להם עשרות מבנינו ולומדים בשקידות את ה“אלטעס־טסטמנט” מפי פסטור זה או אחר; שם הם שומעים מגדולתו של ביסמרק או פרידריך; שם הם מתפטמים ומתלעטים משיריהים של גיטו ושילר, בקצור – נהנים הם שם מכל יפיפותו של יפת.

ואלי דבר יגונב כי שם בחצר ההיכל הנהדר הזה בשעה שהילדים עוסקים יחד במשחקיהם אפשר לשמע לפעמים את המלים היפות האלה: Verfluchter Jude.

שתי המלים האלה מצוינות הן כמעט אצל כל אומה ולשון בנוסחאות שונות ובאופנים שונים, ורבים, מבני הגלות לא שכחו עדיין בודאי את הפזמון היפה הזה שהסכינה אזנם לשמע איש איש בלשונו בארצות פזוריהם. הקללה הזאת היא היא שהבריחה אותנו מהגלות לארצנו זו.[

אבל ישנם כנראה יהודים טובים אחדים שאינם רוצים לשכח פה בארץ עתידנו, את הגלות, ולא זו בלבד אלא שהם משתדלים להוריש אותה גם לבניהם אחריהם ולטרטר גם באזני הקטנים את השירה היפה: יהודי ארור.

אין כל ספק אצלי כי המורים הגרמנים שמטבע ברייתם הם אדיבים ובעלי־נימוס אינם נותנים פדות בין תלמיד גרמני ליהודי ומשתדלים לשרש כל רגש של שנאה מתוך חניכיהם הקטנים.

אבל הגרמנים הקטנים לא ידעו להסתיר איבה בלבם, לא יוכלו עדין להצניע את רגשותיהם בחבם, ובשעת המשחק, בעצם השעשועים, מתגלה לפעמים – ואולי אך לפעמים רחוקות מאד – הדחיה הטבעית שבהם, מתפרצת בכל עזה ומתבטאת בשתי מלים חזקות.

וילדינו שותקים, ילדינו מתרגלים ומקבלים הכל בהכנעה.

וכל כך למה?

משום שהוריהם רוצים ללמד אותם גרמנית, משום שרוצים הם כי שם “גמנסיה” יהא נקרא על בניהם.

“אין לך דבר העומד בפני הגמנסיה, וביחוד – בפני גמנסיה נכרית!”

זוהי התורה שמטביעים ההורים הקטנים האלה על בניהם.

– אבל רבונו של עולם, מה איפוא נוכל לעשות? מה נעשה בבנינו ובבנותינו שכבר גמרו את למודיהם בבתי הספר העברים והעממים כביכול בירושלם? הנשלח אותם אל בית המדרש למורים? אבל איננו רוצים לעשות את כל בנינו למורים! והבנות מה יהא עליהן? הנשאיר אותן בבתי הספר הנמוכים עד שנת חופתן כדי לאבד שם זמנן ללא הועיל?

זוהי הטענה הנוקבת שאנו שומעים מפי הורים רבים. אינני מדבר באותם ההורים שלנו שפסולתה של לועזית יקרה להן מסלתה ושמנה של העברית, אלא שלדעתנו אולי אפשר לפתר את שאלת הראשוני בקצרה: אם מרגישים אתם בצרך של בית ספר תיכוני לבניכם ולבנותיכם, אם רוצים אתם דוקא בגמנסיה, מדוא איפוא לא תמצאו עז בנפשכם ליסד גמנסיה עברית לעצמכם? או מדוע, למשל, אל תבוא לעזרת אותה הגמנסיה שכבר יסדו אנשים אחרים בעלי־לב בעירנו, כדי שיוכל המוסד הרך הזה לעמד על מרום־תעודתו?

נתבעים אתם לעגל ונותנים, הרי בא המשכן שלהם – משכן רופף עדין – ותובע ולמה זה תעמדו מרחוק ותועילו ככה לחרבנו?

שלשה עשר!

זהו מספר התלמידים של הגמנסיה העברית. האין זו שערוריה?

אבל האשר אינו תלוי אלא בנו, ורק בעצמנו.

לו רצינו לא היינו מזניחים את בתי הספר שלנו ולא היינו שולחים את ילדינו לרעות בשדות זרים; לו הבינונו, היינו מכינים לפני חמש שש שנים בי"ס תיכוני לבנינו, לבל נהיה נאלצים למסר אותם בידי זרים…

רק הרהיבו־נא ותראו, כי מה שיכלו הגרמנים המעטים לעשות מפני רצונם לתת לבניהם החנוך הנאות, על אחת כמה וכמה שנוכל אנו, באלפינו, לעשות לבנינו, – אם רק בחנוך גבוה עברי ולאומי אנו רוצים. כי פה, בגמנסיה שלנו, נוכל לתת לבנינו חנוך לאומי כחפצנו, ולהכניס בה גם מיפיפותו של יפת. ישנם לנו ב"ה “דוקטורים” ולא דוקטורים מלומדים ולאוים בעלי השכלה גבוהה הבקיאים בשפה הגרמנית והצרפתית, בכל שבע חכמות וכל שבעים לשון.

קראו־נא להם איפוא בהתאחדות כחתיהם. רמזו־נא להם ויבואו כאשר באו גם ליפו, וראיתם אם במשך הזמן לא תהיה גם לנו גמנסיה מתוקנה כאותה הגמנסיה הגרמנית.

קראו לה “גמנסיה” או “פרו־גמנסיה” או שם אחר כאות־נפשכם, ובלבד שתהא גמנסיה שלכם זאת אומרת – עברית!

אין לנו מאומה נגד הגמנסיה הגרמנית בתור גמנסיה; אדרבה מוקירים אנו אותה מפני התועלת שהיא מביאה בכלל להתפתחות ההשכלה בירושלים, אבל כשם שהגרמנים לא היו מסתפקים בגמנסיה עברית – מפני עבריותה המוכרחת – כך אי אפשר לנו היהודים לקבל את רב הטובה שהם משפיעים לנו ושאינה יכולה להיות לא לפי רוחנו ולא לפי צרכינו בארץ.

השכלה אנו רוצים אמנם, אבל בשום אפן אין ברצוננו, לעשות את בנינו פה ליהודים־צרפתים, יהודים־גרמנים, “יהודים־ארורים” אלא פשוט ודוקא: יהודים־עברים!

או אולי טעיתי?

י. קרניאל

“הצבי”, שנה חמש ועשרים, ירושלם, יום ד, ג' אב אתת“ס לחרבן. גליון רכ”ו.

11־11־1938

ובכן, רבותי, מפטירין כדאתמול, כמו ביום שני של גלויות, ומנדט נשאר מנדט רק בלי – „בית־לאומי“, בלי ירושלים ובלי הגליל, כמו שנאמר: „ובנה ירושלם”, כלומר: שהקב“ה יבנה את ירושלים ו„אל יבנה הגליל!”… זמהגיתין לא כבעלי־החלוקה שרצו לעייל פילא בקופא־דמחטא ואף לא כתנא־רבי־ישמעאל, שידו־בכל, אלא מתגיתין דוקא מסביב ל„שלחן־גול“¹ בלונדון כדי לקיים את הפסוק: „עושה שלום במרומיו” ובינתים כדאי אולי להכין „שלחן־עגול" גם בירושלם“, לעשות שלום על ישראל. (בינם לבין עצמם?) – מחמת שהחלוקה נפלה המימה מרוב השטפונות בארץ. ויש אומרים, כי בטלה החלוקה משום ש„החלה”, כמו שאומרים: „לא הספיקה ל„המוציא" ושלשת הצדדים המעונינים, ישראל וישמעאל, ובעיקר המובלעה מלשון „בליעה", של השלטונות, לא יכלו לחלק ביניהם את הירושה…

ויודע אני, רבותי, כי תצחקו לדברי, ובכ“ז מוכרח אני להגיד לכם, כי רק „זכות־אבות”, לא שלנו כמובן, אלא של שני המיניסטרים האנגלית בלונדון, צ’מברלין ומלקולם, היא שעמדה לנו ולהכרזת־בלפור הפעם! הן ידוע הוא כי אביו של ראש־המיניסטרים, יוסף צ’מברלין המכונה „ז’ו“, הוא שהציע את אוגנדה לד”ר הרצל עוד לפני ל“ו שנים, ורמזי מקדונלד, אביו של מלקולם, בבקרו לפני כמה שנים בארץ, התהלך כאח ורע עם בן־צבי שלנו בירושלם ובעמק ולא זזה ידו מתוך ידו של ראש „חבר־הלאומים” שלנו בארץ, – וברא כרעא־דאבוחי.

