¹

העתוֹן היוֹמי, אשר גליוֹנוֹ הראשוֹן מוּגש בּזה לפניכם, הנהוּ יציר-רוּחה וּפרי מַאמַציה של תנוּעת העבוֹדה בּארץ. בּן לתנוּעה, אָח למפעל, חבר ורֵע ליצירה יהי – ״דבַרֵ״נוּ. וזה כּשהוּא לעצמוֹ פּוֹטר אוֹתנוּ מהרחיב את הדיבּוּר בּפתח השער. חדש הוּא המפעל הנוֹעז: העתוֹן היוֹמי, אוּלם לא חדש עמנוּ עוֹשׂהוּ ונוֹשאוֹ: הפּוֹעל. לא בּנתיב חדש אנוּ עוֹלים, כּי מפעלה של ההסתדרוּת בּשׂדה העתוֹנוּת, החדש לגַבּיה, הנהוּ המשך של אוֹתה העבוֹדה הגוּפנית, המשקית, התרבּוּתית, האישית והחברתית אשר הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל עוֹשׂה יוֹם יוֹם מבּלי הרף, זה עשׂרים שנה מיוֹם היוֹתוֹ לפוֹעל בּארץ.

עליית עבוֹדה זוֹ, אשר התחילה פּוֹרצת לה דרך לארץ בּאוֹתם הימים, נשׂאה בּקרבּה התקוֹממוּת מוּחלטת, חרישית, אוּלם בּלתי-נכנעת, נגד המציאוּת היהוּדית, וגם נגד הרוּחוֹת השוֹלטוֹת והמנַשבוֹת בּעוֹלם היהוּדי. מנבכי חיי האוּמה, מתוֹך הרגשה חיה של העלבּוֹן והדוָי שבֹהוָיה היהוּדית, קָלחה עליה בּוֹדדת זוֹ, בּלתי-מוּבנה לא לישוּב, לא לציוֹנוּת ולא לחבריה למעמד בּשעה שנדמה היה כּי מַעינוֹתיהם של בּני בּיל״וּ ושל פּוֹעלי תרנ״א דללוּ וחרבוּ ללא הירָפא. קילוּח דק זה לא פּסק גם בּשעה שעִיֵי-מפּוֹלת גדרוּ דרכּוֹ, הוּא גבר בּעצם החוּרבּן היהוּדי המתמיד, בּעצם חיסוּרים ללא תִכלה. וּלאוֹר התגרות הסוֹציאליוֹת הגדוֹלוֹת של ימינוּ, לאוֹר האידיאה הרבוֹלוּציוֹנית הגדולה של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, נתחַשלה התנוּעה הצעירה בּישׂראל וּפילסה לה את דרכּה, דרך היצירה החלוּצית, הפּוֹעלית, דרך ההתלכּדוּת ההסתדרוּתית, אשר אינה נרתעת גם בּשעת תבוּסה, ואינה חדֵלה לעשׂוֹת גם בּקטנוֹת, בּשעה שעינה ולבּה נתוּנים לגדוֹלוֹת.

רצוֹן אחד בּרוּר וּמוּחלט, פּוֹעם בּקרב תנוּעה זוֹ, המתרכּזת בּ״הסתדרוּת״: להימלט וּלמַלט את העם מחיי קלוֹן, פַּרַזיטיוּת, תלישוּת ושעבּוּד; לעבוֹר וּלהעביר את המוֹני ישׂראל לחיי עבוֹדה וחירוּת; להתערוֹת בּקרקע המוֹלדת; לקבּץ פּזוּרי ישׂראל וּלהקים בּכוֹח היצירה הקיבּוּצית-החלוּצית את העם העוֹבד בּארץ וּלגַשם על ידי כּך בּפוֹעַל ממש את התוֹכן הסוֹציאלי והמוּסרי של רעיוֹן הגאוּלה, זה שהוֹלך וּמזדייף בּפי מרַדפי אֲמָרים וּמבקשי רוָחים למיניהם.

תנוּעה זוֹ, אשר התחילה בּמאמצים ראשוֹנים לכיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבוֹת והביאה אוֹתנוּ, לפי שעה, עד נהלל ועין-חרוד ועד המפעלים המשקיים של ההסתדרוּת, אשר נתנה לא רק את המפעלים, כּי אם את הפּוֹעל בּעצמוֹ, ואשר נשׂאה בּקרבּה בּלבוּש קרקעי וּמשקי תוֹכן מוּסרי ותרבּוּתי מוֹרד וּמחַדש, תנוּעה זוֹ כּללה בּתוֹכה, מראשית ימיה, גם את מאמציו של הפּוֹעל להקים את ספרוּתוֹ ואת עתוֹנוּתוֹ. מן הגליוֹן הראשוֹן של ״הפּוֹעל הצעיר״, דרך שבוּעוֹנים וירחוֹנים, קבָצים וקוּנטרסים, הוֹלך הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי וּמוֹסיף לבנוֹת את ספרוּתוֹ, הספרוּת העברית הצעירה, המעוֹרה בּחייו, בּפוֹעַל ממש, המיַסרת, מחנכת, מַדרכת ויוֹצאת בּצבאותיו. ואף הספרוּת העברית מצאה בּפוֹעַל הארץ-ישׂראלי קוֹרא חדש: אדם אשר המלה העברית הנדפּסת הנָה בּשבילוֹ לא קינוּח-סעוּדה, לא יציאת ידי מצוה לאוּמית, כּי אם דבר-חיים. לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי היה שבוּענוֹ וקוּנטרסוֹ – לחם חוּקוֹ: ניב נפשוֹ, כּלי-זינוֹ וּבית-ספרוֹ. בּהם שיקע את המית לבּוֹ, מתוֹכם קלט את רחשי חיי חבריו, בּתוֹכם פּקד אוֹתוֹ האוֹשר, אשר אינוֹ פּוֹקד אוֹתנוּ אלא פּעם בּיוֹבלוֹת, להאזין לדברי חבריו הגדוֹלים: י. ח. בּרנֶר וא. ד. גוֹרדוֹן.

עכשיו בּאה ההסתדרוּת הכּללית להקים, בּשיתוּף כּל הכּוֹחוֹת שבּמחנה, את עתוֹנוֹ היוֹמי של הפּוֹעל.

רבּים מאִתנוּ חוֹששים, וּבצדק, לַנטל החדש אשר ההסתדרוּת מעמיסה על עצמה: כּבד הוּא מדי. רבּים חוֹששים, וּבצדק, לדרך-החלקלקוֹת האוֹרבת לעתוֹן יוֹמי, בּאשר הוּא עתוֹן יוֹמי. אוּלם עם כּל משקלם של החששוֹת הללוּ אינם רשאים לפטוֹר מפּעוּלה את אלה העוֹמדים בּמערכה הכּבדה, בּמערכת חיינוּ החברתיים, ורוֹאים עין בּעין את הגידוּל ואת האחריוּת הגדֵלה בּעקבוֹתיו. כּבדה מלחמתנוּ, סגר עלינוּ האוֹיב: הקהוּת הבּעל-בּיתית, הקנאה והאיבה המעמדית, האַטַביזם של חיי-אויר וּבטלה, העוֹמד להציף אוֹתנוּ. עצמוּ צרכינוּ, רבּוּ שאֶלוֹתינוּ, גבר הצוֹרך בּהתלכּדוּת התנוּעה. לא התלכּדוּת שבּאִרגוֹן לבד, אלא פּנימית-מהוּתית. מי ילך בּשליחוּתנוּ זוֹ?

מה פּשוּטה וקלה היתה האפשרוּת של קשרים בּין חבר לחבר, בּין חבר ל״מוֹסד״ בּעוֹד היינוּ מוּעטים. מה נקל היה לשליח-הציבּוּר לעשׂוֹת דרכּוֹ בּרגל אוֹ בּחמוֹר ולעבוֹר את כּל נקוּדוֹת העבוֹדה, להביא לידי בּירוּר את השאלוֹת העוֹמדוֹת על הפּרק וּלהפעיל את הציבּוּר המשפּחתי הקטן.

וּמה נשתנוּ מאז פּני הדברים! שוּנוּ המספּרים, המרחקים, השטחים. נשתנה אֳפי הפּעוּלה הציבורית והמשקית, והפּרוֹבּלימוֹת עצמן נעשׂוּ כּל כּך מוּרכּבוֹת, ועל הישנוֹת אשר לא פּתרנוּ נוֹספוּ כּהֵנה וכהנה. ההסתדרוּת רבּת המשקים והמפעלים חוֹרגת ממסגרוֹתיה להקיף את המוֹני חבריה, בּכּפר וּבעיר, בּמשקי העבוֹדה העצמיים וּבמשקי העבוֹדה השׂכירה, ואין הכּוֹחוֹת החינוּכיים והציבּוּריים מַספּיקים. העליה גוֹברת, והצוֹרך לעשׂוֹת את אבק-האדם, המוּבא בּאניוֹת אל חוֹף-הארץ, למחנה עוֹבד, בּר-הכּרה וּבר-רצוֹן, לחטיבה חברתית מלוּכּדת ואיתנה, צוֹרך יסוֹדי זה שבּקיבּוּץ-גלוּיוֹת, מי ימלאֶנוּ? מי ידאג לאיקלוּמה של העליה השלישית, הרביעית או החמישית (כּאשר יכוּנוּ בּפי מַדבּיקי-התוים), ששמה בּעצם העליה המַתמידה? מי ישׂא בּאחריוּת חינוּך הנוֹער שבּקרבּנוּ, אַחינוּ ואַחיוֹתינוּ הצעירים הבּאים אלינוּ? והדוֹר הצעיר שיוָלד לנוּ בּארץ, אל מי נטשהוּ, לידי מי נמסוֹר את חינוּכוֹ, את השׂכּלתוֹ, את הַשְרָשתוֹ בּחיי עבוֹדה וחברה?

אלה הם הדברים המצַוים עלינוּ עכשיו להוֹסיף משׂא על משׂא וּלהקים את המכשיר לעבוֹדת המלחמה, האִרגוּן והחינוּך כּאחד: את העתוֹן היוֹמי.

זעוּמים הם כּוֹחוֹתינוּ אם נמוֹד אוֹתם בּמידת הצרכים. וּלפיכך אין לאמוֹר כּיוֹם מה בּכוֹח ״דבר״ לתת, כּי אם מה ידָרש ממנוּ. יצוּינוּ הדברים בּקוים מוּעטים: אינפוֹרמציה רחבה, מקיפה ויסוֹדית. המקוֹם אשר בּוֹ אנוּ נמצאים, הזמן אשר בּוֹ אנוּ חיים, העבוֹדה אשר אנוּ עוֹשׂים – כּל אלה מרַתקים את תשׂוּמת-לבּנוּ אל העוֹלם הגדוֹל וחייו. אין אנוּ בּמצב הנוֹח של ״עם לבדד ישכּוֹן״. ארצנוּ נתוּנה בּסבך של יחסים אינטרנַציונליים, המחייבים אוֹתנוּ לידיעת הענינים ועמידה על המשמר. עבוֹדתנוּ יוֹנקת ממקוֹרוֹת המחשבה והתרבּוּת האנוֹשית של דוֹרנוּ, רב הזעזוּעים והחיפּוּשׂים. האדם שלנוּ, בּכל פּינה שהוּא עוֹבד, צמא לדעת את חיי העוֹלם, חי את חיי תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, על סבך שאלוֹתיה וּמאמציה. מוּרגש הצוֹרך להכּיר את העמים השכנים ואת גוֹרלם. יציאתנוּ מתוֹך הגוֹלה אינה מרוֹפפת את קשרי חיינוּ עִם פּזוּרי ישׂראל בּכל מקוֹם שהם, ויֶשנוֹ הצוֹרך החי לדעת וּלהכּיר את כּל המתרחש בּעוֹלם היהוּדי כּוּלוֹ, ועל אחת כּמה וכמה את החזיוֹנוֹת הקרוֹבים לנוּ בּיוֹתר, את התנוּעוֹת הכּרוּכוֹת בּארץ-ישׂראל בּכלל, וּבארץ-ישׂראל העוֹבדת בּפרט, את החלוּץ ואת תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.

אוּלם צמאוֹן-הדעת של ציבּוּרנוּ עדיין אינוֹ ניתן לרווֹת בּאינפוֹרמציה בּת-יוֹמה. היא עדיין תנוּעת נוֹער, משתוֹקקת ללמוד ולדעת. אוֹצר הידיעוֹת המוּבא מבּית-אַבּא אינוֹ מספּיק כּלל בּשביל העבוֹדה המחכּה לנוּ, אנוּ עוֹמדים בּמדינתנוּ הקטנה בּפני שאלוֹת מדיניוֹת, חברתיוֹת וכלכּליוֹת מוּרכּבוֹת וחמוּרוֹת; יש לנוּ צוֹרך גם בּידיעוֹת שימוּשיוֹת, להפריח וּלשפּר את עבוֹדתנוּ; ויש הצוֹרך להכּיר את ארצנוּ ואת סביבוֹתיה. המשפּחה הגדֵלה והילד המוֹפיע מציגים לפנינוּ אף הם תביעוֹת, אשר הספרוּת מסביבנוּ אינה נַענית להן. ועד כּמה שהדבר יהא בּכוֹחוֹ של העתוֹן, עליו – כּל עוֹד אין לנוּ הספרוּת הדרוּשה והמוֹסדוֹת להשׂכּלה עממית – לרַווֹת את הצמאוֹן הזה. ידיעת-הספר, העברי והלוֹעזי, סקירת הנעשׂה בּעוֹלם המדע והאמנוּת, הקשבה לנוֹצר ולַמתחדש – אף אלה תוֹבעים את מקוֹמם בּ״דבר״.

יש צוֹרך להציג בּגַלוּי, בּשער בּת רבּים, את שאלוֹתיו של הפּוֹעל, את תביעוֹתיו לחברה, למוֹסדוֹת ולשלטוֹנוֹת. על ״דבר״ לגלוֹת, מבּלי מוֹרך, את הליקוּיים והמאֵרוֹת שבּחיי חברתנוּ, לעָרוֹת את מקוֹרוֹתיהן, להוקיע כּל עָוֶל וכל מעשׂה-דיכּוּי וקיפּוּח-זכוּיוֹת, לחשׂוֹף את נגע הספסרוּת בּתקות העם וההתעשרוּת על חשבּוֹן יצירת העם. בּנאמנוּת וּמבּלי לחוּש למַה יאמרוּ האיסטניסים, עליו לנהל יוֹם יוֹם את מלחמת הפּוֹעל והמוֹני העם על תיקוּן תנאי החיים ועל דרכּוֹ של הפּוֹעל בּהתישבוּת, בּעליה וּבמדיניוּת של הארץ. אין לוֹ ל״דבר״ להיסָגר בּתוֹך ד׳ אמוֹתיו של הפּוֹעל לבד. מתוֹך אמוּנה כּי עניניו החיוּניים של הפּוֹעל עוֹלים בּד בּבד עם עניניהם החיוּניים של המוֹני העוֹלים, עם תקוַת עתידנוּ היחידה, עליו לפנוֹת אל המוֹני העם, אל העולה, אל הנוֹער היהוּדי בּאשר הוּא. מלחמתוֹ של הפּוֹעל אין לה להצטמצם בּחוּג עניני המקצוֹע וההתישבוּת. היא צריכה להקיף גם את המלחמה על זכוּיוֹתיו בּאשר הוּא פּוֹעל, על מַתן חוּקת הגָנה לעוֹבד, לאשה, לילד, מבּלי הבדל אוּמה, לשוֹן ודת. ועוֹד יוֹתר. גם את המלחמה המדינית על זכוּתנוּ הלאוּמית, על זכוּתנוּ העיקרית לעלוֹת לארץ בּהמוֹנינוּ, לישב אוֹתה וליצוֹר בּה את חברת העוֹבדים האוֹטוֹנוֹמית בּרוּחנוּ. את הדגל של הציוֹנוּת השלמה, המדינית, האַרצית, ירים הפּוֹעל ולא יכנוֹף.

ולא פּחוֹת מאשר למלחמה כּלפּי חוּץ יש צוֹרך להקדיש כּוֹחוֹת, ואוּלי את מיטב הכּוֹחוֹת, לעבוֹדה החינוּכית הפּנימית. ספרוּת העבוֹדה בּארץ עמֵלה כּל ימיה לברוֹא ניב לפּוֹעל, לחייו, לרחשיו. לציבּוּר וליחיד שבּתוֹכוֹ. לא עתוֹן בּשביל פּוֹעלים יהא ״דבר״, כּי אם עתוֹנם של הפּוֹעלים, אשר אלפי חברים מכּל פּינוֹת העבוֹדה יפנוּ אליו, וידבּרוּ ממנוּ. כּל מכתב וכל רשימה, אשר ״פּרצוּף אדם נשקף ממנוּ״ (י. ח. בּרנר) ², צריכים למצוֹא מקוֹמם בּתוֹך טוּריו. השתתפוּת זוֹ של הכּלל כּוּלוֹ בּיצירת ״דבר״ – בּה הערוּבּה לדרכּוֹ, לעתידוֹ.

״דבר״ נוֹצר בּשליחוּתה של ההסתדרוּת. אוּלם את שליחוּתוֹ זוֹ יצליח למלא בּאמוּנה רק אם יהיה לוֹ האוֹמץ הדרוּש לדוּן בּכל שאלוֹת החיים וההסתדרוּת כּבן-חוֹרין, בּלתי תלוּי בּאחרים, מבּלי מַשׂוֹא-פּנים. זוֹהי זכוּתוֹ וזוֹהי חוֹבתוֹ. מבּמת-החברים צריכים להיבּחן עניני ההסתדרוּת וּמפעליה, בּגלוּי וברצינוּת, בּיחסי חבֵרוּת. לכך זקוּקה עכשיו ההסתדרוּת בּיוֹתר. מכּאן יש לקווֹת לטיהוּר האויר וּלתיקוּן המעשׂים.

וּזכוּת זוֹ של הערכה, הסבּרת-דעוֹת וּביקוֹרת-הענינים אינה פריבילֶגיה מיוּחדת של מערכת ״דבר״ אוֹ של איזה זרם מיוּחד בּהסתדרוּת. ״דבר״ הנהוּ עתוֹנה של ההסתדרוּת. מצב זה אינוֹ עוֹשׂה את העתוֹן חסר-פּרצוּף, חסר מגמה מסוּימת בּחיי הפּוֹעל בּארץ, אוּלם הוּא עוֹשׂה את העתוֹן פּתוּח לדעוֹת ולזרמים השוֹנים אשר ההסתדרוּת מכילה בּקרבּה. ודאי יש בּזה גם משוּם חידוּש וגם משוּם קוֹשי, וּבעיקר, משוּם שינוּי מן המקוּבּל.

אוּלם ההסתדרוּת השוֹאפת להקיף את כּל העוֹבדים וגם למַזג וּלגַבּש את התנוּעה לחטיבה שלמה, שׂוּמה עליה להקים בּמה כּזאת, אשר תתן את האפשרוּת המלאה של בּיטוּי לנתיבוֹת השוֹנוֹת הרוֹוחוֹת בּהסתדרוּת, וגם למהַלכים בּצדי דרכים, וגם לדעוֹת יחיד. מי יוֹדע, אם אין לראוֹת בּזה את אחד התפקידים החינוּכיים העיקריים של העתוֹן. החשוּבים לסוֹפריו עצמם ולהסתדרוּת כּוּלה. לא מעטים הם הדברים הדוֹרשים עדיין את בּירוּרם אצלנוּ בּתחוּם הויכּוּח החבֵרי. עוֹד יש לנוּ ללמוֹד איש מפּי איש, עוֹד יש מקוֹם לחידוּשים, ועוֹד מוֹסיף כּל גל של עליה להכניס אלינוּ גוַנים חדשים של מחשבוֹת, תוֹרוֹת ויחסים. וכל זה צריך שיתמזג בּקרבּנוּ. בּדרך של דיכּוּי המחשבה לא נַצליח. נהיה איפוֹא נאמנים לציווּיוֹ של משה הֶס, מלפני 75 שנה: ״חירוּת-הויכּוּח ואַחדוּת-הפּעוּלה״.

ט׳ בּסיון תרפ״ה, 1.6.1925.

מחבר לחבר / ברל כצנלסון

¹

אין אתה רוֹאה תרוּפה אחרת לרפיוֹנה של ההסתדרוּת, מאשר ״חציבה בּשיש״ ², כּלוֹמר, בּיצוּרוֹ של המיעוּט המפלגתי שבּציבּוּר ואיחוּדוֹ, כּדי להטיל את מרוּתוֹ על הרוֹב הרוֹפף. אתה, האוֹיב לבּוֹלשֶביזם, מצפּה לכך, כּי המיעוּט המפלגתי האַקטיבי ישפּוֹך את שלטוֹנוֹ בּהסתדרוּת, ויחד עם זה אתה מחָרף את מערכוֹת הפְּקִידוֹקְרַטְיָה ההסתדרוּתית, ואין אתה מעלה על לבּך, כּי הָא בְּהָא תַּלְיָא. כּל עוֹד לא ידעה ההסתדרוּת ממחלה זוֹ של ״מיעוּט אַקטיבי״ ו״רוֹב פּסיבי״, כּל עוֹד חי הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, כּמפלגתי כּבּלתי-מפלגתי, את חיי החברה כּוּלה כּחייו שלוֹ – לא היוּ בּינינוּ פּקידים, לא קראוּ לנוּ לא פּקידים ולא מַנהיגים. הפּסיביוּת הציבּוּרית (״בּלתי-המפלגתיוּת״ בּלשוֹנך) הרוֹוַחת בּציבּוּר היא היא שיוֹצרת וּמפרנסת את שלטוֹן המיעוּט עם כּל תוֹצאוֹתיו, והיא היא המהַפּכת את טובי חברינוּ, המתנדבים בּעם, ל״פקידים״; והיא היא המעוֹררת אחר כּך מספּד על הבּיוּרוֹקרטיה בּהסתדרוּת… ולי נראה כּי שאלת השאלוֹת לציבּוּרנוּ, היא לא שאלת איחוּד המיעוּט המפלגתי ו״השלָטתוֹ״, כּי אם כּיצד לעוֹרר את המַצפּוּן החברתי בּלב הציבּוּר, כּיצד לעוֹרר את רגש האחריוּת על גוֹרל הענינים? אוּלי לשם זה לא סַגי בּמפלגוֹת, ואף לא בּאיחוּד, אלא נצרכים מפעלים חדשים, אשר יַשרוּ אצלנוּ יוֹם גדוֹלוֹת?

סיון תרפ״ה.

שוּב תגרה בּין פּוֹעלים. מַהלוּמוֹת, פּצעים, כּלימה. וּמוּבן מאליו, שגם הפּעם יד ״המזרחי״ בּאמצע.

הסתדרוּת זוֹ, הקיימת, כּידוּע, אך כּדי לשמוֹר כּי ארץ-ישׂראל ועַם ישׂראל יִּבָּנוּ על פּי ״תוֹרת ישׂראל״, לא מצאה לנגדה עד היוֹם מטרה יוֹתר נשׂגבה מאשר לשסוֹת פּוֹעל בּפוֹעל, להפיח מדָנים בּין אחים, להעטוֹת בּכל הדרכים חרפּה על הישוּב העוֹבד בּארץ. ואם לא הצליח הדבר על ידי אִרגוּן פּוֹעלים דתיים בּעלי הכּרה, בּאשר אלה, בּמידה שהיוּ מסתדרים, היוּ משתחררים מהשפּעתוֹ של ״המזרחי״ והיוּ מוֹצאים להם מקוֹם, מבּלי לוַתר על דעוֹתיהם ועל מנהגיהם בּעניני דת, בּהסתדרוּת העוֹבדים הכּללית, הרי עוֹמדים לרשוּתוֹ גם טיפּוּסים אחרים, וגם אמצעים אחרים.

לא מקרה הוּא הדבר, שמדי הַגיע עוֹנת הקוֹנגרס הציוֹני, מן ההכרח הוּא שתפרוֹץ תגרה בּין ״המזרחי״ וּ״פוֹעליו״ וּבין שאר ציבּוּר הפּוֹעלים, וּמוּבטחת לוֹ ההזדמנוּת לטַלגרף לכל תפוּצוֹת ישׂראל על זדוֹנם ורשעתם של הפּוֹעלים ה״כּלליים״, על דרך האַלָמוּת והכּפיה אשר בּחרוּ בּה פּריצי ישׂראל אלה, על רדיפתם את ״הפּוֹעל הדתי״. וכל מפיר שביתה, וכל מַשׂכּיר את עצמוֹ להכּוֹת ולפצוֹע, הרי הוּא נעשׂה בּאוֹתה שעה למגן על רוּח התוֹרה והמסוֹרה.

הרי הקוֹנגרס מתקרב. ישנה בּמה אשר מעליה חוֹבה להוֹפיע וּלהוֹכיח את זכוּת הקיוּם. הלא מלבד תקציב החינוּך המוּבטח למַפרע, ישנם עוֹד תקציבים: לבריאוּת, לעבוֹדה, לישוּב, אשר אין לוַתר עליהם כּלל וּכלל, ונדרשים מעשׂים אשר יוֹכיחוּ, אשר ישמשוּ בּסיס איסטרטגי, והמעשׂים נשמעים ל״מזרחי״ – וּבאים.

את פּרטי המאוֹרעוֹת יספּר בּגליוֹן זה סוֹפרנוּ מחיפה. ראוּיים, לדעתנוּ, הדברים כּי יבוֹאוּ לפני בּירוּר ציבּוּרי. אוּלם גם מחוּץ לפרטים אלה ואחרים רשאים אנוּ לקבּוֹע את דרכּוֹ של ״המזרחי״ בּבנין הארץ: בּאשר ניצוּל ושעבּוּד, בּאשר הֲפָרַת שביתה, בּאשר חתירת קבּלנים תחת העבוֹדה העצמאית של הפּוֹעל המאוּרגן, בּאשר שִׂטנה והסתה על הפּוֹעל והסתדרוּתוֹ – שם הוּא.

סיון תרפ״ה.

¹

בּגליוֹן י״א של ״דבר״ מסוּפּר על דבר התאַרגנוּתוֹ הישוּבית של העמק: בּמרחביה נתכּנסוּ בּאי-כּוֹחם של ששה-עשׂר משקים וקיבּוּצים והחליטוּ להתאַחד לשם עזרה הדדית, הגנה משפּטית וּמדינית, יצירה כּלכּלית משוּתפת והרמת החיים התרבּוּתיים. ראוּיה היא החלטה זוֹ כּי יוּשׂם אליה לב.

היטיב אשר אמר אחד החברים האיניציאַטוֹרים: אין זה אִרגוּן הסתדרוּתי של פּוֹעלי העמק בּלבד, אין זה אִרגוּן כּלכּלי של משקי העמק בּלבד. זהוּ אִרגוּן ישוּבי הכּוֹלל את כּל אלה יחד: 2000 חברי ההסתדרוּת המאַכלסים כּיוֹם את העמק – בּין בּעבוֹדה חקלאית, בּין בּעבוֹדה ציבּוּרית וּבנין – מהוים כּיוֹם את הפּינה העברית האיתנה בּיוֹתר בּכל הארץ. וּמרכּז ישוּבי זה, אם כּי הנהוּ עדיין בּראשית גידוּלוֹ, הריהוּ השטח העברי המגוּבּש בּיוֹתר שבּארץ. וסוֹד בּנין הארץ העוֹבדת – בּריכּוּז, בּרציפוּת.

