מייסדים ראשונים

מאת

דוד סמילנסקי

---

עֲקִיבָא אַרְיֵה וַיס

מאת

דוד סמילנסקי

עקיבא אריה ויס — נולד כ“ז כסלו תרפ”ט בגרודנה. זהבי לפי אומנותו. ישב בלודז (פולין) ושם נהל אגודות ציוניות, יסד ונהל את בית הכנסת הציוני “אוהל יעקב”. ציר ועידת מינסק והקונגרס הציוני השביעי. משנת 1906 בארץ־ישראל. מיוזמי “אחוזת בית” ובוניה, מנהל בנינה בפועל בשנים הראשונות. בשנת 1911 — ממיסדי “חברה חדשה” להרחבת תל־אביב.

בכל מפעל־יצירה גדול יש הוגי רעיון, “משוגעים לדבר אחד”, יורים אבן הפנה, ויש בונים, מרחיבי תחומים, משפרים ומשכללים. “ידוע היה — אומר הרצל ב”מדינת היהודים" — כח הקיטור שנוצר בקלחת התה מתוך חימום המים והרים את הצמיד המכסה אותה. כתופעה זו של קלחת התה הם הנסיונות הציוניים".

כך היה גם ייסודה של תל־אביב, העיר העברית הגדולה המתקרבת לעשרים רבוא נפש (כן ירבו). איש מקבוצת היוזמים הראשונים לא יכול היה לראות מראש מה יהיו ממדיה של שכונת־הגנים אשר עלתה במחשבתם. כל אחד מהם חמד לו בית־וגן, נוה־שאנן בפנה רחוקה משאון יפו והמונה, ולקבוצה זו הלכו ונצטרפו עוד ועוד. עד שלבסוף קמה ונהיתה יצירה גדולה ומופלאה זו ששמה “תל־אביב”.

בין קבוצת הראשונים ממש, אשר זכתה לירות את אבן הפנה לעיר העברית, היה השען עקיבא־אריה ויס.הוא היה מהוגי הרעיון על שכונת הגנים מן ה“משוגעים” לדבר אחד", מן העסקנים הפעילים הראשונים, מעושי המעשה.

השכונה התפתחה אמנם בכוון אחר לגמרי מכפי שהגוה המיסדים. משכנות השאננים, שאסור היה להקים בתחומיה חנות, היו לכרך שואן והומה על כל החיוב והשלילה שבכרך. אף־על־פי כן ראוי שנזכור את הראשונים אשר “הרחיקו נדוד” אל החולות אשר בצפון יפו, והקימו מקלט לאלפי עולים ופליטים מישראל.

ע. א. ויס עלה אל הארץ בתקופת העליה השניה, בתמוז תרס"ו. הכרתיו למן היום הראשון לבואו ארצה, כיון שבאותו יום שכר דירה באותו בית ערבי בשכונת מנשיה ביפו שבו היתה דירתי, אני בחלקו המערבי של הבית והוא — בחלקו המזרחי.

באר־מים משותפת היתה לנו בתוך המטבח. מי הבאר היו דלוחים ומלוחים לשתיה ולבשול. במים אלה השתמשו רק לצרכי שטיפה והדחה.

טחב תמידי היה מצוי בחדרי ה“ארמון” הזה גם בימות הקיץ. אולם “חוסר הנוחיות” לא מנע בכל זאת את בעל־הבית, שיך יפואי, מלדרוש שכר דירה מראש בעד שנה־שנתים בגלל מצוקת הדירות ביפו.

ונוסף לכל היה שורר גם רעש בלתי־פוסק בחצר. מטופל היה בעל ביתנו — שגם הוא דר באותו בית — בכמה נשים, כדרך המושלמים, ובילדים רבים שהיו מרבים צווחה והמולה.

ובתנאים אלה דרנו שלש שנים וחצי, עד שזכינו לעבור לבתינו הראשונים, שהקימונו בקיץ תרס"ט על גבעות החול בצפונה של יפו.

בפגישתי הראשונה עם ע. א. ויס בתמוז תרס"ו נסבה השיחה על הצורך בארגון העולים החדשים. כן נגענו בשאלות יוקר החיים ומצוקת הדירות.

מצוקת הדירות היתה צרת היום ביפו, שהיתה בבחינת “שער ציון” ובה השתקעו רבים מן העולים. הבתים ביפו היה ברובם קנין הערבים, ונבנו מן המפרעות שקבלו מאת העולים היהודים. לנגד עינינו הוקמו כמה רובעים חדשים וכיסי אחינו בני ישראל התרוקנו שנה־שנה בהגיע “מוחרם”. ובאחד הערבים, בי“ב תמוז תרס”ו, נתכנסה אספה גדולה במועדון “ישורון” ביפו. באספה זו, שהשתתפו בה בני העליה הראשונה והשניה וגם אחדים מבני הישוב הישן, הרצה ע. א. ויס על יסוד שכונה עברית חדשה מחוץ לגבולות יפו.

הרצאתו של מר ע. א. ויס עוררה הד בלב הנאספים, ובאותו מעמד נבחר לפעולה הועד הזמני הראשון בן 5 חברים: ד. ברגר, ע. א. ויס, י. חיותמן, י. סוכובולסקי (דנין), וכותב השורות האלו.

ועד זה חיבר פרוספקט על השכונה החדשה. בפרוספקט דובר על בנין 40 - 50 בתים עם חדרי שמוש מודרניים, עם רחובות ומדרכות מרוצפים, עם הספקת מים, מאור חשמלי, תעול, גנות ושדרות עצים ועוד כמה שפורים תרבותיים.

הרוח החיה בועד הראשון היה ע. א. ויס, אשר התמסר למפעל הקמתה של השכונה המודרנית.

לשם כך הזניח את עסקיו הפרטיים, את בית־מלאכתו ואת מסחרו והקדיש את רוב מרצו, אונו וכשרונו לארגון החברה הראשונה.

עקשנותו המתמדת ואמונתו החזקה בעתיד המפעל עזרו לו להתגבר על החתחתים ואבני הנגף שהיו פזורים בדרכו.

ורבה ומסובכת היתה העבודה: צריך היה לרכוש חברים חדשים, לבחור מקום מתאים לבנין השכונה, לקנות את הקרקע מאת בעליהם, לחפש אשראי זול בתנאים נוחים לבנין הבתים, להכין תכנית בנין לשכונה וכו' וכו'. כל אלה דרשו זמן רב, מסירות והקרבה עצמית.

ישבות הועד היו מתקיימות על־פי רוב בדירתו של ויס, ועתים בדירתו של דיזנגוף, וגם בדירת כותב הטורים האלה.

המזכירות היתה נעשית על־ידי חברי הועד לפי התור, אולם את עיקר העבודה בעריכת הפרוטוקולים והמכתבים נטל עליו מר ויס. הוא עצמו היה גם הגובה וגם השליח, בהתנדבות, כי פקידות בשכר לא היתה אז לועד.

כעבור שנה עלה מספר החברים של “אחוזת בית” לששים איש, אשר הכניסו לבנק אנגלו־פלשתינה ביפו 15%­10% על חשבון הסכום הדרוש לרכישת הקרקע ולבנין הבתים הראשונים.

באספת הכללית, שהיתה בכ“א סיון תרס”ז, התרעמו חברים על חוסר התקדמות בפעולות הועד. החברים טענו, שכספם מונח בבנק כאבן שאין לה הופכין, הקרקע לא נרכשה עדיין, אשראי זול לבנין הבתים לא הושג ואין גם סכויים טובים להגשמה קרובה.

אחדים מן החברים הראשונים פרשו מ“קוצר רוח” והסתלקו מן החברה. היו שהציעו לחלק את “החברה הגדולה” לשתי חברות קטנות, שלא תהיינה קשורות זו בזו בפעולותיהן. והחבורה עמדה להתפרד.

וכאן הראה ע. א. ויס את תקיפתו ופנה לכל הנאספים כדרישה נמרצת לא להכניס פרוד בין החברים, ולא ליצור שתי במות נבדלות. וההכרעה היתה לצדו.

כשעמדה השאלה בדבר קביעת המקום לבנין הפרבר הוגשו כמה הצעות: היו שהציעו את פרדס עלי מוסתקים (במקום זה עומד כיום סניף הבנק אנגלו־פלשתינה ביפו), אחרים הציעו את השטח שנרכש בשנת 1907 על־ידי חברת “גאולה” מאחורי בית החרושת הגרמני וילנד (כיום קיימים שם צריפי עץ של שכונת מכבי). והיו גם הצעות לרכוש את מגרשי הבצה שבין יפו ומקוה ישראל (מקום זה נשאר בשוממתו עד היום).

אולם ויס וכותב הטורים עמדו על עצתם הראשונה: לרכוש את גבעות החול אשר בצפון יפו. שנינו הוכחנו, כי מקום זה הוא המתאים ביותר מכל ההצעות האחרות מבחינה בריאותית, וכן מפני הסכויים להרחבת גבולות השכונה אם יהיה צורך בכך.

הצעה זו נתקבלה לאחר משא־ומתן ממושך ולאחר שועדה מיוחדת — בהשתתפות הרופאים ד“א הלל יפה וד”ר יהודה ליב כהן — בדקה היטב את הסביבה השוממה וקבעה, שרצוי להעדיף את השטח האמור על כל יתר המקומות. גם הרופאים הד“ר חיסין וד”ר מרק שטיין סמכו את ידם על ההצעה, ובזה הסתיימה פרשת חפושי “טריטוריות” בקרבת יפו הבנויה.

עם קביעת המקום נתעוררה שאלה חדשה בדבר מדת השטח שיש לרכוש, ושוב נתפלגו הדעות. היה זה בראשית תרס"ח, בעת שכמה חברים יצאו את ארגוננו ובמקומם באו אחרים.

בראשית הוסדה של “אחוזת בית” קבעו, שכל מגרש לבנין צריך להכיל לא פחות מאלף אמה מרובעת נטו. על שטח זה יש להקים בנין סגור עד 33% משטח המגרש ומרפסות פתוחות עד 7% ובסה"כ לא יותר מ־40% ושאר ה־60% מיועדים לנטיעת עצים, גנת פרחים וירק. מלבד זה חשבו ומצאו, שמן הצורך להקצות בשביל מדרכות, רחובות ושדרות עצים כשלשים אלף אמה. לפי חשבון זה היה צורך כשטח 90,000 אמה מרובעת.

אולם ויס היה אחד הראשונים אשר הציע לרכוש מיד 150,000 אמה, ונוסף לכך הביע דעתו שכדאי להתקשר בחוזה עם בעלי הקרקעות על כמה מאות אלפים אמה נוספות כדי למנוע הפקעת השער של הקרקע הגובלת עם הפרבר העומד להבנות.

הקניה הראשונה של 150,000 אמה עלתה לפי 95 סנטים בעד כל אמה ברוטו (100 סנטים = 38 מא"י), ואת יתר האדמה אפשר היה אז לרכוש בחצי המחיר.

“המעשיים” התנגדו בכל תוקף להצעה המורחבת של ויס “בעל ההזיות”. הרוב הצביע בעד שטח מצומצם, והצעת ויס נפלה.

ואמנם הפקיעו בעלי הקרקעות את השער זמן קצר לאחר שנבנו הבתים הראשונים. הקרקעות שגבלו עם תל־אביב עברו מיד ליד, ובמקום חצי פרנק שלמו אחר כך 2.5- 4 פרנקים בעד כל אמה, והספסרים הפרטיים נתעשרו על חשבון הצבור.

לזכותו של ע. א. ויס יש לזקוף גם את העובדה, שהוא נלחם מלחמה עקשנית שהגמנסיה “הרצליה” תיבנה על אדמת “אחוזת בית”, רבים סברו שהגמנסיה צריכה להבנות ביפו, שהיתה אז בבחינת המטרופלין של הישוב העברי החדש. רבים חששו, שמא לא ירצו ההורים לסכן את חיי ילדיהם ולשלחם לגמנסיה שתיבנה בשכונה הרחוקה כמה קילומטרים מיפו. רק מעטים עמדו על דעתם, כי בית הספר התיכוני הראשון בארץ־ישראל מקומו בפרבר הקטן העתיד להתפשט ולהתרחב, וברבות הימים ישמש מרכז עברי־עירוני חשוב.