ולא עוד אלא שגם התרופה הישנה והידועה שלנו, „הקול־קול־יעקוב" הועילה הפעם לטובתנו ועפ“י רמז מגבוה הגיע קולנו, קול ענות גבורה מכל קצווי־ארץ ואפילו הקול־קול־עשו מחסידי אומות העולם, עד לאמריקה ועד לבית־הלבן ועד בכלל; ואילו עכשו, לא רק [חסרה שורה במקור המודפס] יעקב”, ופאריז תוכיח!…

וחכמי לונדון, כחכמי ירושלם בשעתם, אינם הולכים אל השלחן־עגול אא“כ יודעים תחילה מי מיטב עמם? ללמדך, שאין בני עשרת השבטים רוצים ליסב הפעם עם ה„שקצים” וביחוד עם הרב שלהם ה„מרי־דהאי הילכתא" שהוא אחראי למעשיהם־תוהו. אספם תחת צל „כנפיו“, הוציאם לתרבות־רעה והדיחם למעשי הוללות ושובבות, והוא מאן־דאמר להם מה שעשוי עשוי, מזל של „גוי” היה לו תמיד, ש„הזקן" נהג בי ובכל כת דיליה במידת־הרחמים ו„לפנים משורת־הדין“. לא הביט בהם אוון ולא כיהה בהם, אבל עכשיו נשתנו סדרי־מעשי־בראשית והחדר נמסר כידוע לידי, מלמד־להועיל ו„אדון־בפקדך” שאינו יודע „חכמות" והוא בא ללמד אותם פרשת „בלק" עם כל לב פירושים, כדבעי למיחוי, ללמדכם שכחו וגבורתו מלא עולם…

בקיצור, נגרי־לונדון המומחים באותו דבר, כבר, הכינו שלחן עגול וארוך בשביל הני תרי־צדדין, כדי להשכין שלום בין ישראל ובין המתונים שבישמעאל, ואם חס־ושלום לא יעלה חפצם בידם – מי יודע? – סופם של חכמי־לונדון לקיים אולי את הפסוק שבמגילה: „כאשר אבדתי אבדתי" ופירש“י, כשם שהייתי בעל־בית כן אשאר בעל־בית בארץ – „דו־מניין בלע”ז!…

כחצי־גורן עגולה ישבנו בליל יום רביעי זה מסביב למכשיר הראדיו של בעל־האכסניה. כמנין וחצי יהודים ויהודיות שדחו את ישיבתם התכופה כדי לשמע את „המגילה" בלונדון, אחד מקרא ושנים תרגום, מתוך דפיקת־הלב וקוצר־הנשימה. וכשנשמע סו“ס „קול ירושלים”, נעשו האזנים כאפרכסת, העינים תלויות בחריץ־הקטן והמואר של הראדיו, ויש שישבו בעינים עצומות וסנטרם נשען על ידם ומקשיבים בדחילו ורחימו כי הנה ואפילו כל שיעול־היוצא מפי הקריין כאילו יצאו מפורש מפי הכהן־הגדול בבית־המקדש בשעתו, והכל מתוך הרגשה מעורבת בין תהיה ופחד ובין „אהבת מרדכי" ו„שנאת־המן" ובשעה שנשמעה „הודעת הממשלה" התחילו הלבבות דופקים והולמים:„טיוק! טיוק! טיוק!" ועם גמר הקריאה, נשמעה אנחה יהודית כאילו נגולה אבן מעל הלב ואחד המסובים קרא פתאום בקול: „מת המנדט, יחי המנדט!"

ואתם זוכרים בודאי את המעשה ב„רב־ובעז?" יהודי זה שבא אל הרב והתאונן לפניו כי צר לו המקום בדירתו, רק חדר אחד והוא מטופל בלי־עין־הרע במשפחה גדולה, מה לעשות? – „תכניס עז לדירתך!" – ענה הרבי קצרות. היהודי לא העיז לשאל קושיות מפי הרבי ועשה כמצוותו. והעז, כמובן, קפצה על המטה, על שלחן ועל הארון ושברה את כל הכלים. רץ היהודי אל הרבי בצעקות ויללות, והרבי ציוה לו להכניס עוד עז אחת.???², כשהרבי מצווה, אי־אפשר להתנגד וחובה היא לקיים. העזה השנייה סיימה את החורבן ולא השאירה כלי שלם בבית – גיהנום ממש!

– ר־ב־י! „גוואלד!" – צעק היהודי האומלל – העזים החריבו את ביתי, מה לעשות?

– „תוציא את העזים מביתך!" – פקד הרבי קצרות. היהודי עשה כדבריו והית הרווחה בביתו…

הנמשל מובן מאליו: „הרבי" מלונדון הכניס לנו ועדה ראשונה ו„ועדה שניה" ו„חלוקה" שהחריבו את „ביתנו־הלאומי" והפכוהו לגיהנום ממש; ועכשיו, שדחתה את כל ההצעות שלהן והוציאה את „העזים" של הפיל ושל וואודהד וחזר המנדט למקומו – היתה „הרווחה" אם לא בביתנו, ככה"פ על לבנו…

ושואלים: ראש־המיניסטרים הישיש, שעומדים לרשותו כל אמצעי־תחבורה כגון: טיליפון, טלגרף, ראדיו, ו??? – מפני מה מצא לנחוץ לטורח ולעוף לעת־זקנתו אל היטלר?

והתשובה היא: אמנם לעשות חוזים והסכמים יכול היה ראש־המיניסטרים גם מרחוק ע“י הטיליפון, ואולם כדי לקיים את הפסוק הראשון של „שיר־השירים” היה מוכרח לנסוע אליו בכבודו ובעצמו…

ועכשיו, תסלחו לי קוראי החביבים, אם אספר לכם מעשה קטן וקצר, כדרכי, ביהודי ולהבדיל… כלם. מחמת שזהו מענינא דיומא בכל זמן.

שני יהודים, ר' מרדכי ור' טודרוס, הלכו יחד ברחוב, ושוחחו ביניהם ולפתע פתאום נראה לנגד עיניהם מרחוק כלב, שהוא רץ לקראתם. ר' דוד היה מטבעו בעל־פחד. ראה, שהכלב הולך ומתקרב, עשה „תאנה" באצבעות ידו, הכניס את היד לתוך כיס מכנסיו, כדרך נערי ה„חדר" שיש להם סגולה כנגד כלבים, ולחש לעצמו: „כלב נבזה, אל תפתח פה; אני יעקב ואתה עשו, אם תגרם לי כאב, יטרפך הזאב!" אם הכלב שמע את הלחש או לא שמע – איני יודע, אבל ר' מרדכי שמע זאת בודאי! כשאך עבר הכלב על פניהם ונעלם, שאל ר' מרדכי את ר' דוד: „כיצד לא יתבייש יהודי גדול שכמותך להתיירא מפני כלב יחידי?“. וענה לו ר' דוד: „מפני כלב אחד איני פוחד אמנם, אבל כשהוא מתחיל נובח, מתאספת יחד כרגיל משפחתו הגדולה!”

כלפי מאי סופר המעשה הזה? – כלפי זה שהכלבים המרובים בארצנו, כשהם שומעים קול נביחה מרחוק, מיד הם מתאספים ונובחים וגם נושכים. הם לא למדו, כנראה, „חומש" וע"כ הם חורצים לשון אפילו במצרים…

* *

ולסוף – הד מבדיחות „כופר־הישוב" בחיפה:

בליל־העצרת נכנסה אשה צעירה, אלמנה יפה, לסניף הבנק והושיטה את טבעת־הקידושין לגבאית הממונה על מקומה.

הגבאית קבלה תרומות אחרות מתורמות שונות, והצעירה עומדת ומחכה עומדת ואינה זזה ממקומה. כעבור עשרה דקים שאלה אותה הגבאית:

–הן כבר נתת את טבעת־הקידושין ולמה את מחכה עוד?

– והיכן ה„גאפיר"? – ענתה האלמנה הצעירה בתמימות.

2־12־1938

תאמרו מה שתאמרו – אני אוהב את הרחוב, רחוב־היהודים, לא רק בחיפה ובהדר־הכרמל, כי אם בכל מקום שאח"כ נחתים שמה, מפני כי ברחוב – שם החיים, אם יפים או מכוערים, אם עליזים או עגומים, אבל החיים האמתיים שלנו.

אהבתי מאד להסתובב ברחובות־קרת שלנו, החל מ„מאה־שערים" של הדר, שנקרא משום־מה „רחוב סירקין", מרחוב החלוץ שעליו פרושה ממשלתו הרוממה של אבא חושי, עד רחוב הרצל, העובר את הדר־הכרמל כחוט־השדרה ונמשך עד לגלבקי[?} שבווארשה. וכלה ברחוב הפריצים והקונסרלים[?], שאין בו אף חנות אחת של מכלת, ואפילו באזור הנמל המיובש ובגלי־חיפה המיואש, כי דוקא ב??? רואה אני את חיי היהודים שלנו למיניהם כקליידוסקוף חי. איך הם הולכים ולאן הם הולכים…

דוקא שם, בשאונם והמונם של חיי החוץ, יכול אני לראות את ה„פנים" שלנו ויכול אני לשמע „מאי עמא דבר“. קצת רכילות ואבק לשון־הרע מתובלים במילי־דבדיחותא, שיש בהם גם דברי־אמת הרבה יותר משמינית־שבשמינית. שם בבתי־הקפה שברחוב „נורדוי־שטראסע” יפה העינים והרגלים מדברות??? בקול־נוע, בחנות, במסעדה ובמכונית־הצבורית, ואפילו בחברות ה„בריגד‘" של ה„אינטליגנציה" שלנו שעליהם מעלה הכתוב: „ויהי ערב, ויהי „פוקר“. – שם בתוך ההווי שלנו כביכול אני מרגיש את עצמי יותר קרוב ויותר „אינטימי” עם עצמי מאשר בבית ובד’ אמות של המערכת…

הרחוב הוא משרדי ושם אני חי וסובב, בחינת רואה־ואינו־נראה. וכל כך למה? – כדי למסר לכם, כדרכי מימים ימימה, מהנראה והנשמע והנעשה אצלנו, ביחוד בזמן האחרון.