הפּעוּלוֹת הראשוֹנוֹת אשר הוּחלט עליהן בּראשוֹנה הן ״מקוֹמיוֹת״ בּיוֹתר, ״חָמריוֹת״ בּיוֹתר. לא בּרק ולא זוֹהר: סידוּר מִמְכַּר התוֹצרת של המשקים לפּוֹעלים העוֹבדים בּעמק, חלוּקת העבוֹדה ה״צדדית״ בּין המשקים השכנים, הקמת מַחסן משוּתף לשמירת התבוּאה, כּדי שלא להזדקק למכירת היבוּל בּעוֹדוֹ בּגוֹרן, פּתיחת סניף ״המשבּיר״ בּעמק המערבי. כּל ה״קטנוֹת״ הללוּ בּעיני ״זר לא יבין״, הן הן גוּפי-הלָכוֹת לביצוּר הישוּב החקלאי. ונאמנים עלינוּ חברינוּ בּעמק כּי יבַצעוּ את אשר החלוּ. ואף ימשיכוּ.

אִילוּ היה אִרגוּן זה בּא רק לשם מטרוֹת משקיוֹת, גם אז היינוּ מקַדמים אוֹתוֹ בּברכה. אוּלם בּרוּר הדבר שמפעל משקי זה נוֹשׂא בּקרבּוֹ גם הגבּרת הכּוֹח הציבּוּרי והמדיני, כּלפּי פְּנים וּכלפּי חוּץ. בּפנים הוּא מביא לנוּ את ההגבּרה ההסתדרוּתית בּעמק ואת הגבּרת העמק בּהסתדרוּת. וּשניהם דרוּשים לנוּ: רב הצוֹרך להגבּיר את כּוֹחוֹ של הכּפר בּהסתדרוּת, וּמה שלא היוּ יכוֹלים לעשׂוֹת המשקים הבּוֹדדים, המפוּזרים וּמעוּטי-האוּכלוֹסין שלנוּ – יעשׂה השטח החקלאי, המרוּכּז והמאוּרגן. יש גם צוֹרך להחליש את זיקתוֹ של הכּפר אל העיר, להגבּיר את כּוֹח עמידתוֹ בּרשוּת עצמוֹ, למַעֵט בּטלטוּל החברים מדי פּעם בּפעם העירה. התאַרגנוּת זוֹ ודאי תביא לידי פּתיחת שוּרת סניפים של מוֹסדוֹתינוּ המרכּזיים בּעמק (״המשבּיר״, קוּפּת-חוֹלים, בּנק-הפּוֹעלים, ועדת-התרבּוּת), והם גם על חיי העמק יָקֵלוּ, וגם יגבּירוּ בּוֹ את כּוֹח ההסתדרוּת המאוּחדת.

המוֹעצה המעיטה לדבּר על תפקידיה כּלפּי חוּץ. אוּלם כּל אשר יִגדל כּוֹחה הישוּבי הפּנימי, כּן יצמח משקלה המדיני. והענינים המדיניים האלה מה רבּים: הגָנַת עניני החקלאוּת, הקמת התאים האוֹטוֹנוֹמיים של השלטוֹן המקוֹמי, הלחץ הבּלתי-פּוֹסק על הממשלה בּעניני העליה, זכוּת הלשוֹן, הַברָאה, חינוּך ואַדמיניסטרציה מקוֹמית. צריך להתחיל בּדרישת אישוּר חוּקי של המוֹעצוֹת המקוֹמיוֹת. ולא רחוֹק היוֹם אשר העמק, המיוּשב, המאוּכלָס והמאוּחד מבּפנים, יוֹפיע גם כּחטיבה משפּטית-אַדמיניסטרטיבית בּת-משקל כּלפּי חוּץ.

סיון תרפ״ה.

הכרזתו של אורמסבי-גור / ברל כצנלסון

¹

אוֹרמסבּי-גוֹר ²הכחיש בּבית-הנבחרים את הידיעה כּי נוֹצרה בּרית העיריוֹת העבריוֹת: תל-אביב, ראשוֹן-לציוֹן, פּתח-תקוה, רחוֹבוֹת וַחדרה. כּזאת מטלגרף לנוּ סוֹפרנוּ המיוּחד מלוֹנדוֹן מט״ו בּיוּני.

היִתכן הדבר? והלא כּוּלנוּ היינוּ עדים החוֹרף הזה למאמצי העיריוֹת והמוֹשבוֹת להתאַחד לשם פּעוּלוֹת כּלכּליוֹת משוּתפוֹת? והלא קראנוּ בּעתוֹנים את הדין-וחשבּוֹן של האסיפה המיסדת שיצרה את ההתאַחדוּת הזאת? שמענוּ, כּמוּבן, כּי הממשלה המקוֹמית מבּיטה עליה בּעין יפה, וכי בֶּרנַרד רוֹזֶנבּלט, מחוֹלל הרעיוֹן, נסע ללוֹנדוֹן כּדי לקבּל את האישוּר הרשמי מאת משׂרד המוֹשבוֹת. והנה – להדָ״ם ³! הממשלה האנגלית מוֹדיעה, כּי כּל זה לא היה ולא נברא. לא ההתאַחדוּת ולא העיריוֹת והמוֹשבוֹת הנכנסות בּתוֹכה לא יִפּוּ את כּוֹחוֹ של אוֹרמסבּי-גוֹר למסוֹר הוֹדעה כּי הן חזרוּ בּהן, כּי הסתלקוּ משאיפתן להתאַחד וּלהגבּיר את כּוֹחן המשקי והישוּבי, וּלהרים את מצב אוּכלוֹסיהן. אין זאת כּי הממשלה הבּריטית היא היא שהחליטה לבלתי אַשר את ההתאַחדוּת הזאת, לראוֹתה כּאילוּ איננה.

הכרזה זוֹ, אשר ניתנה מפּיו של אוֹרמסבּי-גוֹר, ידיד הציוֹנוּת המפוּרסם, הנָה מכּה חדשה לכוֹחוֹת היצירה של הישוּב העברי בּארץ-ישׂראל, מוֹפת חדש למאמציה של ממשלת המַנדט לסייע לבנינה של הארץ וּלהגשמת ״הבּית הלאוּמי״.

התאַחדוּת של מספּר עיריוֹת לשם תכנית פּעוּלה משקית וישוּבית בּכוֹחוֹת משוּתפים אינה דבר חדש בּעוֹלם. זהוּ אחד החזיוֹנוֹת הפּרוֹגרסיביים בּיוֹתר בּחיים המוּניציפַּליים של אירוֹפּה ואמריקה.

בּארץ-ישׂראל אין חיים מוּניציפּליים. יש רק שלט ריק, מעשׂה-תרמית. בּמקוֹם נבחרי ציבּוּרהטילה עלינוּ ממשלת-המנדט את ממוּניה שלה לראשי עיריוֹת. והישוּב העברי, זה שמתחילת בּריאתוֹ התחיל יוֹצר לעצמוֹ את מוֹסדוֹת השלטוֹן המקוֹמיים, עממיים ונבחרים, ישוּב זה המחכּה בּכליוֹן-עינים עד אשר תקיים הממשלה את הבטחתה ותוֹציא את ההלוָאה הארץ-ישׂראלית לפיתוּח הארץ, קצר כּוֹחוֹ בּתוֹחלת הממוּשכה והחליט להשתמש בּכוֹח העזרה ההדדית, בּכוֹח האִרגוּן העצמי, וּלהקים מפעל כּלכּלי רב-ערך, המבשׂר תקוּפה חדשה לארץ, כּי עלוּל הוּא לעשׂוֹת את ארץ-ישׂראל, ארץ החלוּקה והנדבוֹת, לארץ של השקעוֹת כּלכּליוֹת. ואחרי הנסיוֹן המוּצלח של עיריית תל-אביב למצוֹא שוּק לאוֹבּליגַציוֹת שלה בּאמריקה ⁴, נוֹצרה ההתאחדוּת המרחיבה את פּעוּלתה גם על המוֹשבוֹת החקלאיוֹת.

והנה בּאה לעינינוּ ממשלת המנדט, אשר תפקידה, כּידוּע, וכוּ׳ והיא גוֹזרת על המפעל הזה, הבּריא, המחַדש, המעשיר את הארץ.

על אינטרסים של מי מגינה הממשלה בּגזירה זוֹ?

אוּלם, אַל ירַתע הישוּב מפּני גזירוֹת וּמפּני הרוּחוֹת החדשוֹת המנַשבוֹת בּמשׂרד המוֹשבוֹת. על המוֹשבוֹת, ועל תל-אביב בּפרט, לא להרכּין את הראש בּפני הגזירה החדשה. צריך לאסוֹר מלחמה נמרצה בּגזירה זוֹ, המתנַקשת בּאוֹטוֹנוֹמיה המקוֹמית אשר רכשנוּ לנוּ בּמשך שנוֹת יצירה וקרבּנוֹת. אַל נשקוֹט ואַל ניכָּנע.

סיון תרפ״ה.

¹

נציב בּריטניה בּארץ-ישׂראל, היהוּדי הֶרבֶּרט סַמוּאל, פּירסם לפני לכתוֹ דין-וחשבּוֹן על ״חמש שנוֹת הנהלה״. תעוּדה רבּת-ענין. גם מבּחינת ההרצאה הספרוּתית וגם מבּחינת המחשבה המדינית המעוּלפת בּתוֹכה יש לראוֹת את החיבּוּר הזה כּחזיוֹן בּלתי-שכיח בּספרוּת-הרַפּוֹרטים של מוֹשלים וּממשלוֹת. וּבספרוּת הרשמית על ארץ-ישׂראל, גם של הממשלה הבּריטית וגם של ההנהלה הציוֹנית (עיין התזכּיר לחֶבֶר הלאוּמים) מתנשׂא דין-וחשבּוֹן זה לאין ערוֹך על כּל מה שקָדַם לוֹ. הצירוּף של המעשׂה והמדרש: הגָנַת עניני בּריטניה הגדוֹלה בּארץ-המנדט למעשׂה וה״הבּטה בּעין יפה״ על שאיפוֹת הציוֹנוּת להלכה, מצא בּנציב היהוּדי לא רק מַגשים חרוּץ, כּי אם גם מסבּיר יפה וסַניגוֹר נאמן. נוֹסף לחוֹמר האוֹבּיֶקטיבי והרשמי השׂכּיל המחבּר לשַווֹת לחיבּוּרוֹ גם רוֹחב-השקפה הוּמַנית-ליבּרלית, גם לִויַת-חמימוּת של ידיד, ואפילוּ נימה אישית, המזכּירה בּמקצת את דברי אוֹתוֹ דין-וחשבּוֹן עתיק, אשר מסר לדוֹרוֹת נציב-יהוּדה הקדמוֹן, זה אשר היה בּוֹ התוֹקף לדאוֹג לעניני יהוּדה יוֹתר מאשר לעניני פָּרַס המַנדטוֹרית, זה שגם לא ראה צוֹרך לקחת תחת חַסוּתוֹ את ״החוֹרים והסגָנים״.

אין לקפּח את שׂכרוֹ של הדין-וחשבּוֹן. זכתה המציאוּת העברית החדשה בּארץ-ישׂראל (זוֹ שהיתה מחוּקה וּמטוּשטשת בּספרוּת הרשמית של ממשלת ארץ-ישׂראל, גם בּשעה שהנציב העליוֹן היהוּדי היה סוֹמך את ידוֹ עליה), שתהא מוּצגת לפני העוֹלם בּידי מַרצה שליט, בּן-תרבּוּת ושוֹחר טוֹב. האין זה סוֹפר אוּלטרא-ציוֹני, המספּר בּשבחם של היהוּדים התימנים ושל המהנדס ״הרוּסי״ רוּטֶנבֶּרג, של בּעלי-התעשׂיה מרוּסיה וּמפּוֹלין ושל הסתדרוּת העוֹבדים וּמפעליה, הניבָּא ליפוֹ וּלחיפה כּי ״תהיינה בִּן דוֹר אחד למרכּזי התעשׂיה העיקריים של ארצוֹת המזרח התיכוֹני״ וּמרחיב את הדיבּוּר על גידוּלה של תל-אביב, ״העיר היחידה בּעוֹלם שכּוּלה יהוּדית״? הרבּים הם בּין המוּמחים והתיירים הציוֹנים אנשים היוֹדעים להעריך את ״הטיפּוּס החדש ההוֹלך ונוֹצר בּכּפרים״ שלנוּ וּלהבין – כּי ״למרוֹת אַכזבוֹתיהם וסבלוֹתיהם, למרוֹת עבוֹדתם הקשה תמיד״ הנם ״חדוּרי אוֹשר לאין שיעוּר״, ״כּי יוֹדעים הם יפה שהם חלק שלם וּבלתי נפרד מן התנוּעה לגאוּלת פּלשׂתינה (א״י); שלַמרוֹת מספּרם המוּעט הם בּאי-כּוֹח וּבמוּבן ידוּע גם שליחים של כּל היהדוּת כּוּלה, שעבוֹדתם היוֹם-יוֹמית עוֹמדת בּקשרים ישרים עם חזיוֹנוֹת ימי קדם ועם תפילוֹתיהם של מיליוֹנים מאחיהם בּימינוּ״, ״כּי הפּעוּלה האִינטלקטוּאַלית שבּתוֹכם מקילה את העבוֹדה וּמַמתיקַתה״, וּמהוּ משקלה של התנוּעה, אשר 20,000 צעירים וצעירוֹת, המתכּשרים לחקלאוּת עוֹמדים מאחוֹריה?

אוּלם רחשי סימפַּטיה אלה ליצירה העברית בּארץ, המתגלים בּתיאוּרי הנציב – זהוּ, כּנראה, המס היחידי אשר הממשלה המַנדטוֹרית משלמת לישוּב העברי על חשבּוֹן התחַייבוּיוֹתיה. ״חיבּה״ – לחוּד, והמדיניוּת המעשׂית – לחוּד. ויש צוֹרך כּי הקוֹרא העברי לא יתן לשַחד את עצמוֹ בּדברי הניחוּמים הרכּים, כּי אם יעמוֹד על השיטה המדינית של ממשלת המנדט ושל בּא-כּוֹחה, כּדי שיכּיר את המציאוּת, אשר בּה אנוּ נתוּנים וּבתוֹכה עלינוּ לפעוֹל.

לספר כּוּלוֹ יש אוֹפי של סַניגוֹריה. סניגוֹריה כּפוּלה: הגנה על הציוֹנוּת (ה״מתוּנה״, כּמוּבן. כּאילוּ יש בּאמת איזה הבדל בּמטרה בּין ציוֹנוּת זוֹ אוֹ אחרת. את עיני מי חוֹשבים האנשים הטוֹבים לסַמא בּזה?), על המתישב היהוּדי, על העליה. הגנה זוֹ היא בּפני הערבים, בּפני משלם המסים הבּריטי, גם בּפני ״האציל״ מישׂראל, המוּרם מעמוֹ. וסַניגוֹריה שניה: על הממשלה המַנדַטוֹרית, על שיטתה, על האַפַּרַט הפּקידוּתי (כּלוֹמר, על סטוֹרס, ריטשמוֹנד, בּרַמליי וחבריהם), על המשטרה, על הרוּטינה הקוֹלוֹ­ניאַלית של השלטוֹן המקוֹמי.

התעזוֹר למפעלנוּ הסניגוֹריה הממשלתית על הציוֹנוּת? מסוּפּקני. איני בּקי בּהלָך-רוּחם של הערבים. אוּלם איני יכוֹל לתאר לי, כּי הדברים הנאמרים על מנת להרגיע עלוּלים בּאמת להרגיע. כּלוּם ערבי זה שחוֹשש למטרה הסוֹפית של הציוֹנוּת יֵרָגע, אם יתבּרר לוֹ כּי בּמקוֹם שיטת הכּיבּוּש המדיני המַתקיף אָחַזנוּ בּשיטת האינפילטרַציה המדינית, כּי החלפנוּ את שיטת הקוֹממיוּת בּשיטת המַחתרת? כּלוּם אין סיפּוּר-מעשׂה זה של הדין-וחשבּוֹן האוֹמר, כּי למרוֹת חוֹסר כּל סיוּע מצד הממשלה, ולמרוֹת הגבּלוֹת העליה, ולמרוֹת ההצהרוֹת המדַלדלוֹת את תכנה של הצהרת בּלפוּר, ולמרוֹת הכרעתה התמידית לטוֹבת זוּלתנוּ – הוּכפּל מספּרנוּ בּמשך חמש שנים, כּלוּם אין זה מעיד על ה״סכּנה הציוֹנית״ יוֹתר מאשר כּל תרגילי הדֶקלַמַציה המַכּסימַליסטית והפּוֹזה המדינית-הקיצוֹנית? בּמוּבן זה הלא עוֹד הכבּיד סמוּאל על הפּחד המיסטי של הפּטריוֹט הערבי. אילוּ עוֹד נשאר לוֹ איזה ספק, שמא קיפּחה הממשלה את זכוּתוֹ הוּא, שמא הכריעה היא את הכּף לטוֹבתנוּ, כּי אז יכוֹל היה עוֹד לצפּוֹת לנצחוֹן בּדרך של מלחמה לוֹיאַלית נגד הממשלה, אוּלם אחרי כּל הראָיוֹת החוֹתכוֹת מצד הממשלה, כּי ידיה נקיוֹת, כּי היא מצדה עשׂתה הכּל למנוֹע מאִתנוּ כּל עזרה, האין לבקש דרכים יוֹתר נמרצוֹת נגד ה״פּן יִרבּה״, דרכי אַלָמוּת והפחדה?

אוּלם אם אין לנוּ כּל תקוה, כּי הסַניגוֹריה הממשלתית על הציוֹנוּת תצליח ״לרכּך״ את לב מתנַגדינוּ מבּין שכנינוּ, הרי יש ויש יסוֹד לחשוֹש כּי הסניגוֹריה על דרכי הממשלה בּארץ-ישׂראל והמַסקנוֹת של המדיניוּת המעשׂית המוּסקוֹת בּדין-וחשבּוֹן תמצאנה להן מַהלכים גם בּתוֹך כּוֹחוֹת השלטוֹן הבּריטי, גם בּחֶבֶר-הלאוּמים, וּמה שעוֹד יוֹתר מסוּכּן, גם בּתוֹך הקהל הציוֹני. זוֹ תהא התוֹצאה המסוּכּנת בּיוֹתר של הדין-וחשבּוֹן של הנציב היהוּדי: לַמֵד אוֹתנוּ להשלים עם קיפּוּח זכוּיוֹתינוּ, עם הנמכת קוֹמתנוּ, לקבּל את עיווּת דיננוּ בּאהבה.

כּיצד מסבּיר סמוּאל את שיטתוֹ, את שיטת הממשלה בּארץ-ישׂראל?

הכרזת בּלפוּר ניתנה ונתאַשרה. אוּלם פּירוּשה לא היה מחוּוָר. אנשים נלהבים מישׂראל קיווּ לעליה המוֹנית. שכחוּ את מציאוּתם של חצי מיליוֹן ערבים. ולא הכּירוּ בּחשיבוּתה של דעת-הקהל הבּריטית. ראוּ בּחָזוֹן יצירת מדינה בִּן שָנים מוּעטוֹת וקיוּם מהיר של היעוּדים הנביאיים. ההסתדרוּת הציוֹנית לא תמכה בּהשקפוֹת דמיוֹניוֹת אלה. אוּלם הערבים נבהלוּ מפּניהן. נראה היה להם, כּאילוּ המצב החדש מאַיים על קיוּמם. התוֹצאוֹת – פּרעוֹת רציניוֹת ״בּין גזע לגזע״ (אמנם ״נמצאוּ גם כּוֹחוֹת מחוּץ-לארץ שהיוּ מעוּנינים בּסכסוּכים וּבבלבּוּלים״). כּמוֹ כן ״החלוּ יהוּדים רבּים, אזרחים נאמנים וּמסוּרים לארצוֹת שבּהן חיוּ – מבּיטים על ההכרזה ואף גם על כּל התנוּעה הציוֹנית בּמבוּכה ולפעמים אף בּאיבה גלוּיה״.

היה איפוֹא ״הכרח״ לבטל את כּל החששוֹת הללוּ. ואת התפקיד הזה: לבטל את החששוֹת הללוּ, עד כּדי שלא להשאיר סֶפֶק-סְפֵיקָא אצל הערבים ואצל היהוּדים ״הנאמנים״ לארצוֹתיהם, ואף אצל ההסתדרוּת הציוֹנית – מילא הנציב היהוּדי בּמשך שנים אלה.

״אחרי שתי שנוֹת נסיוֹן בּפלשׂתינה (א״י) – מספּר הדין-וחשבּוֹן, והפּעם בּגוּף מדבּר בּעדוֹ וּבנוּסח של ״זָכְרָה-לִי אֱלהַי לְטוֹבָה״ – שַבתי ללוֹנדוֹן בּח׳ מאי 1922 בּכדי להסבּיר לוַזָרָה את הנחיצוּת שבּהוֹדעה כּזאת. ההצעה נתקבּלה״.

״הוֹדעה״ זוֹ אשר סמוּאל רוֹאה צוֹרך מיוּחד לגלוֹת לפני ההיסטוֹריה כּי הוּא הוּא, ולא אחר, הנהוּ מחַבּרה, אינה אלא ה״ספר הלבן״ המפוּרסם, אשר הוֹריד את הציוֹנוּת המדינית עד דַכָּא והחליף את זכוּיוֹתינוּ הממשיוֹת בּפסוּקים אַחַד-הָעָמִיים. הגדרה חדשה זוֹ השאירה, לפי דברי סמוּאל, ״רוֹשם כּבּיר על דעת-הקהל הערבי״ (האוּמנם רוֹשם יוֹתר כּבּיר מאשר הפסקת העליה בּיוּני 1921?) וּמאז ״בּא שלוֹם מהיר בּארץ״.

זוֹהי התוֹרה כּוּלה. ואִידך – פּירוּשים:

עליה. סעיף ו׳ של טוֹפס הממוּנוּת מחַייב את הנהלת ארץ-ישׂראל כּי ״תָקֵל על ההגירה היהוּדית ותיצוֹר לה תנאים נאוֹתים״. למעשׂה היוּ התנאים הנאוֹתים: הגבּלוֹת יוּני אשר חוּקקוּ בּפקוּדת הועד הפּוֹעל הערבי² ואשר הפסיקוּ את התפּתחוּת הארץ לשנתים. סמוּאל אינוֹ מסתפּק בּעוּבדת-ההגבּלוֹת בּלבד. הוּא עוֹשׂה אוֹתן קֶבַע וּמַעֲלָן למדרגת פּרינציפּ. ״אילמלא סוּדר (זרם העליה) היה שוֹטף מבּחינה כּלכּלית את הארץ הקטנה״. ״מכוֹנה זוֹ – מבשׂרים לנוּ – עוֹדנה ממשיכה בּלי שינוּיים״. והעיקר: ״אין היא מטילה שוּם משׂא הוֹצאוֹת על משלם המסים בּארץ-ישׂראל, מאחר שהתשלוּמים המתקבּלים מן העוֹלים והנוֹסעים מכסים את ההוֹצאוֹת ועוֹד מעדיפים עליהן״.

ההקלוֹת על ההגירה, שבּמַנדט, פּירוּשן איפוֹא: תקנוֹת הגוֹרמוֹת לכל עוֹלה בּזבּוּז זמן, כּוֹחוֹת ואמצעים, משלוֹח מאוֹת אנשים חזרה, ויצירת עוֹדפים לממשלה הארץ-ישׂראלית מפּרוּטוֹת העוֹלים. כּדי ״להרגיע״ את מי-שהוּא יכוֹל נציב ליבּרלי להתהלל גם בּ״רוַח״ זה.

הקרקע. אוֹתוֹ סעיף ו׳ בּטוֹפס הממוּנוּת מחייב את הממשלה ״לעזוֹר יחד עם בּיאת-כּוֹח היהוּדים להתישבוּת צפוּפה על אדמת הארץ, לרַבוֹת קרקעוֹת הממשלה וקרקעוֹת הפקר״. כּיצד קיימה הממשלה את הסעיף הזה, היחיד שיש בּוֹ הבטחה ממשית? ״לא היתה אפשרוּת לעשׂוֹת הרבּה(!) לשם מילוּי הוֹראה זוֹ. בּרוֹב אדמוֹת הממשלה יוֹשבים פּלחים ערבים, ואי אפשר להעביר לאחרים את הקרקע – רוֹב האדמה הנוֹתרת היא אדמת טרשים וכל המנסה ליַשב עליה אנשים מוּבטח לוֹ כּי אסוֹן הוּא מביא על ראשם(?). שמירת הענינים של הפּלחים בּארץ הגיעה לידי כּך, שהממשלה הדוֹאגת כּל כּך להרמת החקלאוּת, ואינה מקמצת בּדברי תשבּחוֹת לתחנת-הנסיוֹן העברית, לא יכלה בּשוּם אוֹפן להמציא חלקת-אדמה קטנה למוֹסד מדעי זה, ואנוּסה היתה להתחרט על הבטחתה, כּשם שלא יכלה לעמוֹד בּדיבּוּרה גם לגבּי החיילים היהוּדים המשוּחררים. האוּמנם מאוּכלסת הארץ כּבר בּמידה כּזאת, שאי אפשר לממשלה להשתמש בּחלקת-אדמה מבּלי לגרוֹם נזק לאוּכלוֹסי-הכּפר? והלא בּמקוֹם אחר מעיד אוֹתוֹ דין-וחשבּוֹן כּי ״אין המחוֹזוֹת החקלאיים מיוּשבים מדי, וּברוּבּם מעוּבּדים בּאוֹפן גרוּע״ וכי ״אין אפשרוּת ההתישבוּת החקלאית מוּגבּלת מחמת שהארץ מיוּשבה מדי״. לשם ״הַרְגָעָה״ בּא איפוֹא לא רק קיפּוּח זכוּתנוּ המפוֹרשה בּמנדט כּהוֹראת שעה, כּשם שגם מסירת כּל אדמוֹת הג׳יפטליק בּבית-שאָן לבּדוים המוּעטים לקנין פרטי בּאה לשם הרגָעה, ולא לשם הצדק (מהם עוֹסקים עכשיו בּמכירתוֹ. אבל העיקר: ״פּתרוֹן זה – רישוּמוֹ ניכּר בּדעת-הקהל!״), וּלשם הרגָעה פּוֹליטית קוֹבעים את כּל הסעיף ו׳ בּמנדט, גם להבּא ל״הלכה ואין מוֹרין כּן״.

להתישבוּת החקלאית העברית, הקרוֹבה כּל כּך ללבּה של הממשלה, נשאר רק מקוֹר קרקעי אחד: קניה מידי בּעלים. מַהי איפוֹא העזרה הניתנת בּזה מצד הממשלה לעם הקוֹנה קרקע? בּמה שוֹמרת הממשלה על העוֹלה המתישב שלא יִכרע תחת כּוֹבד הספּקוּלציה הקרקעית, המנַצלת את ״הגאוֹן וההתלהבוּת״ של העט היהוּדי כּדי למַלאוֹת זהב את חוֹרי בּעלי הלַטיפוּנדיוֹת? היכן הן הרֶפוֹרמוֹת האַגרָריוֹת אשר תהיינה לטוֹבת הפּלָחים והפּוֹעלים היהוּדים גם יחד? מה עוֹשׂה הממשלה כּנגד העיכּוּב הגדוֹל בּיוֹתר על דרך החקלאוּת, הבּניה, התעשׂיה – הגידוּל המלָאכוּתי של מחירי הקרקע?

״אין הממשלה מתערבת בּמשהוּ מלבד בּהגָנת האינטרסים של האריסים הערבים״ – מַדגיש הדין-וחשבּוֹן. שהגָנה זוֹ על עניני האריסים נעשׂית לא על חשבּוֹן מנַצליהם מדוֹרוֹת, כּי אם על חשבּוֹן המתישב העוֹבד, שאי-התערבוּת זוֹ היא היא ההגנה הטוֹבה בּיוֹתר על האינטרסים של בּעלי הלטיפוּנדיוֹת הסוּרים, המצרים והפּלשׂתינאים – הרבּה יוֹתר מאשר כּל הגָנה על עניני האריסים הערבים – על זאת עוֹבר הדין-וחשבּוֹן בּשתיקה. ״המחיר שמשלמים בּשביל קניוֹת אלה הוּא בּדרך כּלל פּי שנַים אוֹ שלוֹשה מהמחיר שלפני המלחמה״. מה שהיה נחשב בּארץ אחרת לפוּרענוּת ציבּוּרית, שהמדינה נלחמת בּה, נחשב אצלנוּ לזכוּת לממשלה, והיא מתיַמרת בּה. כּי העיקר הלא הוּא להוֹכיח, שהציוֹנוּת היא ״עֵז חוֹלבת״ שאין צוֹרך גם לממשלה הקוֹלוֹניאַלית, גם למשלם המסים להאכיל אוֹתה, והיא כּדאית גם לחבר הועד הפּוֹעל הערבי המוֹכר את קרקעוֹתיו.