בין המעטים האלה היו כמה מחברי הועד המפקח של הגמנסיה העברית, ובהם מ. שיינקין וע. א. ויס, והמעטים נצחו הפעם.

באחת האספות הכלליות (ה' כסלו תרס"ט) נבחרה ועדת בנין בת 5 חברים: א. ברלין, ע. א. ויס, א. נאמן, ש. תג’ר ומ. שיינקין. שום איש מכל אלה לא היה מומחה לבנינים, וגם שום חוקת בנין לא היתה עדיין.

באותו זמן התלבטה ועדת הבנין בהכנות המוקדמות להתחלת הבנין, והין יתר השאלות דנו על חמרי הבנין. בימים ההם היו נוהגים לבנות את היסודות ואת הקירות מאבני המקום שנקראו בערבית “חג’ר בלדי” או “דבש”.

הבנאות מאבני המקום היתה תפוסה על־ידי בנאים ערבים ונוצרים, שהתמחו במקצוע זה ועשו את מלאכתם בזריזות ובהכשרה שעברה אליהם בירושה מדור לדור. בנאים יהודים לא היו כמעט ביפו, ומי שרצה לבנות את ביתו על טהרת העבודה העברית, מוכרח היה להביא במיוחד בנאים יהודים מירושלים. כך עשתה הגמנסיה “הרצליה”, שנבנתה מן המסד ועד הטפחות על־ידי בנאים יהודים שהוזמנו מירושלים.

המיסדים והבונים הראשונים באחוזת־בית היו במבוכה גדולה. כולם הבינו את הערך הרב של עבודה עברית טהורה, אולם קשה היה בימים ההם להשיג מספר מספיק של בנאים עברים לבנין ששים בתים. רבים פקפקו אם אפשר יהיה להגשים את התכנית להקים מספר רב כזה של בתים בשנה אחת, והיו כאלה שהציעו להוציא אל הפועל את התכנית בהדרגה במשך שלש שנים. אולם ויס עמד בכל תוקף על דעתו, שאפשר לבצע את התכנית לבנין ששים בתים בשנה אחת. לשם החשת הבניה בעבודה עברית טהורה, הציע מר ויס לבנות את היסודות ואת הקירות מלבני מלט של בית־חרושת יהודי, ארבר, אשר העסיק בתעשיה זו רק פועלים יהודים.

הבנאים הערבים היו מנוסים ומומחים בבנאות באבני המקום, ואילו את הבנאות מלבני מלט לא ידעו ולא הכירו.

אנשי המקום אמרו, שלבני מלט אינן מתאימות לאקלים הארץ, מר ויס היה היחידי, שלא היסס ולא חשש להקים את ביתו מלבני מלט על־ידי בנאים יהודים (ביתו זה קיים עד היום ברחוב הרצל קרן אחד־העם), ואחריו החרו־החזיקו עוד כמה בעלי בתים ראשונים אשר העדיפו את לבני המלט על אבני החול.

על־ידי כך הצליח מר ויס לפתח את הבנאות על־ידי פועלים יהודים, באותו זמן סייע גם לביסוס תעשית הלבנים מתוצרת עברית. לאחר הנסיון הראשון שהצליח, השתרשה לאט־לאט הבניה בלבני־מלט אשר ירשה את הבניה באבני המקום, ובית החרושת היהודי ללבני מלט מיסודו של ארבר התפתח משנה לשנה.

הסתפקתי בעובדות בודדות מפרשת פעולותיו הראשונות של ע. א. ויס לבנין אחוזת־בית, היא תל־אביב. פעולות אלו — שאינן ידועות לרבים — הן שהיו חשובות ומכריעות בבנין העיר, והן שהקנו לעקיבא־אריה ויס זכויות כבוד בבנינה של העיר העברית הראשונה.

---

יִצְחָק חַיּוּתְמַן

מאת

דוד סמילנסקי

יצחק חיותמן נולד בכ“ז כסלו תרכ”ח בפרילוקי (רוסיה). מן הקבוצה הראשונה של חובבי־ציון בקישינוב. בשנת 1890 עזב את מסחרו ועלה לארץ־ישראל. היה פועל ברחובות וממארגני אגודת הפועלים הראשונה ביהודה. בשנת 1891 היה סגן המנהל בבית החרושת לזכוכית של הברון רוטשילד בטנטורה ועבד יחד עם מ. דיזינגוף. 10 שנים היה אכר במתולה, ועזר לפקידות הבארון בגאולת קרקעות בגליל העליון. 1904 — עבר ליפו כפקיד בחברת זינגר. ממיסדי “אחוזת בית” ומששים בוני הבתים הראשונים. מיסד שכונת נוה־שאנן בתל־אביב ומשתתף בייסוד שכונות אחרות בסביבה. ממיסדי כמה מוסדות (בנק קופת־עם ועוד). נפטר כ“ב סיון תרצ”ח.

ראשית הופעתו הצבורית של יצחק חיותמן היתה בקבוצת הצעירים של חובבי־ציון בקישינוב בשנת תרמ"ה.

בתקופה ההיא רעה הנוער העברי ברובו הגדול בשדות אחרים. ה“משכילים” שלנו היו יותר קרובים אל תנועת הטמיעה וההתבוללות, רק מעטים העיזו בימים ההם להרים את דגל התחיה, ובין יחידי סגולה אלה היה הצעיר הנלהב יצחק חיותמן. הוא לא שאף למנהיגות, אלא ביקש את מקומו בשורות החיילים הפשוטים, בין המדברים מעט ועושים הרבה.

שנים אחדות הקדיש י. חיותמן לעבודה תרבות ותעמולה לאומית בקישינוב, שהתנהלה בסביבה ההיא בהנהגתו של מאיר דיזנגוף.

אולם העבודה בגולה לא נתנה ספוק מלא לחיותמן, ובעודו צעיר ומלא כח עלומים עזב את בסרביה, ובראשית תר"ן אנו מוצאים אותו במחנה הפועלים העברים במושבות ואדי־חנין ורחובות.

עם בואו אל הארץ התקרב לאהרן אייזנברג, ולאחר זמן־מה עוד הרבה ליסוד הסתדרות הפועלים הראשונה במושבות יהודה. ביום עבד בשדות ובכרמים, ובערב היה מתכנס עם חבריו ומתכן תכניות לביסוס יסודותיו של ארגון הפועלים העברים.

בכנוס הראשון של באי־כח כל פועלי ארץ־ישראל, שהתקיים בואדי חנין, השתתפו יחיאל מיכל פינס, מאיר דיזנגוף, ישראל בלקינד, אהרן אייזנברג, יצחק חיותמן, ואחרים. התפקיד העיקרי של הכנוס היה: לבסס את מצבו של הפועל העברי על־ידי יסוד משקי־עזר ליד כל מושבה עברית.

ממושבות יהודה עבר י. חיותמן למושבות שומרון. מקודם עבד בחדרה השוממה והבודדה, שחללים רבים נפלו בבצותיה הממאירות. גם חיותמן האמיץ ובעל הגוף האיתן הותקף בקדחת ונשא את סבלו בדומיה במשך חדשים רצופים, עד כי הד"ר הלל יפה צוה עליו להחליף את האויר ולעבור לזכרון־יעקב.

מכאן הזמינו מ. דיזנגוף לעמוד לימינו ולהשתתף אתו בפתוח התעשיה העברית הראשונה בארץ העברים, בבית־החרושת לבקבוקים שיסד הבארון אבי הישוב בטנטורה. אף כאן סבל מקדחת צהובה יחד עם שאר העובדים, ועם סגירת בית־החרושת אחרי שתי שנות סבל וענויים חזר לכפר, לעבודת האדמה בנקודת־הגבול הצפונית, במתולה.

פה, במושבה הקטנה, הראה חיותמן משנה מרץ, חריצות והתמדה ללא לאות, ומיד נתפרסם כאחד ה“אכרים למופת”. אך הוא לא הסתפק במסירותו למשקו הפרטי, כי אם התקרב לאוסובצקי, שהיה אז בא־כח הברון רוטשילד, ועזר לו בהרבה ברכישת קרקעות בגליל העליון.

עוד אז לפני עשרות שנים, הבין חיותמן את הערך הרב שיש לגאולת הקרקע ולהתישבות חקלאית בגליל העליון, וביחוד התמסר להרחבת גבולות מתולה השוכנת בין הרי הגליל. הוא דיבר השכם והערב, לא באספות פומביות, כי אם בחוגים סגורים, על החשיבות הגדולה של כבוש הנקודות הצפוניות הגובלות עם סוריה, וקולו נשאר כקול קורא במדבר.

שנים על שנים נלחם חיותמן על קיומה העלוב של מתולה, ומתוך כאב לב הוא עובר מן המושבה לעיר יפו, במקום שנתמנה למנהל סניף חברת זינגר. המעבר מן המושבה אל העיר דיכא לא מעט את רוחו. הרי את מיטב שנותיו הקדיש לחקלאות, והיה מלא תקוה שבניו יתנחלו במושבה ויעסקו בפלחה ובמטעים, ולאחר לבטים קשים במשך 15 שנה נאלץ החקלאי חיותמן להחליף את האת ואת המחרשה בפקידות בעיר. וכאן עמדו לימינו האמונה והבטחון מצד אחד, והאופטימיות עם החבה העמוקה לארץ מצד שני.

בית המסחר למכונות תפירה זינגר ביפו, שבראשו עמד י. חיותמן, הפך ללשכת מודיעין ושימש שנים רבות מעין מועדון לעולים החדשים. יום־יום היו מצטופפים בחנות זינגר עשרות יהודים מן הישוב החדש וגם מן הישוב הישן, ופני כולם מועדות ליועץ המושבע ר' יצחק חיותמן, אשר קיבל את שוחריו בחיוך נעים וברחמים אבהיים.

בראשית עליתי השניה אל הארץ (במארס 1906) סרתי גם אני באחד הימים לחנות זינגר ברחוב בוסטרוס. עם כניסתי לפני ולפנים עזב חיותמן את לקוחותיו ומיד פנה אלי בלשון רכה ובפנים קורנות, שאל לשלומי מתוך ידידות, כאילו אנו מכירים איש את רעהו זה שנים רבות.

חנות זינגר זכתה לכך, שמנהלה חיותמן תיכן כמה וכמה תכניות חשובות בשביל פיתוח המסחר, התעשיה והחקלאות. פה בחנות היתה מעין מעבדה לחומר גלמי בשביל העולים המתישבים החדשים. יום יום וחלומותיו, יום יום ותכניותיו ורבות מהזיותיו זכה לראות בהגשמותן המלאה.

אני זוכר את האספה הפומבית במועדון “ישורון” ביפו. שנתקיימה בי“ב בתמוז תרס”ו, בה הוחל ביסוד החברה “אחוזת בית”,שנטלה על עצמה להקים על החולות נקודה עירונית עברית מודרנית. בין חמשת חברי הועד הזמני, שנבחר באותה אספה לארגן את האגודה לבנין בתים, היה גם ר' יצחק חיותמן. יום־יום היינו נפגשים בסמטאות המזוהמות של יפו העברית, ולפרקים בדירתו של המנוח דיזנגוף, וגם בחנות זינגר, ומדברים על בעיות ישוביות שונות. במרכז שיחותינו עמדו שאלות המפעל החדש: בחירת מקום מתאים לבנין, השגת הלואה בתנאים נוחים לבנין עשרות הבתים הראשונים, חלוקת המגרשים והגדלתם, סדור הספקת מים ועוד.

המשא והמתן עם הקרן הקיימת לישראל בדבר ההלואה הראשונה בסך ארבע מאות אלף פרנק (16,000 לא"י) לבנין 60 בית נמשך כשנתיים. ביום ט' אלול תרס“ז (12 באוגוסט 1907) הוחלט באספה הכללית של הקרן הקיימת לישראל להלוות לאגודת “אחוזת בית” 300,000 פרנק, וההודעה נמסרה לועד האגודה על־ידי הד”ר א. רופין ביום ח' תשרי תרס"ח. עברו עוד ששה חדשים, ובאחד הימים, במארס 1908, הפתיעתנו הידיעה, שמתוך 300,000 פרנק ינוכו 50,000 פרנק בשביל הלואה לקבוצה לבנין בתים בחיפה.