*

הנה, למשל, נכנסתי בשבוע זה לבית יהודי על ראש־הכרמל, אך נפתחה הדלת לפני פרצה בעלת־הבית בבכי־מר והתייפחה מתוך יאוש:

– ואי לי!… הוא כ"כ חולה!…

אנה אני באה? אוי ואבוי לנפשי!…

– מי חולה אצלכם? שאלתי מתוך הזדעזעות

־ „לולו" הקטן שלי…

־ מה יש לו?

– הרופא אמר כי אכל יותר מדי…

– בן כמה הוא?

– בן שלשה חדשים…

– ומה אכל?

– בשר…

– ולתינוק בן חמשה חדשים נותנים בשר לאכל? – שאלתי בתמיה גדולה.

ובינתים נשמע קול יללה־דקה מהחדר הסמוך, בעלת־הבית אצה־רצה לתוך חדר המיטות ואני אחריה… והנה, „לולו" הקטן שוכב בעריסתו הקטנה על מצע־רך ותחת שמיכת־צמר דקה וחמה, כנסיך ממש, תפשתהו האשה בשתי ידיה, חבקתהו, לפפתהו ונשקתהו בחום ובאהבה על קצה חטמו הקט והשרוע ושדלתהו בדברי־חבה: „לולו שלי!… אתה חולה בבטנך הקטנה?… אני כפרתך!… לולו מחמדי!"…

זה היה, כמובן, כלבלב קטן ולבן עם בהרות אדומות על פני חזהו ועם זוג עינים זעירות וטפשות…

לא יכולתי עוד להבליג ברוחי:

– תחת לאמץ ולפנק, אמרתי לה, יצור קטן זה כבן־יחיד ממש, ולשפך עליו דמעות שליש כעל חורבן־בית־המקדש, להבדיל, האם לא היה יותר נכון ויותר אנושי ואולי גם יותר זול, לאמץ לך ילד יהודי מתוך אלפי הילדים הערים האומללים, המושלכים ע"י חיות היטלר אל היערות, והגוועים ברעב ממש?…

– כן, אבל, הוסיפה האשה, בעינים רטובות, הוא כל כך „טשארמינג“!… כל־כך נחמד!… ואני כל־כך אוהבת אותו!… „לולו” שלי! הראה נא ל„דוד" את ה„חנ’דלי" שלך!… ככה!"

ומתוך דבריה הוברר לי אח“כ כי „לולו” זה הוא נצר מגזע־טהור שנקרא „שפיץ" בלע“זס, נין ונכד לר' „נבחן” הזקן ע“ה, שהיה „שם דבר” בחיפה ובסביבה והקים דורות שלמים בימים…

ולא לחינם עלה ה„נכד" היקר במחיר־כלב של עשר לא“י, טבין ותקילין, חוץ מהוצאות מזונות, הלבשה, רופאים ורפואות וכיו”ב – ממון קורח!

ו„לולו, הקטן לבית „שפיץ" – שאני!

*

ומשם נכנסתי לבית מכרי החביב לסעודת הצהרים ומצאתי – שוב טרגדיה משפחתית בגלל. הכלב, שהפריעה את השלחן.

עוד לא הספקנו ליסב אל השלחן והנה מחזה מחריד ומזעזע את הלב והנפש גם יחד. הבת מתעלפת, האם מתייפחת והסבתא מתנצלת ונשבעת בכל הקדוש שלא ה האשם…

מה אירע? – הכלב הקטן נחמק מעיני הסבתא השומרת עליו תמיד, יצא בגפו אל הרחוב ועמד רגע להסתכל בעולמו היפה של הקב“ה אשר על ראש הכרמל, מתוך התפעלות יתרה מהמכוניות וכלי הרכב למיניהם המתגלגלים ועוברים ברעש גדול את הרחובות וביחוד על האפנוע העובר במהירות־הבזק וסביבו נשערה מאד, נשתקע הכלב בהרהורים ובפילוסופיה עמוקה על מעשי בני־אדם ועל נפלאותיהם, והנה עברה מכונת־אפנוע בקול רעש גדול „טיק־טאק!” ועד שלא הספיק לראותו דרס עליו והשליכו בכה, מרחק ד' אמות מן הרחוב…

הפצוע הובל מיד על זרועות הבת הביתה ושם ניתנה לו העזרה־הראשונה, אחר הובילה את החולה אל הגזוזטרא – כ„קואטערין" זו המובילה את התינוק הרך לברית־מילה. – כדי להתחמם לאור השמש המלטפת והחמימה, – ושב ורפא לו.

והאב ישב כנדהם ולא ידע על מה להצטער קודם, אם על הכלב שיש בו משום „צער־בעלי־החיים" או על הבת הרחמניה שיש בה משום „צער־גידול־בנים"; ואני – למה אכחד? – לא ידעתי אם לצחוק או לבכות על המחזה הטראגי־קומי הזה?

לולא היה המצב כ“כ „טראגי” הייתי בוכה גם אני ומוסיף אי־אלה טפות לנאד הדמעות על הכלב הקטן…

*

הכל יודעים והכל מודים כי חיפה, עיר־המטרופולין של צפון הארץ, היא עיר־העתיד מבני קדמא־ואזלא, עיר־הנמל ועיר־ה„כרמל" במרכאות ובלי מרכאות, עיר־התכניון והתרבות, גם מקום שבני־דודנו אומרים בו „במה מדליקין" בין בשביעית ובין בימות־החול ומקדשים את הלבנה באמירת „תנא־דבי ישמעאל," כדין וכדת, בקיצור – כרך אירופי ממש עם מנהגי ונימוסי „העולם הגדול“, עיר מודרנית אמתית לכל פרטיה ודקדוקיה, עפ”י המלה האחרונה!

ואולם, מה שלא ידוע אולי עדיין לי בים[?] מקוראי הוא, שחיפה והדרה זכו גם לאוכלוסיה לא־מעטה של… כלבים.

וכי תעברו רבותי, בחוצות עירינו ותחזינה עיניכם לפנות ערב, כאשר יפוח הרוח, ברחוב הרצל ובשאר הרחובות הגדולים עם הקטנים – אל אחטא בלשוני! – „ריפובליקה" שלמה של הולכי־על־ארבע, שיש בה גם אזרחים הולכי־על־שתים, והמזכירה בהרבה את „גלטה" זו שבקושטא שרבה בה הכלבים למאות ולאלפים, ולא נגעו בהם רעה מפני „קדושתם" וכאן – בארץ הקדושה הגיע, כנראה, „קר??ת" הכלבים עד לידי פולחן ממש!…

מודה אני ומתודה לפניכם, רבותי כי אינני בן סמך בעניני כלבים כאותו החיפאי החביב שלנו, שהוא המרא־דהאי הילכתא בעירנו ומצודתו פרושה על כל כלבי חיפה וה„הונטרלנד" שלה. ואינני בקי ורגיל ב„מסכת כלבים" אפילו לא כילד דרדקי שבזמננו, שהוא בקי בכל מיני כלבים ונובחים למיניהם יודע את ארחם ורבעם ומכיר את שלשלת־היוחסין שלהם עד דור ראשון, קורא בשמותיהם השונים והמוזרים ובקי בעניניהם הרבה יותר משיהודי חרד ב„אשרי" להבדיל אלף הבדלות…

ובכל זאת, נגלה לי הסוד הגלוי כי עפ“י הסטטיסטיקה³ האחרונה הגיעה האוכלוסיה הכלבית בעירנו – פרט לאלה שלא נרשמו ע”י בעליהם כדי להכריח את תשלום המס – למעלה משש מאות כלבים, מיעוטם „כלבי־גוי" לשמירה ורובם הגדול „כלבי־נוי" (בבקשה ממך, ידידי הבחור הזעצער להבדיל בין „נוי" ל„גוי"!…)⁴. העולים ליהדות החיפואית מעלה־מטה לטיפולם ולחינוכם והחזקתם משלושה עד ארבעת אלפים לא"י לשנה!…

ומה שלא ידוע עוד אולי לרוב קוראי וקוראותי החביבים הוא, שחיפה המודרנית זכתה ל„פנסיון" מיוחד לכלבים ונפתח גם „בית־אולפנא" גדול לחינוכם, מעין „גימנסיה" שבראשה עומדת מחנכת מומחה, דוקטורית es calbicum שהיא עושה נפלאות ושהספיקה כבר הקים דור של תלמידים ותלמידות מחונכים כל צרכם ובוגרים בכל המובנים. (שפת ההוראה היא כנראה גרמנית…) ולא עוד אלא שיש לנו ברוך השם גם אגודת חובבי כלבים, שיש בה חברים וחברות מהולכי על שתים ועל ארבע, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוונו להגדיל תורת הכלבי ולהאדירה…

וישנם כידוע, כלבים מכל „מאמינים שהוא" ומכל הגוונים, עקודים, נקודים וברודים, כלבים מיוחסים ובהירים מ„הגזע הטהור“, וגם כלבים חומים שדם של צפון אפריקה נוזל בעורקיהם ובכ”ז הם מבקשים להשתייך אל הגזע הטהור והנקי. והצד השווה שבהם, שכלם כלבין דחציפין, חורצי־לשון ומראים שיניהם, כלבים עזי נפש שדרכם להתנפל על גוי ועד אדם יחד… בקיצור אין לך בית מודרני בעירנו שאין שם… כלב. לכל יהודי, לרבות מעולי גרמניה, אינו יוצא יהודי לא ביום ולא בלילה, כתלמיד חכם אמתי, בלוית „בולדוג" או בחברותא שלמה של „דוברמנים" וכלבי־זאב (שפרדים – השין והפא מסוגלות) וכל המרבה ב„מופסים" הרי זה משובח!