כּל ה״הלָכה״ על סיוּע לבּית הלאוּמי וכל פּרוֹגרֶסיביוּת-שהיא מתנַדפת כּעשן, בּשעה שנדרשת נגיעה כּל-שהיא בּסדרי המשטר הקיים³, אוֹ בּאינטרסים, בּדרָרוֹת וּבפנִיוֹת של אחרים. ״לא מצאתי לרצוּי להנהיג שינוּי מהיר בּשיטת השלטוֹן שהעם הִסְכּין אליה״.

ושיטה זוֹ שוֹלטת בּכּל: למרוֹת כּל השבחים המפוּזרים כּאן לפּוֹעלים החלוּצים, לא עשׂתה הממשלה התחַלה כּל-שהיא של קביעת חוּקי הגנה לעוֹבד (לכאוֹרה, היכן ניתנה לה הזדמנוּת להיטיב בּבת אחת לכל חלקי הארץ, כּאשר בּזה!) מפּני ״מציאוּתן של קבוּצוֹת עוֹבדים זוֹ בּצד זוֹ השייכים לסוּגי תרבּוּת שוֹנים״.

וּלפיכך אי אפשר היה עד הנה לקבּוֹע בּחירוֹת לעיריוֹת, מפּני שהדבר יגע בּמסוֹרת השלטוֹן של ראשי העיריוֹת המהוּללים בּארץ-ישׂראל, אשר גם להם מפזר הדין-וחשבּוֹן תשבּחוֹת בּיד נדיבה.

וּלפיכך מקבּל הנציב תחת חסוּתוֹ את פּקידיו הקוֹלוֹניאַליים, אשר חתרוּ בּגָלוּי וּבסתר תחת הישוּב היהוּדי וּמעיד עליהם ״כּי שוּם מוֹשל לא היה יכוֹל לשאוֹף לחברים יוֹתר נאמנים ויוֹתר מוּכשרים״, וכי המשטרה הנָה ״כּוֹח פּעיל וּמוּכשר״, וכי ״הרקבוֹן המסוֹרתי והקדוּם ששׂרר בּקרב הפּקידים״ אף הוּא חלף מן הארץ. וּלפיכך הוּא מספּר כּי ״רבּים היהוּדים המוּכשרים שהציעוּ עצמם לשירוּת הממשלה, אך מכּל אלה אפשר היה להעסיק אלא מספּר מוּעט מבּלי לעַוֵת דינם של האחרים״ (להעסיק פּקידים נוֹצרים בּכפלַיִם, בּשעה שמספּרם בּארץ הוּא רק שני שלישים ממספּר היהוּדים – בּזה אין, כּמוּבן, עיווּת-דין).

המוּשׂג ״עיווּת-דין" יש לוֹ, כּנראה, הוֹראה מיוּחדת בּפי הנציב. מסירת אדמה להתישבוּת עוֹבדים יהוּדים – יש בּה משוּם עיווּת-דין, קבּלת יהוּדים לפקידים בּממשלה – עיווּת-דין. אוּלם הגזירה, כּי השׂפה העברית אין משתמשים בּה בּמחוֹזוֹת שמספּר היהוּדים שם פּחוֹת מחמישית האוּכלוֹסין – בּזה אין כּל עיווּת דין. בּלשוֹן רכּה מסבּיר הדין-וחשבּוֹן, כּי אם ישתמשוּ שם בּעברית, הרי ״כּל תוֹעלת לא תצמח מזה ואף יעלה בּדמים מרוּבּים״. אף זוֹהי עזרה להתישבוּת.

בּזה שיהוּדים משלמים מסים ואינם מקבּלים את המגיע להם תמוּרת חלקם – בּזה דוקא אין הנציב מרגיש עיווּת-דין, כּנראה. הנה הוּא מספּר לשבחנוּ, כּי ״הדרישה לחינוּך אצל יהוּדים הנָה בּרוּם פּסגָתה, וכמעט כּל ילדי היהוּדים וּבנוֹתיהם מבקרים בּבית-הספר״, אלא ש״בּתי-הספר היהוּדים שייכים כּוּלם לסוּג האחרוֹן״, קרי: הבּלתי-ממשלתיים. בּמקוֹם אחר מוֹדה אמנם הנציב בּדבר שלא שמענוּ ממנוּ כּל שנוֹת נציבוּתוֹ, ״כּי כּל כּוֹבד העוֹל של חינוּך ילדי היהוּדים״ נוֹפל ״על שכם היהוּדים עצמם נוֹסף לכּספים שהם נוֹתנים בּצוּרת מסים ממשלתיים להחזקת מוֹסדוֹת החינוּך הממשלתיים – בּתי-ספר לערבים״. אבל עיווּת-הדין סָמי מכּאן.

אַדרבּא, הרי כּל קיפּוּח זכוּתנוּ עלוּל לשמש נימוּק ל״טוֹבת״ הבּית הלאוּמי.

אין סמוּאל רוֹאה לעצמוֹ ולנציבוּתוֹ זכוּת גדוֹלה יוֹתר מאשר האפשרוּת של מסירת-מוֹדעה לפני לכתוֹ, כּי ״אם יש איזוֹ אמת בּדברי הבּיקוֹרת״ על השלטוֹן, הרי תלוּנת היהוּדים ״יש בּה ממש״ ולא תלוּנת הערבים. אוּלם אם את תלוּנוֹתיהם של הערבים השתדל למסוֹר בּהרחבת-הדיבּוּר וּבהדגשת העמדוֹת והדרישוֹת, הרי לגבּי עמדת היהוּדים לא ראה צוֹרך לציין שוּם דבר מלבד הפּיקחוּת של ההסתדרוּת הציוֹנית אשר חתמה על ה״ספר הלבן״. כּי גם אנוּ לא השלַמנוּ עם המצב הקיים, כּי אנוּ התמרמרנוּ על הגזירוֹת המדכּאוֹת את העליה, כּי אנוּ דרשנוּ את זכוּיוֹתינוּ האלמנטריוֹת בּתקציב הארץ, כּי דרשנוּ שלטוֹן עירוֹני נבחר ולא פּקידוּת ממוּנה, כּי דרשנוּ את אישוּר האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, כּי דרשנוּ קביעת חוּקי הגנה על העוֹבד, כּי דרשנוּ הרחקת הפּקידים הצוֹררים לישוּב העברי וּמסַכסכים את אוּכלוֹסי הארץ – כּל זה לא נזכּר ולא נפקד בּדין-וחשבּוֹן.

מתקבּלת תמוּנה לא נכוֹנה בּהחלט, כּאילוּ קיבּל הישוּב היהוּדי את קיפּוּח-זכוּיוֹתיו ואת עיווּת-דינוֹ בּרצוֹן וּבהכנעה. לשם מה ניטשטש בּמידה כּזאת פּרצוּפוֹ המדיני של הישוּב בּארץ-ישׂראל, וּבזכוּת מה התיר לעצמוֹ הנציב לסלק אל הסל את תביעוֹת הישוּב גם בּשעת פּרידה, בּשעה שהוּא עצמוֹ מוֹדה כּי תלוּנוֹתיו של הישוּב יש בּהן ממש?

מסקנה אחת כּללית נוֹבעת מתוֹך כּל הדין-וחשבּוֹן, כּי כּל מה שהוּקם ונבנָה וצמח בּארץ בּמשך השנים הללוּ – היה למרוֹת שיטת הממשלה הממוּנה על קיוּם המנדט. מַסקנה זוֹ ודאי לטוֹבת הציוֹנוּת היא, וּמעידה כּי הכּוֹח הפּנימי המחַיה את הציוֹנוּת הוֹלך וגוֹבר על המכשוֹלים, אפילוּ על המכשוֹל הגדוֹל: שלטוֹן העוֹשׂה את חוֹבוֹתיו והתחַייבוּיוֹתיו פְּלַסְתֵּר. אוּלם סמוּאל מתחכּם להציג אף מסקנה זוֹ לזכוּתוֹ של השלטוֹן. בּחריפוּת מוֹח יהוּדית הוּא מסַכּם: ״תוֹצאוֹת המצב היוּ שהיהוּדי סמך על כּוֹחוֹת עצמוֹ״ וכי ״למצער גוֹרם יחיד זה מדבּר לזכוּתוֹ של המפעל – בּנין הבּית הלאוּמי אינוֹ מעשׂה ידיה של איזוֹ ממשלה שהיא״. אפשר להעלוֹת על הדעת כּי אילמלא הנהיגה הממשלה גזירוֹת על העליה – היינוּ זקוּקים לעזרת ממשלת המנדט כּי תמציא לנוּ חלוּצים, וכי אילמלא קיפּחוּ את זכוּתנוּ על חלקנוּ בּמסים – היינוּ מכניסים פּחוֹת לקרן-היסוֹד. איזה לעג לרש!

מוֹדים אנוּ לשלטוֹן על ההוֹדאה החשוּבה, כּי אנוּ עמדנוּ בּנסיוֹן, כּאילוּ התפקיד שנטלה על עצמה ממשלת המנדט היה לא לסייע לנוּ למעשׂה, כּי אם להעמיד אוֹתנוּ לַמבחן.

אוּלי הגיעה השעה, כּי הציבּוּר היהוּדי, בּארץ וּבעוֹלם, יעמיד למבחן את בּוֹחניו, ואפילוּ לא מבּחינת הסיוּע המיוּחד דוקא, כּי אם מבּחינת מילוּי החוֹבוֹת האלמנטריוֹת של שלטוֹן לנתיניו? האם לא יתבּרר לעיני העמים כּי שלטוֹן זה, המתלבּש בּתָגָא של מַנדט, הקרוּי לגַשם מטרוֹת מסוּימוֹת, הנהוּ בּעצם לא יוֹתר מאשר שלטוֹן קוֹלוֹניאַלי?

תמוּז תרפ״ה.

אל הרצל / ברל כצנלסון

¹

בּיוֹם זה יזכּירוּ בּכל תפוּצוֹת ישׂראל את שמוֹ, בּכל מקוֹם אשר פּוֹעם לב יהוּדי חי. וטוֹב שיוֹם זה, אשר רבּים מאִתנוּ זוֹכרים את אימתוֹ, את יַתמוּתוֹ המַחרידה, היה ליוֹם עם. יש צוֹרך לבוֹא מחָדש, מפּעם לפעם, בּמגע אישי אתוֹ, להידַבּק בּוֹ. קלַסתר פּניו משַוה לנוּ כּנפים, דמוּתוֹ – טָהרה.

אוּלם יש צוֹרך לא רק בּמגע נפשי עם אישיוּתוֹ, עם קסמיו, בּפתיחת הלב לקראת הגאוֹן וההוֹד הקוֹרנים מאישיוּתוֹ. יש צוֹרך להזכּיר ולשוּב וּלהזכּיר את יעוּדיו, את היעוּדים הנמצאים מפּעם לפעם בּסכּנת ההיטַשטשוּת. יש צוֹרך להזכּיר שוּב וּלהרים על נס את הציוֹנוּת המדינית, המדינית בּתכנה – לאו דוקא דיפּלוֹמַטית בּקליפּתה, בּגילוּייה וּבתכסיסיה – את הציוֹנוּת אשר כּוֹחה בּקוֹממיוּתה, בּהתגַלוּתה בּמלוֹאה, אשר אינה מסתלקת מן הקטנוֹת אבל אינה מסתפּקת בּהן, את הציוֹנוּת, אשר אינה זוֹנחת לרגע את מטרתה: להעביר את המוֹני ישׂראל לארצם וּלחַדש עלינוּ מעשׂי יציאת מצרים.

בּניגוּד לציוֹנוּת המתיַמרת להיוֹת ״מדינית״ בּימינוּ, זוֹ המדיניוּת הדֶקוֹרַטיבית, הרוֹאה את עוֹלמה בּתנוּפת-יד מדינית, בּטוֹן, בּגֶ׳סטים וּבמַנירוֹת, וּמחוּסרת כּל חוּש ליצירה המדינית בּחיי יוֹם יוֹם, ליצירה הישוּבית העממית – יש צוֹרך להחיוֹת את הציוֹנוּת המדינית של הרצל, אשר התישבוּת המוֹנים עוֹבדים ויצירת המכשירים להתישבוּת זוֹ היתה בּלבּוֹ למן הרגע הראשוֹן אשר ניצנץ בּוֹ המוּשׂג של ״מדינת היהוּדים״ וכל מאמציו וחיפּוּשׂיו על שׂדה האִרגוּן הלאוּמי והיחסים הדיפּלוֹמַטיים היוּ רק אמצעים להתישבוּת זוֹ.

בּניגוּד לציוֹנוּת הכּשרה, ה״לאוּמית״ העל-מַעמדית, כּביכוֹל, המזייפת את כּל תְכָניה המוּסריים והישוּביים של הציוֹנוּת וּמְמִירה אֹותה בּקיוּם של בּוּרסה, בּיצירת חיי-אויר, בּ״ערים״ חסרוֹת-יסוֹד ²וּבתלישוּת ואַוריריוּת המסַכּנוֹת את כּל אשר נוֹצר עד הֵנה – יש להעמיד לנס את האיש אשר עם הבהוּב ראשוֹן של מחשבתוֹ הציוֹנית, ראה בּיציאה מן הגיטוֹ, הישן והחדש, את יצירת הבּסיס של עבוֹדה להמוֹני ישׂראל, אשר ראה את כּוֹחה ויפיה של ״מדינת היהוּדים״ בּזה שתהא מדינת-העבוֹדה.

וּבניגוּד לציוֹנוּת הענוָה והצנוּעה, המַכניסה את שאיפוֹתינוּ למיטת סדוֹם וּמכַוצת אוֹתן כּדי שיוּכלוּ להתקבּל אליבָּא של כּל הכּוֹפרים בּזכוּתנוּ לחיים ולעבוֹדה, הציוֹנוּת הנכוֹנה גם לחתוֹם על זה שאנוּ לא נהיה לעוֹלם ״רוֹב״ בּארץ, כּדי להניח בּזה את דעתם של פּקידים קוֹלוֹניאַליים ושוֹביניסטים ערביים, ציוֹנוּת זוֹ המוֹדה בּזכוּתנוּ המוּסרית רק בּמידה שהאחרים יוֹדוּ בּה; בּניגוּד לציוֹנוּת זוֹ המאַיימת להחליש את רצוֹננוּ וּלטשטש בּקרבּנוּ את הכּרת זכוּתנוּ המוּסרית על מפעלנוּ, זכוּתנוּ לקיבּוּץ גָלוּיוֹת – יש צוֹרך להגבּיר את זכר אוֹתוֹ האיש, אשר הקיף את הרעיוֹן בּמילוּאוֹ ממש, וּבכוֹח ההיקף הזה והעוֹז הזה הוֹביל אוֹתנוּ שבי אל גאוּלתנוּ, והזרים את הדם בּעוֹרקינוּ וציוה עלינוּ את היצירה החלוּצית בּכל ענפי חיינוּ.

לפני חמש שנים, בּבוֹא סמוּאל לארץ, עוֹד ראה צוֹרך לפנוֹת בּמכתב לאסיפת העם בּכ׳ בּתמוּז בּירוּשלים וּלבָרכה, כּי נזכּה לראוֹת ״בּהגשמת רעיוֹנוֹ של הרצל הנַערץ״. השנה, בּשעת פּתיחת האוּניברסיטה, לא נמצא לנחוּץ להזכּיר את שמוֹ. כּלוּם אין בּזה משוּם עֵדוּת למוּשׂגים השוֹלטים בּימינוּ?

אוּלם צריך כּי שמוֹ יזָכר, שיפַעֵם אוֹתנוּ, יתבּע ויזכּיר את הרעיוֹן אשר קיבּצָנוּ הֵנה, רעיוֹן הגאוּלה השלמה.

כ׳ תמוּז תרפ״ה.

¹

וּבכן, לא בּכדִי היוּ אסיפוֹתיו וּמוֹעצוֹתיו והתאַרגנוּתוֹ של ה״מרכּז״ ²! לא לחינם בּיקשוּ סוֹפריו וחכמיו עצוֹת ותחבּוּלוֹת מפּחד ״שלטוֹן השׂמאל״. העצה נמצאה: אסיפת הנבחרים נדחתה.

מרכּז זה שבּא ״להציל״ את האִרגוּן הלאוּמי, הרוֹאה את עצמוֹ כּעמוּד התָּוֶך וכמשען הנאמן היחידי לארגוּן זה, הוּא ששָׂם לאַל בּהחלטתוֹ עכשיו את מאמציו הגבּוֹריים של הישוּב לסידוּר עניניו בּרשוּת עצמוֹ. מרכּז זה, הנכוֹן ״לשם השלוֹם והאחדוּת״ לוַתר גם על זכוּת האדם של האשה (אך בּחשאי!), שחבריו עמדוּ והציגוּ לשׂמאל דרישוֹת על דבר יצירת קוּריוֹת מַעמדיוֹת וחלוּקת-המקוֹמוֹת בּאסיפת הנבחרים לפי הסכּם – עמד בּוֹ רוּחוֹ להיסחף רק זמן קצר עם זרם הגבוּרה – וחזר בּוֹ. וּבשעה שידוֹ האחת היתה מכַנסת אסיפת תעמוּלה וחוֹתמת כּרוּזים לבּחירוֹת, היתה ידוֹ השניה מוּשטה לאוֹיב האִרגוּן הלאוּמי – בּהכנעה.

המַסוה החיצוֹני הוּא לאוּמי – דאגה לשלימוּת אסיפת הנבחרים, פּחד מפּני התפּוֹררוּת וכוּ׳. אוּלם הנימוּק האמיתי אינוֹ שוֹנה מנימוּקוֹ ה״דתי״ של הרב א.: פּחד מפּני השפּעתוֹ של הפּוֹעל בּישוּב. פְּנִיה מפלגתית זוֹ היא שגרמה ל״מרכּז״ הלאוּמי כּי יַנחיל לישוּב מכּה וקלוֹן.

ושוּב, אחרי כּל ההתאמצוּת היפה של מיטב כּוֹחוֹת הישוּב, נמצאנוּ עוֹמדים על יד השוֹקת השבוּרה: נציב חדש יבוֹא לשלוֹט בּארץ – וישוּב מאוּרגן לא יפגשהוּ בּדרישוֹתיו הבּרוּרוֹת, קוֹנגרס ציוֹני יתאסף, ויצטרך לדוּן, והפּעם בּרצינוּת, בּזכוּיוֹתיו של הישוּב הארץ-ישׂראלי – והישוּב עצמוֹ ישתוֹק, אסיפת הנבחרים לא תתכּנס.

יזכּוֹר זאת הישוּב הארץ-ישׂראלי ויחרוֹת את השיעוּר המר הזה על לוּח לבּוֹ. ילמַד לדעת על מי וָמי יש לוֹ לסמוֹך בּמלחמתוֹ על כּבוֹדוֹ, רצוֹנוֹ ועניני חייו.

תמוּז תרפ״ה.

¹

בּשכבוֹת התחתוֹנוֹת של חיינוּ החברתיים מתרקמת יצירה חדשה: הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד. טרם מָלאה לה שנה. אך בּחג הסוּכּוֹת שנת תרפ"ה הוּנח לה היסוֹד (יזָכר לטוֹב ר׳ א.ז. ר.² אשר עזר בּצעדים הראשוֹנים). עוֹד דלת-כּוֹחוֹת היא. אפשר גם עוֹד לא תוֹאר ולא הדר, אוּלם – העשׂרוֹת הראשוֹנוֹת כּבר היוּ למאוֹת, ולא רחוֹק היוֹם, והמאוֹת יהיוּ לאלפים, וההסתדרוּת עצמה, יצירתוֹ העצמית של הנוֹער העוֹבד, תקוּם לפנינוּ בּמלוֹא קוֹמתה כּאחוֹת צעירה של ההסתדרוּת הכּללית, וכמוֹה רבּת-התוֹכן ורבּת-המפעל.

חידוּש גדוֹל חידשה הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד בּעוֹלמנוּ הארץ-ישׂראלי. יצירתנוּ החלוּצית בּארץ, מפעלוֹ הכּוֹבש והמחַדש של הפּוֹעל העברי היוּ נזוֹנים עד הֵנה אך מן הגוֹלה. תנוּעת הנוֹער המוּפלאה שלנוּ בּגוֹלה היא ששימשה דרך לעבוֹר עוֹלים לחיי עבוֹדה ויצירה חברתית. הדוֹר הצעיר שגָדל בּארץ, בּין אם חוּנך על בּרכּי ה״אַליאנס״ אוֹ הישוּב הישן ואפילוּ בּבית-הספר הלאוּמי – היה בּרוּבּוֹ הגדוֹל מַבהיל בּריקניוּתוֹ, בּחוֹסר קשריו עם הארץ, עם עבוֹדתה, בּתלישוּתוֹ מן המסוֹרת הגבּוֹרית של הוֹריו וּמחיי הגבוּרה של הפּוֹעל העוֹלה. החַמרנוּת, הקַריֶריזמוּס, הפּיקחוּת הבּעל-בּיתית קצוּצת-הכּנפים, הם ששפכוּ את שלטוֹנם על העוֹלם הרוּחני של הנוֹער בּארץ. כּל הנסיוֹנוֹת של המוֹרים-החלוּצים לשנוֹת את המצב לא הצליחוּ.

אוּלם מה שלא עשׂוּ מאמצי מחַנכים – עשׂתה העבוֹדה, עשׂתה העליה, עשׂתה התרכּזוּתם של ההמוֹנים בּארץ. והנוֹער העוֹבד, מבּני כּל העדוֹת, בּערים וּבכּפרים, זה היוֹדע מילדוּתוֹ את ידוֹ הכּבדה של המשטר הקיים, זה המקוּפּח מילדוּת אפשרוּת חינוּך והשׂכּלה, הנאה מעוֹלם המדע והאמנוּת, זה העזוּב ללא מוֹרים, ללא ידידים, ללא הגָנה, הוּא אשר ידוֹ הוֹשיעה לוֹ, והוּא המקים עכשיו לעינינוּ תנוּעת-נוֹער, מלאַת מסירוּת ותוֹכן.

בּרכוֹתינוּ תלַוינה את הנוֹער ליוֹם התכּנסוֹ. יהי רצוֹן שהסתדרוּת הנוֹער העוֹבד תשמש לחבריה מכשיר למלחמה הצוֹדקת על כּבוֹדם וּתנאי עבוֹדתם, תחנך אוֹתם להיוֹת אזרחים טוֹבים, עוֹבדים ויוֹצרים, בּמדינת העבוֹדה בּארץ-ישׂראל שבּעתיד וחתן להם חברה טוֹבה, חברת-עלוּמים, רעוּת ותרבּוּת בּהוֹוה.

ויִישר כּוֹחם של אלה החברים הבּוֹגרים הבּאים לעזרת הנוֹער.

אב תרפ״ה.

¹

בּשעה שמוֹעצת פּוֹעלי חיפה הזמינה לדין את ״המזרחי״ והציעה לבוֹרר את הרבּי מיַבּלוֹנה ו״המזרחי״ דחה, שאל מר יש״א בּ״הארץ״ (גליוֹן 1812 ) שאלה:

״כּדאי לדעת אם ״המזרחי״ שבּפּוֹלין תמים-דעה הוּא עם ״המזרחי״ שבּארץ-ישׂראל בּבחירוֹת נשים בּלבד, אוֹ שהוּא מסכּים לדעתוֹ גם בּבחירת דיין ושוֹפט. פּרץ סכסוּך בּין ״המזרחי״ וּבין הסתדרוּת העוֹבדים, והתהפּכוּ המסיבּוֹת: ״המזרחי״ הנגזל היה לנתבּע והסתדרוּת העוֹבדים – הגזלן – היה לתוֹבע שמוּכרח ללכת אחרי הנתבּע. מוֹעצת פּוֹעלי חיפה הזמינה לדין את ״המזרחי״, הזמינה אוֹתוֹ לפני הרבּי מיַבּלוֹנה ולא נַענה, הזמינה אוֹתוֹ לפני מר וַן-וריזלַנד ונַענה. חֲזָקָה על ״המזרחי״ שלא עביד דַיינא ולא פּסיל דיינא בּלי דינא, בּכל זאת כּדאי לנוּ לדעת, אם ״המזרחי״ בּפּוֹלין תמים-דעוֹת אתוֹ גם בּבחירה זוֹ״.

והנה בּא הגליוֹן 18 של ה״דאס יוּדישע לעבּען״, עתוֹנוֹ של ״המזרחי״ בּוַרשה וּמעיד כי אכן תמימי-דעוֹת הם המזרחים של וַרשה ושל ירוֹשלים. בּמאמר הנקרא ״צדיקים – סאציאליסטען״ ושכּוֹתבוֹ חוֹתם ״אַ מזרחיסט״ מתיַשבת התמיהה:

״כּידוּע מן העתוֹנוּת היוֹמית נכנסוּ שתי הקבוּצוֹת החסידיוֹת הנ״ל (של יבּלוֹנה ושל קוּזיניץ) ל״הסתדרוּת העוֹבדים הסוֹציאליסטית הכּללית״ שבּארץ-ישׂראל, וּמלבד זאת פּקד הרבּי מיבּלוֹנה על חסידיו בּפּוֹלין, כּי יקנוּ את השקל הציוֹני הכּללי ויחַזקוּ את מספּר הצירים בּקוֹנגרס הציוֹני. בּשני הצעדים הנ״ל כּבר השתמשוּ נגד ״המזרחי״ ויש לנוּ לחשוֹב כּי בּקוֹנגרס הבּא ניפָּגש בּ״טענה״ כּי ״המזרחי״ מיוּתר, מפּני שגם רַבּיים הנם חברים בּמפלגה הציוֹנית ואפילוּ בּהסתדרוּת סוֹציאליסטית. הגיעוּ כּמוֹ כן ידיעוֹת כּי נוֹסדה בּארץ-ישׂראל מפלגה חדשה, אוֹרתוֹדוֹכּסית כּביכוֹל, הרוֹצה ללכת לאסיפת הנבחרים, וּמַכּירה בּלי תנאים בּזכוּת הנשים לבחוֹר וּלהיבּחר. כּל המעשׂים הללוּ סוֹתרים את שאיפת האוֹרתוֹדוֹכּסיה – וּכדי להעריך אוֹתם כּערכּם עלי לציין את העוּבדוֹת דִלְקַמָן: 1 ) הן הרבּי מיבּלוֹנה והן הרבּי מקוּזיניץ אינם כּלל צדיקים בּמוּבן הנכוֹן של המלה. הרבּי מיבּלוֹנה היה סוֹחר כּכל הסוֹחרים ואך לפני זמן-מה נזכּר כּי הוּא ״בּנן של קדוֹשים״ וַיהי לרבּי. והרבּי מקוּזיניץ אינוֹ רבּי כּלל עד היוֹם הזה. – – עוּבדה היא כּי שניהם היוּ ״נעבּיך״ מחוּסרי פּרנסה והנם זקוּקים עכשיו לכסף – – אין לפיכך כּל חידוּש בּדבר שהרַבֵּינוּ מיבּלוֹנה עלתה פּתאוֹם בּקרבּוֹ נשמה ציוֹנית – ויתחבּר לשׂמאליים הקיצוֹניים שבּארץ-ישׂראל – – החשבּוֹן אינוֹ רע כּלל. כּשזקוּקים לכסף מקרן-היסוֹד, כּדאי לרכּוֹש את הפּרוֹטקציה של כּל המפלגוֹת הבּלתי-חרדוֹת״.