באספה הסוערת של חברי האגודה, שהתכנסה במועדון “ישורון” ביפו, הביעו כל החברים התנגדות חריפה להפחתת ההלואה בסך חמשים אלף פרנק, והיחידי שהסכים לכך היה ר' יצחק חיותמן. וכששאלתיו בתמיהה לפשר הדברים ענה לי הוא בשאלה: “כלום חיפה אינה ארץ־ישראל?” בהמשך דבריו אמר: “עלינו לשמוח גם התפתחות הישוב העברי בחיפה, העתידה לשמש מרכז חשוב למסחר ולתעשיה, וביחוד רצוי לנו היהודים לתפוס עמדה טובה לרגלי הר הכרמל ולאורך מפרץ חיפה”.

מראשית התהוות החברה “אחוזת בית” (בקיץ תרס"ו) ומהתחלת בנין הבתים הראשונים (בקיץ תרס"ט) יחד חלמנו ויחד שאפנו לביסוסה ולפיתוחה של העיר העברית הראשונה. ומה גדל ורחב לבו של חיותמן על כל נדבך חדש, על כל בית שהוקם בתל־אביב ועל כל חלקת אדמה שנגאלה בעיר ובכפר.

ובעצם ימי חדות היצירה באה עלינו כחתף מלחמת העמים באבגוסט 1914.

הגרושים ההמוניים מן הארץ, העריצות והאכזריות של הרשות הצבאית במשטר התורכי הטילו פחד נורא על כל הישוב, והמשבר החמור הראה את אותותיו האיומים והפיל הרבה חללים. הצרכים היו מרובים בשביל ההתעתמנות, בשביל תשלום כופרי צבורי, בשביל הספקת מזון ועוד. חיותמן היה רותם את עצמו בעול עבודת ההצלה, רץ ממקום למקום ומבית לבית לשם הגשת עזרה מהירה לכל מר־נפש וקשה־יום.

תמיד היו צובאים על דלתות ביתו ברחוב יהודה הלוי עשרות אנשים שהיו זקוקים לעצה טובה, למלה מעודדת ולהדרכה נכונה. וי. חיותמן לא חס על זמנו ועל מרצו והיה מכתת רגליו ביום ובלילה, לעמוד לימין כל אלה שפנו לעזרתו.

עם גמר מלחמת העמים, היה חיותמן הרוח החיה בקבוצה הראשונה שהחלה לעסוק בהחתמת מניות ליסוד הבנק קופת עם בשנות 1920־1919. ובעוד ידיו עסוקות באשראי עממי, הוא נכנס בראשו ורובו לארגון החברים הראשונים לשם רכישת קרקע בדרומה של יפו (בשנת 1919) לשם בנין פרבר עברי חדש, בית וגן — כיום בת־ים.

ומן הדרום למזרח תל־אביב בשנת 1921. עם פרוץ מאורעות הדמים במאי 1921 ברחובות יפו, נאלצו מאות משפחות יהודיות לעזוב את מעונותיהן בשכונות הערביות. המצב היה חמור מאד באין מחסה בית בתל־אביב, שהכילה אז 220 בתים קטנים כמעט כולם בני קומה אחת. והיהודים מפליטי יפו התגלגלו תחת כפת השמים וחלק הצטופף באהלי בד ובצריפי עץ, שהוקמו על החולות ברחוב אלנבי שעדיין לא היה בנוי.

והנה צץ הרעיון על יסוד שכונה עברית חדשה בקרבת תל־אביב.

בין היוזמים הראשונים של רכישת כמה דונמים קרקע לבנין השכונה “נוה־שאנן” היה ר' יצחק חיותמן. והוא לא נח ולא נרגע עד שזכה לראות את התחלת הבנין ואת סדור הספקת המים בנוה־שאנן. וחיותמן דאג לא רק להרחבת גבולות תל־אביב ואחוד השכונות הגובלות עם תל־אביב המרכזית; הוא גם הקדיש הרבה ממרצו ומכשרונו לגאולת הקרקע באזורי המושבות לשם יצירת גושים מאוחדים להתישבות עולים חדשים.

חיותמן היה אחד האחים הראשונים בלשכת המכבים הקדמונים, ויחד עם זה גם אחד האחים הותיקים בלשכת בנ ברית “שער ציון”.

בשנים האחרונות התמסר המנוח לעבוד תכנית חדשה להתישבות זולה בקרבת הערים והמושבות הגדולות. הוא גם נשא בחובו תכנית גדולה לבנין עיר עברית חדשה בנגב, ותמיד היה ער לכל רעיון חדש, ובאופטימיותו הגדולה האמין שהכל ניתן להגשמה מהירה.

גם בימים הקשים ביותר וגם בשעת הדכאון שהקיף את כל הישוב, היה חיותמן מלא אמונה והשתדל להרגיע ולעודד את מיודעיו, באמרו, שנצח ישראל לא ישקר והגאולה קרובה לבוא…

על באי ביתו נמנו גם הרבה ערבים ונוצרים מחוגים שונים שהתיחסו בהערצה גדולה.

יומים לפני מותו ביקר המנוח בביתי וגלה לי את מצפוני לבו. הוא דיבר בחום ובהתלהבות על הרעיון להקמת משקים זעירים בתנאים נוחים, ובאותו מעמד תחב לידי תכנית מעובדת ובקשני לעיין בה בכל הרצינות הדרושה. בהמשך השיחה קבענו להזמין בימים הקרובים כמה עסקנים ותיקים, ובהם את שרידי המיסדים הראשונים של “אחוזת בית”, לשם דיון על הגשמת התכנית של התישבות זולה.

לפני צאתו מביתי נדברנו ששלשתנו (ע. א. ווס, המנוח וכותב הטורים האלה) נועד ביום כ“ד סיון תרצ”ח באחת ממחלקות העיריה לשם ראיון עם אחד הנבחרים. אולם שעות מספר לאחר פרידתנו קיבל חיותמן התקפת לב קשה. נפל למשכב שממנו לא קם עוד, והוא נלקח מאתנו לעולמים מבלי לסיים את תכניתו החדשה.

שמו יזכר תמיד בתל־אביב בין שמות המיסדים הראשונים.

---

יְחֶזְקֵאל סוּכוֹבוֹלְסְקִי (דַנִּין)

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בשנת 1867 בביאליסטוק (פולין). משנת 1886 בארץ־ישראל. פועל, ואחרי כן —סוחר ופרדסן. 1893 — חבר המרכז “בני משה”, ממיסדי לשכת בני ברית “שער ציון” ביפו, גן הילדים הראשון ביפו, הלוואות וחסכון יפו־תל־אביב. 1903 — ממיסדי ההסתדרות הכללית של הישוב בזכרון־יעקב ומזכיר המרכז שלה. 1906 — חבר הועד הזמני הראשון לארגון חברת “אחוזת בית” ומפעילי העסקנים ליסוד תל־אביב (הציע בנין שכונה מודרנית ביפו עוד ב־1896). 1907 — בא־כח הסוחרים במועצה הארצישראלית. פעיל בארגון מוסדות־צבור שונים ביפו ובתל־אביב, ממיסדי בת־ים ועוד.

מבני העליה הראשונה. עם בואו אל הארץ, בערב ראש השנה תרמ"ו, שם פניו לחקלאות — לקח את האת בידו ונכנס לשורות העובדים בכרמי ראשון־לציון.

בימי נעוריו, בשבתו בעיר מגוריו ביאליסטוק, עזר לאביו הסוחר הסיטונאי בעסקי מסחר של תבואה וקמח. אולם על אדמת המולדת החליט הסוחר בן־סוחר לעזוב חיי כרך ופרקמטיה ולהפרות בזיעתו את אדמת הארץ שכם אחד עם אחיו החלוצים הראשונים. ולא כאכר מתנחל ומעביד, אלא כפועל שכיר יום פשוט.

י. סוכובולסקי התמסר בכל לבו לעבודת האדמה, והיה גם חבר פעיל ב“אגודת הפועלים” הראשונה בארץ־ישראל. ארגון העובדים בחר בו כמזכיר, ואת תפקידו האחראי מילא במשך ימים רבים בהתנדבות.

אולם החיים בשלהם ובמרוצת הזמן נאלץ לעבור מראשון־לציון ליפו ולפתוח חנות מכולת בשוק הדגים.

חנות קטנה זו נעשתה עד מהרה למין בית ועד של אכרים ופועלים ממושבות יהודה, שהיו מתכנסים שם בעיקר לשם דיון בבעיות הישוביות.

המתיעצים היו קונים להם שביתה על שק קמח או סוכר, חביות נפט, פחי שמן ועוד. וב“מועדון” זה תוכנו תכניות ישוביות, כלכליות, מדיניות וחנוכיות.

וסוכובולסקי עצמו, היה אגב שקילה ומדידה ובין קונה לקונה המחכה בתור — מאזין ומקשיב לדברי הנואמים והמתוכחים, מכניס הצעות מעשיות משלו וממשיך בעבודתו.

על פי תכונתו ענותן, צנוע ושתקן. מעולם לא אהב גבוב דברים סתם ווכוחי סרק אלא אהב פעולות ומעשים, ואת עסקנותו הצבורית עשה תמיד בהתנדבות של חובה.

בעלותי לארץ בפעם השניה, באביב תרס"ו, יעץ לי דודי משה סמילנסקי להמלך בעניני התישבות עירונית בדעת ידיד נעוריו יחזקאל סוכובולסקי, מתוך שהחשיב מאד את ישרו, אמונתו וגלוי לבו.

נסיתי כמה פעמים לבקרו במעונו, ברחוב בוסטרוס ביפו, והעליתי חרס בידי. רעיתו היתה עונה לי פעם בפעם, בעברית צחה, שבעלה הוא “אורח לשעה” בחוג משפחתו, ואם איננו בחנות — הריהו בודאי באיזו ישיבת עסקנים.

קשה מאוד היה לתפסו בחנות, לשם שיחה. תמיד צרו עליו מבקרים מבני המושבות, שהיו באים אל ידידם לשמוע “על המתרחש בעולם”, לשמוע ולהשמיע. ועל הותיקים נוספו פעם בפעם למועדון סוכובולסקי" גם עולים חדשים, שרק זה עלו בנמל יפו.

יש שהייתי עומד ותוהה: מנין לו ליהודי הצנוע מכל ימות השנה כל כך הרבה מרץ, כח התמדה וסבלנות לעבוד יומם ולילה?

הנה אני רואה אותו ברחובות יפו השואנים, אץ ונחפז בצעדים מהירים לחנותו בשוק סלאחי, ובעוד רגעים מספר נחפז שוב לבנק אנגלו־פלשתינה (אפ"ק), ומשם לדויטשה־פלשתינה בנק ולמוסדות כלכליים אחרים. בדרך הליכתו מתעכב פה ושם ונכנס בשיחה קלה עם יהודים ולא־יהודים.

ואגב שיחה מהירה רושם משהו על פסת נייר מקומטת או על מעטפה משומשת איזו רשימות. מחשש שמא יעלמו מן הזכרון.

עבודתנו המשותפת הראשונה היתה בבית החרושת ליציקת ברזל ונחושת, מסגרות ובנית מכונות של ל. שטיין ושות' ביפו, שהעסיק 120 פועלים יהודים. שנינו, סוכובולסקי ואני, השקענו בבית חרושת זה כמה עשרות אלפים פרנקים זהב. ולאחר עבודה מאומצת במשך ארבע שנים (תרס“ו־תר”ע) הפסדנו את כספנו, ככל יתר השותפים ו“יצאנו נקיים”.

לאחר כשלונו זה לא רפו ידיו של המאמין הגדול בעתידה של התעשיה העברית בארץ, והוסיף להשקיע סכומים הגונים בתעשית שמנים של האחים ברסלב וגם בתעשית לבנים אדומות במוצא. בכל המפעלים הללו לא הרויח, הפסיד הרבה מממונו, כיתר חלוצי התעשיה בארץ. אולם על חורבות אלה הוקמו אחר כך מפעלי תעשיה חדשים, שמשכו הון עברי של מיליוני לא"י ומעסקים כיום רבבות ידים עובדות.