וזוהי האופנה האחרונה של הגברות העדינות של ה„היי ליף" שלנו – כל כלב יש לו גברת וכל גברת יש לה כלב, ושניהם יוצאים זוגות־זוגות לטייל בראש כל חוצות להנאתם, כשהם קשורים זה לזה קשר אמיץ, כלומר שהם רתומים זה לזה ע“י שרשרת נוצצת – ה„לולו” הקטן בשערותיו הארוכות או ה„צמרן" (קאניש בלע"ז), או אפילו הפרס (גריפון בלע"ז), הולך לפניה והיא נגררת אחריו ברצון או באונס, לקיים מה שנאמר: „פני הדור כפני ה…"

ומצווה זו, שהחזיקו בה בני הארץ וגם ה„צברים" בתוכם, מדקדקים בה יותר מה„אירופים" בעצמם, וכל מי שאין לו כלב מהמין המובחר, כמו עוי גרמניה ממש, אינו בר־נש מעלמא הדין ולא יוכל להופיע בחברה הגונה?…

ובין כה וכה הסיר – רותח, רותח ומעלה אבעבועות בארץ ובחו“ל. הלא בעולם היהודים כ”כ טוב ומסודר! בני ישראל שקטים ושלווים יושבים לבטח אוכלים ושותים ושמחים, ואין להם בעולמם הא"י אלא לגדל ולאמץ כלבים קטנים עם קדולים, מפונקים האמונים עלי תולע, ולהוציא עליהם מההון היהודי בארץ אלפי פונטים, טבין ותקילין, בשנה!

* *

אמרתי לספר לכם כמה עובדות יפות ומאלפות על הכלבים וביחוד על בעלי הכלבים, אבל אץ אני לישיבת הועדה להצלת ילדי גרמניה ואוסטריה ואין ספק בידי, כמובן, לטפל בעניני כלבים…

…(ציון לאחד המצוינים בציון)

הורתו ולידתו היו בקדושה כפולה ומכופלת – קדושת הארץ והמקום וקדושת הייחוס והמשפחה.

לפני ע“ג שנים בערך, נולד בין חומות ירושלים עיה”ק על ברכי הורים מיוחסים ונקרא שמו מאיר – דור רביעי לר' מאיר’ל מפרומישלאן, זכר צדיק לברכה.

את ראשית חינוכו קיבל מאיר מפי טובי המלמדים בחדר, בתלמוד תורה ואח“כ בישיבות הגדולות שבירושלים בהיותו מחונן בכשרונות נעלים ובעל מוח חריף מילדותו, רכש לו ידיעות־מופלגות בתלמוד, בתנ”ך ובדברי ימי ישראל. ביחוד השתלם בידיעות השפה העיברית – והיא שעמדה לו אח“כ להיות הכתב הראשון והעיקרי מהגליל והשומרון לכל העתונות העברית החשובה שהיתה אז בארץ ובחו”ל.

בבחרותו ידע לספוג אל קרבו את הטוב והיפה מאנשי הרוח אשר בסביבתו והשכיל למזג לתוכו את הטוב והמועיל מלימודי הדת ולימודי החוץ, מאהלי שם ומיפיפיתו של יפת, מריח של תורה וספרי השכלה, לפי המושגים והתנאים שבימים ההם ובסביבות ההן – וכל אלה רכש לעצמו אך ורק ע"י רצונו הכביר לדעת הכל, להכיר הכל ול[…]¹.

הוא היה מהטיפוס הנעלה ביותר והמפואר ביותר של אברך־משי!!

*

עוד טרם מלאו לו שבע־עשרה שנה, דברו בו „נכבדות" מצפת עיה“ק, ארכה לו הנסיעה יותר משבוע ימים, כנהוג בזמן ההוא, כשהוא רכוב על גבי פרד גבוה ומאוכף רחבות וגבוהות לפי נוסח ערב ללא רסן וללא־אפסר, עדי הגיעו מירושלים למרומי־הגליל בצפת. ובחדש שבט, שנת תרמ”א (1881), נשא מאיר לאשה את הבתולה המהוללה מרת בת־שבע שתחיה, בת־גילו ובת־צפת והעיקר בת קדושים לבית גולדנבוים – שלא הכירה עד אחרי חופתם, כמנהג ישראל לפנים.

מצד אביה – רבנים צדיקים ואדמורי"ם קדושים גדולי ישראל ואבירי־הדת, ובתוכם גם המגיד המפורסם ממזריטש, בעל התוספות־יום־טוב ושאר גדולי הדור.

אמה – עפ"י כתב־יחוס מגדולי־עולם עד השר הגדול ר' שאול וואהל שנבחר למלך בפולין ליום אחד, כידוע ומצאצאי שר־התורה רש"י, עד דוד מלך ישראל…

וככה המשיך הזוג הזה את שלשלת־היחוסין המפוארת לשני בתי אבות חשובים והקימו בית נאמן בישראל, שממנו יצאו חמשה בנים וארבע בנות, ובראשם שני הפרופיסורים וגדולי־הדור המדע הידועים, ד“ר יעקב טויבנהויז לבוטניקה וד”ר חיים טויבנהויז לגיאולוגיה, זכרונם לברכה.

אחר החתונה נשתקע בצפת. הנשואים האלה הכניסוהו לדרך המלך של העסקנות הצבורית ועבודה סוציאלית – דרך, שלא היתה סוגה בשושנים כי אם באבני־נגף של הקנאות ובצורי־מכשול של ה„חלוקה": לא היה כלום אז בצפת מלבד מחלוקת הכוללים ואינטריגות הממונים.

הוא היה בין המטיפים הראשונים לישוב חי, טבעי ופורח בארץ, ולצפת חדשה, מתוקנה ומשוחררת מעול השנוררות והבטלה.

הוא הראה את המופת של חיי־עבודה בתלאובות עיר הקודש שבצפון, של הנאה מיגיע כפים, מה עשה? – סידר כוחות צעירים לעבודה, הזמין להם מכשירי עבודה שחולקו להם חינם, ובדרך זו הצליח להעמיד בעירו כמה בעלי־מלאכה טובים, סנדלרים, נגרים, חיטים וכו', שמצאו את פרנסתם ממלאכת ידם. הוא עצמו שימש להם מופת: הזמין לביתו מכונות סריקה לסודרים, צעיפים וגרבים. הוא ואשתו היו הראשונים, שהנהיגו את התעשיה הזאת בביתם – ענף חדש של אינדוסטריה קטנה בארץ. הם ושלשת בניהם עבדו במכונות והעסיקו גם פועלים ופועלות מבין היהודים שעזרו על ידם – עבודה עברית טהורה…

על דלת ביתו היה שלט קבוע: „שנא את הרבנות ואהב את המלאכה“. ואולם את תורתו לא הזניח, וגם מה אל תנח את ידך. מדי גמרו את עבודתו, עבודת הגוף, פנה אל הספר והעט באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת העט „למשוך בעט סופרים” ולהריץ מכתבים ל„כתבי־העת" שבזמננו: „המליץ“, „הצפירה”, „המגיד" בחוץ לארץ ו„האור" בירושלם – ע“ד ישוב ארץ ישראל ויסוד המושבות החדשות בגליל העליון ובשומרון. הוא עודד בכתביו הנלהבים את אחב”י בגולה לבוא וליישב את הגליל בתור עובדי־אדמה…

הוא היה שופרו של הגליל!

*

ר' מאיר היה בטבעו איש־מלחמה כנגד כל אויב ואורב לקיום הצבור והלאום העברי בעירו. הוא נלחם בבטלה ובעוני, שהיו כרקב בעצמות העיר, וביחוד הקדיש מלחמה עזה כנגד המיסיון, שאכלה אז כל חלקה טובה בישראל. לשם כך אירגן ויסד את אגודת „ישועות ישראל" שהצילה מאות נפשות מישראל מצפרני המסיתים בצפת.

הוא היה גם גבאי של צדקה, אשר עניים ומרודים היו מתדפקים על דלתי ביתו לבקש ממנו עזרה בצר. בית התמחוי „עזרת הגליל", שסיפק מזון חינם לעניים ולרעבים – זה היה מפעלו בשטח העזרה הסוציאלית.

הוא היה אב ופטרון לעולי רומניה והגן על „נתיניו" בכל יכולתו, אף כי „הכולל" הזה היה לא בין הראשונים והעשירים בארץ בכלל ובצפת ה„למברגית" וה„ווזניית" בפרט.

*

בבואי צפתה, כשנה לפני המלחמה, הכרתי לדעת בפעם הראשונה את ר' מאיר טויבנהויז. היה אז קרוב לחמשים, אבל נראה צעיר מכפי גילו.

כמו חי הוא עומד לנגדי בכל שרטוטי־פניו הנעימים, המוארים בבת־צחוק טובה וכמעט ילדותית־תמימה – פניו האצילים משכוני!

בעצם לא היה שייך לצפת של אז. חנותו, חנות מנופקטורה מסודרת בטעם „אירופי", עמדה מחוץ לגיטו ורחוק מרחוב היהודים והסימטאות האפלות…

הוא שאף למרום – וע"כ איוה לו לשבת ברחוב העליון המטפס ומעפיל אל ההר, אל השמים הכחולים, שמי צפת הטהורים – סמוך לביתו של ה' נפתלי חנה’לי, זכר צדיק לברכה.