כּכה יוֹדע ה״מזרחיסט״ הכּשר להעריך וּלהסבּיר את כּל הענין המוּפלא והנהדר של ההתישבוּת החסידית בּעמק ואת השפּעתם האישית-החלוּצית של רבּיהם-מַדריכיהם. האין זאת תעוּדה לרוֹממוּת הנפש וּלטוֹהר הראִיה?

וּ״מזרחי״ זה, העמֵל זה שנים להקים – בּאמצעים של תקציבים, של נרגָנוּת ושל חרחוּר – ״פּוֹעל מזרחי״, ״הסתדרוּת עוֹבדים מזרחי״, ״עוֹלים בּוֹנים״ ²(והכּל ללא מזל בּרכה!), ואשר לבּוֹ יוֹצא ממש למחנה עוֹבדים חרֵדִי בּארץ, אינוֹ רוֹאה דרך אחרת, אחרי הקינים והֶגֶה והִי, מאשר לאַיים על הקרנוֹת הציוֹניוֹת. ״כּי התמיכה בּ״צדיקים-הציוֹנים״ וּב״צדיקים-הסוֹציאליסטים״ תמיט מכּוֹת-מות על הקרנוֹת הציוֹניוֹת״.

וּביראת-השם אמיתית הוּא מסיים: ״מצדיקים כּאלה ישמרנוּ השם״.

אכן, שמר, כּנראה, השם את ״המזרחי״ מצדיקים עוֹבדים וּמיבּשים בּיצוֹת ונוֹפחים רוּח חיים בּעדת חסידיהם. אלא, משוּם מה לא שמר אוֹתוֹ השם ממפירי-שביתה וּממסַדרי ענין חיפה ³.

אב תרפ״ה.

¹

(כ״ו בּאב תרפ״ה)

יש, כּנראה, אנשים טוֹבים הדוֹאגים לנוּ, שבּרגע רפיוֹן נתנַער ונַגבּיר את אִרגוּננוּ. חָברוּ עלינו קבּלנים וּפקידי הממשלה בּמעשׂים, שסוֹפם להגבּיר את הכּרתנוּ ואת התלכּדוּתנוּ. בּחיצוֹניוּתה הנאדרה, בּמספּר העצוּם של משתתפיה, מזכּירה לי אסיפה זוֹ את האסיפוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר שהיוּ לנוּ בּימים הגדוֹלים של תל-חי, של ההגנה. אוּלם הסיבּוֹת שגרמוּ לקריאת אסיפה זוֹ מזכּירוֹת לי אסיפוֹת מסוּג אחר לגמרי, שקראתי ושמעתי עליהן, אסיפוֹת הפּוֹעלים היהוּדים בּאנגליה וּבאמריקה. הפּוֹעל היהוּדי הָיׂה הָיָה עוֹד גֵר וזר שם, עבד בּתנאים של עבדוּת, ״בּשיטת הזיעה״ המפוּרסמת, תחת עוֹל של מנַצלים על גבּי מנצלים, מתַווכים תחת למתווכים, שחָברוּ כּוּלם על ״הירוֹק״. גם שם לא היוּ נוֹתני-העבוֹדה מסתפּקים בּמלחמה כּלכּלית בּלבד והיוּ משתמשים בּאמצעי מַלשינוּת בּפני הממשלה על המהגר היהוּדי ״המסוּכּן״ לשלוֹם המדינה. גם אז נקראוּ אסיפוֹת פּוֹעלים המוֹניוֹת כּאלה לשם הגנה על זכוּיוֹתיהם האֶלמנטריוֹת, אסיפוֹת שבּארצוֹת-תרבּוּת אין בּהן כּבר כּל צוֹרך. ושם עמד מאחוֹרי המתווכים-­המנַצלים משק קפּיטליסטי אדיר, והפּוֹעל היהוּדי לא הביא אתוֹ שמה את מדרגת התרבּוּת והחינוּך הסוֹציאלי אשר יֶשנה לפּוֹעל שלנוּ, ואף על פּי כן לא עלה בּידם למַגרוֹ. תנוּעת הפּוֹעלים הלכה מחיל אל חיל וּמנצחוֹן לנצחוֹן, למרוֹת כּל הרדיפוֹת ולמרוֹת בּגידוֹת חברים בּוֹדדים, אשר הפנוּ עוֹרף למעמדם והשׂכּירוּ את עצמם למנַצליהם. על אחת כּמה וכמה שאין לנוּ כּאן לפחוֹד מפּני שני הכּוֹחוֹת העלוּבים של הקבּלנים ותוֹמכיהם מבּין חוּגי הממשלה, שאינם כּוֹחוֹת יצירה, כּוֹחוֹת העתיד: כּוֹחוֹת של בּין-השמשוֹת הם, הצריכים וּמוּכרחים להיכּנע, מפּני שאין להם כּל זכוּת קיוּם, כּל סיכּוּי בּמלחמה כּלכּלית ישרה.

על מה נלחמים הקבּלנים, מה הם הפּרינציפּים הכּלכּליים שבּשמם הם מוֹפיעים? גבּוֹרי הלוֹקַאוּט שלפני חמישה חדשים², שבּיטלוּ בּעצמם את ההסכּם, המאַפשר להם עבוֹדה ישרה וּשקטה, מוֹפיעים כּנגזלים, מפרסמים שוּרה של שׂטנוֹת וּכרוּזי-הסתה הנשלחים אל פּקידי הממשלה השוֹנים ואל מוֹסדוֹת הציבּוּר, קוֹראים להחרים את הקרנוֹת הלאוּמיוֹת ״התוֹמכוֹת בּמוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים״, מכריזים כּי כּבדה גלוּת ארץ-ישׂראלית מזוֹ של מוֹסקבה וּגרַבּסקי³. כּלוּם לא בּרוּר שכּאן יֶשנוֹ מחזה-תעמוּלה המסוּדר וּמוּצג לכבוֹד הקוֹנגרס הי״ד וּמכוּוָן לא לצרכים הכּלכּליים אפילוּ של הקבּלנים, כּי אם לצרכיהם של כּוֹחוֹת פּוֹליטיים היוֹשבים בּפּריס, בּניוּ-יוֹרק וּבוַרשה, בּמלחמתם על מקוֹמם בּאֶכּסקוּטיבה ועל מנתם בּתקציב? לא לחינם התחדדוּ פּתאוֹם היחסים בּתל-אביב, בּחיפה וּבירוּשלים בּבת-אחת. לא לחינם הראה ״המזרחי״ בּחדשים אלה את כּוֹחוֹ. והיהוּדי התמים בּתפוּצוֹת הגוֹלה מאמין בּתוּמוֹ כּי יש כּאן מלחמה בּין סוֹציאליזם וּבין משק קפּיטליסטי אמיתי, עשיר, חזק, יוֹצר. כּאן הטעוּת העיקרית: אין כּאן מלחמה בּין משק פּוֹעלים וּבין משק רכוּשני פּרוֹדוּקטיבי, אין כּאן חברוֹת קבּלניוֹת עשירוֹת העלוּלוֹת ליצוֹר וּלחַדש בּכוֹח הרכוּש והטכניקה. כּוּלנוּ כּאן מכּירים את ערכּם המקצוֹעי והרכוּשני של הקבּלנים הללוּ. בּיוֹם חמישי זה, בּמפּוֹלת האיוּמה⁴, נוֹכחנוּ עוֹד הפּעם בּטיב הטכניקה שלהם. מכּירים אנוּ את גבּוֹרי ״מרכּז״ בּעלי-מלאכה, מקימי המשׂרדים הקיקיוֹניים, הבּוֹרחים מתוֹך בּנקרוֹטים וּמוֹפיעים בּועידוֹת בּפּריס וּבניוּ-יוֹרק לעוֹרר שׂנאה והתנגדוּת לפּוֹעל. אין אלה כּוֹחוֹת משקיים קפּיטליסטיים אלא כּוֹחוֹת פַּרַזיטיים, מחוּסרי כּל ערך משקי. הקבּלן הנלחם כּאן הוּא יציר הרבּה יוֹתר נמוּך מהקבּלן בּחוּץ-לארץ והוּא נלחם נגד פּוֹעל אוּלי יוֹתר מפוּתח ויוֹתר מאוּרגן מאשר בּחוּץ-לארץ. וּמפּני שהוּא, הקבּלן, עם שיטתוֹ נדוּנים לכלָיה אין לוֹ דרך אחרת אלא ההסתה, הפּרוֹבוֹקציה, ניצוּל כּוֹח השלטוֹנוֹת והמשטרה הקוֹלוֹניאַלית שהחליפה כּבר את טעמה עם ריח הרוּחוֹת החדשוֹת המנַשבוֹת בּעוֹלם המדיני. עוֹד זה לא כּבר, בּימי ממשלתוֹ הקצרים של מַקדוֹנַלד, ממשלת הפּוֹעלים בּאנגליה⁵, היה יחס אחר אלינוּ מצד הממשלה. היה משׂא-וּמתן בּדבר חוּקת העבוֹדה, משׂא-וּמתן עם פּוֹעלי הרכּבת. עכשיו, משהלך הפּקיד הליבּרלי הֶרבֶּרט סמוּאל, וּבמקוֹמוֹ עתיד לבוֹא פּקיד צבאי, משתנה מיד יחס הפּקידים, שאינם אלא עוֹשׂים רצוֹן אחרים.

וכאן, בּישוּב, סגרה עלינוּ האיבה מכּל צד, המלחמה מתנהלת נגדנוּ דרך הקוֹנגרס, דרך העתוֹנוּת, בּאיוּמים על בּיטוּל תקציב העבוֹדה, על פּיזוּר עיריית תל-אביב, הכּוֹרעת כּביכוֹל תחת ״שלטוֹן״ הפּוֹעלים. מפיצים על הפּוֹעל עלילוֹת, מתכּוונים להוֹריד אוֹתנוּ למדרגת משרתים לעליה הבּהוּלה עם הבּנין האַבּסוּרדי, שאינוֹ מסַפּק כּל צרכי התישבוּת וכל צרכי תעשׂיה. רוֹצים להפוֹך אוֹתנוּ לתנוּעה טרייד-יוּניוֹניסטית, מחוּסרת מעוּף, לפוֹעלים מסכּנים, טעוּנים רחמים, הנלחמים על הוֹספה של גרוּש ליוֹם. זוֹהי שאיפתם הכּללית של הקבּלנים, ״המזרחי״, פּקידי פּיק״א והמרכּז התל-אביבי גם יחד.

אוּלם מצד זה אין לנוּ כּל חשש סכּנה. העוּבדה שעשׂרה מחברינוּ הלכוּ כּבוּלי-שלשלָאוֹת לעכּוֹ⁶, בּזמן שפּוֹשעים מתהלכים חפשים בּחוּצוֹת, אינה מסוּכּנת לתנוּעת הפּוֹעלים. היא אך מוֹרידה את הניבוֹ המוּסרי והתרבּוּתי של הארץ. אם שני חברינוּ, שליחי הסתדרוּת הבּנין, יוֹשבים אסוּרים בּיפוֹ, הרי זה קשה להם וּלמשפּחוֹתיהם ואנוּ משתתפים בּצערם, אבל אין זה מַפחיד את הציבּוּר שלנוּ הרגיל לתת קרבּנוֹת לשם האידיאלים שלוֹ. קרבּנוֹתיו רק מַגבּירים את כּוֹחוֹ. ציבּוּר הפּוֹעלים לא יכּנע בּפני רדיפוֹת המשטרה ושִׂטנוֹת הקבּלנים. גדוֹל כּוֹחנוּ הכַּמוּתי והאֵיכוּתי, הכּלכּלי, הפּוֹליטי והתרבּוּתי. אבל לא עשׂינוּ את כּל הנחוּץ כּדי לתת את התשוּבה המַתאימה לפּרצדנט מסוּכּן זה, המשתמש לגבּי אגוּדה מקצוֹעית בּחוֹק של מניעת פּרעוֹת, בּפקוּדה זמנית בּנוֹגע למסיתים בּין דת ודת וּבין גזע וגזע. אם חוֹק זה מכוּוָן להרבּוֹת שלוֹם, הנה השימוּש בּוֹ נגד אִרגוּן חוּקי של הפּוֹעלים עלוּל לזרוֹע מרירוּת כּזוֹ בּלב הפּוֹעל, שתסַכּן בּאמת את כּל הסדר בּארץ. הכּרוּזים האַרסיים הללוּ של הקבּלנים, האַתמוֹספירה נגד הפּוֹעל שהם משתדלים ליצוֹר, הם המסַכּנים את שלוֹם הארץ.

תנוּעתנוּ הגדוֹלה הִנָה רבוֹלוּציוֹנית בּמטרוֹתיה היסוֹדיוֹת, אינה מסתפּקת בּעבוֹדה ליד בּנינים בּתל-אביב. שאיפוֹתיה הלאוּמיוֹת והסוֹציאַליוֹת הן גאוּלה שלמה של העם והמעמד, יצירת עבוֹדה קוֹלקטיבית משוּחררת מכּל ניצוּל שהוּא – תנוּעת מַהפּכנית זוֹ שלנוּ אחזה מראשיתה ועד היוֹם בּדרכים לוֹיאליוֹת, בּאמצעים דמוֹקרטיים וּביצירה כּלכּלית, לא בּגלל השפּעה קפּריסית של מנהיג זה אוֹ אחר, אלא בּתוֹקף הפּרוֹבּלימוֹת המיוּחדוֹת שלנוּ: יצירת משק לאוּמי על ידי המעמד העוֹבד. וּלפיכך השקענוּ את מיטב כּוֹחוֹתינוּ בּיצירתנוּ הישוּבית, הקוֹאוֹפּרטיבית והתרבּוּתית. אוּלם דרכּם זוֹ של הקבּלנים, של הממשלה, פּקידיה ושוֹפטיה המפריעים ליצירתנוּ וּמגבּירים את המרירוּת בּלבבוֹת, עלוּלה להביא לישוּב כּוּלוֹ תוֹצאוֹת רעוֹת. כּך היא דרכּם של המעמדוֹת השליטים מחוּסרי כּל השקפה היסטוֹרית בּספרד (וּברוּסיה, בּעָבר), המנסים לעכּב את נצחוֹנוֹתיו הבּשֵלים של הפּוֹעל והם שיוֹצרים קַטַקליזמים, מלחמוֹת ללא-טעם ההוֹרסוֹת וּמחריבוֹת את חיי המדינה. מעשׂיהם האחרוֹנים של אוֹיבינוּ כּאן מכוּוָנים לערער את האמוּנה של הפּוֹעל בּכוֹחוֹת עצמוֹ, בּאפשרוּת של יצירה כּוֹבשת וּמתקדמת בּסדר, להפוֹך את הארץ לגי-חזיוֹן של התגוֹששוּת מיוֹאשת, לשׂמחת לבּם של האימפּריאַליסטים האנגלים, של מחנה מוּסא כּאזם ⁷ ושל אוֹיבינוּ מבּית.

למען העליה ההמוֹנית, לא זוֹ הספסרית, שהרוּח מביאה אוֹתה ורוּח מצוּיה יכוֹלה לשׂאת אוֹתה – למען מַהפּכת העבוֹדה והיצירה – אנוּ מעוּנינים שמלחמת הפּוֹעל והגנת ההסתדרוּת תיעָשׂינה בּדרכים לוֹיאליוֹת. וּפקידי הממשלה הם הראשוֹנים שהפריעוּ לנוּ בּעבוֹדתנוּ החוּקית. עלינוּ איפוֹא למחוֹת בּקוֹל שישָמע בּארץ וּבחוּץ-לארץ, שיגיע לקוֹנגרס הציוֹני ולפּרלמנט האנגלי. קוֹלנוּ לא ישוּב ריקם, הריאַקציה בּארץ לא תוּכל לעמוֹד בּפני ציבּוּר הפּוֹעלים שיתלכּד עכשיו סביב הסתדרוּתוֹ בּיתר כּוֹח. עלינוּ לחזק את ההסתדרוּת מבּפנים לבל יִדח ממנוּ נידח. רק בּהיגָלוֹת פּרצים בּאניה מתחילים העכבּרים לברוֹח. בּזמן של גיאוּת לתנוּעה מַהפּכנית אין בּגידה ואין בּריחה מהמחנה. ואת מחננוּ עלינוּ לבצר עכשיו מבּפנים, בּיתר אִרגוּן וּבהגבּרת העבוֹדה, התרבּוּת וההסבּרה. עלינוּ לשׂים אל לב כּי מחננוּ, המוֹנה עכשיו 20 אלף, הוֹלך ורב. הרבבוֹת מוֹסיפוֹת לבוֹא וכל הפּוֹנה לעבוֹדה, גם אם הוּא מן ״המעמד הבּינוֹני״, פּוֹנה אל ההסתדרוּת. ההמוֹנים הרחבים מַצריכים טיפּוּל מסוּדר מתוֹך הבנה, התמַסרוּת ואהבה. לא רחוֹק היוֹם, שכּוֹחוֹת האמוּנה בּהתישבוּת עממית בּמדינה יהוּדית עוֹבדת יתגבּרוּ על הדכּאוֹן הזמני הבּא בּסיבּת עליה חַסרת-שרשים, בּסיבּת ״בּנין״ משקי חסר-יסוֹד. עוֹד נכוֹנוּ לנוּ ימים של חלוּציוּת חדשה, של מפעלים ישוּביים כּבּירים, אשר עד היוֹם ראינוּם אך בּחזוֹן. הם הוֹלכים וּקרֵבים ולקראתם עלינוּ להיכּוֹן. וּמלחמת הקבּלנים והמשטרה בּפּוֹעל תביא לידי הגבּרת כּוֹחנוּ והכשרתנוּ למפעלים רבוֹלוּציוֹניים שבּיצירה ישוּבית-סוֹציאלית.

בפרוע פרעות בפועלים / ברל כצנלסון

¹

ימי בּין-הזמנים בּשלטון הארץ, ערב בּוֹאוֹ של הנציב החדש, הפכוּ בּפקוּדה נַעלמה והיוּ לימי התנַקשוּת בּפּוֹעל הארץ-ישׂראלי. חיפה היתה לגֵי פרעוֹת. המשטרה הראתה את כּוֹחה. התנפּלוּת על המוֹן שקט, מהלוּמוֹת, מַאסרים. כּבלים. גם המשפּט המקוֹמי המהוּלל, אשר לא אחת טעם הישוּב היהוּדי את טעם צדקתוֹ, גילה את ציפּרניו: בּיפוֹ הוּצאה מבּית-גנזיה “פּקוּדה של מניעת-פּשעים”, כּביכוֹל (אשר הוּצאה בּשעתה כּנגד מסיתים לפרעוֹת בּין גזעים ודתוֹת) ועל יסוֹדה, מבּלי כּל חקירה רצינית, מבּלי גביית עדוּת הגוּנה, נדוֹנים נאמני הפּוֹעלים, עסקני האגוּדה המקצוֹעית, לכלא. בּחיפה מתגלה פּתאוֹם חוֹק של “איסוּר כּניסה לבית זר” וחוֹק זה משמש שוֹט נגד פּוֹעלים שוֹבתים, בּתוֹאנה שמַסד לבנין הרי הוּא “בּית זר”, ונשכּחת פּקוּדה מפוֹרשת של הנציב העליוֹן, המַתירה בּדברים בּרוּרים את עמידת הפּוֹעלים על המשמר (פּיקֶטבּלע"ז) בּימי שביתה וּמחייבת את המשטרה לנייטרליוּת מוּחלטת. ונמצא פּתאוֹם “חוֹק ההתקהלוּת” המשמש אוֹת למשטרה לפרוֹע פּרעוֹת בּפוֹעלים שוֹבתים ועוֹברים לתוּמם.

כּתוּמם בּאוּ אלה. ואנחנוּ, מלוּמדי-נסיוֹן, יוֹדעים כּי מעשׂים מעֵין אלה אינה נעשׂים בּעָלְמָא. אינם בּאים מאליהם. והפּרעוֹת אשר נערכוּ אתמוֹל על ידי המשטרה הערבית וּמפַקדה האנגלי לא בּכדִי בּאוּ. יש, כּנראה, יד נעלמה, המעוּנינת לקַדם את פּני הנציב החדש בּפּוֹגרוֹם, אם לא על יהוּדים סתם, הרי לפּחוֹת על פּוֹעלים יהוּדים. יש, כּנראה, יד מעוּנינת להוֹציא את הפּוֹעל העברי החוּצה וּלהציגוֹ כּאֶלֶמנט מסוּכּן לשלוֹם הארץ, ונעשׂים מעשׂים של פּרוֹבוֹקציה, אשר תכליתם להוֹציא את תנוּעת הפּוֹעלים מגִדרה.

וּמלאכתם של הפּוֹרעים מוּקֶלת על ידי “טובי” הציבּוּר. הישוּב לא נע ולא זע! אוֹהבי ה“סדר”, הבּלתי-מַעמדיים וּבלתי-מפלגתיים, למה יֶחרדוּ ולמה יִרגשוּ בּשעה שפּוֹעלים מוּכּים ונאסרים? הלא רק פּוֹעלים הם! הקוֹנצֶפּציה הלאוּמית והדמוֹקרטית שלהם אינה נפגמת על ידי כּך, חס ושלוֹם. וּמי שהוּא ודאי גם מחַכּך בּחשאי את הידים להנאתו: אַדרבּא, יוֹסיפוּ לקח! מה שאין אנוּ יכוֹלים להשׂיג בּאמצעינוּ שלנוּ, ישׂיג המַגלב של האירלַנדי-האנגלי. וגם אוֹפיצר המשטרה היהוּדי והשוֹפט היהוּדי לא ימנעוּ את עזרתם.

השׂריד של הועד הלאוּמי, כּביכול, שוֹתק. העיריה מקבּרת את השאלה בּועד הפּוֹעל. העתוֹנוּתה“לאוּמית” חציה בּמסיתים וחציה בּשוֹתקים. עברה בּשתיקה כּשוַעדת החקירה גילתה ²את תעלוּלי “המזרחי” בּחיפה לפני הקוֹנגרס, מחרישה עכשיו כּשתעלוּליו בּימי הקוֹנגרס משמשים אמתלה לפרעוֹת המשטרה. שתקה בּשעה שבּשרירוּת הפּקידוּת גוֹרשוּ הפּוֹעלים היהוּדים מכַּבָּרָה ³, שתקה בּשעה שסילוּף-משפּט הוֹשיב בּכּלא עסקני ציבּוּר ⁴, אשר חטאם הוּא שאינם ציוֹנים כּלליים אלא עסקני פּוֹעלים. זוֹהי האַתמוֹספירה הציבּוּרית בּה מנהל הפּוֹעל את מלחמתוֹ בּארץ.

לא הפּעם הראשוֹנה היא לוֹ לפּוֹעל בּארץ להיוֹת בּוֹדד בּמערכה. ולא רק בּענינים “מעמדיים”, כּי אם גם “לאוּמיים”, לפי ההגדרוֹת המקוּבּלוֹת. לא נשכּחוּ מלבּנוּ ימי תל-חי, המהוּללים עכשיו בּפי כּל. בּדידוּתוֹ זוֹ של הפּוֹעל לא תרַפּה את ידיו. הוּא לא יתן את עצמוֹ ליוֹקשים, לא יכָּשל בּפּרוֹבוֹקציוֹת הטמוּנוֹת לרגלוֹ, והקרבּנוֹת אשר תנוּעת הפּוֹעלים מביאה בּימים האלה לא יהיוּ לשוא. הם ישמשוּ נקוּדת-אחיזה למלחמה מאוּששת על זכוּת השביתה והאִרגוּן, על חוּקי הגָנה, על תנאי קיוּם אנוֹשיים לעוֹבד.

אלוּל תרפ"ה.

¹

היוֹם, ח' בּאלוּל, שנה למוֹתוֹ של סירקין, הוּא אחד הימים שבּהם עוֹמדים חברינוּ וּממשיכים את המלחמה אשר הוּא הראשוֹן פּתח בּה מעל בּמת הקוֹנגרס, מעל בּמת הקוֹנגרסים הראשוֹנים. עכשיו, כּשצירי הפּוֹעלים בּארץ-ישראל וחַבריהם בּגוֹלה, הנפרדים למפלגוֹתיהם אבל מאוּחדים בּאגף עבוֹדה מאוּגד, בּן 65 חברים, עוֹמדים בּמערכה הכּבדה על כּבוֹד הציוֹנוּת, על כּבוֹד תנוּעת התקוּמה, שסכּנת הזדייפוּת צפוּיה לה מידי הרוֹב הציוֹני הבּעל-בּיתי – נזכּוֹר אוֹתוֹ, שהיה עוֹמד הָחֵל מן הקוֹנגרסים הראשוֹנים יחיד וּבוֹדד בּמערכה, נתוּן ללעג על חלוֹמוֹתיו ועל דרישוֹתיו, על אוֹמץ-רוּחוֹ ותוֹם-אמוּנתוֹ. עוֹד בּקוֹנגרס השני, כּשהֵגֵן על רעיוֹן של יצירת קרן לאוּמית, זכה הוּא לקריאה מפּי אחד מטוֹבי הציוֹנים: “צאוּ, הסוֹציאליסטים!”

נחמן סירקין² לא זכה לחיוֹת אִתנוּ, לעבוֹד אתנוּ בּמחיצה אחת, ואף על פּי כן שלנוּ הוּא כּוּלוֹ, כּוּלוֹ כּמוֹ שהוּא. הוּא היה אחד הזוֹרעים הראשוֹנים של הוָיתנוּ החדשה. מחוֹנן בּחוּש מיוּחד, הניתן אך ליחידי-סגוּלה, בּחוּש העתיד, נשׂא הוּא בּלבּוֹ את העוֹלם החדש העתיד לבוֹא לארץ בּידיו וּברוּחוֹ של העוֹבד העברי. בּשנים הראשוֹנוֹת של הציוֹנוּת צפה הוּא בּרוּחוֹ את ההתישבוֹת הקיבּוּצית, את ההוֹן הלאוּמי המיַשב וּבוֹנה, את העוֹבד העברי המחַדש את חיי האוּמה וּמחזיר לה את כּבוֹדה ועתידה, את תקוּמת השׂפה העברית, כּכוֹח רבוֹלוּציוֹני מַפרה. וּבבוֹאוֹ לימי זקנה לארץ, היה לוֹ האוֹשר המיוּחד בּמינוֹ לראוֹת בּראשית הגשמת רעיוֹן חייו, לראוֹת, להכּיר ולא להתנַכּר – אף זוֹ מַתת אלוֹהים. ואף אנוּ נתעשרנוּ בּבוֹאוֹ. לא רק כּאוֹהב דבק בּנוּ וּבמפעלנוּ. הוֹד מחשבתוֹ, חירוּת רוּחוֹ, אוֹמץ עמידתוֹ העשירוּ והעלוּ את עבוֹדתנוּ. הוּא עוֹד חלם לחזוֹר אלינוּ, ראה בּעיני רוּחוֹ את העתוֹן היוֹמי העברי של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אשר בּוֹ יבטא את עצמוֹ כּליל, אשר לוֹ יקדיש את כּוֹחוֹתיו השוֹפעים – וּבעצם מלחמתוֹ וחלוֹמוֹתיו נסתלק.

עוֹד נשוּב אל המוֹרה, ללמוֹד מסגוּלוֹתיו, לשתוֹת ממקוֹרוֹ.

¹

אוֹדה, מכתבוֹ של החבר בּר-אדוֹן² נגע בּי עד עוֹמק הלב. כּי מאוֹרע כּזה, כּיוֹם מלאוֹת חמש שנים לקיוּם גדוּד העבוֹדה³, יעבוֹר על ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ מבּלי שהדבר יצוּין, מבּלי שהדבר יגרוֹר מסירת דברים, סיפּוּרי ענינים, סיכּוּמים והערכוֹת (לָאו דוקא דברי תהילוֹת ותשבּחוֹת שבּרשמיוּת, כּי אם גם בּקוֹרת חברים) – הרי זה בּאמת חטא. ועוֹד יגדל החטא, אם נזכּוֹר כּי הימים האלה ימים קשים הם ליצירתנוּ הקיבּוּצית, והחוֹבה על אלה מאִתנוּ המדבּרים בּשער, לאַמץ את הידים היוֹצרוֹת וּלהַפנוֹת את תשׂוּמת-הלב למפעל הנרקם, גם אם ה“אָפנה” הפּוֹליטית פּוֹנה לוֹ עוֹרף.