בשבתו ביפו עסק בצרכי צבור: היה ממיסדיה הפעילים (בשנת 1890) של הספריה “שערי ציון” ביפו; השתתף ביחד עם העסקן המובהק שמעון רוקח ביסוד בית החולים העברי הראשון ביפו; עזר הרבה לשמעון רוקח ז"ל ביסוד לשכת “בני ברית” וגם שימש במשך שנים מספר כנשיא הלשכה.

מפעולותיו הרבות בשטח החנוך, התרבות, הכלכלה וכו' אזכיר את אלו:

"היה ממיסדי גן־הילדים העברי הראשון ביפו, ממיסדי בית ספר “עזרה” ביפו בשנת 1906, השתתף בהוצאת ספרים “קהלת”ביפו. בשנת 1903 נמנה סוכובולסקי על מיסדי ההסתדרות הכללית של הישוב העברי בארץ, והיה מזכיר מתנדב של הסתדרות זו. בעזרתו הפעילה נוסדו בשנת 1903 “הלואה וחסכון וגמילות חסדים” ביפו. ובשנת 1907 ייצג את הסוחרים היהודים במועצה הארצישראלית.

היה גם ממארגני הקהלה העברית הראשונה ביפו, ולא היה כמעט מפעל ומוסד צבורי ביפו שידו של סוכובולסקי לא היתה בהם.

בשנת 1906 נצטרף סוכובולסקי לחמשת היוזמים הראשונים של החברה לבנין בתים “אחוזת־בית” ביפו, ושנים מספר היה חבר ועד החברה.

בועד הזמני הראשון של החברה היו: ע. א. ויס, ד. ברגר, י. חיותמן, י. סוכובולסקי וד. סמילנסקי. בועד המצומצם שנבחר בג' אלול תרס“ו, היו: י. חיותמן, ע” א. ויס וי. סוכובולסקי. ובהגיע מספר חברי “אחוזת בית” לשלושים נבחרו עוד 2 חברים נוספים לועד המצומצם והם: מאיר דיזנגוף ומיכל הורביץ.

לאספה הכללית בי“ז טבת תרס”ז באו ארבעים וששה חברים מתוך חמשים שנרשמו כחברי “אחוזת בית”. באותה אספה נבחר ועד חדש בן שבעה, ובהם שוב י. סוכובולסקי. גם בועד החדש בן חמשה, שנבחר בא' חשון תרס"ח, אנו מוצאים שוב את סוכובולסקי בין שלשת החברים שנשארו מן הועד הקודם.

סוכובולסקי היה מן הראשונים בין נתיני מדינות זרות, שהסתלקו מנתינותם הקודמת ונעשו לאזרחים ארצישראליים על ידי “התעתמנות”. לא רבים היו אלה שנאותו לוותר על חסותם של הקונסולים הזרים ועל הזכויות המיוחדות של נתינות זרה.

בין המעטים היו אליעזר בן יהודה, דוד ילין, אלברט ענתבי (ראש חברת “כל ישראל חברים” וראש חברת יק"א) בירושלים, ד“ר יוסף לוריא, ד”ר י. ל. מטמן־כהן, יהודה גרזובסקי ויחזקאל סוכובולסקי ביפו, אהרן איזנברג ברחובות ועוד כמה יחידים בערי הארץ ומושובותיה.

סוכובולסקי היה גם מן הראשונים שויתרו על שמות המשפחה הגלותיים, ושינה את שמו מ" סוכובולסקי" ל“דנין” (שבט דן).

וסוכובולסקי־דנין השתמש לטובת הרבים בזכויות המיוחדות שהעניקה לו נתינותו העותומאנית. מכיון שלפי החוקים העותומאניים היתה אסורה קנית קרקעות בארץ־ישראל ליהודים נתינים זרים והאיסור הזה הכביד מאד על רכישת קרקע, היה דנין כיהודי עותומאני בין המעטים שקרקעות יהודים נרשמו רשמית על שמם.

במשך הזמן, ובעיקר לאחר הכבוש הבריטי, העביר דנין במשרד ספרי האחוזה של הממשלה מגרשים, בתים, כרמים ופרדסים בעיר ובמושבה על שם הבעלים האמיתיים. ועם כל העברה היה מוסיף את הברכה: “ברוך שפטרני מענשו של זה” בחוגי הממשלה התורכית הביטו על דנין כעל אדם עתיר־נכסין.

דנין היה מן ה“מנין” הראשון ממש, שנכנסו לדור בבתיהם אשר בנינם הוחל בתמוז תרס“ט ב”אחוזת בית" (כיום רחוב הרצל).

הרבה התחבטו בשאלת חמרי הבנין. הבנאים המקצועיים, ברובם מבני הישוב הישן ומותיקי העולים, צדדו בזכות אבני “בלדי־דבש”, קרי: אבני־חול, המתאימות — לדבריהם — לאקלים המקומי. ודנין נטה לדעתם. אולם הואיל והיתה רווחת הדעה שאין יהודים מומחים בבנאות מאבני המקום, החליטו רבים להעסיק בבנאות פועלים ערביים, שהתמחו במקצוע זה.

אחדים הקימו את בתיהם מלבני־בטון של בית החרושת ארבר, בית החרושת היהודי הראשון על גבול תל־אביב. אבל דנין נתן את היתרון לאבני המקום והעמיד תנאי מפורש שהקבלן יעסיק בבנאות אך ורק בנאים יהודים, וכך נבנה בית דנין מן המסד ועד הטפחות בידי יהודים.

משפחת דנין היתה אחת המשפחות הראשונות ביפו, שלשון הדבור שלה היתה עברית בהברה הספרדית. לכך עזרה בעיקר עקרת ביתו מסעודה, היא אחותו של דוד ילין. קורת־רוח היתה לשמוע את הדבור העברי השוטף והחי בהברה יפה ובהטעמה מזרחית בביתו של “הסוחר מביאליסטוק”. את חמשת בניו וחמשת בנותיו חינך בבתי ספר עבריים (רבים, גם מן ה“יהודים הטובים”, בחרו לחנך את בניהם ובנותיהם בבתי ספר של זרים) ביפו ובתל־אביב. בן הזקונים שלו, אהרן, היה הילד הראשון שנולד בתל־אביב, בשנה הראשונה להתישבותנו בה בכ“א שבט תר”ע.

גם כיום, בהתקרבו לשנת ה־75, אני פוגש את יחזקאל סוכובולסקי־דנין כשהו נחפז וממהר יום יום, ודאי בעסקי צבור. ממעט בדברים, צנוע ונחבא אל הכלים, אומר מעט ועושה הרבה — כך ממשיך את חייו אחד מבוני תל־אביב, בעיר הגדולה וההומיה.

---

פִּנְחָס פְרִידְמַן

מאת

דוד סמילנסקי

פנחס פרידמן — נולד י“ב טבת תרכ”ו (1866) בחוטין (ביסרביה). מנעוריו — פעיל בתנועת חבת ציון, מקורב לפינסקר וללילינבלום. עלה לארץ בשנת 1889. ציר באספות חובבי־ציון באודיסה ובקונגרסים הציוניים ה־6 וה־7. ממיסדי הספריה “שערי ציון” ביפו והספרן הראשון שלה. מראשוני הבונים של תל־אביב, יחד עם אשתו אלקה, ומראשי “אחוזת בית”. בשנים 1922– 1932 בארצות הברית — בשליחות חברת “הכשרת הישוב”, פיתח פעולה רחבה לטובת הציונות וביחוד לטובת הקרן הקימת לישראל. נפטר כ“ז טבת תרצ”ח בתל־אביב.

לפני כיובל שנים הכרתי לראשונה את ר' פנחס פרידמן ז"ל.

היה זה בתקופת זאב טיומקין, בעת שהחיים הכלכליים והתרבותיים של הישוב העברי החדש התרכזו בלשכת ועד “חובבי ציון” ביפו. בראש הלשכה עמד זאב טיומקין, ועל ידו שני סגניו, ר' יחיאל מיכל פינס ויצחק בן־טובים.

יפו היתה אז הנמל הראשי, שבו נכנסו ארצה רוב העולים והמתישבים, התיירים והנוסעים. כל מי שעלה אל הארץ היה פונה בראש וראשונה ללשכת ועד “חובבי ציון” לשם התיעצות בענינים הישוביים שבעיר ובכפר.

בבואי בפעם הראשונה לארץ, באביב תרנ"א (1891), עם אבי ועם אחי, נערים צעירים כמוני, הלכנו למחרת בואנו ללשכת ועד “חובבי ציון”, שהיתה באחת הסימטאות הצרות ביפו העתיקה.

באולם ההמתנה מצאתי הרבה עולים חדשים, אשר זה עתה ירדו מן האניה, שחכו בקוצר רוח כדי להכנס לחדרו של ראש הלשכה זאב טיומקין. גם אבינו עמד בתור, ואנחנו, הנערים, סרנו מיד לאולם הקרוב, שבו נפתחה הספריה “שערי ציון” בהנהלתו של הספרן פנחס פרידמן.

לנגד עיני עמד צעיר בעל קומה נמוכה, פנים שזופים מעוטרים זקן קצר ושפם שחור, עיניו שחורות, בולטות ומביעות עוז, מרץ ובטחון פנימי. תנועותיו מהירות והליכתו זריזה ומדבר בקול נמוך.

הספרן קבל אותנו בסבר ידידותי נעים, ולאחר רגעים מספר יצא אתנו אל הגזוזטרה, נתן לכל אחד מאתנו “שלום עליכם”, לטף אותנו ונכנס אתנו בשיחה לבבית על שאיפותינו ומטרותינו. בגמר שיחתנו הקצרה חזרנו לאולם הספריה, שנתמלא המון מבקרים בני יפו ומושבות יהודה: פתח־תקוה, ראשון־לציון, רחובות, נס־ציונה, עקרון וגדרה. והספרן פרידמן שקד על משמרתו במסירות ובנאמנות וענה לכל דורשיו מתוך חבה וחדות היצירה.

וכאן עלי לתקן שגיאה שנשתרשה, שהספריה הראשונה ביפו נוסדה בשנת תר“ן. בעתון “החבצלת” מס' 38 משנת תרמ”ו אנו קוראים: “מודיעים לנו מיפו, כי בהשתדלות האברך הא' מיכל הורויץ נ”י נוסד בית עקד ספרים ביפו לתועלת בני המושבות לאחינו בני ישראל אשר סביבות העיר. החכם ר' אלעזר רוקח נ“י הקדיש לזה אחד מחדרי ביתו, והוא גם הסוכן והמזכיר בבית הזה. לראש הבית ומנהלו הופקד אחינו הרופא הנכבד ד”ר שטיין נ“י. ברכתנו מוגשה גם למיסדי ומנהלי הדבר הזה, יתן ה' וחפצם יצליח בידם ומעשי ידיהם יכונן”. כאן אנו רואים שהיוזמים הראשונים לספריה הראשונה ביפו היו מיכל הורויץ ואלעזר רוקח.

שנים מספר היתה הספריה הקטנה באחד החדרים של א. רוקח, ועם בואו של פרידמן בשנת תר"ן הוא “הוציאה למרחב”, הגדיל את אוצר הספרים והכניס בה כמה שפורים ושכלולים.

בימים ההם לא היתה כל קרן או קופה לעניני תרבות. ומה עשה פנחס פרידמן?עבר מבית לבית בחוג מכיריו וידידיו ביפו, ואחר־כך הלך ממושבה למושבה, ועשה “חפושים בשבעה נרות”, ודרש למסור לרשות הספריה המרכזית ביפו את הספרים שהיו גנוזים אצל כל אחד ואחד במעונו הפרטי. ובדרך זו הצליח פרידמן לרכז בספריה “שערי ציון” ביפו כמה מאות כרכים, שנעשו קנין הצבור הרחב. במשך זמן הנהלתו השתפרה הספריה ונעשתה למרכז תרבותי חשוב בשביל המורים, הסופרים ויתר הקוראים מכל החוגים.