במשך הימים הכרתיו לדעת ולמדתי לכבודו: צנוע, עדין־נפש ובעל שאר־רוח, נקי היה בלבושו ובחיצוניותו – ותוכו כברו, עוסק בתורה, בסחורה וגם בהשכלה ובמדע:צמחוני, אוהב הטבע ומטפל בעניני רפואה ובריאות.

ביתו היה בית־ועד לחכמים בכל המובנים, באולם האורחים עמדה ספריה רחבה מדורות ראשונים ואחרונים ועל שלחנו ה„ברלינר־טאגבלאט" מברלין…

ומדי עברי בחנותו הייתי מוצא את ר' מאיר על פנקסו, כשיד אחת רושמת חשבונות והשניה רשימה לעתונים העבריים, או „מאמרות" ופתגמים שנונים ומקוריים וגם מלוקטים, שהיו רשומים לפניי בעברית חדה וקצרה. וככה, בין לקוח ללקוח, תרגם ספר שלמים² על „תורת הבריאות" מטובי הרופאים הגרמנים לעברית… בחנותו, פגשתי לא פעם את משכילי־הדור: את ר' דוד שוב או את מר וולקומיץ, מנהל החנוך בגליל העליון, זכרונם לברכה, או את מורי המושבות שמצאו להם לחובה לבקר את ר' מאיר בחנותו לשם שיחה קלה, שיחת־חולין של תלמיד־חכם.

ומובן מאליו, כי היה בין מייסדי לשכת „בני־ברית“, ששימשה בראשותה עמוד האור בחשכת הקנאות הצפתית, ויחד עם ר' יצחק אפשטין, יבדל לחיים ארוכים, יסדו את ה„ספריה העברית” בצפת. ביחוד השתדל לחנך את בניו על ברכי הטבע ולטעת בלבם אהבה אל חי, הצומח והדומם. אהבה זו, עברה וכנראה, בירושה לשלשלת בניו הראשונים: פרופ' ד“ר יעקב טויבנהויז, שרכש לו שם־עולם באמריקה ע”י גלוייו במחלות הצמחים, פרופ' ד“ר חיים טויבנהויז, שיצאו לו מוניטין ברחבי אנגליה ע”א גלוייו ומחקריו בחכמת הגיאולוגיה, ויבדל לחיים – ד“ר משה טויבנהויז הנמצא בניו־יורק ומשמש מנהל־מומחה לגידול עופות ולתורת המחלות שלהם באחת האוניברסיטאות בניו־יארק. גם בנו הצעיר, מר אפרים, מושך בעט סופרים ומכין את ספר התולדות של המשפחוה בשם „אבות ובנים”.

*

וזכורני: בשנת 1913, לפני פרוץ המלחמה, ביקר ר' נחום סוקולוב בפעם הראשונה את הארץ והגיע צפתה, ערכתי מסיבה בבית לכבוד האורח הגדול ורעיתו, שאליה הוזמנו טובי ונכבדי העיר צפת והמושבות מסביב.

כשהצגתי את ר' מאיר טויבנהויז לפני האורח, קפץ זה האחרון ממקומו לחץ את ידו בחום ואמר:

האתה, אדוני היקר, אביהם של שני האחים יעקב וחיים טויבנהויז? – „אשרי יולדתם!"

ואגב סיפר בהרחבה ובמליצה, כדרכו, על גודל ערכם וחשיבותם של שני ילידי צפת אלה בעולם המדע בארצות הברית ובאירופה, את ד“ר חיים מאנגליה הכיר פא”פ, אותו, ואת אשתו הגב' בתיה לבית בקמן ממתולה, וישנה, וישלש: אשרי יולדתם!"…

* * *

אחרי המלחמה, עזב ר' מאיר ובני משפחתו את צפת הנדחת והאומללה, ויעברו לחיפה, עיר־העתיד…

המהומות שפרצו לפני תשע שנים בארץ, והמאורעות שנמשכו חמרו את רוחו ודכאו את נפשו עד חרמה. ובה' חשון תרצ“ז, כשבעה שבועות לפני פטירת בנו הפרופיסור יעקב באמריקה, השיב ר' מאיר ז”ל את נשמתו אל על לרגבי הכרמל.

צנוע ושקט היה בחייו וצנוע ותמים היה גם במותו. בצוואתו דרש מבני־ביתו לבלתי ערוך הספדים למותו, לא על קברו ולא בעתונים. הנה מדוע, לא נספד האדם היקר הזה כהלכה.

רק בדרך אקראי נודע לי דבר מותו, וחושב אני לחובה קדושה לעצמי להקדיש את השורות האלה לזכר ר' מאיר טויבנהויז ז"ל, שנועד לגדולות ונוצר לנשגבות, אלא שיד הגורל נטלתתו בתוך ד' אמות של הישוב הישן עם כל מעלותיו ומגרעותיו.

ברי לי, שלו היה מתחנך באסכוליות אירופה כבניו אחריו, היה בלי שום ספק, הודות לכשרונותיו הנפלאים, לאחד החוקרים והסופרים הגדולים שלנו בארץ.

יהי זכרו ברוך!

רצה ידידנו, מר סילמן, לקנא קנאת שפתנו ולנקם את נקמתה מצרתה הגלותית – מה עשה? הלך ונטל קיתון של שופכין ושפך על ראשו של ה“ספרדי” המסכן מר שלמה ישראל שיריזלי, הלך ומנה את כל האלות והקללות בין שהן כתובות ובין שאינן כתובות בהתוכחה ונתן אותן במאמרו הראשי ב“הצבי” על העורך של ה“דער פרדס”.

בעברית טהורה זאת אומרת: קלל אותו באבי אבי אביו עד תרח אבי אברהם.

וכל כך למה?

משום ש“הספרדי” מר שי"ש הוציא עתון “ז’רגוני” בשם “דער פרדס” בעיר הקדש ירושלים. המעשה הזה עלול אמנם להרגיז את כל מי ששפתנו יקרה לו, הבגידה הלאומית הזאת מרתיחה את דמנו, העתון הסמרטוטי הקטן הזה הוא כעין עננה חשכה פרושה על שמשנו שהחלה אך לזרח לנו בארצנו… ולא יפלא איפוא שידידנו, מר סילמן, התקומם בכל עז נגד השערוריה הזאת ועשה מה שעשה בעדנא דריתחא, אבל מתוך כעס בא ידידנו מר סילמן לכלל טעות, אולי מפני שאינו מכיר את מר שירזלי.

לאשרי – מכיר אנכי אותו קצת, ויכול אני להעיד עליו שהוא אינו “מזוהם” ולא “מנוול” לא “פשפש” חלילה ולא בעל נפש “טטרית”. ואין לחשש חלילה שמא יהי “שודד בצהרים” ואם יבוא מחר אדם והגיד עליו שהוא “סוחר בנפשות אדם” – לא אאמין לו וגם כל אלה המכירים אותו לא יאמינו לו כמוני.

ר' שלמה ישראל שיריזלי הוא יהודי פשוט, סוחר תמים בעל דפוס בירושלם, שהיה מדפיס כל ימיו את גליונות ה“השקפה” והוצאות שי"ש הידועות בהוספת תמונתו. וכל חלומו היה להיות ביום מן הימים עורך עתון כמו בן־יהודה. ומכיון שהוכרזה החושמה ונעשתה “אלדוניה חוריה” קפץ מר שירזלי ונעשה לעורך. למה הדבר דומה? לערלית ששרתה כל ימיה בביתו של רב ולמדה לפסק “שאלות”!

אבל, עורכנו החדש ידע שאין לו ידיעה מתכסיסי העתונות כלום, ואינו יודע ז’רגון כשם שאינו שולט בשפה העברית. ובאו בריות קטנות בדמות בני אדם מהחברה הצ’רנוביצית הידועה בשם “שלום אש עט קומפ”, ואמרו לו: לך לך, ר' שלמה ישראל שיריזלי, אל האשכנזים ומכר להם עתון ז’רגוני, יהי מה שיהיה, סמרטוט, דברים בטלים – בלבד שתמכר להם ויצאת ברכוש גדול! אנו עורכיך ואתה מדפיסנו, אנו סופריך ואתה מפרנסנו, ורק שמך יהא נקרא על העתון. וראה מר שי"ש שהעסק טוב לפניו, שיש בו גם כבוד וגם ממון, וחושו הסוחר, הגיד לו שהוא עתיד להתעשר על ידי הסחורה הז’רגונית ולא שהה הרבה ועשה כעצת מסיתיו הבוגדים בעמם.

ולא טעה העורך הכפול מר שי“ש בחשבונו: מהעתון העברי הפרדס נמכרו ביום אחד כשלשים גליון ומהעתון הז’רגוני “דער פרדס” – יותר ממאתים, אע”פ שהוא למטה מכל בקרת! ועתה צא וחשוב: מה יותר ממה? מאתים מטליק או רק שלשים? מה יותר עובר לסוחר, ז’רגונית או עברית?

לכאורה הדבר טוב. מר שלמה ישראל שיריזלי הוא עורך עתון – מה אני אומר? – שני עתונים והעורכים היפים עושים את מעשיהם בחשאי ואין איש יודע מי הם ומה הם. והעסק הולך ותשגשג!