אוּלם פּגעה בּי לא רק ההזכּרה כּי עבר עלינוּ יוֹם י"א אלוּל ואנחנוּ לא ידענוּ. פּגעה בּי קשה גַם נטייתוֹ של החבר בּר-אדוֹן לחשוֹב, כּי האַחריוּת היא על החברים “המוֹשכים בּעט”, אשר “מוֹחוֹתיהם” צריכים “להתעכּב על המאוֹרע” – ולא התעכּבוּ. כּאן טוֹעה החבר בּר-אדוֹן טעוּת קשה והרַת תוֹצאוֹת מסּכנוֹת.

בּחלוּקה זוֹ של מחננוּ לשנַים: חברים סתם, אשר זכוּתם לשתוק, ולחברים “מוֹשכים בּעט”, אשר חוֹבתם “להתעכּב על המאוֹרעוֹת” – אין אני יכוֹל להוֹדוֹת. אין לנוּ חברים “פּרוֹפֶסיוֹנַליים” לכתיבה. ועוֹד יוֹתר: אין חיינוּ המתיצרים על ידינוּ ניתנים כּלל לכתיבה של סוֹפרים פּרוֹפסיוֹנַליים. כּל כּתיבה אשר כּזאת אינה עלוּלה להניח כּלל את דעתנוּ ולדלוֹת את החִיוּת אשר בּמפעלנוּ. כּל הערך וכל המשקל שבּספרוּת העבוֹדה בּארץ הוּא בּזה שהדברים מסוּפּרים והענינים מתבּררים לא על ידי “מוֹשכים בּעט” כּי אם על ידי המשתתפים בּדברים. לא בּכוֹח הכּשרוֹן הספרוּתי גברה עתוֹנוּתנוּ עד הנה, כּי אם בּכֵנוּת הדברים הבּאים מִלִפְנַי וְלִפְנִים. בּרגע זה שמסירת עניני העבוֹדה והחיים לקוֹראים תיהפך אצלנוּ לִהיוֹת נחלת יוֹדעי-כּתוֹב, וחָדלה ספרוּת העבוֹדה להיוֹת את אשר היתה עד היוֹם. היא תהיה אוּלי לספרוּת של הַטָפָה, של הסבּרה ושל חקירה, אוּלי גם “תתרוֹמם” ותרכּוֹש חשיבוּת יתירה בּעיני “זָר לא יבין”, אוּלם היא תפסיד את חשיבוּתה לנוּ. ואוֹי לנוּ אם דברי חיינוּ וּמעשׂינוּ יסוּפּרוּ ויִדוֹנוּ אך מתוֹך אֵשנב המערכת.

וכאן אני רוֹצה להחזיר לחבר בּר-אדוֹן את טענת השתיקה: הנה עבר עלינוּ בּח' אלוּל יוֹם חג נַהלל, ונמצאוּ אנשים טוֹבים אשר הוֹדיענוּ בּטלפוֹן למערכת, כּי יוֹם זה יוּחג. והדבר נכנס ונחרת בּמוֹחוֹתיהם של אלפי קוֹראים. ונמצא חבר בּמקוֹם אשר ידע לבוֹא וּלספר לקוֹראים על פּרשת החג. הנה בּאַתנוּ היוֹם ידיעה מעֵין-חרוֹד, כּי מחר, י"ח אלוּל, חג הוּא להם: יוֹם השנה לעלייתם על הקרקע. איך זה קרה הדבר לבָשתנוּ, כּי על חג הגדוּד נוֹדע לנוּ היוֹם, לאחר המעשׂה, רק מפּי הידיעה שבּגליוֹן? הרשאי בּמקרה זה החבר בּר-אדוֹן להתרעם על עתוֹן ההסתדרוּת ועל עתוֹני המפלגוֹת ולא תשוּב תרעוּמתוֹ אל חיקוֹ?

דברים אלה לא בּאוּ למען הסיר את האַשמה מראש “דבר” וַהֲטִילָהּ על ראשי אחרים, – נחמה מוּעטה היא זוֹ – כּי אם מתוֹך רצוֹן שהדבר יתוּקן בּ“דבר” לכל הפּחוֹת להבּא. המכתבים הרבּים שנשלחוּ מצד המערכת, ההזמנוֹת הפּרטיוֹת לחברים לא עזרוּ. אוּלי תעזוֹר התוֹכחה המגוּלה. השתיקה בּין אם היא בּאה מתוֹך רשלנוּת, בּין מתוֹך אדישוּת, מקפּחת גם את המפעל הישוּבי וגם את עתוֹן ההסתדרוּת ועוֹד יוֹתר את החָבר-הפּוֹעל-הקוֹרא הרוֹצה ללמוֹד ולדעת ואינוֹ נַענה.

ואגב ישָמעוּ הדברים לא רק בּגדוּד-העבוֹדה בּלבד.עוֹד רבּים אצלנוּ המפעלים והנקוּדוֹת, אשר למרוֹת בּקשת המערכת, רשמית וּבלתי-רשמית, אין עדיין חייהם ועניניהם נפקדים מעל עמוּדי “דבר”. מכתב זה הַזמנה נוֹספת להם, להזכּירם את חוֹבתם למפעלם, לעתוֹנם, לקוֹראים.

אלוּל תרפ"ה.

^{1 2}

בּגליוֹן זה ניתן מקוֹם לכתב מחריד: לתשוּבת הועד של נחלת-יהוּדה. מתגלה תמוּנה מחרידה של המצב הקרקעי אשר בּוֹ מתבּוֹסס מוֹשב אוּמלל זה בּמשך כּמה שנים, מבּלי שהאנשים אשר בּידיהם נתוּן הדבר לתקּנוֹ יַפנוּ את לבּם לכך. אוּלם האמת ניתנת להיאָמר, לא פּחוֹת מחוֹסר הקרקע מחריד בּתעוּדה זוֹ, וּבמאוֹרע שקָדַם לתעוּדה, גם חוֹסר כּל תפיסה חברתית הסתדרוּתית.

אנוּ קוֹראים את החלק הראשוֹן וּמרגישים בּצערם וּבעֶלבּוֹנם של האנשים העוֹבדים, אשר הוּצגוּ כּאילוּ בּמזיד בּמצב של דלוּת מנוּולת, של עמל סיזיפי בּמשך שנים. אנוּ קוֹראים את החלק השני וּמרגישים כּאילוּ הכּוּ את לחָיינוּ בּחרפּה. הכּוֹתבים עצמם אינם מרגישים, כּנראה, מתוֹך מרירוּת-המצוּקה, את אימת הקלוֹן אשר הנחילוּ לעצמם, למוֹשבם ולַציבּוּר כּוּלוֹ אשר עליו הם נמנים.

לא לנוּ הרשוּת לדוּן על עצם הסכסוּך הקרקעי שבּנחלת-יהוּדה. המרכּז החקלאי החליט, הועד הפּוֹעל אישר. וגם אחרי החלטוֹת אֵלוּ יש, כּמוּבן, מקוֹם לערער. סכסוּכים כּבדים מזה נפתרוּ אצלנוּ על ידי משפּט-חברים, על ידי בּית-הדין העליוֹן של ההסתדרוּתּ. והרשוּת היתה בּידי נחלת-יהוּדה לאחוֹז בּכל האמצעים ההסתדרוּתיים להגן על דרישותיה. אוּלם נחלת-יהוּדה מצאה לה דרך אחרת לפתוֹר את הסכסוּך. לא החלטת המרכּז החקלאי, – אשר חבריו היוּ מכַתתים את רגליהם גם בּחצות לילה למען הוֹציא בּמַשהוּ את נחלת-יהוּדה ממצוּקת חוֹסר הקרקע, ולא לילה אחד הִדידוּ שנָת מעיניהם ליַשב בּנחלת-יהוּדה את סכסוּכיה הפּנימיים – היתה מכריעה בּשביל נחלת-יהוּדה ואף לא מכתביו, אַזהרוֹתיו וּמשלחוֹתיו של הועד הפּוֹעל. נחלת-יהוּדה החליטה, כּי כּוֹחה ועוֹצם ידה הם יכריעוּ. לא פּרט זה אוֹ אחר של המוֹשב השתמש – בּשעה שאין אדם נתפּס על צערוֹ – בּמעשה-אַלָמוּת, כּי אם המוֹשב כּוּלוֹ, בּאסיפוֹתיו הכּלליוֹת, החליט כּי בּסיכסוּך פּנימי-הסתדרוּתי אין טוֹב מאשר להכריע בּכוֹח האַלָמוּת. הטרקטוֹר אשר נשלח מטעם ההסתדרוּת לחרוֹש את האדמה החדשה, הנוֹעדה לקבוּצה – הוּבטל מעבוֹדה והוּחזר ריקם.

האין החזרה זוֹ של הטרקטוֹר, המזכּירה את הימים היוֹתר אפלים של פּוֹעלי העמים לפנים, מעידה על האוֹפל השׂוֹרר בּמוֹחם ונפשם של עוֹשׂי המעשׂה?

אוּלם מדברי “התשוּבה” ניכּר, שגם לאחר המעשׂה לא עמדוּ, כּנראה, חברי נחלת-יהוּדה על כּל הנוֹרא שבּדבר, ואינם מרגישים אפילוּ מוּסר-כּלָיוֹת על הפּרץ אשר פּרצוּ בּחוֹמת ההסתדרוּת. הם “מכחישים וּמתקנים” את דברי המרכּז החקלאי. אם המאכּז החקלאי כּוֹתב: “התנפּלוּ על שליחי ההסתדרוּת בּחרָפוֹת וּבגידוּפים והוֹדיעוּ כּי לא יכָּנעוּ לשוּם החלטה המתנגדת לדעתם”, “מתקנים” בּעלי-התשוּבה: “אנו מצהירי בּפירוּש שזה לא היה כּך. אמנם נשמעוּ צעקוֹת וּביטוּיים בּלתי מנוּמסים של חברים נרגזים. אבל חברי ועד המוֹשב הסבּירוּ בּשקט וּבנימוּס לח' ל. וּב. את עמדת המוֹשב. ואחרי זה הם נסעוּ. הטרקטוֹר נשאר עוֹמד בּמוֹשב 6 ימים רצוּפים, למרוֹת הפּצוּי של 8 לא”י ליוֹם". כּכה מתקנים חברי נחלת-יהוּדה את מעשׂי גבוּרתם, וככה הם “מתקנים” את דברי המרכּז החקלאי: לא “התנפּלוּ בּחרפוֹת וגידוּפים” אלא “נשמעוּ צעקוֹת וּביטוּיים בּלתי מנוּמסים”, לא “הוֹדיעוּ כּי לא יִכּנעוּ”, אלא “הסבּירוּ בּשקט וּבנימוּס”, “והטרקטוֹר נשאר עוֹמד”.

וחברי נחלת-יהוּדה פּוֹנים עכשיו דרך העתוֹנוּת לציבּוּר העוֹבדים וּמתארים לפניו את האַכזריוּת של ההסתדרוּת, וּמבּיעים את תקוָתם כּי ציבּוּר העוֹבדים “יבין את חבריו המתענים”. ודאי צריך ציבּוּר העוֹבדים להבין לנפש חבריו הנתוּנים בּמצוּקה, גם לנפש חברים שחטאוּ, אוּלם האִם צריכה הבנה זוֹ להגיע עד כּדי ערעוּר יסוֹד קיוּמוֹ של הציבּוּר הזה? גם חברי נחלת-יהוּדה צריכים להבין, כּי ההסתדרוּת אינה קיימת לשם כּך שיהיוּ מתקרבים אליה בּשעת הנאה וּמשתמטים ממנה בּשעה שהיא מטילה חוֹבוֹת, וּמתנקמים בּה בּאוֹפן מַחפּיר בּשעה שנתוּנים בּמצוּקה. כּל פּעוּלתה של ההסתדרוּת קיימת על יסוֹד התאַגדוּת חפשית מתוֹך הכּרה ורצוֹן. וּבהתאגדוּת אשר כּזאת אי אפשר שדברים יִפָּתרוּ בּאוֹפן אחר מאשר על ידי בּירוּרים פּנימיים וגם (הוֹי, מלה מַפחידה!) משמעת הסתדרוּתית. כּל המנסה לפתוֹר את שאלוֹת חיינוּ בּתוֹכנוּ בּדרך של אַלָמוּת גוּפנית אוֹ גם אַלמוּת ציבּוּרית, בּפנִיה לכוֹחוֹת העוֹמדים מחוּץ לציבּוּר העוֹבדים, הנהוּ נוֹעץ חרב בּבית ההסתדרוּת, ושוֹלל כּל יסוֹד מוּסרי לקיוּמה. וּבשעה שאוֹיבים מן החוּץ התחבּרוּ יחד להתנַכּל להסתדרוּת וּלהפּילה, התנקשוּ חברי נחלת-יהוּדה בּנפש-ההסתדרוּת.היבינוּ זאת סוֹף סוֹף, והיבקשוּ דרך לתקן את המעוּוַת?

אלוּל תרפ"ה.

¹

בּא אלינוּ אוֹרח חשוּב. אֵבּ. כּהן², עוֹרך ה“פוֹרברטס” שבּניוּ-יוֹרק, העתוֹן היהוּדי הנפוֹץ בּיוֹתר. אדם העוֹמד זה 40 שנה וָמעלה בּמערכת החיים של הפּוֹעלים היהוּדים בּאמריקה, בּא להתבּוֹנן לעבוֹדתנוּ. בּא, כּפי שאנו מאמינים, בּכונוֹת כּנוֹת, להסתכּל בּחיינוּ, להכּירם לדעת וּלספר לפּוֹעלים היהוּדים ולהמוֹני העם בּאמריקה את אשר ראוּ עיניו בּארץ-ישׂראל.

ידוֹע ידענוּ כּי אבּ. כּהן אינוֹ נמנה על אוֹתן המפלגוֹת של הפּוֹעלים היהוּדים המרגישים קרבת-רוּח להסתדרוּתנוּ. לא נעלם מאִתנוּ, כּי בּינינוּ מַפרידים חילוּקי-דעוֹת עמוּקים: על עתידוֹ של העם העברי, על תפקידוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּאוּמה, על יעוּדה של ארץ-ישׂראל בּחיי עמנוּ. ואת חילוּקי-הדעוֹת האלה אין לנוּ כּל רצוֹן לטשטש. כּל מַהוּתנוּ שלנוּ מצַוה עלינוּ את מלחמתנוּ על דעוֹתינוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, עד הנצחוֹן.

וּאוּלם כּל הצדדים המפרידים הללוּ אין בּכוֹחם להעלים את הקוים המקָרבים וּמאַחדים, אין בּכוֹחם למחוֹק את רגש הכּבוֹד וההערכה לאדם, שהיה מראשית נעוּריו אחד החלוּצים הראשוֹנים של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. חזקה על פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אשר בּכל מקצוֹעוֹת חייהם הוּטל עליהם להיוֹת חלוּצים, – כּי יֵדעוּ להעריך את חלוּצי הסוֹציאַליזם היהוּדי כּערכּם האמיתי.

בּשנים של דכּאוֹן כּלכּלי ותרבּוּתי, בּקרב אנשים אשר הגוֹרל עֲקָרָם וקיבּצם למדינה אחת, פּליטי פּרעוֹת, תלוּשים מבּיתם – הדליק קוֹמץ קטן של אידיאליסטים את לפּיד הסוֹציאַליוּת. וּמראשוֹני הראשוֹנים היה אבּ. כּהן.

מַהי תמוּנת הפּוֹעל-המהַגר היהוּדי בּחשכת הימים ההם? 18–16 שעוֹת עבוֹדה מפרכת בּיוֹם. ניצוּל איוֹם. עבוֹדת “זיעה”. דלוּת ועזוּבה, בּדידוּת וּתלישוּת ממשפחתוֹ. דירה מזוּהמת. פּינת חדר. חיים רוּחניים יהוּדיים טרם היוּ בּארץ. היוּ רק חוּגים קטנים של אינטליגנציה הוֹזה הזיוֹת, וּמדבּרת בּאסיפוֹתיה רוּסית. מחשבתם הקוֹסמוֹפּוֹליטית על גאוּלת הפּוֹעל לא ידעה אפילוּ לדבּר לפּוֹעל היהוּדי בּלשוֹנוֹ.

אבּ. כּהן היה הראשוֹן בּין כּל אלה שהתחיל לדבּר אל הפּוֹעל היהוּדי כּלשוֹנוֹ. אוֹתוֹ הבינוּ, סביבוֹ התלקטוּ. הוּא מצא את הגשר אל ההמוֹנים, הוּא הכניסם אל תחת כּנפי ה“יוּניוֹן”. עשׂרוֹת שנים יצא בּמַערכוֹתיהם. לא לחינם שוֹמר לוֹ הדוֹר ההוּא אמוּנים והערצה.

וּכשהתנוּעה נתרחבה, והתעמוּלה בּעל-פּה לא הספּיקה, והתחילה המלחמה רבּת המסירוּת והקרבּנוֹת ליצירת עתוֹנוּת הפּוֹעלים – הוֹפיע גם כּאן אבּ. כּהן כּאחד הראשוֹנים, ואוּלי הראשוֹן.

לא נשׂים שקר בּנפשנוּ, גם בּשעת קבּלת פּני אוֹרח, לאמוֹר, כּי קלַסתר-פּניה של עתוֹנוּת זוֹ, אשר בּראשה עוֹמד אבּ. כּהן, מניח את דעתנוּ. לאי-כּבוֹד היה זה גם לנוּ גם לאוֹרח אילוּ היינוּ מסתירים תחת לשוֹננוּ, כּי תביעוֹת רבּוֹת יש לנוּ לעתוֹנוּת הפּוֹעלים בּאמריקה, וכי אין אנוּ מסתלקים כּלל מתביעוֹתינוּ. אוּלם אנוּ יוֹדעים גם את הסביבה ההיסטוֹרית אשר בּה התחילוּ את פּעוּלתם ראשוֹני הסוֹציאַליסטים היהוּדים, ויוֹדעים כּי מתחת למוּשׂגי הסוֹציאַליזם ה“קוֹסמוֹפּוֹליטי” פּעם לה עממי חם, והוּא אשר הרים את ההמוֹנים היהוּדים משפלוּתםוּמדכאוֹנם והוֹציאם למרחב החיים החברתיים.

אנוּ, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, רוֹאים את המוֹני הפּוֹעלים היהוּדים שבּכל העוֹלם כּאוֹרגניזם אחד. הוּא אמנם מפוּזר בּכל קצוי תבל, מפוֹרר למפלגוֹתיו, חלקים רבּים בּתוֹכוֹ מתכּחשים למפעלנוּ, אוּלם אנוּ רוֹאים בּוֹ את אחינוּ, את חברנוּ. עצם מעצמנוּ וּבשׂר מבּשׂרנוּ. וּכשאנוּ פּוֹגשים הפּעם על אדמת ישׂראל את אחד החלוּצים הראשוֹנים של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, אנוּ אוֹמרים לוֹ: בּוֹא, התבּוֹנן וּראֵה! הכּל פּתוּח לפניך. ואם לבּך עוֹדנוּ צעיר כּדי התרשם בּאמת, ואם מוֹחך חפשי הנהוּ ממשפּטים קדוּמים וּמיחסים נוֹשנים – תראה ותלמד ותכּיר כּי הדבר ההוֹלך ונעשׂה כּאן חשוּב הנהוּ לפּוֹעל היהוּדי בּאשר הוּא שם: כּי ענין זה, שהתחיל בּקוֹמץ חלוּצים, גדוֹל ערכּוֹ כּיוֹם בּשביל המוֹני העם, וערכּוֹ זה הוֹלך וגדֵל. ואם בּימים עברוּ לא הלך לבּך אחרי ה“חלוֹם” הרי חוֹבתך להוֹדוֹת בּמציאוּת החיה, בּמפעל היצירה, אשר עמל רבבות פּוֹעלים וּמַשׂא-נפש אידיאלי של עם שלם שקוּעים בּתוכה. חוֹבתך לראוֹת כּי בּעמל חלוּצים הוּכשרה קרקע זוֹ והיתה בּית-קבּוּל וּמקלט לאלפים ולרבבוֹת. וּברוּר, כּל מה שכּוֹח היצירה הציבּוּרית יִגדל – תתגַלינה האפשרוּיוֹת, וירחב כּוֹח הקליטה, וארץ קטנה זוֹ תקבּל ותשריש המוֹנים המוֹנים. עכשיו כּבר אין צוֹרך להיוֹת חוֹלם חלוֹמוֹת, כּדי לראוֹת את החזיוֹן הזה המתדפּק על דלתנוּ. אין צוֹרך להיוֹת ציוֹני דוקא כּדי לראוֹת כּי בּימינוּ ארץ זוֹ היא היא ארץ העליה והעבוֹדה, וּבתגרת המאוֹרעוֹת, שאינם תלוּיים בּנוּ, – הארץ היחידה לקליטת ההגירה היהוּדית. כּמוֹ כן אין צוֹרך שאדם יוֹדה בּכל עיקרי האמוּנה שלנוּ, כּדי שיִראה נכוֹחה, כּי בּשנים אלה של דלדוּל תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, של התנַונוּת כּלכּלית של המוֹני העוֹבדים היהוּדים, של חוּרבּן מקוֹרוֹת המִחְיָה של העם, הוֹלכים ונבראים כּאן, דוקא כּאן, חיים של עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית, חיים שיש בּהם מאוֹר האידיאה הגוֹאלת, חיים שיש בּהם חירוּת ותרבּוּת ויצירה סוֹציאליסטית, חיים המאירים מכּאן, כּעמוּד-אש, לכל הצעיר והאמיץ שבּיהדוּת, וקוֹראים אוֹתוֹ לחיי גבוּרה ויצירה.

הכּירוּ זאת טוֹבי האישים של הסוֹציאַליזם העוֹלמי: מַקדוֹנַלד³, בֶּרנשטיין⁴, בּלוּם⁵ ורבּים אִתם. עתידים להכּיר זאת סוֹף סוֹף גם הסוֹציאליסטים היהוּדים⁶, אם יחסיהם המפלגתיים לא יעַוורוּ את עיניהם. ואם אבּ. כּהן יכּיר בּזה, תתגלגל על ידוֹ הזכוּת להרים וּלהעשיר את חייו של הפּוֹעל היהוּדי בּאמריקה וּלהגבּיר את קשרי החברים בּינוֹ וּבינינוּ.

אנוּ בּטוּחים כּי חברינוּ בּארץ, בּכּפר וּבעיר, יפתחוּ לפני אבּ. כּהן את שערי אגוּדוֹתיהם וּמשקיהם. בּכל מקוֹם אשר יד יהוּדית עוֹבדת, בּמַחרשה וּבמַעדר, בּכף הסַיידים וּבאיפסר הגמל, וּליד קַטר הרכּבת, יקבּלוּהוּ החברים בּסבר הראוּי לוֹ, בּאשר יפגשוּהוּ.

תשרי תרפ"ו.

לאסיפת הנבחרים / ברל כצנלסון

יוֹם הבּחירוֹת עוֹמד מאחרי כּתלנוּ. לא פּעם דחוּ, לא פּעם הכשילוּ – הפּעם, כּנראה, יקוּם הדבר. אין להתעלם מֵראוֹת כּי הדחיוֹת וההכשלוֹת הרבּוֹת ריפּוּ לא מעט את הידים, גרמוּ לא מעט לרוֹפף את האמוּנה בּעצם האפשרוּת להקים מבִּפְנים את אִרגוּן-הישוּב, כּל עוֹד לא הוֹדוּ בּוֹ הכּוֹחוֹת החיצוֹניים, כּל עוֹד הוּא זקוּק למלחמה קשה על זכוּת קיוּמוֹ ועל סַמכוּתוֹ. אוּלם זאת תהא ההכשלה האמיתית, אם בּני הישוּב יוָאשוּ מרעיוֹן האוֹטוֹנוֹמיה הישוּבית, אם מתוֹך רפיוֹן-רוּח ישליכוּ את יְהָבָם על ימים רחוֹקים, על כּוֹחוֹת חוּץ אשר יקימוּ לנוּ את כּל הדרוּש על תלוֹ. כּל עוֹבד בּארץ השוֹאף בּאמת לישוּב יהוּדי אוֹטוֹנוֹמי על אדמה זוֹ אַל יסתלק ממאמצים ואַל יֵרָתע מפּני המכשוֹלים. נכון הדבר, בּשנים האחרוֹנוֹת היתה בּכל פּזוּרי גלוּתנוּ המלחמה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית קשה וּמרה וגם דלת-תוֹצאוֹת: מחוּץ, מצד השלטוֹנות, הֵצֵרוּ את צעדיה ודחקוּ את רגליה; מבּפנים, נתקלה בּבגד וּבכחש, אם מפּני חשבּוֹנוֹת ואינטרסים מפלגתיים, אם בּשל פנִיוֹת ריאַקציוֹניוֹת, ואם בּגלל רוּחוֹת-מנשבוֹת רבוֹלוּציוניות. אוּלם גם בּגוֹלה עדיין לא נחתמה פּרשת המלחמה על אִרגוּן העם כּכוח משפּטי-ציבּוּרי-תרבּוּתי. עוֹד עתידה היא להתחַדש אף שם. על אחת כּמה וכמה אצלנוּ כּאן נוֹספוּ לנוּ כּמה כּוֹחוֹת עֵזר להקמתה וּלקיוּמה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית: הישוּב היהוּדי המרוּכּז בּהמוֹניו בּמחוֹזוֹת טריטוֹריאַליים, החי למעשׂה חיים חברתיים וכלכּליים אוֹטוֹנוֹמיים – הוּא הנהוּ הערוּבּה הכי-טוֹבה לעתידה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, כּי תתגבּר על אינטרסים של כּנוּפיוֹת, כּי תגיע גם לכוֹח, גם לסַמכוּת רחבה, גם לאישוּר חוּקי וּלהכּרה מדינית מצד הכּוֹחוֹת החיצוֹניים.

וציבּוּר הפּוֹעלים, אשר בּכוֹחוֹ הוּקמה אסיפת הנבחרים הראשוֹנה, הוּא יֵדע למַלא את חובתוֹ לעצמוֹ וּלמפעלוֹ גם הפּעם. הנָקל היה לנוּ לדרוֹש את דחיית הבּחירוֹת, אשר חלוּ אצלנוּ “בּין המצָרים”, בּשעה בּלתי-נוֹחה כּלל: רק זה השקענוּ כּוֹחוֹת עצוּמים בּחידוּש מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת, עתה עלינוּ להיכּוֹן וּלהכין את הועידה החקלאית, רבּת הענינים החשוּבים לגוֹרל כּל תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, ועל כּוּלם – כּל מַעינינוּ בּשעה זוֹ נתוּנים לביצוּר עמדוֹת העבוֹדה בּפני התרוֹפפוּת המצב הכּלכּלי בּארץ. אוּלם ידוֹע ידענוּ כּי דחיה אחרי דחיה נדחוּ הבּחירוֹת בּשל המרכּז ו“המזרחי”, ולא לנוּ להיוֹת בּין הגוֹרמים לדחיה נוֹספת.

אַל יהיה בּינינוּ כּוֹשל וּמשתמט.

יזכּוֹר כּל אחד מבּינינוּ, כּי קוֹל נוֹסף בּבּחירוֹת מַגבּיר את סַמכוּתה של אסיפת הנבחרים, את הפּרֶסטיג’ה של הישוּב העברי בּארץ בּפני משַׂנאיו ורוֹדפיו, כּי קוֹל נוֹסף לאגף העבוֹדה מגבּיר את כּוֹחוֹ של האגף כּוּלוֹ.