עם שובו לאודיסה התמסר פרידמן בכל מאודו לעבודה הצבורית, שהתרכזה מסביב לועד “חובבי ציון”, השתתף באופן פעיל במלחמה במתבוללים, שעמדו בראש חברת מפיצי ההשכלה בין יהודי רוסיה, היה אחד ממיסדי בית הכנסת “יבנה” אשר שימש במשך שנים רבות מועדון מרכזי לחובבי־ציון ולציונים המדיניים באודיסה וסביבתה. פרידמן הרבה לפעול גם בהפצת הקערות בבתי־הכנסיות בערב יום הכפורים לשם אוסף תרומות לטובת ישוב ארץ־ישראל וכן היתה ידו מורגשת בכל פעולה להפצת שקלים, להפצת המניות של אוצר התישבות היהודים, חברת אנגלו־פלשתינה וחברת גאולה, למכירת בולי הקרן הקימת ואוסף תרומות לקרן התרבות וכו'. הרבה מזמנו וממרצו הקדיש פרידמן להפצת חוברות תעמולה לציונות המדינית והמעשית ולכל פעולה המכוונת לטובת מוסדותינו הכלכליים, התרבותיים ןהחנוכיים.

עשרות שנים כיהן פרידמן בבית מסחרו של ויסוצקי באודיסה, אולם ראשו ולבו היו נתונים לקונגרסים הציוניים ולעבודה הישובית בארץ ישראל, הציונות המדינית והמעשית התמזגו אצלו לחטיבה שלמה. ואחת השלימה את השניה.

עם הוסד הגמנסיה העברית ביפו היה פ. פרידמן אחד ההורים הראשונים, ששלח ליפו את אשתו אלקה ואת חמשת ילדיו נפעוטים בראשית תרס"ו, כדי להקנות לבניו חנוך לאומי שלם בגמנסיה העברית הראשונה. הוא עצמו נשאר באודיסה, ושנה־שנה היה עולה אל הארץ לבלות בה את החגים במסיבת משפחתו ובאוירה הארצישראלית.

בראשית התהוות החברה “אחוזת־בית” הצטרף פרידמן למנין קטן של המיסדים הראשונים. ואחר כך הקים בשדרות רוטשילד את ביתו יחד עם עשרות הבתים הראשונים שנבנו על חולות יפו בקיץ תרס"ט ושמשו גרעין לבנין העיר תל־אביב.

פרידמן לא הסתפק בעבודתו הצבורית למען ארץ־ישראל באודיסה, ובאפשרות הראשונה העתיק את מושבו לתל־אביב בשנת תרע"ב, ומאז נשאר כאן כאזזרח קבוע, וביתו היה פתוח לרווחה ליוזמים ולמארגנים פעולות צבוריות חשובות, וגם הוא השתתף בהן באופן פעיל.

בראשית ארגון מתנדבי הגדוד העברי בשנת תרע"ח שלח פרידמן את בנו יחידו את אברהם פרידמן (כיום מהנדס מכונאי בברוקלין), מחניכי הגמנסיה “הרצליה”, לגדוד העברי הראשון בארץ־ישראל והוא עצמו עזר בהרבה לגיוס כמה מאות צעירי ישראל על אדמת המולדת.

פרידמן ידע להחשיב את ערכה הגדול של היהדות האמריקאית בעבודה המדינית והכלכלית לטובת הציונות, ומשנת תר“פ עד תרצ”ב עבד במחיצתו של לואי ברנדייס בניו־יורק, הקדיש הרבה זמן ומרץ ל“קהלית ציון” וליתר המפעלים האמריקאיים אשר נפתחו על־ידי קבוצת ברנדייס בארץ־ישראל.

יש החושבים את פרידמן לבן העליה הראשונה, יש גורסים שהוא משתייך לעליה השניה, ואחרים מצרפים אותו לעליה השלישית. ולדעתי היה פרידמן מסמל את כל העליות של חלוצי האומה הישראלית. מראשית כניסתו למערכת המלחה על שחרור עמנו וארצנו נשא מותך גאוה לאומית את דגל התחיה ונלחם בכל מאמציו בעד הישגינו הישוביים.

פרידמן הציוני הותיק לא נדחק אל מקום ה“מזרח”, לשורת המנצחים והמפקדים, אלא בתוך שורות העם השתדל לפעול במיטב כוחו ויכלתו, מתחילה בתקופת “חבת ציון” ואחר כך בתקופת הציונות המדינית, ועד יום מותו נשאר חייל נאמן לעמו ולארצו ולכל קנינינו הלאומיים.

---

יוֹסֵף אֵלִיהוּ שְׁלוּשׁ

מאת

דוד סמילנסקי

יוסף אליהו בן אהרן שלוש — נולד בסיון תר“ל ביפו. מנעוריו — סוחר. בשנת 1890 יסד עם שני אחיו, אברהם־חיים ויעקב, בית חרושת ובית מסחר לחמרי בנין, שנעשה במשך הזמן לאחד ממוסדות התעשיה הגדולים בא”י. היה קבלן ובונה בתים. מנעוריו —עוסק בעסקנות צבורית. בתרס“ג נבחר לועד הקהלה ביפו והיה חבר בו כחצי יובל שנים. חבר ועד “אחוזת בית” ועד תל־אביב ואחרי כן חבר עירית תל־אביב. היה גם חבר בעירית יפו (עד 1926). יסד כמה וכמה חברות ומפעלים במלאת לו ששים שנה, ב־1930, פירסם ספר אבטוביוגרפי “פרשת חיי”. נפטר י”א אב תרצ"ד.

את ר' יוסף אליהו שלוש הכרתי מקרוב עשרות שנים. פגישתי הראשונה עם המנוח היתה באדר תרס"ו במעונו של מ. דיזינגוף, שגר אז באחת הסמטאות הצרות והמזוהמות, ברובע “מנשיה” שביפו.

בימים ההם כמעט שלא היו יחסים קרובים בין העדות האשכנזיות שעלו אל הארץ מרוסיה, פולין, ליטא, רומניה, גליציה ושאר ארצות מערב־אירופה, ובין העדות המזרחיות שבאו הנה מארצות הבלקן, ממרוקו, אלג’יר, תוניס וכו'.

העולים של העדות השונות שבאו מעולמות שונים ומסביבות שונות, היו זרים אחד לשני, ולא היו כמעט מתערבים ביניהם לא בענינים צבוריים וחברתיים, ולא ביחוסים משפחתיים. איש־איש לפי עדתו ומנהגיה ולפי דרכי חייה לבדד ישכון בחוג צר של פנתו המצומצמת.

לא כן ר' יוסף אליהו שלוש. הוא היה אחד הראשונים שהחל בתקופת העליה השניה לגשור גשרים בין העדות האשכנזיות ובין העדות המזרחיות.

לנגד עיני עברו כמה פעולות בצורות חשובות שהמנוח לקח בהן חלק ניכר מאד.

אציין בזה רק קוים אחדים המסמלים את אפיו ואת דמותו:

בראשית התהוותה של החברה “אחוזת בית”, מעטים היו מבין ילידי הארץ שהתיחסו בחיוב אל הרעיון הנועז לבנות פרבר מודרני על גבעות חול השוממות — הרחק מישוב העיר. על היחידים והמעטים שהאמינו בהגשמת המפעל הישובי נמנה ר' יוסף אליהו שלוש. הוא לא פקפק הרבה, ומראשית הוסד האגודה נכנס לשורות המגשמים והמבצעים. והוא לא הסתפק בהצטרפותו הוא, כי אם האציל מרוחו גם על מכיריו וידידיו, שנספחו כעבור זמן מה למיסדים והבונים הראשונים של תל־אביב.

קשים היו חבלי היצירה של המפעל החדש בתנאי ההתישבות המסובכים של המשטר התורכי. וי. א. שלוש טרח ויגע הרבה מאד, ביחד עם המחוללים הראשונים, בבחירת המקום המתאים לרכישת הקרקע, בתיכון התכנית לישור החולות, סלילת הדרכים ובנין הבתים הראשונים. יום־יום היה י. א. שלוש נפגש עם העסקנים הראשיים של אחוזת בית, והיה עוזר הרבה מאד בעצותיו הנכונות, בהדרכתו ובבקיאותו הגדולה בתנאי הארץ ובהילכות הממשלה ושכנינו.

עוד אז, לפני עשרות שנים הספיק י. א. שלוש ליצור קשרים אמיצים בספירות הממשלה התורכית, בעירית יפו ובחוגי תושבי הארץ, לא רק מבין היהודים, כי אם גם מבין המושלימים והנוצרים. כולם כבדו אותו והתיחסו אליו באמון גמור.

י. א. שלוש לא היה בין ראשי הנואמים והדברים — מקומו היה בין ראשי העושים והעוסקים בעבודה מעשית. הסיסמה “לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה” ליותה אותו לאורך החזית הארוכה של עסקנותו הצבורית.

י. א. שלוש הצליח בחייו הקצרים לסלול לו דרך רחבה בעבודה החברתית הצבורית, ובעת ובעונה אחת רכש לו שם טוב גם בעולם המסחר, התעשיה, הבנאות וגאולת הארץ.

בית המסחר לחמרי בנין של האחים שלוש רכש לו אמון רב בכל הבנקים ובמוסדות הכספיים וגם בחוג הצרכנים. בית החרושת למרצפות, מדרגות ועמודים ולכל מיני תעשיות מלט ומוזאיקה של האחים שלוש, היה אחד הראשונים והותיקים בין התעשיות העבריות, והרוח החיה בכל עסקי האחים שלוש היה ר' יוסף אליהו שלוש.

מימי נעוריו אהב את הבנאות, ובמשך שנים אחדות רכש לו נסיון גדול במקצוע הבנין, ונעשה לקבלן ובנאי ראשי. את הבנינים הגדולים ביותר בשכונות נוה־שלום ונוה־צדק, כמו: בתי פינגולד על שפת הים, בית הספר לבנות מיסודו של ועד חובבי ציון, בית הספר של חברת כי"ח, וכמה בתים פרטים הקים ובנה י. א. שלוש בתורת קבלן ראשי. בנין הגמנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב, שנחשב אז בימי הבנותו לאחד הבנינים הנשגבים והמפוארים ביותר, הוקם על־יד י. א. שלוש.

בבנין ששים הבתים הראשונים בתל־אביב היה לי. א. שלוש חלק ניכר מאד. בקרבת תל־אביב היו מחצבות אבנים שהעסיקו מאות פועלים, בשכונת נוה־שלום העסיק עשרות פועלים תעשיות מלט, ובמקומות אחרים היו לו תעשיות סיד וגבס, ובעיר יפו בתי מסחר לחמרי בנין.

ולא רק בנין הגמנסיה “הרצליה” נבנה על ידי שלוש מהמסד ועד הטפחות, אלא גם כמה בתים פרטיים הוקמו על ידו בשנים הראשונות לבנין תל־אביב.

גם שאר הבתים שהוקמו בקיץ תרס“ט על־ידי קבלנים ובנאים אחרים, היה נתונים לפקוחו הישר של י. א. שלוש, שהוא היה הנאמן והמפקח הראשי מטעם חברת אנגלו פלשתינה (אפ"ק) על ששים הבתים הראשונים, שנבנו בעזרת ההלואה של הקרן הקימת ונמסרה על־ידי אפ”ק לבונים הראשונים.

שנים רבות היה י. א. שלוש חבר בועד של אחוזת־בית ותל־אביב ואחר כך גם בעירית תל־אביב. תודות למסירותו, לדיקנותו ובקיאותו בבנינים, בסלילת דרכים ובבנין כבישים, היה ממלא מתוך כשרון רב כמה תפקידים חשובים בבנין תל־אביב.

בכל מקרה של הסתבכות הענינים עם פקידי הממשלה התורכית ועם השכנים, היה י. א. שלוש הצעיר הנאמן של הישוב העברי ביפו ובתל־אביב, ותמיד היה מצליח בשליחותו הצבורית.

מטבעו היה בעל מזג חם, ער ורגיש, ואם כי היה לו אופי צבורי, שנא היה את הפרסום הרב, כי אם הצניע לכת. את כל פעולתיו עשה י. א. שלוש לא ברעש, כי אם בשקט, בצנעה ובדעה צלולה ומחושבת.