אבל, אל נא יחשבו האדונים הטובים האלה כי ערמתם זו תצלח להם. ברי לי שכל הסופרים שהבטיחו לעזר להפרדס העברי ימשכו את ידם תומ“י מאותו אדם שהוא “טובל ושרץ בידו”, העברים לא יקנו את ה”סמרטוט" הז’רגוני. חברת “עבריה” אף היא לא תשתוק ותשתדל להמית אותו בעודנו באבו, כי הקטן הזה גדול יהיה, ומר שיריזלי יוכח עד מהרה כי חשבונו מוטעה למפרע, המקח מקח טעות, וכי אין לו מזה לא ממון ולא כבוד ולא כלום, והסיר מעליו את האצטלא שאינה ראויה לו ופסק מהוציא את העתון הז’רגוני לשמחת כלנו.

י. קרניאל

(במקום תשובה לעורך)

עלינו לשבח להאדון העורך שזכה אותנו במאמרו הארוך על אודות “השאלה הגדולה”.

ועלי להודות, כי רגש נעים של נקמה פנימית ושמחה־לאד התעורר בקרבי בשעה שהעורך הסואן שלנו העביר לפנינו על עמוד הקלון של עתונו, קצת ממנהלינו וממנהיגינו, ממורינו, ומסוחרינו, מנערינו ומזקנינו, והכה בהם בשבטו על חטא שחטאו לשפתנו העברית.

למה הדבר דומה?

ל“קונדסים” הללו שמכניסין אותם לאחר המעשה אל החדר, משכיבים אותם במחילה על גבי ספסל־החביטין ומרקידין עליהם יפה יפה ברצועה כפולת־השמנה, למען ידעו ולמען יראו אחרים וייראו. ואני הגבר – למה אחכד? – טעמתי באותה שעה מעין עונג ונחת שטעמנו אולי כלנו בנעורנו בחדר, בשעה שהיו לוקין את אחד מחברינו בגלל מעשה “קונדס” או שהיו חובשין קרני־פרה על ראשו ומעמידין אותו לרואה לפני כל החברים.

כי אמנם, נוח לה למערכת, שהיא בבחינת מלכות בלי תנא ושהשבט בידה, להכות בלי רחמים על ימין ועל שמאל ונוח נוחים ביחוד לקוראים לעמד מרחוק ולראות כיצד מלקין אחרים…

ומדוע לא?

אתה צירנו, מחמל נפשנו, סופר עברי בישראל או מורה לתינוקות של בית רבן בציון, “חולה” אתה לדבר עברית מעל במתנו הלאמית על חוף ים הצפון? – עלה ושכב על הספסל! אתה אדוני פריץ, מנהל בי“ס לילדים בא”י, הניזון מקפת עם העברים, כלום “קטן” אתה לדבר עברית בביתך ולפקד גם על מוריך ועושי רצונך לדבר אף הם עברית לכה"פ בינם לבין עצמם? שותק אתה? – טרח קבל את חלקך ודם!

פלוני שמו מסתיים ב“איץ”? ב“סקי”? ב“אוף”? וב“שוילי”? – אלמוני עושה פרקמטיא בלשון לועזית? – התכבדו מכובדים ועלו על הספסל ונרציע עליכם אנחנו – בעברית.

ואנו הקוראים עומדים מרחוק ונהנים הנאה משונה ממחזה יפה זה, מרמזים לו לה“רבי” בקריצת עינים לאות הסכמה ומכין לפניו אצבע צרדה לאות שהלכה כמותו. כן, “מצוה עליהם”, על הקונדסים הללו, ידעו נא מה גדול כחו של עתון ומכאן והלאה ישמרו את צרור עצמותיהם וימהרו להתעבר.

ואולם, יש אשר מתוך עדון וחדוה זו תתעורר בקרבי שאלה מוזרה מאד: לשמחה זו מה עשה? ולבי נוקפני אז, הולם בי בחשאי ואומר: אלמלא היינו גם אנו מפשפשים במעשינו העבריים ובעבריותנו, כלום לא היינו צריכים כלנו, גם העורך בכבודו ובעצמו, לעלות במחילה על אותו ספסל ולהרקיד עליו את מקל החביטין, כיהודים כשרים בערב יום הכפורים? כי מי מאתנו לא חטא חטא כל שהוא לשפתנו? כי מי מאתנו יעיז להגיד בבטחה כי מלא את כל חובתו לעברית שלנו?

כן, אשמנו ובגדנו כלנו; אנחנו ואבותינו חטאנו גם יחד וראויים אנו כלנו למלקות עבריות.

* *

אכן, אם נרד לעמק הענינים ולפנימיותם היתר פנימית, אם נתבונן בעינא פקיחא אל כל הסבות שגרמו לחטא הזה ואם נדיין את עצמנו יפה יפה נבוא לידי מסקנה, כי אע"פ שחטאנו ישראל אנו, בנים לעם הגלות, לעם זה שחי אלפי שנים רחוק מהלשון העברית ורחוק מארץ העברים וכל הבא לדרש ממנו עכשיו עבריות טהורה. הכנעה גמורה ועמקנית לשפה זו, דורש במופלא ממנו ולא ימצא בדורנו אנו את הפתרון האמתי לשאלה הגדולה הזאת…

וכלום אפשר באמת לדרש מיהודים המאורכים בזקנם והמגודלים בשפמם שטפלי תלויים בהם, שהם טרודים ובהולים על פרנסתם, – כי ילכו אלה לשבת על ספסל בית אולפנא כתינוקות של בית רבן לשקד על העברית? כלום אפשר – שואל אני אתכם – לדרש מאנשים שלא ידעו מעולם אפילו צורת אות עברית אחת, שהורתם ולידתם היתה בגלות, שחונכו וטופחו על ברכי הז’רגון וכל יתר השפות הלועזיות, – כלום אפשר לקוות מהם שיתעברו כלם בין לילה?

האם יכולים אנו לתבע מאנשים ששאפו אל קרבם אויר הגלות, שהשפה הגלותית נקלטה ונבלעה באבריהם ושהיתה לעצם מעצמיהם – האם יכולים אנו לתבע מהם שישתחררו בבקר לא עבות אחד משעבודו של עול הגלות ויהיו אותם בני־חורין העבריים שאליהם אנו שואפים? האפשר באמת להאמין כי דורנו הצעיר ביחוד אותו דור של הספרדים, שנשבה בין העכו"ם שלמד את ארכובותיו, לכרע ברך לפני כל אלילי העמים: הצרפתים, הגרמנים והאנגלים וכיוצא בהם. האפשר לקוות ממנו כי יזדקפו פתאום בגאון לאומי לשפת עברם ועתידם של יהודה הלוי הערבי ועמנואל הרומי? האפשר, – שואל אני – שתבוא על העצמות האלה אתעורתא דלעילא להפיח בהם רוח חדשה שיכיר באחדות שפתינו וליטול, כאברהם העברי בשעתו, את הקרדם כדי לנפץ בו את פסליהם הזרים?

לא! אני, איני מאמין בנסים כאלו..

כי לא מדור מדבר זה תושע שפתנו, לא בו תלוי גורל לשוננו ואין לנו אפילו הרשות לבוא עליו עכשיו בדרישות כאלו כי תקופתנו הנוכחית אינה אלא בבחינת “חמר־גמל”, שכל אחד מאתנו מושך את רסן החנוך לצדו ולפי רוחו הוא. תקופתנו היא תקופת המעבר מז’רגון לעברית מגלות – לעבריות.

* *

ולפיכך הריני מחליט ואומר, כי מה שיעשה הזמן לא תעשה הרצועה ולא יעשו אפילו כל אותם המאמרים הרעשניים, הקולות והלפידים, המזעזעים את עצבינו ומרגיזים את נפשנו עד התהום.

הדור החדש המבצבץ ועולה, ואולי רק הדור העתיד הבא אחריו, הוא הוא שיביא פתרונים לכל אותן השאלות הגדולות שאינן מניחות לעורכנו הצעיר ולכל עברי טוב לישון.

תקופתנו הנכחית, תקופת המעבר, שהספיקה להניח אך יסוד ואבן הפנה למקדש העברי בארץ ישראל, תעוף עד מהרה ותחלף כליל. אנחנו בני דור המדבר נרד מעל במת החיים ונפנה מקום לבנינו ולבנותינו אחרינו; אנו נקבר יחד עם הגלות אשר בקרבנו, עם שמותינו הלועזיים ועם שפותינו הנכריות, ואחרינו בוא יבואו הבנים הבונים לבנות על היסוד ההוא את מקדשנו, יניחו אבן על אבן, נדבך על נדבך, עד שיקימו לנו היכל עברי לשם ולתפארה.

וחלונות גדולים יקרעו אז בכתלי המקדש. ובא אל קרבו רוח עברי, רוח טהור ונקי מכל שמץ הגלות, אשר יעבר משם וימלא את כל חללו של אוירא דארץ־ישראל.

“מפי עוללים ויונקים יסדת עוז”.

הוי, כמה כח וכמה אמת צפונים במלים המעטות הללו!…

הן אך באלפי התינוקות המתחנכים עכשיו בבתי ספר הלאומיים שלנו רק בהם תלוי גורלה ועתידה של שפתנו ואמתנו העברית. אם נתן עכשיו להם חנוך לאמי, ותרבות עברית לאמית הגונה. כי לא על השפה בלבד יחיה העם. כי לא בדבור העברי בלבד תלוי קיומו ותחיתו של עמנו. הדבור הוא אך אחד האמצעים שע"י נוכל להגיע לתכליתנו הרצויה. השפה העברית היא אחד הקשרים המקשרים אותנו אל עברו והמאגד את כל אברי גוף האמה שלנו והמאחד אותנו אל ארצנו.