כּל פּוֹעל וכל פּוֹעלת – כּאיש אחד לאסיפת הנבחרים, אף אחד מבּינינוּ בּל יֵעָדר.

כּסליו תרפ"ו.

¹

אמש נפתחה הועידה הארצית של עוֹבדי הקרן הקימת. התאספוּ עסקנים עממיים, נאמנים, אשר בּעבוֹדתם התמה, בּטרדתם וּבחרדתם, מצטרפת פּרוּטה וּפרוּטה, קוּפסה וקוּפסה לחשבּוֹן גדוֹל, לחשבּוֹן של דוּנַמי קרקע הנגאָלים משעבּוּדם ונמסרים לרשוּתוֹ של עם ישׂראל.

הועידה מתכּנסת בּעוֹנה של שפל כּלכּלי ואוּלי גם רוּחני בּארץ. שפל זה אינוֹ צריך להשפּיל את ידי העוֹבדים. אַדרבּא, ה“גאוּת” העֲקָרה אשר עברה עלינוּ אך זה² והימים הקשים אשר הדבּקוּנוּ, צריכים לכל הפּחוֹת לשמש לנוּ לקח וּלהגבּיר בּנוּ וּלהעמיק בּנוּ את ההכּרה הקרקעית, את הכּרת ערך הקרקע, והקרקע הלאוּמי דוקא, כּיסוֹד ראשוֹן של מפעלנוּ הישוּבי. ה“עוֹנה” שחלפה היתה עשירה בּאוֹרוֹת מַתעים ובאילוּזיוֹת שוא. האוֹרוֹת כּבוּ והאילוּזיוֹת נתבּדוּ. אך זה היוּ רבּים ו“טוֹבים” בּציוֹנוּת, אשר היוּ נכוֹנים להשליך את כּל יהָבָם על ההוֹן הפּרטי, זה שהריח בּאדמת ארץ-ישׂראל ריח של עסק טוֹב, וּלהטיל עליו את התפקיד של גאוּלת הארץ. אוּלם גם אילוּזיה נפסדה זוֹ הלכה כּענן בּוֹקר. ואם הספֶּקוּלַציה המטוֹרפת והתוֹצאוֹת הכּרוּכוֹת בּה עדיין לא לימדוּ אוֹתם בּינה, בּא המַשבּר הכּספי בּאירוֹפה, מצד אחד, וּבריחת “בּעלי-ההוֹן” אשר נכזבוּ תקווֹתיהם, מצד שני, להוֹכיח עד כּמה תקוה זוֹ לגאוּלה “פּרטית” הנה, בּשביל העם, משענת קנה רצוּץ.

הנטיה ל“פרנסוֹת קלוֹת”, לזכיה בּגוֹרל אוֹ ל“רוַחים של ימי מלחמה” מצוּיה לא רק בּחיי היחיד הדוֹאג לעוֹרוֹ, כּי אם גם בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת. ורבּים ושוֹנים גילוּייה של נטיה פּסיכוֹלוֹגית זוֹ: יש שהיא מתבּטאת בּאמוּנה בּמקל-קסמים הקרוּי “מהפּכה”, המסַדרת על צד היוֹתר טוֹב את כּל העניניםוּמיַשבת את כּל הפּרכוֹת “מִמֵילא” וּ“מאליה”; יש שהיא מתבּטאת בּדיבּוּרים על דוּנַמים הניתנים בּמיליוֹנים חינם אין כּסף כּאשר ידָרש, מבּלי עמל רב, אך בּצו מלך אוֹנציב; ואנשים “מעשׂיים” יותר, אשר חלוֹמוֹת רחוֹקים זרים להם, משתעשעים בּתקוה, כּי את כּל העמל והטרדה של בּנין עם והקמת מדינה אפשר יהיה להעמיס על כּתפיו של הרכוּש הפּרטי. והוּא יסדר כּבר “ממילא” את עניני הכּלל בּרוַח לטוֹב לנוּ לכוּלנוּ.

אוּלם אמוּנוֹת-שוא אלה עוֹשוֹת שַמוֹת בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת לא פּחוֹת מאשר הרדיפה אחרי רוָחים קלים עוֹשה את פּעוּלתה בּחיי הכּלכּלה של החברה. תנוּעה רצינית, הדוֹאגת לאחריתה, לא תלך אחריהן שוֹלל. היא יוֹדעת כּי לעמל יוּלדה. כּי עבוֹדה חינוּכית וּמעשׂית רצינית, קטנה, יוֹם יוֹם, היא היא הצוֹברת חֲיָלים וּמחוֹללת את ה“מהפּכה” האמיתית. ובתנוּעה כּתנוּעתנוּ יש צוֹרך, מבּלי הרף ומבּלי ליאוּת, להגבּיר וּלהגבּיר את ההכּרה של הוֹן לאוּמי וּקרקע לאוּמית כּיסוֹד היסוֹדוֹת של תקוּמת החברה העברית בּארץ. יש צוֹרך לנטוֹע וּלטפּח כּאחד את ההכּרה האידיאוֹלוֹגית הזאת ואת המפעל הזה, כּי שניהם נזונים אחד מרעהוּ. יש צוֹרך להכניס את המוּשׂגים האלה לתוֹך קוֹמפּלֶכּס המוּשׂגים החברתיים היסוֹדיים שלנוּ, להרכּיב אוֹתם לתינוֹקוֹת של בּית-רַבּן, לעשׂוֹתם כּיסוֹד חינוּכי אוֹרגַני של בּית-הספר, של אגוּדוֹת הנוֹער, של חיי הבּית והרחוֹב. הקוּפסה, הפּרוּטה, הדוּנם – מלים אלה יש להקיף חיבּה והערצה, ואזי יהיוּ למכשיר כּבּיר בּבנין העם העוֹבד בּארץ.

כּסליו תרפ"ו.

אחרי משׂא-וּמתן של שלוֹש ישיבוֹת החליטה אמש מוֹעצת העיריה לבטל את שׂכר-הלימוּד בּבתי-הספר העממיים וגני-הילדים המוּחזקים על ידה. על ערכּה המוּסרי והתרבּוּתי של החלטה זוֹ אין צוֹרך להרבּוֹת דברים. אוּלם החלטה זוֹ אינה פּרינציפּיוֹנית בּלבד, היא מִצְוָה שהזמן גרָמָה: מיעוּט ההכנסוֹת המתקבּלוֹת מענף-הכנסה זה מעיד יפה על המצב החמרי של המוֹני האוּכלוֹסין. “מַשבּר” זה, אשר בּשמוֹ מסתייעים כּל המתנגדים למיניהם, הוּא המחייב קוֹדם כּל לבקש אמצעים פּנימיים להקלת חיי ההמוֹנים.והצוֹרך להקל מעל ההמוֹנים המחוּסרים קיוּם בּטוּח את עוֹל חינוּך ילדיהם, להבטיח את הישוּב מפּני סכּנת אַנאַלפבּיתיוּת, המתפּשטת בּכל תפוּצוֹת ישׂראל, וּלהגבּיר את כּוֹחן של השׂפה והתרבּוּת העברית בּני הכּוֹחוֹת החוֹתרים תחתיהן – כּל זה עוֹשׂה את השאלה אַקטוּאַלית בּיוֹתר. אפילוּ דרישת הציבּוּר העברי מאת ממשלת הארץ, כּי תחזיר לנוּ את הסכוּמים המגיעים לנוּ בּצדק מהכנסוֹת המסים לשם חינוּך ילדינוּ, אפילוּ דרישה זוֹ מקבּלת תוֹקף יוֹתר על ידי בּיטוּל שׂכר הלימוּד, המעיד כּי אין בּכוֹח המוֹנינוּ לשלם כּפלַים מאחרים: גם מסים וגם שׂכר-לימוּד.

ההחלטה לא נתקבּלה פּה אחד, כּי אם 19 נגד 10 (פּוֹעלים בּצירוּף אחד מן החרדים ואחד מן השכוּנוֹת). בּהתנגדוּת –בּין בּצוּרה של הצבּעה, בּין בּצוּרה של ויכּוּח – לקחוּ חלק כּאחד גם בּעלי הנכסים, גם החרדים, גם המרכּז, ואפילוּ המוֹרים הרדיקלים שבּעיריה. הם אמנם טענוּ לביטוּל שׂכר-הלימוּד בּ“פּרינציפּ”, אבל לדחוֹתוֹ למעשׂה עד אשר “יוּבטח מילוּי התקציב”.

מלחמת התקציב התרכּזה לפי שעה בּסעיף זה. כּל הנשק המוּחלד הוּצא מנַרתיקוֹ. קוֹדם כּל נימוּקים מוּסריים. בּיטוּל שׂכר-לימוּד פּירוּשוֹ: “חלוּקה” ¹, קלקוּל המסוֹרת היהוּדית היפה. כּל אלה אשר, כּמדוּמה, לא נשארה בּהם אפילוּ לחלוּחית כּל-שהיא של מסוֹרת יהוּדית – הוּארוּ פּתאוֹם בּאוֹר הרוֹמַנטיקה של שׂכר-לימוּד. אוּלם אלה אשר טעמוּ את טעמה של רוֹמַנטיקה זוֹ על עצמם ועל בּשׂרם לא ישכּחוּ את פּרוּשה הריאַלי: צער ועלבּוֹן וּדמעוֹת לילד אשר יד הוֹריו לא השׂיגה לשלם את המעט הזה, יציאה מן החדר וּמלימוּד לפני הזמן, ועם זה המצב העלוּב של המלמד העברי. ואם לגבּי המוֹרה עצמוֹ השתחררנוּ מאידיליה זוֹ של קבּלת “שׂכר-בּטלה” ועשׂינוּהוּ לפקיד עממי, ואין המוֹרים שלנוּ רוֹצים לשוּב כּלל לאוֹתם “הימים הטוֹבים” ש“מלַמד” ו“קבּצן” היוּ שמוֹת נרדפים, הרי שהגיע הזמן לשחרר גם את הילדים ואת ההוֹרים משׂכר-לימוּד זה. התוֹכן האמיתי של שׂכר-לימוּד, מחוּץ לדאגה הרַבּה לחינוּך הילד היה: עוֹד מס-עקיפין אחד על הדלוּת היהוּדית, נוֹסף על מכס הבּשׂר וּמכס הנרוֹת. ואת מס-העקיפין הזה אנוּ בּאים עכשיו לבטל. ואשר לתוֹכן החיוּבי שבּשׂכר-לימוּד – הדאגה לחינוּך הילד, אשר הפכה בּעמנוּ כּמעט לאינסטינקט – הרי דאגה זוֹ היא היא המחייבת אוֹתנוּ כּיוֹם לעשׂוֹת את חינוּך הילד לא לעוֹל חָמרי של ההוֹרים, כּי אם לחוֹבה אזרחית של הציבּוּר כּוּלוֹ, מס אזרחי. בּארץ, אשר כּל תקוָתה היא הדוֹר הבּא המוּכשר לבנין וליצירת תרבּוּת, בּארץ המפללת לריבּוּי אוּכלוּסין, בּארץ כּזאת צריך שחרוּר המשפּחה מהדאגה החמרית של החיים להיוֹת לאבן-פּינה של החיים הלאוּמיים.

היוֹשב-ראש, כּמשפּטוֹ, שמר את דבריו לרגע האחרוֹן, פּתח בּהטפה כּנגד מַעמדיוּת וּבשם הבּלתי-מַעמדיוּת הצטרף, כּמוּבן, לבעלי הבּתים והמגרשים והילך אֵימים בּנימוּקים של פּוֹליטיקה גבוֹהה, בּסכּנת מַשבּר חדש אם ההחלטה תקוּבּל. ואך נתקבּלה ההחלטה המסוּכּנת לא עצר כּוֹח לשבת בּישיבה ותפשׂ את הכּוֹבע והמקל. הכּל כּנהוּג מימים ימימה.

אוּלם גם המלחמה וגם האִיוּמים אינם משנים מעצם ההחלטה הפּשוּטה הצוֹדקת, העתידה לקַדם גם את החיים התרבּוּתיים וגם את החיים הכּלכּליים של תל-אביב. לא יארכוּ הימים ועיריית תל-אביב תתגאה על ההחלטה שנתקבּלה בּישיבתה בּאוֹר לח' טבת.

טבת תרפ"ו.

(כ“ו בּטבת תרפ”ו)

בּויכּוּח בּשאלת הישוּב וההסתדרוּת הציוֹנית¹

בּטרם אעבוֹר לענין הנדוֹן עלי להעיר לקהל הצירים, שאינוֹ בּקי אוּלי למַדי בּעניני תנוּעת הפּוֹעלים, לבל יִטעה לחשוֹב, שהסיעה הקוֹראת לעצמה “מעמד הפּוֹעלים”² דבר לה עם מעמד הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. למעמד הפּוֹעלים בּלי מרכאוֹת יש כּאן בּאי-כּוֹח שלוֹ, הנאמנים על עניניו – המפלגוֹת הנמצאוֹת בּתוֹך הסתדרוּת העוֹבדים. אלה יָגֵנוּ על הפּוֹעלים בּעבוֹדתם וּבשעת חוֹסר-עבוֹדה. הנוֹאם הקוֹדם הנהוּ בּאמת, כּמוֹ שהפליט כּאן, בּא-כּוֹח של מפלגת מחוּסרת-פּוֹעלים. ועתה לעצם ההרצאה.

שאלת היחסים בּין ההנהלה הציוֹנית והישוּב הנָה מיוּחדת בּמינה. שוּם תנוּעת שחרוּר לאוּמי אינה יוֹדעת סתירה כּזוֹ. רק אצלנוּ מוֹפיעים ה“עם”וה“ישוּב” בּארץ כּחלקים נפרדים עם בּאוּת-כּוֹח מיוּחדת לכל אחד, ויש צוֹרך להגדיר את סַמכוּתם. אחת הפּרשוֹת הכי-מעציבוֹת בּתנוּעתנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת היא אי-ההבנה המוּחלטת השׂוֹררת בּחוּגי ההנהלה הציוֹנית לענין האוֹטוֹנוֹמיה העברית בּארץ. אי-הבנה זוֹ גרמה לא רק עלבּוֹנוֹת בּלי הרף לישוּב המתאַרגן, כּי אם גם כּשלוֹנוֹת פּוֹליטיים. מצב הקהילוֹת כּיוֹם וּמצב אִרגוּננוּ הלאוּמי בּכלל, מידת השפּעתוֹ של הישוּב על הגוֹלה, על הממשלה, על חֶבֶר הלאוּמים וכוּ' הנם תוֹצאה של היחס הזה. אי-הבנה זוֹ נמשכת כּבר משנים רבּוֹת. הנסיוֹן הראשוֹן לאַרגן את ועד העיר בּירוּשלים נפגש מצד ועד הצירים בּאוֹתה אי-הבנה שגילתה עתה וַעדת המַנדטים שעל יד חבר הלאוּמים בּדבּרה על חוֹפש העדוֹת.

לפנינוּ עוֹמדת השאלה, איך לארגן את עבוֹדת התנוּעה הציוֹנית ועבוֹדת הישוּב כּך, שהן לא תהיינה לענין של שני מחנוֹת. השתתפוּת בּאי-כּוֹח הועד הלאוּמי בּהנהלה הציוֹנית אינה פּוֹתרת כּלל את השאלה. כּבר היוּ לועד הלאוּמי בּאי-כּוֹח כּאלה וּמה היה ערכּם? השתתפוּת זוֹ אך מקצצת את כּוֹחוֹ של הועד הלאוּמי. אסוּר לאִרגוּן הישוּב שיֵהָפך לסרח העוֹדף להסתדרוּת הציוֹנית. זכוּתוֹ וכוֹחוֹ הפּוֹליטי בּוֹ בּעצמוֹ, והוּא צריך לשמוֹר על עצמאוּתוֹ. שיתוּף הפּעוּלה בּינוֹ וּבין ההסתדרוּת הציוֹנית צריך להתבּטא בּזה, שאוֹתם הענינים הנוֹגעים ישר ליהוּדי ארץ-ישׂראל ימָסרוּ לרשוּתוֹ.

בּמקוֹם השתתפוּת בּהנהלה הציוֹנית אנוּ דוֹרשים שכּל עניני החינוּך והבּריאוּת יעברוּ לרשוּת הישוּב, ואם יש פּעוּלוֹת שאי אפשר להעבירן בּבת אחת – יתנהלוּ על ידי ועדים משוּתפים. אין ספק שבּאי-כּוֹח הישוּב ידעוּ לנהל ענינים אלה לא רק מתוֹך תפיסה קוֹנגרסאית, אלא לפי צרכי המציאוּת של החיים בּארץ. אסיפת הנבחרים צריכה להרים את הדרישה, שהקוֹנגרס האחרוֹן התיחס אליה בּזלזוּל, והיא הדרישה בּדבר שיתוּף היהדוּת הארץ-ישׂראלית בּסוֹכנוּת היהוּדית בּמידה המַתאימה לערכּה ולכבוֹדה של הארץ המגַשמת את הציוֹנוּת. אני מקוה שכּאן תתקבּל הדרישה פּה אחד, וּבתוֹקף הדרוּש.

מלבד הדרישוֹת הקוֹנסטיטוּציוֹניוֹת עלינוּ לדרוֹש מאת ההסתדרוּת הציוֹנית שתשַנה לכל הפּחוֹת עכשיו את יחסה לאִרגוּן הישוּב. אילוּ היתה בּאה מצדה בּשעתה העזרה המוּסרית והמדינית הדרוּשה, לא היינוּ עוֹמדים כּיוֹם לפני המצב הפּרוּע הזה הנמשך כּבר שנים. העזרה צריכה להתבּטא לא רק בּהסכּמה פּוֹליטית, אלא גם בּפּעוּלוֹת המחַזקוֹת את האִרגוּן הפּנימי שלנוּ ומרוֹממוֹת את הפּרֶסטיז’ה של הישוּב והועד הלאוּמי.

מסירת עבוֹדת החינוּך והבּריאוּת לידי הישוּב עצמוֹ לא רק תכניס דם חדש לתוֹך עצם פּעוּלוֹת אלה, כּי אם גם תוֹסיף כּוֹח ועוֹז לישוּב וּלאִרגוּנוֹ.

על המצב הכּלכּלי³

בּבוֹאי לדבּר אחרי ה' סמילַנסקי⁴ לא אוּכל שלא להזכּיר את תעוּדת חוֹסר הבּגרוּת המדינית, אשר הוּא נתן אתמוֹל מעל בּמה זוֹ לישוּב. אכן דבריו היוֹם משמשים ראַיה חוֹתכת לחוֹסר זה של בּגרוּת. האוּמנם היה צריך להוֹריד וּלנַוון ויכּוּח רציני זה המתנהל בּין המעמדוֹת השוֹנים בּעניני כּלכּלה למַדרגה של סיפּוּרי-מעשׂיוֹת על מעשׂה שנַעשָׂה אוּלי בּאיזוֹ מוֹשבה על ידי תינוֹקוֹת, שאין הציבּוּר ושוּם חלק ממנוּ יכוֹל להיוֹת אַחראי על מעשׂים כּאלה. היש בּזה אחריוּת מדינית כּלפּי הממשלה וּכלפּי שכנינוּ – לעשׂוֹת את בּמת אסיפת הנבחרים למקוֹם פּרסוּם של מעשׂיוֹת כּאלה וּלהוֹציא על יסוֹדם משפּט על ציבּוּר שלם של פּוֹעלי המוֹשבוֹת?

בּעצם הענינים שעליהם חל הויכּוּח אין המתוַכּחים אִתנוּ נוֹגעים כּלל. הם פּוֹתחים בּציוּן למַרצה על הרצאתוֹ ה“יפה”, ה“מַקיפה” וכדוֹמה. וּלאחר זה אין הם רוֹאים חוֹבה לעצמם להיכּנס לעבי המצב הקשה וּלחפּשׂ בּרצינוּת מוֹצא ממנוּ. הם מסתפּקים בּחיפּוּש האשמים, והאשֵם בּכּל הוּא, כּידוּע, שלטוֹן הפּוֹעלים. וכל השוֹאפים לשלטוֹן וּלקַריֶרה אין להם, לפי דעת מר דיזנגוֹף, אלא להיכּנס ל“אחדוּת-העבוֹדה”. אכן, הכּניסה ל“אחדוּת-העבוֹדה” קלה מן הכּניסה לבעלי נִכְסֵי-דְלָא-נַיידי. אנחנוּ מחלקים את “שלטוֹננוּ” עם כּל הנכוֹנים לקחת מַעדר וללכת לעבוֹד.

מעל בּמה זוֹ מַטיפים לנוּ מוּסר בּשם הלאוּמיוּת הצרוּפה. אנוּ, כּידוּע, אנשי מפלגה וּמעמד, והם – אנשי הלאוּמיוּת הטהוֹרה. ציוֹניוּתוֹ של שפּרינצק נפסלה בּעיני מ. סמילנסקי: הרי הוּא בּא-כּוֹח של סיעת פּוֹעלים. והנה הם מדבּרים נגדנוּ, הסוֹמכים על ה“בּמוֹת”, ולא מעריכים כּראוּי את המשקל האישי. איך נעריכוֹ אם הוּא קשוּר דוקא בּגיל, בּזקָן אוֹ בּנכסים? מר דיזנגוֹף מדבּר בּתוֹם-לב, כּי נחוּץ דוקא נשׂיא ולא נשׂיאוּת לאסיפת הנבחרים, אוּלם לא יעלה על דעתוֹ, כּי אפשר שנשׂיא זה ימָצא בּקרבּנוּ. וגם דרישתוֹ של גוּש הימין, כּי ינָתן לוֹ 51% בּוַעד הלאוּמי אף היא אינה בּאה אלא מתוֹך “אחוה ורֵעוּת” ועל-מפלגתיוּת?

דיזנגוֹף הוֹאיל להוֹדיע בּרוֹב חסדוֹ, כּי אינוֹ מציע לפזר את הסתדרוּת הפּוֹעלים. אנוּ מוֹדים לוֹ על זאת. מבין הוּא כּי קצָרה ידוֹ, אוּלם בּמקוֹם שנדמה לוֹ כּי כּוֹחוֹ יספּיק, שם הוּא מציע כּזאת: הוּא מציע בּמכתבוֹ “הגלוּי” לפזר את עיריית תל-אביב ולשלוֹל את זכוּיוֹת רוֹב התוֹשבים.

וּבכדי לבחוֹן לאוּמיוּת זוֹ די להַפנוֹת את תשׂוּמת-הלב לעוּבדה קטנה זוֹ, שאוּסישקין, בּא-כּוֹח הגוּש הזה, לא זכה למחיאת כּפּים מבּוֹחריו, כּשגמר את דבריו בּקריאה להכּיר בּערך של הזיעה העברית.

ודיזנגוֹף מגלה לנוּ את הסוֹד, למה זה אין הרצוֹן להעריך את הזיעה העברית, מדוּע גדוֹל הפּחד מפּני הפּוֹעל העברי. הפּחד הוּא פּן יהיה הפּוֹעל לרוֹב גם בּמוֹשבוֹת. דיזנגוֹף זה, שבּא מתל-אביב ואשר אינוֹ יכוֹל שלא לדעת, מה ערך הפּוֹעל והעבוֹדה העברית בּבנין תל-אביב, וּמה היה גוֹרלה של תל-אביב, אילוּ למדה את חכמת הכּלכּלה מפּי משה סמילנסקי, ידיד הפּוֹעלים, דיזנגוֹף צריך היה לבוֹא לחבריו בּמוֹשבוֹת וּלספּר להם, איך נהפּך מדבּר חוֹל זה בּכוֹחה של העבוֹדה העברית לישוּב העברי הכי-חשוּב בּארץ, איזה כּוֹח של יצירה כּלכּלית וּמשיכה ישוּבית צפוּן בּעבוֹדה עברית. וּמתל-אביב הבּנוּיה על החוֹלוֹת היוּ יכוֹלים חבריו של דיזנגוֹף בּמוֹשבוֹת ללמוֹד קל וחוֹמר, לידי מה היתה יכוֹלה לגדוֹל וּלהתפּתח פּתח-תקוה ואיזה מקוֹם היתה יכוֹלה לתפּוֹשׂ בּישוּב העברי עם משקיה וּמַטעיה, אילוּ היתה העבוֹדה העברית שוֹלטת בּתוֹכה. אוּלם דיזנגוֹף בּא בּדברים אחרים לחבריו בּמוֹשבוֹת. הוּא בּא ללמד אוֹתם פּחד מפּני רוֹב עברי בּמוֹשבה. לרוֹב בּלתי-יהוּדי בּמוֹשבוֹת אין אתם חוֹששים. רק מפּני הרוֹב היהוּדי אתם מפחדים. זוֹהי הלאוּמיוּת של מַטיפי הלאוּמיוּת הצרוּפה.

גם בהכרזה מוּגזמת זוֹ של משה סמילנסקי על המַשבּר המסוּכּן והאיוֹם אין בּה משוּם בּגרוּת פּוֹליטית וגם אינה נכוֹנה בּעצם. ואני אוֹמר זאת, אף על פּי שהעוֹל של חוֹסר-עבוֹדה רוֹבץ כּוּלוֹ עלינוּ ולא על מַכריזי המַשבּר.אַתמוֹספירה זוֹ של דכּאוֹן שיוֹצרים בּארץ מַאפילה את החיים, מרַפּה את הידים וּמדכּאה את האמוּנה שבּכוֹחה נוֹצר כּל מה שנוֹצר בּארץ.בַאַתמוֹספירה זוֹ אתם יוֹצרים משבּר.

יש, כּנראה, עתה שני מַשבּרים בּארץ. יש מַשבּר “לאוּמי” המתבּטא בּזה ששׂכר הדירוֹת חדל לעלוֹת וקָטנוּ הרוַחים של הספֶּקוּלנטים בּמגרשים, ויש משבּר שני המתבּטא בּחוֹסר-העבוֹדה. אוּלם הוּא אך “מעמדי” ועליו אפשר היה לעבוֹר לסדר הנהלת הענינים לוּלא הצעקוֹת המַפריעוֹת של מחוּסרי-העבוֹדה.

לפי חכמת-הכּלכּלה של האדוֹן דיזנגוֹף “נכנס יוֹתר מדי קפּיטל לארץ”, וזהוּ סוֹד ה“משבּר”. זה מציין כּיצד מבין עסקן חשוּב מן המעמד הבּינוֹני את ענינינוּ וּצרכנוּ בּארץ. מנקוּדת-המבּט של משׂכּיר הדירוֹת בּתל-אביב, נכנס קצת יוֹתר מדי קפּיטל לארץ, אוּלם כּלוּם אפשר לדבּר על יתרוֹן של קפּיטל בּארץ מנקוּדת-מבּט לאוּמית-התישבוּתית?