עם פרוץ מלחמת העולם התחילה פרשת הענויים והיסורים הקשים בשביל הישוב העברי כולו בעיר ובכפר, ויותר מכולם סבלה תל־אביב, שנחשבה בעיני הרשות התורכית מעין מבצר הציונות. יום יום וצרותיו, יום יום וגזרותיו הרעות. הפקודות הצבעיות היו נמסרות על־ידי המושל והמפקד הצבאי לראש הועד מ. דיזנגוף. פעם דרשה הממשלה מדיזנגוף להמציא את ההוצאות הדרושות להחזקת המיליציה התורכית, פעם דרשו במפגיע להמציא נשק, שקים ריקים, פחי נפט וכלי מלאכה לצבא התורכי. פעם דרשו השלטונות הצבאיים עובדים לסלילת כבישים, או לרחוב חדש על שם ג’מאל פחה (כיום קוראים את שם הרחוב ביפו “קינג ג’ורג'”), מזון ועוד ועוד.

במקרים קשים אלה היה י. א. שלוש אחד היועצים התמידיים ויד ימינו של ראש הועד מר מ. דיזנגוף. ימים על לילות היו שניהם מטכסים עצה איך להחלץ מן המיצר, ואיך להציל את הישוב מסכנת ההרס והכליון שנשקפו לו בתקופת המלחמה הארורה.

עם הכרזות הגיוס הכללי של היהודים, שהתעתמנו מתוך הכרח בראשית המלחמה, לאחר תשלום ה“בדל אסכר” (כופר צבאי) עמדו מאות גברים בפני גיוס לחזית המלחמה ול“עמליה” (עבודות צבוריות). הצבא התורכי היה מחוסר מזון ובגדים, ותנאי העבודה בחזית, תחת השוט של המפקחים התורכים, היו למעלה מכח אנוש. ומי שנלקח לחזית לא זכה לראות יותר את אור החיים. בעת צרה זו עמד לעזרת המגויסים יוסף אליהו שלוש, שביחד עם מר מ. דיזנגוף הטיל על עצמו קבלנות צבאית גדולה — לבנות כבישים בסביבות עזה ובאר־שבע ובשאר הנקודות הקרובות לחזית המערכה הצבאית. לפי החוק הצבאי שוחררו מעבודת הצבא כל אלה שעסקו בעבודות צבוריות הנוגעות לצבא התורכי. עשרות ומאות יהודים הצטידו אז ב“וסיקות” — תעודות המעידות על העסקתם בעבודות צבוריות של הקבלנים הצבאיים דיזינגוף ושלוש. ועל־ידי כך ניצלו מסכנת מות שארבה להם בחזית התורכית. העבודות הוציאו אל הפועל לפי התכנית ולפי דרישות המפקדה הצבאית, הפועלים באו גם על שכרם, אולם הקבלנים עצמם הניחו את כספם לא באמתחתם כי אם באמתחת המפקדה. שלפי המסורת הקדומה לא היתה מזדרזת לשלם את חובותיה.

המנוח י. א. שלוש היה חבר פעיל בועד להקלת המשבר שהתקיים בשנות המלחמה, בועדות החטה והקמח וגם לקח חלק בועד ההגירה בעת שיצאה גזירת הגרוש מיפו ומתל־אביב.

עם גמר מלחמת העולם ועם שיבת הגולים לתל־אביב, חידש י. א. שלוש את עבודתו הצבורית ביתר מרץ וביתר שאת.

ראוי לציין כאן עובדה אחת המאלפת על שרותו התמידי לתל־אביב, שהיתה ילד השעשועים שלו:

עוד לפני המלחמה החליטה עירית יפו להקים בית מטבחים גדול בקרבת תל־אביב על המגרש, שכיום מתנוסס עליו לתפארה המלון היפה “ריץ” ברחוב הירקון קרן רחוב מאפו. ועד תל־אביב התנגד לבנין זה, אולם עירית יפו עמדה על שלה, ובמרץ יוצא מגדר הרגיל נגשה להקמת בית המטבחים. במשך זמן קצר הובאו על גמלים וחמורים חמרי בנין הדרושים והעבודה התחילה בטמפו מהיר. לאחר חדשים מספר הוקמו הקירות, הוצק גג ביטון עם קירות ברזל ונעשה גם הטיח הפנימי. אולם בינתים פרצה המלחמה באב תרע“ד (אבגוסט 1914) ומלאכת הבנין נפסקה לשנים אחדות. עם גמר מלחמת העמים, נזכרה עירית יפו בבית המטבחים והחליטה לגמור את בנינו. ולא הועיל המשא והמתן הרשמי בין ועד תל־אביב ועירית יפו. האחרונה התעקשה מתוך רצון לגרום “נחת רוח” לשכונה ההולכת ונבנית. עירית יפו אמרה, שבית המטבחים צריך שיבנה במקום רחוק מהישוב, ותל־אביב הקטנה הקיפה אז רק 8 רחובות. הגבול הקיצוני לצד צפון היו החולות של “חברה חדשה” שכיום קימים עליהם הרחובות: אלנבי, מזא”ה, בלפור וכו'. אולם י. א. שלוש האמין שתל־אביב עתידה להתרחב ולהגיע עד גדות הירקון — לא נח ולא נע, עד שהצליח באופן ידידותי לבטל את החלטתה של עירית יפו, וכתוצאה מזה נמכר הבנין עם המגרש (בראשית שנת 1921 ) לעירית תל־אביב, וזו האחרונה העבירה את הנכסים הללו על שם איש פרטי שהתקין את הבנין של בית המטבחים לוילה יפה, ואחר כך למלון נהדר הנשקף על פני שפת הים. כל הסביבה ההיא נחשבת לאחר הפנות היפות ביותר בתל־אביב.

חלק גדול היה לי. א. שלוש בהרחבת תחומי תל־אביב לכל עבריה, והוא השתתף באופן פעיל בגאולת הקרקעות שנקנו על־ידי “חברה חדשה”, מרכז מסחרי וכו‘. כל הקרקעות, שדרכן עוברים כיום חלקי הרחובות: אלנבי, מונטיפיורי, אחד העם, שדרות רוטשילד, גאולה, הכרמל, בצלאל וכו’ — נרכשו בעזרתו הגדולה של י. א. שלוש. בשנת 1924 רכש המנוח גם את אדמת אלונזו על גדות הירקון, אדמה זו נקראת כיום “אדמת שלוש”. חלק הקרקע נחכר לשכונת הגמלנים וחלק לאנשים פרטיים.

י. א. שלוש לא הצטמצם רק בהרחבת גבולות תל־אביב, אלא גאל גם אלפי ורבבות דונמים קרקע על הר כנען, הר הכרמל, מפרץ חיפה ועוד. חלק הקרקעות שייך גם כיום לאחים שלוש וחלק נחכר לחברות ולמוסדות שונים.

בשנים האחרונות תיכן י. א. שלוש כמה תכניות רחבות לפיתוח צפון תל־אביב, וביחוד חשב הרבה על שפור נהר הירקון, החוצה את תל־אביב לאורך כמה קילומטרים. הוא גם טיפל הרבה בפתוח הקרקעות של דרום תל־אביב לאורך כמה קילומטרים. הוא גם טיפל הרבה בפתוח הקרקעות של דרום תל־אביב וביצירת אחוד קרקעי בין תל־אביב המרכזית ובין החולות שעל־יד מקוה־ישראל, בת־ים ושאר החברות שבסביבה הדרומית, הגובלת עם החולות ראשון־לציון.

י. א. שלוש היה מלא שאיפות ותכניות לשם ביסוס ופיתוח תל־אביב המורחבת. הוא ראה בדמיונו את תל־אביב הבנויה משני עברי הירקון והמשתרעת עד גבולות מקוה־ישראל ומעלה, הוא חלם על העיר העברית בעלת אוכלוסיה של מאות אלפים יהודים החיים על המסחר, התעשיה והחקלאות. הוא שאף לעליה מוגברת ולהתישבות רחבה בכל קצות הארץ. הוא גם חיפש את הדרכים ליצירת יחסים טובים וענינים משותפים עם שכנינו. ובעצם תיכון תכניותיו הקונסטרוקטיביות פרש מלאך המות את כנפיו על אחד הטובים שבעסקני הישוב. — — —

---

גְבֶרֶת הָעִיר הָרִאשׁוֹנָה (צינה דיזנגוף)

מאת

דוד סמילנסקי

צינה חיה דיזנגוף נולדה 1872 בז’יטומיר, אביה – שלמה ברנר, רב מטעם הממשלה בקונסטנטין־ישן, ווהלין. נישאה למאיר דיזנגוף בשנת 1893 ועלתה עמו לארץ־ישראל. 1905 – מורה לצרפתית בבית הספר לבנות ביפו ופעילה במוסדות העזרה והחנוך ביפו ובתל-אביב. נפטרה כ“ג שבט תר”ץ.

בלבה של תל־אביב, על פרשת רחובות המקשרים את דרומה ומזרחה של העיר עם צפונה, משתרעת ככר עגולה המתרוממת קצת משטח הרחוב. ככר נטועה עצי־מצל, שיחים וערוגות־פרחים. ובאמצע הככר – בריכת־מים מפוארת ומזרקה היורקת סילונות־סילונות עליזים כלפי מעלה ומרעננת את האויר ואת המדשאות אשר מסביב. צחוק תינוקות וילדים משתעשעים מהדד כל היום ובשעת הערב בככר זו.

“ככר צינה דיזנגוף” היא זו, על שמה של גברת העיר הראשונה. המקום הוא אחד מפלאי תל-אביב, המרהיב ביפיו עין תושב ואורח.

פנת־יקרת זו, המאחדת את יפי הטבע ואת מלאכת האמנות של האדם כאחד, אין כמוה מזכרת הולמת את אישיותה של אם העיר, ששמה נקרא עליה.

אלפי התושבים ורבבותיהם, הבאים להזין את עיניהם ביפי הככר, רואים את השם צינה חיה דיזנגוף רק כמושג גיאוגרפי, אבל ותיקי תל־אביב זוכרים ומזכירים את האישיות הנעלה, שהיתה בחייה פאר לעיר הזאת.

כמו חיה עומדת לנוכח עיני האשה היפה והאצילה בקומתה הזקופה, ובעיניה הנוגות והמלטפות שבהן השתקף עולם מלא רוך ועדינות.

היא היתה חברתו בחיים של ראש העיר העברי הראשון, “רעיתו הטובה, חסד נעוריו, אהבת כלולותיו”, אשר הלכה אחריו “במדבר בארץ לא זרועה” בעת אשר נשים עבריות אחרות בחרו לשבת בארצות הנוחות של אירופה. אבל היא היתה לא רק “אשת חבר”, אלא אישיות בפני עצמה, חלוצה במלוא המשמע, אחת מסוללות הדרך לרבים. היא היתה מבונות העיר העברית ומיוצרות הנוסח שלה, ממטפחי היופי בה וממעודדי הצמיחה והפריחה. לא נואמת ולא עסקנית רועשת, ואף־על־פי כן – חלוצה למופת ממדרגה ראשונה, יפה כתב עליה הפרופ' קלוזנר (בחוברת שהוציא לזכרה מאיר דיזנגוף):

“יש בני אדם, שפועלים ומשפיעים על ידי ספריהם, ויש פועלים ומשפיעים על־ידי עסקנות צבורית, לאומית, מדינית וחברתית. ואולם יש בני־אדם, שיש להם, אם אפשר לומר כך, ערך עצמי. מציאותם היא פעולתם ועצמותם היא ערכם וחשיבותם בעולם ואשה כזו היתה המנוחה צינה חיה דיזנגוף…”

בחייה חלמה צינה חיה על פארקים רחבים, גנים מפוארים, ככרות דשא שטוחות, פרחים ושושנים כדוגמת הערים המודרניות והתרבותיות. במעונה בשדרות רוטשילד, בפנים החדרים, על הגזוזטראות, על הגג השטוח ובגנה שעל־יד ביתה התנוססו לתפארה עציצים עם פרחים רעננים וריחנים, ובחצרה גדלו עצים רמים ועבותים. הבית כולו כאילו היה טבול בחורשת עצים ובגנת ירק ופרחים. בית דיזנגוף היה מסמל את עיר הגנים שעליה חלמו מיסדיה הראשונים. ומה שלא זכתה צינה דיזנגוף לראות בחייה נתגשם לאחר שמונה שנים מיום פטירתה, על הרחבה הנקראת “ככר צינה דיזנגוף”.