אם רק נדע לטעת בלב צעירנו אהבה לכל דבר שהוא עברי, אם רק נשכיל להראות לו את הדר כרמלנו, את עמק שחקינו, את היפי שבספרותנו, אם רק נדע לגלות להם את סוד קיומנו בארץ־ישראל, אז לא יעברו ימים מועטים, וזמן עשרים או שלשים שנה בדברי ימי עמנו ביני ובינך מה הוא? ולא ימצאו שני יהודים בכל ארץ ישראל, מדן ועד באר שבע, שלא ידעו עברית, לא יהיה לך בית שהעברית לא תשלט בו שליטה גמורה.

ואז – האז ההוא מה קרוב הוא! – כשנעבור בחוצות ירושלם ינצנצו לנגד עינינו אותיות עבריות גדולות על שלטי חנויותינו, לא יטרטרו עוד באוירנו כל אותם השמות שמקורם ב“יקום־פורקן”, המשברים כאבני חצץ את שנינו. לא עוד יבמבמו באספותינו, במוסדותינו ובכל בתינו בשפות הלועזיות המיוחדות בפי אחב"י, אז ידברו אפילו מורינו העברים רק עברית וגננותינו תדענה אולי להשתמש בשפה זו בלי שבושים.??? אז יקחו את ספסל החביטין שלקינו עליו כלנו, ואת הרצועה שהכאיבה לא פעם את בשרנו ונטלו אותם לבית הנכות “הבצלאלי” שבירושלם והקציעו להם פנה נסתרה במחלקת הקמעות העתיקות. בין הזנביות והפאות, בין שלטי Carmel Oriental והשלט הנחמד שעל בתי “אחוה” בירושלם “בעריל הארענשטיינס הייזער” וכדומה, וגנזו אותם לגניזה בין העתיקות יקרי המציאות של דברי ימי עמנו בתקופת המעבר.

וקמו בנינו ובנותינו מחר וקראו “השאלה הגדולה”, פרק זה בדברי ימי שפתנו, שנכתב בדם, שרחשי קדש תמימים וטהורים, מבצבצים ויוצאים ממעמקי לבו של כותבם כזרם של קטור, שרותחו מזנק ועולה בשלהבת אש מתוך הר השרפה.

יקראו ולא יבינו ושמעו וכן תמהו.

יקראו ולא יבינו, כל כלם בנעריהם ובזקניהם, בבחוריהם ובבתולותיהם יהיו רק אז עברים כלם, בחייהם, ברוחם ובכל רמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם.

כי אז, רק אז, אחרי דור אחד או דורות שנים, תפתר מאליה השאלה הארורה, השאלה הגדולה: שאלת העברית.

ואשרי המחכה.

י. קרניאל

עזמוות

בשנים האחרונות דעך כוכבו של ישעיהו קרניאל־עזמוות, שהלך לעולמו באלה הימים. בעיתונות היומית לא מצא מקום ופיליטוניו המפולפלים, המוקראים בראדיו, – לא ריתקו ביותר. עבר זמנו. אולם בימים ההם, ימי “דואר היום” הירושלמי, מוניטים יצאו לפרקי־סאטירה המבדחים שלו בין הרבה קוראים. בייחוד מבין אנשי היישוב הישן. הוא היה בדחן בכתב. עיקם כתובים, דרש גימטריות, הפריח נוטריקונין, תיבל דבריו בסיפורי־מעשיות, קינח בעקיצות חדות, – הקורא ההמוני נהנה מדבריו, מבדיחות ועקיצותיו וחזר עליה בחוג ידידיו ומכריו.

היו לו כלים של פיליטוניסטון. לשון גמישה ועשירת ניבים, מלאי של בדיחות שונות, עין הרואה את המגוחך שבכל דבר, אלא חסר היה הטעם הדק, ולכן נכשל לעתים קרובות בבדחנות המונית. אולם היו לו הרבה קוראים. הרבה מעריצים. הוא עשה עיניים לקריאת עיתונים. זהו שבח גדול לעיתונאי.

בזמן האחרון נידם קולו. הקורא החדש לא נענה לדבריו. לא נמשך אחריהם. קרה לו מה שקורה לרבים: עבר זמנו. אולם קוראיו הוותיקים זכרו לו חסד־נעורים ופטירתו הפתאומית, באמצע הרצאה, הזכירה לו את הימים ההם, עת עזמוות היה גורם קורת רוח בפיליטוניו מערב שבת לערב שבת.

הלך לעולמו איש־העט שבזמנו שירת שירות הגון את העיתונות העברית. הוסיף לה קוראים וגרם להם הנאה.

ד.

לשון עברית (נדרשנו לבקשת הצעיר בעל הדברים הגאים מלאי רגש האלה לאספם בגליוננו לעדות כי גם בני זכרון יעקב חובבים את לשוננו ולומדים אותה ומתפארים בה. העורך).

מי האמין בכל העולם כי השפה העברית אשר היתה למשל ולשנינה ולמרמס רגלים בעיני כל, עוד תזרח השמש וכירח תפרח כשושנה! מי האמין כי האמללה הזאת עוד תרים את קרניה ותראה את הדר תפארתה!

הה! שפת עבר, עתה באה העת, עתה באו הימים אשר שבת לבניך ותרחמי עליהם כאם. הה! אמנו היקרה, את נחמתנו, את תקותנו ואין לנו אחרת. מה נעמת את השפה, מה נעמו מליצותיך את היפה והברה! מה יפית אמנו, כך התהללו אבותינו, כך חזו נביאינו את חזיונותיהם, ובמה נוכל להתפאר אִם לא בך, אמנו! בואי אלינו, בואי לאהלי ולמשכנות בני עמך, שירי נא, פצחי רנה! אז יגל יעקב וישמח ישראל. עמדי נא על הרי ארצך ושאי סביב עיניך וראית כל המון בני ישראל נפוצים לשמוע את קולך היפה, הקשיבי אזניך לקול בניך הקוראים לך: אמי אמי למה תתרחקי ממנו? קרבי נא אלינו ונחדש את ימינו כקדם, אז נוכל לראות את תקותנו אשר קוינו במהרה בימינו.

הצעיר ישעיהו קרניאל

אחד מבני המושבה ב“זכרון יעקב”

קראתי בהשקפה את דברי מר י' ליפשיץ על המושבה זכרון יעקב ולמען האמת הנני מוצא לנחוץ להעיר בזה דברים אחדים.

מר ליפשיץ אומר בין יתר דבריו כי ממאה וחמשים משפחות לא נשארו כי אם שלשים.

זה לא אמת!

אני בתור בן המושבה ההיא יודע אל נכון כי ישנן כעת בז“י יותר ממאה משפחות, מהם כששים אכרים, כעשרה פקידים, כעשרים פועלים, ויתרם חנוונים ובעלי מלאכה שמספרם עולה ג”כ לערך שלשים משפחה.

כנראה לא דיק מר ליפשיץ במספר והמעיט את מספר התושבים בכונה כדי שיוכלו להשתמש אח"כ במאמר כאחד הנביאים:

בתים רבים נשמו ושמה יכה שאיה, ובאמת לא דבים ולא יער.

אף יכול אני להעיד כי אף בית אחד לא נשם, וכל הבתים מלאים ב“ה יהודים, אדרבה במשך השנים האחרונות נוספו עוד בנינים רבים. האכרים בנו להם ארוות ורפתים חדשים, אחדים מהם בנו בתי אבן תחת בתי עץ שהיו להם מכבר, כמו צוקרמן, לובמן, שצמן, ועוד, ובתים אחדים שנתרוקנו ע”י אכרים ופקידים אחדים שעזבו את המושבה נושבו ע"י פועלים עברים שנעשו לאכרים באטליט. זאת ועוד אחרת!

מר ליפשיץ פותח את ממיו בשאלה (בתמיה) הזאת היא המושבה כלילת – יופי? ולהלן הוא נד למושבה שלא עוד ירביצו מים בחוצות והפנסים לא יגיהו את אורם.

מר ליפשיץ מתגעגע אחרי הימים “הטובים” ההם שלא ראה בודאי. ואני, שנהניתי מאור הפנסים, מגן הטיול, מקהלת המשוררים ועוד, ועוד, איני מתגעגע כלל וכלל אחרי “זכרון” ההוא. כי אז לא היתה זו מושבה אלא עירה קטנה שפנק אותה הנדיב מחבתו לעיר הנקראת על שם אביו, זאת היתה “פריז הקטנה”, ועכשיו רק עכשיו שזו זכרון החלה להיות מושבה כדבעי רק עתה נוכל לראות בתוכה אכרים אמתים שאינם משליכים את יהבם על אחרים ואינם מחכים לראש החדש לקבל תמיכה, אלא עובדים הם בזעת אפם להרויח את לחמם, ובשעה שהם שומרים את תבואותיהם בלילות “במרה” או “בבורג” תחת כפת השמים לא אכפת להם כלל אם הפנסים לא יגיהו את אורם בחוצות המושבה, וגם אינם מקפידים ביותר אם הרחובות לא נרבצו פעמים ביום כבשנים הטובות, ותחת זה הם מוציאים עד פרוטתם האחרונה לתקן את הדרכים שעליה ימשכו הבהמות את תבואתם.