יש אוּלי לדבּר על הטרגדיה של השקעה בּלתי-רציוֹנַלית של אוֹתם הכּספים, שנכנסוּ לארץ, וּבמוּבן זה יש ניגוּד בּקרב המעמד הבּינוֹני בּין העיר והכּפר, ניגוּד אשר איננוּ אצל הפּוֹעלים. בּוֹטקוֹבסקי⁵ מבין כּמוֹ הפּוֹעלים, כּי ההצטוֹפפוּת בּעיר והרדיפה אחרי הרוַח הקל גוֹרמים לזה שהקפּיטל הנכנס לארץ אינוֹ יוֹצר את הכּוֹח הפּוֹרה שיכוֹל היה ליצוֹר, וזאת אינם מבינים סוּפּרַסקי⁶ וחבריו. ואגב גילוּ כּאן תגלית חשוּבה, כּי ארלוֹזוֹרוֹב שׂמח לקפּיטל הנכנס לארץ. בּאסיפת נבחרים זוֹ נתגלוּ תגליוֹת. גילוּ, למשל, בּדברי בּן-גוּריוֹן תכנית “חדשה” ההוֹפכת את הקערה על פּיה, אוּלם אילוּ היוּ האדוֹנים מן המרכּז וּמן הימין רוֹצים להטוֹת אוֹזן למַה שמדוּבּר בּחוּגי הפּוֹעלים, אילוּ היה לכם הרצוֹן ללמוֹד דבר-מה מאִתנוּ הייתם יוֹדעים, כּי דברים כּאלה נידוֹנוּ לא פּעם בּציבּוּר הפּוֹעלים אצלנוּ. יחס זה לקפּיטל, אשר כּה הִתמיהַ רבּים מן הנאספים, יכלתם לשמוֹע לא פּעם לא רק מפּי ארלוֹזוֹרוֹב. הפּוֹעל מתיחס בּשלילה אך לאוֹתוֹ קפּיטל המַחריב את היסוֹדוֹת הכּלכּליים בּארץ. ההוֹן המסַפסר, המַשמיט את הקרקע ואת העבוֹדה מתחתינוּ, זה אשר הביא לפי דברי אוּסישקין, אשר אינוֹ חשוּד על איבה לספסרוּת, לכך שהאדמה הנוֹעדה לשכוּנת עוֹבדים תישָמט מאִתנוּ.

וכך הוּא יחסנוּ גם לעליה. שׂמַחנוּ גם לקראת העליה המבוֹהלת, עד כּמה שהיא הִרבּתה יהוּדים בּארץ-ישראל, אוּלם שללנוּ את היסוֹדוֹת הלא-בּריאים שבּתוֹכה. שללנוּ את הפּריחה המדוּמה, את הגידוּל בּלי בּסיס, את הדרך שהביאה לכך, כּי גם יהוּדי אשר הביא אִתוֹ איזוּ אלפים פוּנטים אל ראה צוֹרך להקים איזה משק בּארץ, לנטוֹע אוֹ ליַסד איזוֹ תעשׂיה, כּי אם השקיע את הוֹנוֹ בּספּקוּלציה קרקעית.שללנוּ דרך זוֹ אשר הביאה לידי הרמת שׂכר העבוֹדה מבּלי להשבּיח את תנאי חייו של הפּוֹעל ואשר נשׂאה בּקרבּה את הפחתת הבּניה, כּי למרוֹת ששׂכר העבוֹדה הוּרם, הרי נתוּנים הפּוֹעלים בּמצב הרבה יוֹתר גרוּע מאשר לפני כּמה שנים. כּיוֹם גרים בּתל-אביב אלפי משפּחוֹת בּאוֹהלים וּצריפים. ואף זהוּ גוֹרם למַשבּר.

המצב הנוֹכחי אינוֹ מחייב כּלל חוֹסר-עבוֹדה. יש עוֹד כּר נרחב גם לעבוֹדת הבּנין בּעיר, כּי לא רק פּוֹעלים, אלא גם מאוֹת בּעלי הוֹן קטן עוֹדם יוֹשבים בּתל-אביב לא בּבתים. הסכּנה היא בּזה, שכּל הישוּב, אשר יש בּידוֹ כּוֹחוֹת רבּים להילָחם בּמשבּר, אינוֹ רוֹצה להניע יד ורגל. זאת מוֹכיחה אסיפה זוֹ כּמוֹ גם כּל משׂא-וּמתן עם העסקנים, כּשענין נוֹגע לריבּוּיה וּביצוּרה של העבוֹדה העברית.

מעל בּמה זוֹ נשמעוּ שתי השקפוֹת. השקפה אחת אוֹפּטימיסטית של דיזנגוֹף-סוּפּרסקי. לדידם דרוּש רק שהפּוֹעלים לא יתעקשוּ – והכּל יעלה יפה. צריך רק להרפּוֹת מהשאיפה לשכוּנת-עוֹבדים, ולא לבנוֹת את שכוּנוֹת הצפוֹן, לא לסדר עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּתנאי החיים יוּקַלוּ. שמענוּ גם השקפה פּסימיסטית מפּי סמילנסקי. לפי חשבּוֹנוֹ עוֹד יש מקוֹם להוֹציא פּוֹעלים מן המוֹשבוֹת. הוּא מתאר את המצב הטרגי של בּעלי האחוּזוֹת (המצב הטרגי בּיחוּד כּיוֹם!) והנהוּ פּוֹסק, שארץ-ישׂראל איננה ארץ של אֶמיגרציה, בּארץ-ישׂראל אפשרית אך קוֹלוֹניזציה – זאת אוֹמרת הוֹשָבַת יהוּדים בּמספּר לא גדוֹל על הקרקע. אוּלם כּדאי היה שסמילנסקי יסבּיר לנוּ וּלעצמוֹ, מהי הציוֹנוּת שלוֹ, מהוּ הערך של קוֹלוֹניזציה זוֹ על יסוֹד ה“עבוֹדה העוֹנתית” לעם העברי. סמילנסקי פּוֹנה גם למוּסר שלנוּ, וּכדאי היה שיחשוֹב גם הוּא מה הם היסוֹדוֹת המוּסריים של הקמת משק עברי על יסוֹד ניצוּל עבוֹדה ערבית זוֹלה.

סמילנסקי מספּר לנוּ, כּי “לפנים” היוּ פּוֹעלים אידיאַליסטים. ואוֹתם הוּא זוֹכר לטוֹבה. אוּלם עכשיו – ירידה. הוּא מתאר לנוּ את האידיליה הרחוֹבוֹתית. אוּלם זוֹכרים אנוּ כּמה היינוּ לרצוֹן בּימים ההם גם בּעיר וגם בּכּפר, איך קיבּלוּ כּאן בּירוּשלים את האִרגוּן הראשוֹן של פּוֹעלי הדפוּס ואיך היוּ א. ד. גוֹרדוֹן וחבריו לצנינים בּרחוֹבוֹת וּבפתח-תקוה. ועל יסוֹד מה אוֹמרים שהפּוֹעל הקוֹדם היה יוֹתר אידיאַליסטי? גם לי, כּאחד “הישנים”, היה אוּלי נעים לחשוֹב כּי הימים הראשוֹנים היוּ טוֹבים מאלה, כּי אני שייך לדוֹר נעלה יוֹתר, אוּלם אני כּוֹפר בּדבר. עברתי לפני שבוּעוֹת בּפתח-תקוה בּין אָהלי פּוֹעלים, ראיתי את גבעת-השלוֹשה, את קיבּוּץ “הכּוֹבש”⁷, את הקבוּצוֹת השוֹנוֹת. ואוֹדה: בּמצב כּזה וּתנאי עבוֹדה כּאלה לא היינוּ אנוּ מחזיקים מעמד בּימים ההם. רק האַתמוֹספירה הציבּוּרית, כּוֹח ההסתדרוּת והאידיאל המחַיה את ציבּוּר הפּוֹעלים, עתה כּמוֹ אז, רק הם יצרוּ את האפשרוּת לחיוֹת בּתנאים כּאלה, אשר שוּם צבא בּעוֹלם אינוֹ יכוֹל לעמוֹד בּהם.

הנה בּ“הארץ” כּוֹתב שלוֹם שטרייט דברים מחרידים על מצב העבוֹדה העברית בּמוֹשבה: “עשׂרוֹת פּוֹעלים עברים מַציעים עצמם לשׂכירים, ממש בּאוֹתוֹ המחיר שמקבּל הפּוֹעל הזר. וּבכל זאת שוּק הפּוֹעלים הזר כּאילוּ נלחך, ועשׂרוֹת הפּוֹעלים העברים שבים כּלעוּמת שבּאוּ. והמצב האוֹבּיֶקטיבי של אֵם המוֹשבוֹת בּרגע זה אינוֹ בּרַע. שטח הפּרדסים משׂתרע לאלפים דוּנמים, ויד המשבּר, בּכלל, בּה לא פּגעה בּיוֹתר”. כּך כּוֹתב אִכּר בּפתח-תקוה.

אוּלם המצב בּרחוֹבוֹת המַשׂכּילית, אשר גוֹרדוֹן חי בּה, הוּא גרוּע בּהרבּה. אוֹדה, בּוֹשתי לדבּר על זאת בּאסיפת הנבחרים. לזרא היה לנוּ הויכּוּח על העבוֹדה העברית שאנוּ מנהלים זה עשׂרים שנה. לא עשׂרוֹת פּוֹעלים – כּל תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ עוֹמדת וּ“מציעה את עצמה” לשירוּת המוֹשבוֹת, ונוֹתנת לבדוֹק את שריריה. ואילוּ היינוּ נוֹהגים על פּי החשבּוֹנוֹת הכּלכּליים של בּעלי ה“שׂכל הפּשוּט” היינוּ כּבר מזמן מוֹציאים מן הלב כּל שאיפה לעבוֹדה בּמוֹשבה. היינוּ גם אנוּ יכוֹלים להסתפּק בּמַה שיש לנוּ, להצטמצם בּעניני התישבוּתנוּ בּלבד ולא לעמוֹד כּעני בּפּתח, אוּלם אנוּ יוֹדעים גם את חשבּוֹן העליה.

מסוּפקני בּערך המעשׂי של הדברים. אין לנוּ אוּלי כּל דרך אחרת מאשר להטיל שוּב את כּל העבוֹדה על שכמנוּ. הלא אוֹתם הנערים הבּלתי-מבוּגרים, העוֹשׂים לעתים גם מעשׂה לא טַקטי (אשר רק אוֹתוֹ יוֹדעים אתם להרים על נס), הלא הם שיצרוּ את העבוֹדה החקלאית העברית העוֹבדת בּארץ. עתה חוֹזרים חברינוּ למוֹשבוֹת, למרוֹת שהתיאשנוּ מזה כּמה פּעמים ולמרוֹת שאין כּל תנאים לכך ואין גם העזרה המינימַלית לכך. וּמסוּפקני אם הדברים מעל בּמוֹת משוּתפוֹת ואם ההתיעצוּיוֹת יוֹעילוּ. אנחנוּ נדרוֹש עבוֹדה ואתם תצעקוּ: דיקטטוּרה, כּמוֹ שאתם צוֹעקים על הדיקטטוּרה של הפּוֹעל בקרנוֹת הלאוּמיוֹת.

גם כּיוֹם ישנן אפשרוּיוֹת גדוֹלוֹת בּידי הממשלה, הקהילות, העיריוֹת והמוֹשבוֹת למחוֹק כּל זכר של חוֹסר-עבוֹדה בּארץ, אבל כּוּלם עוֹשׂים מעשׂה-מַעל בּהתישבוּת העברית. איני יוֹדע אם הממשלה מַקשיבה למַה שמדבּרים מעל בּמה זוֹ, אוּלם יאָמר נא מכּאן: בּכל חזיוֹנוֹת חיינוּ, בּעניני מסירת העבוֹדוֹת שלה, בּענין הגנת הדיירים, בּעניני מכס, בּדוּגמה קטנה זוֹ שאוּסישקין סיפּר לנוּ (הצינוֹרוֹת לקרן הקימת)⁸, בּכל הוֹפעה וּבכל מקרה מתעלמת הממשלה מחוֹבתה ותמיד היא מאַיימת על העליה החדשה. הממשלה גוֹבה מאִתנוּ מס הגוּלגוֹלת מכּל עוֹלה ועוֹלה – המס על חיבּת-ציוֹן הריאַלית (חיבּת-ציוֹן בּלתי-ריאַלית עוֹלה בּזוֹל) – מסים מהמכוֹנוֹת, הנשלחוֹת לנוּ מאת חברינוּ בּחוּץ-לארץ, מסים מהספרוּת שאנוּ מוֹציאים, האין זה מן הדין שההכנסוֹת שאנוּ מכניסים לקוּפּת הממשלה תשמשנה קרן להעסקת פּוֹעלים יהוּדים בּעבוֹדוֹתיה?

אוּלם לא רק מצד הממשלה ישנה התנכּרוּת גמוּרה לחוֹבוֹתיה. מוֹסד כּפּיק“א⁹, אשר יוֹצרוֹ אֶדמוֹנד רוֹטשילד ודאי אין לוֹ ענינים מעמדיים בּהתישבוּת בּארץ-ישׂראל, גם מוֹסד זה מַרשה לעשוֹק את ההוֹן שנמסר לידוֹ לשם מטרה מסוּימת, וכמה כּספים משׂכר העבוֹדה בּמשקי פּיק”א מוּצאים לא בּדרך המגבּירה את ההתישבוּת העברית, ואין פּוֹצה פּה כּנגד זה ואין הציבּוּר נוֹקף אצבּע וכוֹתבים על זה רק בּעתוֹנוּת פּוֹעלים.

האין דבר זה מוֹכיח, כּמה נוֹגע ענין ההתישבוּת העברית לב הישוּב כּוּלוֹ?

והאפּ“ק, אשר משוּם מה מצאוּ לנחוּץ ללַמד כּאן זכוּת עליו, כּשאני לעצמי מסוּפּקני אם הוּא ממַלא את התפקיד של בּנק לאוּמי בּימים אלה, אוּלם הרי יש דברים שהספק אינוֹ חל עליהם. המשקים הנמצאים בּרשוּת האפּ”ק¹⁰ אינם נעבדים על ידי עבוֹדה עברית. משקים אלה, עיבּוּדם הלא יכוֹל היה להימָסר להסתדרוּת הפּוֹעלים המעַבּדת את כּל המשקים הלאוּמיים בּארץ. אוּלם גם אלה הנם, כּנראה, רק עניני מעמד. לאבוֹת הישוּב וּלאלה החוֹשבים את עצמם למשען של עבוֹדתנוּ הלאוּמית אין הדברים נוֹגעים, כּי לוּ רצוּ הם ואם תרצה אסיפת-הנבחרים, תהיה העבוֹדה בּפרדסי האפּ“ק וגם בּמשקי פּיק”א עבוֹדה עברית.

אני רוֹצה לסיים בּהצעוֹת:

קוֹדם כּל אני מציע להסיק מסקנה שהיא חשוּבה בּמוּבן הפּוֹליטי. נוֹציא נא מלב כּל חלקי הישוּב וּמלבּה של הממשלה את הדעה, כּי חוֹסר-העבוֹדה עוֹמד בּאיזה קשר עם העליה. להיפך, זרמי העליה פּוֹרצים דרך לכּלכּלה העברית. בּמשך חצי השנה האחרוֹנה נרשמוּ 5300 חברים חדשים בּלשכוֹת ההסתדרוּת והחלק הכי-גדוֹל מהם עסוּק בּעבוֹדה. נוֹספוּ לנוּ כּ-1000 איש בּחוֹדש מבּלי להגדיל את האחוּז של מחוּסרי-העבוֹדה.

ועוֹד, למרוֹת כּל הצעקוֹת על מַשבּר נעשׂוֹת עתה הרבּה עבוֹדוֹת בּארץ. כּמה כּספים חדשים מוּשקעים והוֹלכים עתה בּחקלאוּת, בּמטעים שוֹנים וּביחוּד בּפרדסים. אוּלם אם היהוּדי החדש מקבּל את הפּרדס מידי בּעליו הקוֹדמים עם משגיחוֹ ועם המסוֹרת שלוֹ ועם פּוֹעליו הערבים; ואם הנוֹטע פּרדס חדש נִפְתֶּה ללחָשים מפּה לאוֹזן בּמוֹשבה נגד עבוֹדה עברית, אז התוֹעלת הלאוּמית של השקעוֹת אֵלוּ היא מסוּפּקת בּהחלט. והציבּוּר, אם ירצה, יש בּידוֹ להבטיח לכל הפּחוֹת כּי המשקים החדשים יוּקמוּ על יסוֹד עבוֹדה עברית. הסתדרוּת הפּוֹעלים תוּכל לקבּל על עצמה את הנהלת העבוֹדה והמשק, וזה יציל את המשקים האלה מחיכּוּכים מיוּתרים, כּפי שמראה הנסיוֹן בּכל העבוֹדוֹת המתנהלוֹת על אחריוּת ההסתדרוּת. יש כּיוֹם מקוֹם בּמוֹשבוֹת לעוֹד אלפי פּוֹעלים וגם להשבּחת תנאי העבוֹדה. יש צוֹרך בּקרקע, בּדירוֹת, וגם – אוֹמר בּפירוּש – בּזכוּיוֹת-אזרח לפּוֹעלים. אני עוֹמד כּאן על זכוּיוֹת-האזרח, כּי בּרוּר לי שחוּקה דמוֹקרטית בּמוֹשבוֹת היתה מַגדילה את האיניציאַטיבה הציבּוּרית המשקית והיתה מביאה תוֹעלת לפּוֹעלים ולישוּב כּוּלוֹ. על יסוֹד ויתוּר על הזכוּיוֹת האנוֹשיוֹת היה אוּלי יוֹתר קל לפַתוֹת את האִכּרים לעבוֹדה עברית, אוּלם הסתכּלוּ נא וּראוּ בּתל-אביב מה נתן לה הפּוֹעל העברי – ותנהיגוּ את החוּקה הדמוֹקרטית בּכל הארץ. אין אני יוֹדע מה חוֹשבים בּענין זה התימנים, אוּלי סוֹמכים הם על גלוּסקא¹¹ וּסמילנסקי, אוּלם להבראת החיים הכּלכּליים בּמוֹשבה, לתיקוּן המצב בּשכוּנוֹתיהם דרוּשה החוּקה הדמוֹקרטית לתימנים לא פּחוֹת מאשר ליתר הפּוֹעלים.

אסיפת הנבחרים צריכה לקבּוֹע עמדה למצב בּמקוֹם חוֹסר-העבוֹדה הגדוֹל בּיוֹתר – בּתל-אביב. היא צריכה להשפּיע על העברת הרישוּל ורפיוֹן-הידים הגוֹרמים למשבּר המלַאכוּתי. היא צריכה לדחוֹף לבנין שכוּנת-הצפוֹן, שהיתה יכוֹלה כּבר להתחיל בּרצוֹן העיריה, אילמלא הפרעוֹת מצד חוּגים אחרים.

אסיפת הנבחרים צריכה גם להטיל על הועד הלאוּמי את הדאגה לעזרה הסוֹציאלית על יסוֹדוֹת קוֹנסטרוּקטיביים. בּהתאמצוּת וּבאיניציאטיבה הדרוּשה היה יכוֹל הועד הלאוּמי להיעשׂוֹת המוֹסד המרַכּז בּארץ-ישׂראל את כּספי ה“ג’וֹינט” ויתר החברוֹת, שיש להן מטרוֹת סיוּע וּפּרוֹדוּקטיביזציה של ההמוֹנים העברים.

איני יוֹדע, אם תגלה אסיפת הנבחרים את הרצוֹן למעשׂים אלה, אוּלם אם אינה מסוּגלת לקבּל על עצמה את דאגת חוֹסר-העבוֹדה הרי עליה לכל הפּחוֹת להציל את הישוּב מסכּנה של מלחמה איוּמה בּתוֹכוֹ, ולשׂים קץ להתנקשוּיוֹת החוֹזרוֹת בּשני עיקרים החשוּבים לכל חיי הארץ: א) דמוֹקרטיה בּמוֹסדוֹת הישוּב, ב) הכּרת ההסתדרוּת.

איני רוֹצה לעמוֹד עתה על ההגיוֹן הכּלכּלי של אלה החוֹשבים, אוֹ אוֹמרים, כּי אך נבטל את ה“לשכּה” והכּל בּארץ יבוֹא על מקוֹמוֹ בּשלוֹם. פּוֹעלים העוֹשׂים לעתים מעשׂי-נַערוּת יתמלאוּ בּינה כּישישים, הארץ תימָלא כּוּלה עבוֹדה, המשקים יִפרחוּ בּתוֹכה והמוֹשבוֹת תמלאנה פּוֹעלים עברים. איני רוֹצה גם להגן על הצוֹרך והערך של ההסתדרוּת. היא איננה זקוּקה לאישוּר; אוּלם אם בּאמת וּבתמים דוֹאגים אתם לשלוֹם ואַחוָה – אַל תתנקשוּ בּיסוֹדוֹת ארגוּננוּ.

הישוּב דוֹגל כּמעט כּוּלוֹ בּשם הדמוֹקרטיה, אוּלם יש בּקרבּנוּ דמוֹקרטים, אשר אם הרוֹב אינוֹ לרצוֹנם הם בּאים בּדרישוֹת צֶנז, סינַט וכדוֹמה. אבל אם מאמינים אתם בּאמת בּאסיפת הנבחרים, בּאִרגוּן הישוּב וּבדמוֹקרטיה, הוֹאילוּ נא להיכּנע גם בּמקוֹם שהרוֹב הוּא בּידינוּ ואַל תערערוּ שם את יסוֹדוֹת הארגוּן הציבּוּרי והלאוּמי.

בּשם הדמוֹקרטיה בּאים מחוּגים שוֹנים להתנקש בּזכוּיוֹתיה של הסתדרוּת הפּוֹעלים. אוּלם אַל תשלוּ את עצמכם, כּי יעלה בּידכם לשלוֹל מהפּוֹעל את הנשק שבּוֹ הוּא נלחם נגד רעב וּמצוּקה ועל ידוֹ הוּא עוֹשׂה את העבוֹדה הישוּבית והלאוּמית הגדוֹלה, אשר הביאה גם עד לאסיפת נבחרים זוֹ ואשר הגדילה ותגדיל את כּוֹחנוּ בּכל העוֹלם. ההסתדרוּת לא הוּבאה לפּוֹעל מן החוּץ – היא נשמתוֹ של הפּוֹעל. היא אשר תיצוֹר את העם העוֹבד. בּכוֹחה יצרנוּ משקים, בּתנאים שאין משק נוֹצר בּהם בּכל העוֹלם. בּכוֹחה חדרנוּ ונַחדוֹר גם למוֹשבה.

יש בּידי אסיפת הנבחרים לעשׂוֹת הרבּה בּשעה זוֹ, השאלה היא אם יש לה גם הרצוֹן. אוּלם לכל הפּחוֹת, אַל תקלקלוּ. ההתנקשוּת בּהסתדרוּת היא התנקשוּת בּזכוּיוֹתיהם של 20 אלף פּוֹעל. ועוֹד יוֹתר: התנקשוּת בּאידיאה המחַיה את כּל מפעלנוּ בּארץ. ואם רוֹצים העסקנים שנזכּוֹר להם חסד-נעוּריהם, וּלבל נתחשב בּהם כּבאנשים שעבר זמנם, יֵדעוּ נא הם להבין וּלהעריך את כּוֹחוֹת היצירה של הפּוֹעל בּארץ.

¹

בּגליוֹן זה² מתפּרסם מכתב מאת אגוּדת “החקלאי” בּחדרה³ אל “הועד המרכּזי של הסתדרוּת החקלאים בּמוֹשבוֹת יהוּדה ושוֹמרוֹן”, אשר נתגלגל והגיע לידי המערכת. פּירסמנוּ אוֹתוֹ, משוּם שאנוּ רוֹאים אוֹתוֹ כּרכוּש הציבּוּר. הציבּוּר, אשר אליו פּוֹנים מאַרגני “החקלאים” שלנוּ, אשר את תמיכתוֹ המוּסרית הם מבקשים, אשר בּפניו הם דנים וּמוֹכיחים כּי המשק היהוּדי בּמוֹשבה אינוֹ יכוֹל לשׂאת את העבוֹדה העברית, ואשר לתשׂוּמת-לבּוֹ הם זוֹרקים האשמוֹת על הפּוֹעל העברי מעל עמוּדי העתוֹנוּת, מעל בּמת אסיפת הנבחרים, מתוֹך תזכּירים למוֹשלים וּמעל ספסל-המאַשימים בּמשפּט-השלוֹם, - ציבּוּר זה רשאי לדעת מה מתרקם מאחוֹרי כּל זה.

והמתרקם הוּא פּשוּט וּברוּר:

“מהראוּי שיהיה מין הסכּם בּין הועד המרכּזי שלנוּ וּבין זה של התימנים בּנוֹגע לכל השאלוֹת שתתעוֹררנה בּאסיפת הנבחרים וּבועד הלאוּמי, מין השפּעת-גוֹמלין. אוּלי כּדאי שנַבטיח להם, שאנוּ מקבּלים עלינוּ להעסיק את התימנים הנמצאים בּארץ ואלה שיבוֹאוּ בּעתיד”;

“להיכּנס בּמשׂא-וּמתן עם “המזרחי” בּאוֹפן שיהיה בּרוּר, שהפּוֹעלים שישלח לנוּ לא יתאחדוּ עם פּוֹעלי ההסתדרוּת”;

“פּה אנוּ משלמים גם 15 ג”מ, אבל לוּ היה אפשר שפּוֹעלי “המזרחי” יקבּלוּ ½12 ג“מ – –”;

“והינוּ יכוֹלים בּמשך הזמן להחליף את כּל הפּוֹעלים של ההסתדרוּת בּאלה”;

“וגם נוּכל אז להיתמך מ”המזרחי" בּמוּבן הפּוֹליטי".

לא נַרבּה בּפירוּשים. התעוּדה מדבּרת בּעד עצמה וּבעד שוֹלחיה. היא יוֹצקת אוֹר על פּרצוּפוֹ החברתי של חוּג “נכבּד”, בּעל משקל וּבעל עבר בּישוּב, על מַאוַייו הכּמוּסים ועל הדרכים שבּהם הוּא בּוֹחר. היא פּוֹתחת אשנב לתוֹך הלַבּוֹרַטוֹריוּם בּוֹ מכינים את אֵדי-הרעל נגד הפּוֹעל והסתדרוּתוֹ. היא מַבעה בּמַשהוּ את מַצפּוּניהם של אלה “הנוֹשׂאים בּרמה את דגל הלאוּמיוּת”, ואשר כּל מה שהם עוֹשׂים אינם עושים אלא לשם הארץ, לשם החקלאוּת וּלשם האידיאל הנשׂגב של חירוּת היחיד, אידיאל זה אשר הפּוֹעל העברי המבקש עבוֹדה בּמוֹשבה מעמיד אוֹתוֹ בּסכּנה, כּביכוֹל.

בּשעה שאלפי אנשים החיים בּארץ מתבּוֹססים בּחוֹסר-עבוֹדה, המאַיים על כּל מפעלנוּ הישוּבי, בּשעה שמאמצי ההסתדרוּת נתוּנים לבקשת מפלט, להחזקת מעמד ולהקמת עמדוֹת-עבוֹדה – בּשעה זוֹ נתוּנים מַעיניהם של מצילי הישוּב לאחת: למלחמה בּכוֹח הפּוֹעל.

תבוֹא איפוֹא תעוּדה זאת ותפקח עיני עיורים, ותַראה גם לפּוֹעלים התימנים וגם לפּוֹעלים הנתוּנים בּשבי “המזרחי” – לאן מוֹבילים אוֹתם וּמה המסחר אשר עוֹשׂים בּהם.

ניסן תרפ"ו.

¹

החגיגוֹת העממיוֹת, היפוֹת והעליזוֹת, המסתדרוֹת היוֹם, בּל“ג בּעוֹמר (זכּרוֹן אחרוֹן למלחמת חירוּתנוּ וּגבוּרתנוּ המוּשרשת בּקרקע, לצללי בּר-כּוֹכבא, רבּי עקיבא ותלמידיהם!) בּפִנוֹת שוֹנוֹת של הארץ על ידי הקרן הקימת, צוֹפנוֹת בּקרבּן דבר-מה רציני וּכבד-משקל בּיוֹתר: שאָגה כּבדה וּמרה של עם נטוּל-קרקע. צפוּנה כּאן לא רק אֶנקתם הכּבוּשה של אלפי העוֹבדים, בּכּפר וגם בּעיר, אשר תקוַת העם ועתידוֹ היתה להם לנחלת חייהם הפּרטיים; לא רק זעקתם המרה של רבבוֹת העוֹלים הסחוּפים, אשר מַקל הנוֹדדים בּידיהם – וחוֹף אַיִן, אַיִן; כּי אם שאגת עם, הנתלש מחיי קרקע והחי חיי עלה נידף מדוֹר לדוֹר, אשר התעוֹרר בּוֹ מקץ הימים כּוֹסף לוֹהט לתקן את עַוָתַת הדוֹרוֹת וּלהידָבק מחדש בּקרקע מכוֹרתוֹ בּכל רמ”ח אבריו.