*

צינה חיה לבית ברנר נולדה בז’יטומיר וגמרה שם את הגמנסיה. עוד בימי נעוריה הצטיינה הילדה צינה חיה ברנר ביפיה ובחינה. ובהיותה כבת שש־עשרה נפגשה באחת האספות החשאיות של הנוער המהפכני עם החייל הצעיר מאיר דיזנגוף, שעבד אז בצבא הרוסי בז’יטומיר, ועם זה הקדיש את שעות הפנאי שלו לעסוק בספרות חשאית.

לאחר שחרורו מעבודת הצבא התמסר דיזנגוף עוד יותר לעבודתו המהפכנית. היה עורך אספות וקורא הרצאות על שנוי המשטר הקיים ברוסיה וכו'. ואחת השומעות התמידיות להרצאותיו היתה תלמידת הגמנסיה צינה חיה ברנר.

המשטרה החשאית שמרה את צעדי המהפכנים הצעירים, ובאחד החפושים הפתאומיים נתפס הצעיר דיזנגוף ועמו הרבה ספרות חשאית וגם רשימת החברים. הפושע המדיני הוכרח לעזוב את ז’יטומיר ועבר לאודיסה.

צינה חיה ברנר המשיכה את למודיה בגמנסיה עד הגמר, וברבות הימים גדלה, יפתה והתפתחה בכל המובנים. במשך הזמן הזה היו לה כמה פגישות עם הצעיר דיזנגוף בבית האסורים וגם באספות. הנערה היפה התקשרה יותר ויותר בבחור בעל הטמפרמנט החם והסוער. וכשדיזנגוף התקרב לתנועת חבת ציון, השפיע על החברה הצעירה שגם היא תעבור למחנה הלוחמים הלאומיים, שהיו קרובים ברוחם לחובבי ציון מאותה התקופה.

בינתים עבר דיזנגוף לפאריס, נכנס לאוניברסיטה, למד ועסק גם בעבודה הלאומית לטובת חבת ציון, והצעירה ברנר נמשכה אחריו ושהתה בפאריס כשנתים ובמשך הזמן למדה וקראה הרבה וסיגלה לעצמה את הלשון הצרפתית.

מ. דיזנגוף גמר את האוניברסיטה, ואחרי שקנה לו נסיון בבתי חרושת לזכוכית בצרפת ובבלגיה, נשלח על ידי הבארון רוטשילד לארץ־ישראל ליסד בית חרושת לתעשית זכוכית. וביוני שנת 1893 נישאו זה לזו מ. דיזנגוף וצינה ברנר – ושני החלוצים עזבו את אירופה התרבותית ויצאו לארץ־ישראל הקטנה והתישבו בטאנטורה השוממה והרחוקה מכל ישוב אדם. במקום זה בנה דיזנגוף את בית החרושת לזכוכית.

סביבת טאנטורה (נפת דאר) הצטיינה בביצותיה ששמשו קן ליתושים מפיצי מחלת הקדחת. כל פועלי בית החרושת סבלו מקדחת בלתי־פוסקת, ולעתים קרובות חלו גם בקדחת צהובה. גם צינה חלתה בקדחת קשה, ובכל זאת לא עזבה את המקום השמם, שהתחבב עליה על מדבריות החול וביצות הקדחת שלו. ורק כשהגיעו לה ימי הריון והקדחת היתה תוקפת אותה לעתים תכופות, צוו עליה הרופאים לעזוב את הארץ לזמן מה – לשם החלפת אויר וחזוק בריאותה. היא יצאה לפאריס, והקדחת גרמה לה ללדת בת על אדמת נכר…

הילדה היתה קצרת ימים ומתה בפאריס, ומאז הלך הזוג דיזנגוף ערירי.

לאחר אסונה זה שבה האשה הצעירה לטאנטורה אל בעלה. פה לקחה חלק חי ופעיל בחיי המושב הקטן, ותמיד היתה המקשרת בין בעלה נותן העבודה ובין הפועלים מקבלי העבודה; היתה מעודדת את רוח כולם בלי הבדל. כל שכלול בבית החרושת היה מוסיף לה עונג רב וספוק נפשי, ואת עובדי בית החרושת התהלכה ברעות ומצאה בשביל כל אחד מהם מלה מעודדת.

אחרי כשלון בית החרושת בטנטורה שב מ. דיזנגוף ואשתו לאודיסה, ובשנת תרס"ה, כשנתמנה מ. דיזנגוף למנהל ראשי של חברת “גאולה”, שהיה אחד ממיסדיה לא פקפקה אף רגע האשה הצעירה, שתפסה אז מקום חשוב בחברה ובצבור, ועזבה יחד עם בעלה את אודיסה המהוללת, יפהפית הדרום, על מוסדותיה התרבותיים והאמנותיים, על חייה הסואנים והעליזים; עזבה את ביתה המרוהט בטעם יפה, את נוה־שאנן שלה, את החברה הנאורה, את תענוגי האופירה, התיאטרון, הקונצרטים, ההרצאות וכו' וכו', ובאה לשבת ביפו.

בבואי ארצה בפעם השניה, בשנת 1906, מצאתי את צינה דיזנגוף גרה בביתה ערבי – בית פשוט ורגיל, באחת הסימטאות הצרות והמזוהמות בשכונת מנשיה. מסביב לבית – חצר קטנה ללא עץ וללא פרח, ובה באר ערבית עם מים דלוחים ומלוחים. מעונו של דיזנגוף הכיל ארבעה חדרים קטנים, שבאחד מהם היה בית המרפא של המנוח ד"ר ליאון כהן והשני שימש משרד לחברת “גאולה”, ומשפחת דיזנגוף הסתדרה בשני חדרים קטנים ומרפסת סגורה למחצה. בחדרים אלה התהלכה האשה הרכה והעדינה ושמחה בחלקה. לא הזכירה את חיי אודיסה ואת חיי פאריס העליזים אשר את טעמם טעמה. בחיוך מעודד ובחן מיוחד היתה פוגשת את העולים החדשים. מלאכי השלום רחפו כאילו בבית זה.

דל ומצער היה הישוב היהודי ביפו בימים ההם. בני העדות השונות מפוזרים ומפורדים, ומדברים לשונות ארצות מוצאם. העולה החדש היה מרגיש את עצמו בודד וגלמוד, היה משוטט ברחובות יפו, בלי אח וגואל. הפנה היחידה שמשכה אליה את העולים החדשים, היה בית דיזנגוף. כל מר־נפש וכל קשי־יום היה שופך את מרי שיחו לפני צינה דיזנגוף, והאשה האצילה היתה מפזרת את העננים הכבדים מעל פניו. בית דיזנגוף היה כעין תל־תלפיות שמשך אליו את כל אנשי הרוח והספר, הכלכלה והכספים, תושבים ותיירים. פה נשמעו לראשונה התכניות שהיו להן אחרי כן ערך מכריע בחיי הישוב.

בין באי בית דיזנגוף בשנים 1907 – 1908 היו: ד“ר חיים וייצמן, שחשב אז על פיתוח תעשיה חימית בארץ־ישראל; ד”ר ארתור רופין, שבא אז כתייר וחוקר את תנאי הארץ ואחר כך פתח ביפו את המשרד הארצישראלי הראשון; ד“ר שמריהו הלוי, שעלה לארץ לשאוב חומר תעמולתי מן המקור הראשון, מן המעין החי הנובע מאדמת ארצנו; פרופ' ב. שץ, שנגש להגישם את חלומו על בית ספר הראשון לאמנות “בצלאל”; מיסדי הגמנסיה העברית הראשונה; החולמים הראשונים על יסוד חברה לבנין בתים “אחוזת־בית”; מורי בית ספר לבנות וחבריה בעבודת ההוראה והחנוך (הגברת דיזנגוף עבדה במשך כמה שנים כמורה מתנדבת לצרפתית בבית הספר לבנות), ועד עזרת נשים, ועדי המושבות, הבילויי”ם וכו' וכו'.

עם הווסד תל־אביב השתתף גם בית דיזנגוף בבנין הבתים הראשונים בשדרות רוטשילד. כל הפעולות והפקודות, מן הקטנות שבקטנות ועד החשובות שבחשובות, יצאו מבית דיזנגוף לבית הועד הסמוך לו. מבית דיזנגוף יצאו תכניות לפעולות ומעשים, הוראות ועצות למתנחלים ולמתישבים.

ובעת צרה לישוב שימש בית דיזנגוף מרכז להתיעצות ולהגנה.

בימי מלחמת העולם הראשונה וכניסת תורכיה למלחמה – היה הישוב העברי בארץ שרוי במבוכה נוראה. שליטי תורכיה בארץ שפכו את כל חמתם וזעמם על תל־אביב ועל מנהיגיה, ובראש וראשונה על בית דיזנגוף. צינה דיזנגוף הראתה אומץ לב מיוחד בעת החפוש הראשון, שנעשה בביתה על ידי הקיימאקם, הקומנדנט הצבאי, עם המון חייליו ושוטריו המזוינים שהקיפו את תל־אביב, ואת המצור הממושך ביותר שמו על בית דיזנגוף. גם כשיצאה הפקודה מאת השליט העליון לגרש מן העיר את מ. דיזנגוף ואת חבריו בעבודה הצבורית, וכל יום הביא צרות נוספות, איומים של תליה, גרוש כללי של בני תל־אביב במשך עשרים וארבע שעות, מאסרי המנהיגים ובראשם מ. דיזנגוף, שהיה תמיד כצנינים בעיני הרשות התורכית – לא נפלה צינה דיזנגוף ברוחה. את כל אחד ואחד היתה מנחמת ומעודדת במלים חמות ורכות.

גברת העיר אהבה אהבה עזה את תל־אביב, ילד השעשועים שלה. כל חצר, כל גנה, כל פרח וכל עץ היו יקרים וחביבים לה. היא שמחה שמחת אם על גידול “בניה ובנותיה”. ובמשך עשרים וחמש שנה יצאה לחוץ־לארץ רק פעמיים לשם רפוי. שלש שנים לפני מותה התחילה להרגיש חולשה ועיפות. בעמל רב עלה בידי רופאיה להשפיע עליה שתעזוב את תל־אביב לזמן קצר. הלכה להתרפא בפאריס, שבה כעבור זמן לתל־אביב מלאה תקוות. כשנה וחצי הרגישה את עצמה בטוב, וכאילו שבו לאיתנה.

אולם לא ארכו ימי שלותה. צינה־חיה נתקפה שוב על ידי מחלתה הקשה, והמטה אשר עלתה עליה לא ירדה שוב ממנה. בכ“ד שבט תר”ץ השיבה רוחה אל אלהים.

וכך ספד לה בעל נעוריה על קברה:

"צינה חיה היקרה, הנני נפרד ממך והולך להמשיך את אותה העבודה, אשר כל שבע ושלשים שנות חיים משותפים עזרה לי ועודדתיני לעשותה. ובבוא קצי הלא לא ימשכו עוד הימים, וחצבו לי קבר על יד קברך את ולא נפרד עוד לעולם.

ינעמו לך רגבי עפרך, עד נשימתי האחרונה זכרך לא ימוש ממני.