איני רוצה לנגע ביתר דבריו של מר ליפשיץ, שיש לערער עליהם קצת. אבל מבטחני כי כל המתענין במצב הישוב בכלל וזכרון בפרט לא ישים לב לדברי איש אשר עבר פעם או שתים במושבה וכתב דברים שאין בהם ממשות וצל של אמת.

י' קרניאל

שלשה עשר מי יודע?

שלשה עשר אני יודע:

שלשה עשר תלמידים ותלמידות ב“גמנסיה-העברית” בירושלם.

זהו בדיוק המספר העצום של התלמידים שרכש לו המוסד הרך הזה אחרי חדשים אחדים של קיומו בעירנו.

זכרו היטב: שלשה עשר, לא פחות ולא יותר, בעיר זו, שלפי דברי הבריות היא מכילה בקרבה יותר מחמשים אלף יהודים.

בלשוננו אנו זאת אומרת: כטפה בלב ים!

אולם צא וחשוב כמה מרובים ילדי ישראל הממלאים תדיר את ספסלי ה“גמנסיה-הגרמנית” בירושלם. צא ומנה את מספר מאות הילדים מאחינו בני ישראל לכל כתותיהם ומפלגותיהם, אשכנזים וספרדים, מתינוקות של בית רבן ועד בחורים ובתולות השוקדים יום יום על פתחיהם של מוסדות החנוך הנכרים של הכומריות הצרפתיות המסיתים למיניהם ועוד כאלה וכאלה.

ובעברי בחוצות ירושלם פוגש אני בדרכי יום יום עלמות עבריות צעירות הנוהרות בגאוה אל בה"ס של הכומריות הנוצריות. עומד אני ומסתכל בתמהון בפלטון מפואר וענקי זה שהוא בית-קבול לכמה וכמה עשרות מבנות ציון היקרות הבאות להתם ללמד צרפתית טהורה, מעשה רקמה ועניני מכושית. מתכנסות הן בשמחה לתוך הבית המסתורי הזה המוקף כידוע חומה גבוהה, ורגע הן נעלמות בתוך ים הצלבים ואצות אולי לנשק את ידי האחיות הרחמניות המקבלות אותן ברחמים רבים תחת כנפי השכינה של יוסף הקדוש…

אלו הן אמותינו, העתידות לחנך לנו דור עברי בארצנו.

וכשיזדמן לי למשל לעבר בשבת לעת הצהרים לפני “הגמנסיה-הגרמנית” רואה אני בין המון הילדים והילדות המתפרצים בשאון ובעליזות מתוך החצר לביתם – שורה שלמה של עברים קטנים, וילקוטיהם על שכמם; “קולוניא” קטנה של יהודי-ינוקא העוזבים את אהלי-יפת ושבים לאהלי-שם ליהנות שעה קלה מזיוה של שבת מלכתא…

אלה הם בני מנהלינו ומורינו, בנות דוקטורינו ורופאינו, בקצור מה“מלח” של עירנו, שאת שמותיהם גלה “הצבי” כבר במקצת ושמצוה גדולה היא לדעתי לפרסם את כלם אחד אחד.

ושם ב“גמנסיה-הגרמנית” המפוארה והמתנשאת בגאוניותה הגרמנית הרמה לרקיע שמים, שם יושבים להם עשרות מבנינו ולומדים בשקידות את ה“אלטעס-טסטמנט” מפי פסטור זה או אחר; שם הם שומעים מגדולתו של ביסמרק או פרידריך; שם הם מתפטמים ומתלעטים משיריהם של גיטו ושילר, בקצור – נהנים הם שם מכל יפיפותו של יפת.

ואלי דבר יגונב כי שם בחצר ההיכל הנהדר הזה בשעה שהילדים עוסקים יחד במשחקיהם אפשר לשמע לעמים את המלים היפות האלה: Verfluchter Jude.

שתי המלים האלה מצויות הן כמעט אצל כל אומה ולשון בנוסחאות שונות ובאופנים שונים, ורבים מבני הגלות לא שכחו עדיין בודאי את הפזמון היפה הזה שהסכינה אזנם לשמע איש איש בלשונו בארצות פזוריהם. הקללה הזאת היא היא שהבריחה אותנו מהגלות לארצנו זו.

אבל ישנם כנראה יהודים טובים אחדים שאינם רוצים לשכח פה בארץ עתידנו, את הגלות, ולא זו בלבד אלא שהם משתדלים להוריש אותה גם לבניהם אחריהם ולטרטר גם באזני הקטנים את השירה היפה: יהודי ארור.

אין כל ספק אצלי כי המורים הגרמנים שמטבע ברייתם הם אדיבים ובעלי-נמוס אינם נותנים פדות בין תלמיד גרמני ליהודי ומשתדלים לשרש כל רגש של שנאה מתוך חניכיהם הקטנים.

אבל הגרמנים הקטנים לא ידעו להסתיר איבה בלבם, לא יוכלו עדין להצניע את רגשותיהם בחבם, ובשעת המשחק, בעצם השעשועים, מתגלה לפעמים – ואולי אך לפעמים רחוקות מאד – הדחיה הטבעית שבהם, מתפרצת בכל עזה ומתבטאת בשתי מלים חזקות.

וילדינו שותקים, ילדינו מתרגלים ומקבלים הכל בהכנעה.

וכל כך למה?

משום שהוריהם רוצים ללמֵד אותם גרמנית, משום שרוצים הם כי שם “גמנסיה” יהא נקרא על בניהם.

“אין לך דבר העומד בפני הגמנסיה, וביחוד – בפני גמנסיה נכרית!”

זוהי התורה שמטביעים ההורים הטובים האלה על בניהם.

- אבל, רבונו של עולם, מה איפוא נוכל לעשות? מה נעשה בבנינו ובבנותינו שכבר גמרו

למודיהם בבתי הספר הספר העברים והעממים כביכול בירושלם? הנשלח אותם אל בית המדרש למורים? אבל איננו רוצים לעשות את כל בנינו למורים! והבנות מה תהא עליהן? הנשאיר אותן בבתי הספר הנמוכים עד שנת חופתן כדי לאבד את שם זמנן ללא הועיל?

זוהי הטענה הנוקבת שאנו שומעים מפי הורים רבים, אינני מדבר באותם ההורים שלנו שפסולתה של לועזית יקרה להן מסלתה ושמנה של העברית, אלא שלדעתנו אולי אפשר לפתר את שאלת הראשונים בקצרה: אם מרגישים אתם בצרך של בית ספר תיכוני לבניכם ולבנותיכם, אם רוצים אתם דוקא בגמנסיה, מדוע איפוא לא תמצאו עז בנפשכם ליסד גמנסיה עברית לעצמכם? או מדוע, למשל, לא תבואו לעזרת אותה הגמנסיה שכבר יסדו אנשים בעלי-לב בעירנו, כדי שיוכל המוסד הרך הזה לעמד על מרום-תעודתו?

נתבעים אתם לעגל ונותנים, הרי בא המשכן שלכם – משכן רופף עדין – ותובע ולמה זה תעמדו מרחוק ותועילו ככה לחרבנו?

שלשה עשר

זהו מספר התלמידים של הגמנסיה העברית. האין זו שערוריה?

אבל האשם אינו תלוי אלא בנו, ורק בעצמנו.

לו רצינו לא היינו מזניחים את בתי הספר שלנו ולא היינו שולחים את ילדינו לרעות בשדות זרים; לו הבינונו, היינו מכינים לפני חמש שש שנים בי"ס תיכוני לבנינו, לבל נהיה נאלצים למסר אותם בידי זרים…

רק הרהיבו-נא ותראו, כי מה שיכלו הגרמנים המעטים לעשות מפני רצונם לתת לבניהם החנוך הנאות, על אחת כמה וכמה שנוכל אנו, באלפינו, לעשות לבנינו, – אם רק בחנוך גבוה עברי ולאומי אנו רוצים.

כי פה, בגמנסיה שלנו, נוכל לתת לבנינו חנוך לאומי כחפצנו, ולהכניס בה גם מיפיפותו של פה. ישנם לנו ב"ה “דוקטורים” ולא דוקטורים מלומדים ולאומים בעלי השכלה גבוהה הבקיאים בשפה הגרמנית והצרפתית, בכל שבע חכמות וכל שבעים לשון.

קראו-נא להם איפוא בהתאחדות כחותיכם. רמזו-נא להם ויבואו כאשר באו גם ליפו, וראיתם אם במשך הזמן לא תהיה גם לנו גמנסיה מתוקנה כאותה הגמנסיה הגרמנית.

קראו לה “גמנסיה” או “פרו-גמנסיה” או שם אחר כאות-נפשכם, ובלבד שתהא גמנסיה שלכם זאת אומרת – עברית!

אין לנו מאומה נגד הגמנסיה הגרמנית בתור גמנסיה; אדרבה מוקירים אנו אותה מפני התועלת שהיא מביאה בכלל להתפתחות ההשכלה בירושלים, אבל כשם שהגרמנים לא היו מסתפקים בגמנסיה עברית – מפני עבריותה המוכרחת – כך אז אפשר לנו היהודים לקבל את רב הטובה שהם משפיעים לנו ושאינה יכולה להיות לא לפי רוחנו ולא לפי צרכינו בארץ.

השכלה אנו רוצים אמנם, אבל בשום אפן אין ברצוננו, לעשות את בנינו פה ליהודים-צרפתים, יהודים-גרמנים, “יהודים-ארורים” אלא פשוט ודוקא: יהודים-עברים!

או אולי טעיתי?

י. קרניאל