וּשאגה זוֹ – רק עמל שנים רבּוֹת יַענה אותה. וגם כּאשר נצליח להשׂיג את המִלוה הלאוּמי, אשר ירחיב בּבת אחת את שׂדה פעוּלתנוּ, הרי נתן לשם כּך בַעֲבוֹט את עמל-הנמלים שלנוּ בּמשך הדוֹרוֹת העתידים. הם ישלמוּ בּעד הקרקע, אשר עליהם נכין את מוֹשבינוּ, את משקינוּ וּשכוּנותינוּ. אַל תֵקַל בּעינינוּ איפוֹא כּל אגוֹרה וכל קוּפסה, וכל תרוּמה הבּאה להחיש את גאוּלת הארץ ולפתוֹח שער להתאַחזוּתנוּ. ואַל תִכבּד בּעינינוּ כּל התאמצוּת וכל פּעוּלה הבּאה להגבּיר את כּוֹחה של קרננוּ, הקרן הקימת לישראל, המוֹציאה אוֹתנוּ משעבּוּד לגאוּלה, מתלישוּת לקרקעיוּת, והעלוּלה לנטוֹע בּעם, בּנוֹער וּבאַנשי-הרוּח שלוֹ את חוּש הקרקע.

זכוּת היא לקרן הקימת, שאינה קוֹפאת על אמצעי התעמוּלה המקוּבּלים והשגוּרים, שאינה מסתפקת בּשכבוֹת התוֹרמים והמַתרימים שרכשה עד הנה, והיא חוֹתרת להרחיב בּלי הרף את חוּגי הנתבּעים, ולרכּוֹש מחנוֹת מתנדבים חדשים לעבוֹדתה. יש כּאן הדאגה לא רק לקציר של היוֹם, להגבּרת האמצעים כּרגע, כּי אם גם לחינוּך הדוֹרוֹת, להעמקת שרשים בּלבבוֹת.

היוֹם הזה מַזעיקה הקרן הקימת לעבוֹדתה את הנוֹער ואת האמנים והסוֹפרים. לא יחסרוּ ודאי גם איסטניסים ויפי-רוּח אשר יראוּ בּכל זה רק “בּטוּל תוֹרה” וּמיעוּט הדמוּת של איש-הרוּח, החָדֵל את מָתקוֹ וּתנוּבתוֹ הטוֹבה והוֹלך לנוּע על “הציבּוּריוּת” העלוּבה. הלא לקחה אזננוּ שמץ מן הקוּבלָנוֹת המרוֹת של אנשי-הרוּח בּישׂראל, אשר ניתכוּ בּנשף הסוֹפרים העברים בּניוּ-יוֹרק לכבוֹד בּיאליק, על כּבוֹד התרבּוּת כּי ירד פּלאים, על שׂדה-הרוּח כּי נוּטש, בּאשר יצא המשוֹרר העברי לגוֹלה², לשם “קיבּוּץ כּספים”!

אכן, החָרד לגוֹרל תרבּוּת-עם חיה וּמוֹדד אוֹתה לא רק בּאַמַת-מידה של “הוֹצאַת-ספרים”, הוּא יראה לדברים, לתוֹכם של הדברים, בּאַספַּקלַריה אחרת. כּלוּם יש לך מפלט וּמבטח-עוֹז לתרבּוּת העברית, מאשר הקרקע הנגאל על ידי העם והמוּצג לרשוּתוֹ של העם? כּלוּם יש לך בּדוֹרנוּ קניני-תרבּוּת חשוּבים יוֹתר מאשר המוּשׂגים החיוּניים: ישוּב נשַמוֹת, השתרשוּת בּקרקע, אדמה לעוֹבדים? כּלוּם יש לך חינוּך תרבּוּתי יוֹתר מאשר החינוּך להתנַדבוּת עממית, מאשר “עבוֹדת” הדוּנם, הפּרוּטה, הקוּפסה, עבוֹדת-העם? כּלוּם זוֹהי ה“תרבּוּת” אשר לה ניעָגן, זוֹ שאינה יוֹדעת בּסבלוֹ של עם ואינה מַטה שכם לא לסבל ולא לעמל-היצירה?

אייר תרפ"ו.

¹

ה. לייויק², המשוֹרר היהוּדי בּניוּ-יוֹרק, בּיקר משך חדשים אחדים את ארץ מוֹלדתוֹ רוּסיה, שהה בּמרכּזיה וּבעיירוֹתיה והתבּוֹנן להוָי שלה, לחייה, ליצירה היהוּדית בּמקוֹמוֹת ההם. לפני צאתוֹ פּירסם בּקיוֹב חוֹברת של רשמים. קטעים אחדים מֵהָתָם הגיעוּ גם אלינוּ. הנה קטע אחד על דרכּה של השירה היהוּדית הצעירה שם:

“אִיזי חאריק טוֹב ויקר, משוֹרר חביב מ”בּיצוֹת מינסק". על כּתפיך התמימוֹת והצעירוֹת הוֹלכים וּמטילים מַעמסה לעיֵפה כּזאת: להיוֹת ראשית לספרוּת.

פּרץ – אין צוֹרך בּוֹ.

שלוֹם עליכם – גם כּן לא.

אַש – וַדאי וּוַדאי לא.

הוַרשאים – מחקנוּ אוֹתם.

הניוּ-יוֹרקים – זנַחנוּ אוֹתם.

הספרוּת היהוּדית בּרוּסיה צריכה להתחיל משנת 1923 בּערך.

ספרוּת משלנוּ, ספרוּת חדשה.

פּרוֹליטרית.

את כּל ה“חלַאם” ³ מִלְשֶעָבָר נַזניח. ננַער את חָצננוּ ממנוּ.

חלוּדת-מוֹרשה.

ירח לבן וקר תלוּי בּשמי השירה היהוּדית החדשה בּרוּסיה המוֹעצתית.

שמים קרים, שמי-חוֹרף.

עוֹמד איזי חאריק החביב מתחת לשמים הלבנים וּמתירא להבּיט לאחוֹריו.

הוּא – הראשוֹן.

מזדעזעוֹת כּתפיו. בּרכּיו כּוֹשלוֹת. ועיניו מתחננוֹת: רוֹצחים, מי הטיל עלי את המַעמסה הלַזוּ?

רוֹצה הוּא להסתכּל לאחוֹריו ואינוֹ מעיז. אסוּר. תהוֹם לרגליו.

שׂפתוֹתיו כּלוֹת ללחוֹש: אַחַי הגדוֹלים, המשוֹררים מוַרשה וּמניוּ-יוֹרק, הוֹשיעוּ לי.

אבל אסוּר. תהוֹם.

השירה היהוּדית בּרוּסיה החדשה צריכה להתחיל משנת 1923 בּערך. ואוּלי משנת 1925 דוקא.

עצמאית.

פּרוֹליטרית.

אין צוֹרך בּ“חלַאם” הישן.

ננַער אוֹתוֹ.

חלוּדת-מוֹרשה.

גוֹרל מַחריד של אִיזי חאריק… של איצירפעפער.

יֵרשם זאת".

היטיב המשוֹרר-המתבּוֹנן לציין את הגיחוּך האוּמלל שבּשכבה ספרוּתית זוֹ, “אחרוֹנה שבּאחרוֹנוֹת”, הפּוֹתחת בּ-1923 דוקא, התוֹלשת עצמה מכּל שוֹרש, האוֹסרת על עצמה את נכסי התרבּוּת אף של הדוֹר האחד שקָדם לה. דוֹר ספרוּתי יהוּדי אשר לא ידע את “קוֹנהוּ”, את פּרץ, את שלוֹם עליכם ואת אַש.

אוּלם האין להרחיב קצת את שׂדה-ההתבּוֹננוּת הזה, מעל פּני התחוּם של מינסק ושל קיוֹב, ולראוֹת אם אין איזוֹ פּגימה יסוֹדית בּכל אוֹתה התרבּוּת היהוּדית הצעירה, שהיא פּוֹתחת אמנם לא בּ-1923, כּי אם בּ-1905, ואינה פּוֹסלת אמנם את פּרץ ואת אַש, אוּלם עוֹקרת אוֹתם ממקוֹר מַחצבתם ורוֹאה את ה“ראשית לספרוּת” רק בּדוֹר אחד שלפניה, וּמסתלקת מכּל תרבּוּת הדוֹרוֹת ואוֹצרוֹת היצירה שקדמוּ לדוֹר זה?

לייויק היקר, ראה ראית בּעניוֹ של איזי חאריק, הֵיטַבת לראוֹת כּי השׂפתים של הדוֹר הצעיר כָּלוֹת ללחוֹש לאחים הגדוֹלים, “המשוֹררים מוַרשה וּמניוּ-יוֹרק: הוֹשיעוּנוּ נא”. אוּלם כּלוּם אין הם עצמם, האחים הגדוֹלים, משוֹררי וַרשה וּניוּ-יוֹרק, זקוּקים אף הם למקוֹר יִשעם של “האחים הגדוֹלים”, הגדוֹלים מאז ועד היוֹם, מִנִי משה וירמיהוּ ועד בּיאליק וּבּרנר? “אבל אסוּר. תהוֹם”.

אדר תרפ"ו.

אליעזר פקטורי / ברל כצנלסון

¹

נכרת בּדמִי ימיו חבר נאמן טהָר-רוּח, שהתמכּר, בּעצם תחלוּאיו וּמכאוֹביו הקשים, לעבוֹדה מדעית תמה. בּעוֹדוֹ נער בּא לארץ – בּן להוֹרים יהוּדים טוֹבים שלא חשׂכוּ עמל מנפשם לגַדל את ילדיהם בּארץ-ישׂראל. מנעוּריו ידע דאגת קיוּם ועוֹל-פּרנסה, ועל הכּל – חיים בּעוֹלם האצילוּת. עוֹד מימי היוֹתוֹ תלמיד בּגימנַסיה “הרצליה” השתקע בּלימוּדי מדעים לשמם: מַתימַטיקה וּתכוּנה, שׂפוֹת, מדעי החברה וּתנוּעת הפּוֹעלים, ולַאחרוֹנה התרכּז כַּליל בּמדעי הטבע, וּבעיקר – בּחקר צמחי ארץ-ישׂראל. היה בּין ראשוֹני התלמידים שדבקוּ בּתנוּעת הפּוֹעלים ושהתנדבוּ לגדוּד העברי. גם בגדוּד נשאר נאמן לצמחוֹניוּתוֹ. שם לָקה בּריאוֹתיו וּמאז היתה מנת שנוֹתיו אך תחלוּאים. בּשנוֹת החֳלי האלה לא פּסק ממשנתוֹ. בּין תקוּפה לתקוּפה למד, טייל, סייר, נדד, לקט, חקר והגדיר. מסירוּת משפּחה ורֵעים האריכה בּמקצת את מידת ימיו הקצרים. זמן קצר לפני מוֹתוֹ עוֹד זכה לראוֹת את פּרי עמלוֹ בקוּנטרס לחקר צמחי הארץ של חברוֹ הקרוֹב א. אייג (יצא לאוֹר על ידי תחנת-הנסיוֹנוֹת).

אדר תרפ"ו.

¹

משהוּ מַכריח אוֹתי לצאת הפּעם מגדרי וּלדבּר בּענינים שאיני רגיל לדבּר בּהם בּשער. אוֹדה: ליל הפּתיחה השכּירני. לא שתיתי לרוָיה מן הגביע אשר מסַכתם ואשר קידשתם עליו, אך ריח יינוֹ עברַני.

אין את נפשי להבּיע “מבינוּת”. איני יוֹדע לחַווֹת דעה, אם טוֹב שׂיחקתם. אף לא קיבּלתי עלי למדוֹד את מידת הכּשרוֹן של המשַׂחק הצעיר. אולם אחת ידעתי:

מן הרגע שהוּראיתי קרן-זווית בּית-מדרשית זוֹ של “המקוּבּלים” – נלפּתה נשימתי בּצבת. לא אדע חלקוֹ של מי גדוֹל כּאן יוֹתר: אם מַשק-כּנפיו של פּרץ, אם הרֶג’יסוֹר שעשׂה פּלאוֹת, אם האמנוּיוֹת השוֹנוֹת שחָברוּ כּאן יחד ועשׂוּ בּנוּ בּלַהטיהם. אוּלם אדע: כּל אלה – גם התוֹכן וגם המִשׂחק – אך ניסוּ לתפּוֹס את הבּלתי-נתפּס, אוּלם האויר שעל הבּמה הוּא שתפס, כּבש וריתק.

וּמבּין קטעי החזיוֹנוֹת אשר החיוּ בּי מחָדש את דמוּתוֹ הקַשתנית של פּרץ ואשר עוֹררוּ בּי מחָדש את המית נעוּרי ליצירי רוּחוֹ, הסתמן לעיני החזיוֹן האחד והחדש, אשר שמוֹ: “אוֹהל”.

האשכּח לכם, רֵעַי בּאוֹהל, את חסדכם עמי? ואתם הוֹספתם לי עוֹד ערב אחד של חג על הלילוֹת והימים, אשר מינוּ לי החיים כּאן, על מעט-אדמתנוּ. עוֹד חוּליה אחת לאוֹתה שרשרת-הפּלאוֹת, אשר אך משוּם שאנוּ חיים בּתוֹך-תוֹכה, בּעצם ימינוּ ודוֹרנוּ, בּ“בשׂר-ודם” שלנוּ, אין אנוּ מכּירים בּה. ואין אנוּ חשים, כּי היא היאהמיסטֶריההנאדרה מעוֹלם ועד עוֹלם ששמה ארץ-ישׂראל. וּברוּך כּל רגע המעוֹרר בּנוּ וּמַגבּיר בּנוּ את התחוּשה הזאת.

חוּליה וחוּליה. ספוּרוֹת הן. יש שהן ניתנוֹת לרשוּת-היחיד ויש שהן מתגלוֹת בּרשוּת הרבּים. איש איש מאִתנוּ ודאי זכה בּשלוֹ, אם בּרוֹב ואם בּמעט.האַקיף את אשר ניתן לי? ימי בּכּוּרי העבוֹדה וּגמיאַת אויר הארץ. מַחצלת קנים פּרוּשׂה עלי אדמה לאחר עבוֹדה. עין-גנים, כּנרת, מדבּר ², הר-המוֹריה, פּרקי-ועידה, שיחת-רֵעים יֵינית, הרת-עתידוֹת. מוֹעדים ליצירה ולתחוּשת-הבּאוֹת. ראִיית הציבּוּר בּעלייתוֹ.

ותבוֹאוּ אתם ותוֹסיפוּ חוּליה בּשרשרת היצירה שלנוּ, ותתנוּ לנוּ ערב אשר “הֵעיר, והסעיר והרנין”, והעיד, כּי שכינתנוּ לא הסתלקה מאִתנוּ.

אם ארצה למַצוֹת לעצמי וּבלשוֹני מה לי “אוֹהל” כּיוֹם, כּפי שנגלַה לי בּליל הפּתיחה, ואמרתי דבר, אשר יהיה בּעיני איסטניסיםואֶסתֶטים מוּפרך מעיקרוֹ. דבר אשר יְעָרֶה מראש את הטעם לפגַם, את החטאת הרוֹבצת לפּתח, זוֹ שטוֹבי-טעם חשים אוֹתה מרחוֹק בּחוּש-הריח הדק שלהם:

מפעל הסתדרוּתי.

וידעתי, כּי לגבּי רבּים וכן חשוּבים אין בּצירוּף זה אלא מן העִדר, מן החולין, מן הרשמיוּת, רמז לבּיוּרוֹקרטיה חדשה המתנשׂאת לשלוֹט ולרדוֹת בּרמש האדם.

ולי זה אוֹמר, כּי אח הוּא “אוֹהל” ליצירה אמיתית, בּלתי-מזוּיֶפת, גזעית ושרשית, היוֹקדת בּאש טהוֹרה של חלוּציוּת, לכל עוֹמק המוּשׂג הזה.

ועוֹד לי שֵם:

קבוּצה.

מיוֹם קיוּם הקבוּצה הראשוֹנה בּארץ הוֹלך אני וּמוֹנה את מספּרן, מוֹסיף וגוֹרע: החיוֹת והנעדרוֹת, הכּוֹשלוֹת והמתגבּרוֹת. הלילה הזה נוֹספה לי למניני עוֹד קבוּצה אחת: “אוֹהל”. לא שאלתי, אם יש להם לבני “אוֹהל” קוּפה משוּתפת, אם סוֹעדים הם בּצַותא. את ריח הקבוּצה האמיתית הרגשתי בּהם ואת כּוֹח היצירה שבּקבוּצה, את הדביקוּת בּאדם וּבחברת האדם, את אויר היצירה הקיבּוּצית, זה ששׂוֹרר רק בּקבוּצת-אמת וּבקרב אנשים אשר נשמתם נפתחה לקראת חיי קבוּצה.

וּבכן, תחת לדבּר על אמנוּת, על כּשרוֹנוֹת, על ניצוֹצוֹת, תחת להעריך את היתרוֹנוֹת וּלגלוֹת את הפּגימוֹת, בּאתי לדבּר על – הסתדרוּת וּקבוּצה. האין אני עוֹשׂה בּזה “שירוּת של דוֹב” ל“תלמידי-אמנים” הצעירים שלנוּ?

איני חוֹשש לכך. משוּם שאני רוֹאה בּ“אוֹהל” לא חבוּרה של “פּרחי-אמנוּת”, המשתעשעים להנאתם בּעניני בּימה, אלא חטיבה מיוּחדת. ראשית מפעל אמנוּתי, שהוּא עצם מעצמה ורוּח מרוּחה של תנוּעת העבוֹדה הארץ-ישׂראלית. היא מכוֹרתוֹ ונוֹף מוֹלדתוֹ. ואין לי שבח גדוֹל מזה להתחָלה, ואין לי דבר גם מַבטיח יוֹתר וגם מחַייב יוֹתר מאשר זה. כּאן הערוּבּה מפּני התלישוּת המוּסרית והבּדילוּת החברתית, מפּני הריקנוּת הנַפשית, מפּני ההתרוֹססוּת³ האינדיבידוּאַליסטית המוֹנעת כּל פּעוּלה גדוֹלה, הדוֹרשת התלכּדוּת כּוֹחוֹת, מפּני טירוּף הגַדלוּת ותאוַת “ההכּרה” – כּל המחלוֹת הללוּ הנוֹתנוֹת אוֹתוֹתיהן בּפרחי הכּהוּנה אצלנוּ בּספרוּת כּבאמנוּת.

הסתדרוּתיוּת וקיבּוּציוּת פּירוּשן: ההתלכּדוּת החברתית בִּפְנים, וההתלכּדוּת החברתית עם הציבּוּר היוֹצר. היניקה מן הסערה, ממלחמת הגאוּלה, מן ההיאָבקוּת האיתנה. ההצטַמדוּת לאוֹצרוֹת התרבּוּת, ראיית המרחב וציפּיית הבּאוֹת, הטָיַת שכם לעוֹל העם, הנאמנוּת והרצינוּת הגדוֹלה בּקלוֹת וּבחמוּרוֹת. זהוּ אויר-הנשימה אשר מבּלעדיו כּל התחלה אמנוּתית וספרוּתית תעשׂה פּרחים ריקים ונבוֹל תבּוֹל.

ידעתי, גם בּקרבּנוּ יש חוֹששים ל“אמנוּת פּוֹעלית”. ודאי, יש בּעוֹלם מי שהתיַמר בּזה ועשׂהוּ למפלצת. אוּלם, אם נחשוֹש לשוֹטים שקילקלוּ ושוַדאי עוֹד יקלקלוּ, הרי אסוּר יהיה עלינוּ לאחוֹז בּכל הגדרה שהיא, הכּל ניתן להינָבל וּלהיטָפש. אין דבר העוֹמד בּמרוּצת החיים בּפני השטוּת, בּפני הגֵרה הנבוּבה, בּפני המוֹדה. אוּלם אם נרד למַהוּתוֹ של דבר, כּלוּם אין אמנוּת-אמת יוֹנקת מתוֹך עצמוּת הדוֹר וּמרוּח הקוֹדש של הדוֹר? ודאי, כִּמְטַחֲוֵי קשת נברח מאוֹתה האמנוּת הרוֹדפת אחרי מרכּבתוֹ של מישהוּ ויהא היוֹשב בּתוֹכה אדוֹן אוֹ עבד, נבוֹן לכל אמנוּת המוֹכרת עצמה, חנפה וּמשתעבּדת, ודאי לא נֶהְדַר גם את פּני אמנוּת-חצר מִתְפַּרְלְטֶרֶת. נַבריח אוֹתה מקרבּנוּ. אוּלם כּלוּם יש בּנוּ מישהוּ כּיוֹם אשר לבּוֹ ילך אחרי אמנוּת פּארנאסית, מתפּנקת, מסתלסלת, מתגַנדרת? כּלוּם הכּמיהה לשירת-אנוֹש אמיתית לא היא שמצַוה עלינוּ את שירת האדם החי עמנוּ, את ישרתנוּ אנוּ?

וּכלוּם יוֹדעים אנוּ פּרק חשוּב שהוּא בּאמנוּת, אשר לא נשׂא בּקרבּוֹ את עני הדוֹר ואת בּשׂוֹרתוֹ? ומה היתה שירתם של פייאֶרבּרג, בּיאליק, טשרניחוֹבסקי – אם לא שירתה הפּנימית של הציוֹנוּת, וּמה היוּ כּל ההתחָלוֹת של אמנוּת יהוּדית מלפני חצי יוֹבל שנים, אם לא “אמנוּת ציוֹנית”? וּמה היוּ לנוּ בּרנר ושמעוֹנוֹביץ (בּתקוּפתם שבּחוּץ-לארץ) וגם גנסין ושוֹפמַן, האינדיבידוּאַליסטים לכאוֹרה, אם לא שירת הדוֹר אשר נתיב המַכאוֹבים שלוֹ התפּתל עדי המפעל החלוּצי? אוֹ כּלוּם כּל מה שנוֹצר בּשׂדה-ספר כּאן אצלנוּ, בּקרבּנוּ, אינוֹ כּרוּך בּעוֹלמוֹ הרוּחני, בּמערכוֹת חייו של דוֹר מסוּים, של תנוּעתוֹ ושל הוַיתוֹ? וּכלוּם אין שירת-היחיד הטהוֹרה, מעוֹלם ועד עוֹלם, בּת לדוֹרה, לעמה, ואפילוּ למַעמדה?

וּכלוּם יש להעלוֹת על הדעת, כּי כּאן בּארץ תיוָלד לנוּ אמנוּת, שלא תהא “פּוֹעלית” (לא בּשלט, כּמוּבן, כּי אם בּעצם עצמוּתה)? כּלוּם יש לה לאמנוּת כּאן בּארץ קרקע-יניקה אחר מחוּץ לקרקע העבוֹדה, הוָיתה וּתנוּבתה הנַפשית? האוּמנם יתכן שיקוּם בּינינוּ אמן-אמת, יחיד אוֹ קיבּוּץ מבּלי שיהיוּ לוֹ שרשים בּקרקע זה? הסוֹפרים המקוֹננים על הספרוּת הנרתמת בּמרכּבת הפּוֹעלים – טחוּ עיניהם מראוֹת, כּי אם היתה בּארץ יצירה רוּחנית בּשנים האלוּ – הרי על קרקע זה צמחה ורק על קרקע זה צמחה. ואשר מחוּץ לה – צחיח סלע. ואילוּ היוּ מעמיקים בּדבר היוּ אוּלי רוֹאים, כּי אי אפשר היה שתהיה אחרת.

יש בּינינוּ חוֹששים ל“שיטה” וּמערערים עליה. ועצתי אמוּנה: אַל נעשׂה מזה ויכּוּח. נַניח לה ל“שיטה”. נראה בּמחזה. נפקח את לבּנוּ לרוָחה, גם אנוּ, הקהל, גם המַציגים. נתרשם ונבּיע את התרשמוּתנוּ בּגָלוּי. וּכשנטעם לָקוּי, חַסר, יָתיר, אי-אמת, הפרזה, טעם לפגָם – לא נסתיר. אך אַל נהפוֹך את הענין עצמוֹ ואת התרשמוּתנוּ לויכּוּח של אַסכּוֹלוֹת. המחזיק בּנוֹשנוֹת אַל יסגוֹר את עצמוֹ מפּני החדש, והחדש אַל יתעקש ואַל יצדיק כּל סלף בּתירוּץ של “אחרוֹן-אחרוֹן”. מוּבטחני, כּי לא אַסכּוֹלה זוֹ אוֹ אחרת תשלוֹט בּנוּ. כּל הבּא הנה לארץ מביא הנה את צרוֹר הבַּגַז' שלוֹ. ואם כּי בּגז' זה מכיל כּמה אנכרוניזמים וְאַנַ-ארציזמים⁴, אף על פּי כן אין לזלזל בּוֹ, בּאשר הוּא הוּא המעַשיר את רוּחנוּ, והגורם למזיגה התרבּוּתית של ארץ-ישׂראל רבּתי, לעתיד לבוֹא. ארץ-ישׂראל היא לבּוֹרטוֹריה חשוּבה, והיא מלמדת ועוֹד תלַמד את כּוּלנוּ: את ההוֹגה, את העסקן הנאמן, את הרֶג’יסוֹר ואת המשַׂחק. וגם המחזיק בּנוֹשנוֹת שבּקרבּנוּ “הלוֹך ילך” ל“חדר”, ואם גם על כּרחוֹ. וּבלבד שתתגלה אמנוּת-אמת. לפניה נכרע כּוּלנוּ.

וגם רֶפֶּרטוּאַר ימָצא.

מבּחינה זוֹ נתן ליל-הפּתיחה הבטחוֹת גדוֹלוֹת. פּרץ, אשר כּל ימיו חתר אל הבּימה בּכל כּוֹחוֹתיו, ולא יכוֹל – מצא לוֹ בּארץ-ישׂראל וּבעברית את המגַלם. ואת המגַלם הנאמן, אשר חדר לרוּחוֹ של פּרץ, אשר הקרים את דמוּיוֹתיו בּשׂר והפך את חריפוּתוֹ הרעיוֹנית לנפש חיה. היה כּאן בּאמת “גלגוּלוֹ של ניגוּן”. אם לא לדבּר על תג פּלוֹני אוֹ אַלמוֹני, הרי כּכה ראה פּרץ את הדברים. ועכשיו נשקפת התקוה, כּי פּינוֹת חבוּיוֹת וחשוּבוֹת של ספרוּתנוּ תשוֹבנה לחיוֹת בּנפשוֹ של הקהל. האין זאת בּשׂוֹרה לספרוּתנוּ?

בּתוֹך קהל-רוֹאים עוֹבד ויוֹצר, בּתוֹך אויר של קיבּוּציוּת, של דביקוּת, של התלהבוּת אמת וחרוּף-נפש, של אהבת-עם, של משׂא-נפש חברתי, של כּמיהה למקוֹרוֹת תרבּוּת – האין אנוּ רשאים לקווֹת – כּי יצמח לנוּ דבר בּעל ערך, בּעל משקל, אשר יַפרה את רוּחנוּ וירנין את לבּנוּ?

חברַי בּ“אוֹהל”, אַל נא תחשבוּ זאת לשבחים. ואַל תחכּוּ לשבחים. אמרתי בּליל הפּתיחה: אתם עוֹלים לגרדוֹם. ואיני חוֹזר בּי גם לאחר הצלחתכם. הסכּנוֹת אוֹרבוֹת והמצוּדה פּרוּשׂה והענשים צפוּיים.

וּמה שנאמר כּאן זהוּ – לא יוֹתר מאשר תביעת גידוּל, חרדה ליציר הנוֹלד וציפּיה לעתידוֹ.

יהי רצוֹן שלא תכזיבוּ את ציפּייתנוּ.

סיון תרפ"ו.