זכרתי לך, רעיה טובה, חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה –

יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

---

שִׁמְעוֹן רוֹקַח

מאת

דוד סמילנסקי

ר' שמעון רוקח נולד כ“ג סיון תרכ”ג (1863) בירושלים. אביו – ממשפחת רוקח הידועה בגליציה, וחתנו של המדפיס ישראל בק מבוני ירושלים ומראשוני המדפיסים. חניך ישיבת “עץ חיים”. משנת 1884 ביפו, מראשי העסקנים בה. יסד את הארגונים הציוניים הראשונים ביפו (“בני ציון” ו“עזרת ישראל”), לשכת בני ברית “שער ציון”, בית החולים “שער ציון” והיה ראשם ונשיאם. אירגן ביפו את הקהלה האשכנזית המאוחדת הראשונה בא“י ועמד בראשה במשך שנים רבות. יסד שכונת נוה־צדק, ובנה בה את הבית הראשון. מיסד חברת “פרדס” ומנהלה הראשי. עזר בידי י. מ. פינס וא. שייד בעניני מושבות הבארון וחובבי־ציון. בשנת 1909 – חבר הועד המדיני של הישוב (יחד עם מ. דיזנגוף, אליהו ספיר, אהרן אייזנברג ועוד). מפעילי הכנסיה הישובית בזכרון יעקב (1903). בימי מלחמת העולם הראשונה – פעיל בועד הפליטים וההגירה. עסקן חברה קדישא ורוכש הקרקע של בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור. נפטר בווינא – שלשם נסע להתרפא – בי”ב שבט תרפ“ב והובא לקבורה בתל-אביב בי' אדר תרפ”ב (1922).

בני העליות האחרונות והנוער שלנו אינם יודעים את אשר פעל ויצר ר' שמעון רוקח לפני יותר מיובל שנים, בעוד הישוב העברי בארץ דל ומצער ומספר עסקניו אחד בעיר ושנים במדינה. כותב קורות הישוב החדש לא יוכל להתעלם ממפעליהם החלוציים של ראשוני העסקנים אשר סללו דרך לבאים אחריהם.

אחד מיחידי סגולה שבעסקנים הראשונים האלה היה ר' שמעון רוקח.

לא הגיע לזקנה מופלגת. רק חמשים ותשע היו שנות חייו, אבל במשך השנים האלה הספיק לתכן ולבצע כמה וכמה תכניות ומפעלים בעלי ערך ישובי רב. עוד חלק מתכניותיו הוצא לפועל אחרי מותו על ידי אחרים.

הוא לא היה בין מיסדיה הרשמיים של תל־אביב, אבל היה ממיסדי השכונה נוה־צדק שקדמה לתל־אביב והכשירה לה את הקרקע (כיום כלולה נוה־צדק בתחומה העירוני של תל־אביב, והיא החלק העתיק ביותר של העיר הצעירה). בסוף ימיו היה גם מעסקני תל־אביב, חבר הועד הפועל שלה. כן היה יו"ר ועד הקהלה ליפו ולתל־אביב כאחד. אני רואה, איפוא כמוצדק לכללו בין שורות בוני תל־אביב ולהציב לו ציון ביניהם.

בהיותו צעיר לימים וחניך הישיבה “עץ חיים” בירושלים (בה למד גם בן־גילו ר' דוד ילין ז"ל), החל לשקוד על למודי התנ"ך והספרות העברית, ובאותו פרק זמן רכש לו את ידיעת הלשונות הגרמנית, הצרפתית והערבית. מטבעו היה בעל אופי חזק, בעל רצון ומרץ כביר. תמיד הלך לבטח בדרכו, בלי סטיה לאיזה צד שהוא, ועיניו לנוכח הביטו. פקחיותו, הגיונו הישר ושכלו הבהיר התוו לפניו את הדרך לעבודה צבורית באמת־מדה רחבה, ועוד בנעוריו יצאו לו מוניטין כעסקן צבורי מנוסה היודע את אשר לפניו.

בהיותו בן עשרים ואחת עבר מירושלים עיר מולדתו ליפו לשם פקוח על מס הדרכים של יפו־ירושלים. מאז חל מפנה בחייו הצבוריים. בימים ההם, לפני ששים שנה, היתה יפו בבחינת פנה נדחת. כל האוכלוסיה התגוררה בסמטאות צרות, אפלות ומזוהמות של העיר העתיקה. עדת היהודים ייצגה כמה עשרות משפחות של ספרדים ואשכנזים אשר התפרנסו בדוחק ממלאכה פשוטה ותגרנות זעירה. מוסדות חסד, צדקה ובריאות לא היו עדיין בעדה העברית ביפו; כל אחד ואחד דאג לפרנסתו הדלה בלבד, ועל צבוריות לא חשב איש. ובימים דלי־מעש אלה קם הצעיר שמעון רוקח והטיל על עצמו את התפקיד לארגן פעולה צבורית מקיפה.

בראשונה יסד אגודה בשם “בני ציון”, שאליה הצטרפו שלשה מנינים יהודים מבני יפו. זה היה הגרעין הראשון להתארגנות האוכלוסיה היהודית ביפו, שעד אז היתה מפוזרת ומפורדת. ערב־ערב היו מתכנסים עתה בראשותו של שמעון רוקח ודנים בבעיות העדה העברית.

בינתיים גדלה העליה, ויפו הפכה ל“שער ציון” של הישוב החדש. שמעון רוקח הבין, שהגיעה השעה להרחיב את המסגרת הצרה של “בני ציון”. לעזרתו בא אחיו ר' אלעזר רוקח, שהיה עתונאי מובהק ונואם מצוין, ושני האחים נגשו במרץ רב ליסוד אגודה שניה: “עזרת ישראל”, שמטרתה היתה להקל לעולים את כניסתם אל הארץ, מפני שבתקופה ההיא היה קיים איסור חמור על עליית יהודים נתיני מדינות זרות.

שתי האגודות: “בני ציון” ו“עזרת ישראל”, דאגו הרבה ליסוד בית־חולים צבורי לעדת בני יפו. אמצעי האגודות היו מוגבלים מאד, והביל“ואי הד”ר מ. שטיין נענה לבקשת ידידו ש. רוקח והתנדב לרפא את החולים בלי כל תשלום. במאמצים רבים עלה בידי ש. רוקח לרכוש על שפת הים את בית הקונסול האוסטרי. אגב: במשך שנים רבות היה ש. רוקח באופן רשמי מתורגמן־כבוד בקונסוליה האוסטרית. למעשה היה הרוח החיה בה, והענינים החשובים בקונסוליה הוצאו אל הפועל בהדרכתו ובעצתו לפי שיקול־דעתו ולפי הוראותיו הוא.

לשם רכישת הבית והמגרש ופתיחת בית החולים וציודו המלא דרושים היו שמונים אלף פרנק זהב, סכום עצום מאד בימים ההם. שמעון רוקח טרח ויגע הרבה מאד עד שמצא את הדרך לברונית הירש, שהסכימה להקדיש ארבעים אלף פרנק לבנין בית־חולים בשביל העדה העברית ביפו בתנאי שגם הצבור העברי יתן משלו סכום דומה לזה. קופת העדה היתה ריקה, אנשים אמידים ונדבנים חסרו אז בארץ, ומנין תבוא העזרה הדחופה? בינתים הגיעה הידיעה, שהברונית הירש חולה קשה וימיה ספורים. נשקפה, איפוא, סכנה להפסיד את תרומתה הגדולה. ש. רוקח לא נח ולא שקט והודיע למנהל מקוה־ישראל מר ניגו, שהעדה החליטה לקבל את תנאי הברונית, ודרש ממנו במפגיע לטלגרף לפאריס על החלטה זו. מר ניגו לא יכול לעמוד בפני הפצרת ש. רוקח ונעתר לבקשתו. כתוצאה מזה נתקבלה כעבור יומים תשובה טלגרפית מהברונית הירש, שהשלישה בידי חברת “כל ישראל חברים” ארבעים אלף פרנק זהב לשם בנין בית-חולים יהודי ביפו. לאחר שבוע ימים נפטרה הברונית.

הרבה הרפתקאות עברו על הפקדון של ארבעים אלף פרנק אלה, ולאחר משא ומתן ממושך הצליח ש. רוקח להשפיע על חברת כי“ח שתמסור את הפקדון לעדה העברית ביפו, שעמדה תחת הנהלתו הישרה שנים רבות. החלה פרשת רישום הבנין והקרקע בערכאות הממשלה. חברת כי”ח רצתה לרשום את הרכוש על שמה ולהחכיר את הבית ואת המגרש לעדה. אולם ש. רוקח התנגד לזה בכל תוקף, והנצחון היה על צדו. לאחר רישום הרכוש על שם העדה העברית צריך היה להשיג אמצעים גדולים להחזקת בית החולים וציודו ברהיטים ובמכשירים רפואיים. ושוב שנס ש. רוקח את מתניו והטיל על עצמו את הדאגה הרבה ליצירת קרן רפואית. תודות לחריצותו המיוחדת הושגו האמצעים הכספיים, ובית החולים החזיק מעמד שנים רבות ושימש מרכז רפואי יחידי ליהודי יפו והמושבות.

עד שנת תרמ"ג היה בית הקברות של יהודי יפו בדרומה של העיר בקרבת הרובע עג’ימה. בית העלמין נתמלא עד אפס מקום והעדה העברית היתה שרויה במבוכה גדולה, בלי לדעת איך להרחיב את שדה הקברות. בימים ההם דרוש היה רשיון מיוחד מהשולטן עצמו (לא פחות ולא יותר) לרכישת קרקע, והדבר היה קשור בהוצאות ענקיות ובטרחה מיגעת וממושכת. אולם שמעון רוקח לא נרתע לאחור עד שעלה בידו להשיג חלקה גדולה בת כמה עשרות דונמים על החולות מצפון ליפו. במקום הזה קיים עתה בית־הקברות שבמרכז תל־אביב, הנקרא כיום “בית הקברות הישן” (לאחר שיש בית־קברות חדש בשכונה נחלת־יצחק בסביבת תל־אביב).

עד שנת תרמ“ז התגוררו יהודי יפו בשכונות הערביות, לרוב בבתים שכורים של הערבים, שמעון רוקח חשב ומצא שכדאי להקים שכונה יהודית בצפונה של העיר יפו. לאחר התלבטויות שונות נקנתה חלקת אדמה בת חמשה־עשר דונם מאת אהרן שלוש במחיר זול ובתשלומים לשעורין, בשביל בנין שכונה עברית. בעצת ש. רוקח תוקנה תקנה, המחייבת את החברים ליישר את הגבעה בעבודה עצמית. והוא רתם את עצמו הראשון לעבודה פשוטה. יום־יום היה ממלא בידיו ממש מאה סלי חול, כדי לשמש דוגמה חיה ליתר החברים, אשר ממנו ראו וכן עשו מתוך דייקנות ושקידה. עם גמר הכשרת גבעת החול לבנין באה שוב דאגה למצוא כסף להתחלת בנין הבתים הראשונים. בנק אפותיקאי לא היה אז בארץ, וגם קרנות ומוסדות כספיים לטובת הבונים לא היו עדיין. ושוב אזר ש. רוקח את מתניו והלך ירושלימה, ובעזרת אביו ר' יצחק רוקח השיג הלואה לבנין עשרת הבתים הראשונים. המתישבים והבונים שלמו את ההלואה לשעורין בתשלומים שבועיים של חצי מג’ידיה לשבוע (בערך שני שילינגים). הקמת הבתים הראשונים נתנה דחיפה לבנין עוד כמה עשרות בתים בני 2 – 3 חדרים (פרט לביתו של ש. רוקח, שהיה יותר מרווח ו“בנוי לתפארה” לפי המושגים של אז). וכך נבנתה השכונה היהודית הראשונה ביפו שנקראה “נוה צדק”. אחריה נבנו עוד שכונות עבריות: “נוה שלום”, “אהל משה”, “אחוה”, “בית ישראל”, “מחנה יהודה”, “מחנה יוסף” ו”כרם התימנים", את ביתו הקים ש. רוקח על הגבול הצפוני של השכונה, ובאותו בית חי מראשית הבנותו ועד יומו האחרון. שכונות אלו שימשו פרוזדור להקמת השכונה המודרנית של חברת “אחוזתֿ־בית”, אשר הפכה אחר כך לעיר העברית הראשונה תל־אביב ואליה נצטרפו ברבות הימים גם השכונות הישנות.

בשנת תר"ן יסד את לשכת “בני־ברית” ביפו תחת השם “שער ציון”, שנים רבות היה נשיאה ואחד האחים הפעילים שבה. באותה שנה ארגן גם את הועד לעדת היהודים מבין האשכנזים והספרדים ועמד בראשו שנים רבות. זה היה הועד המשותף הראשון בארץ־ישראל. לא קל היה לאחד את באי־כח שתי העדות הראשיות, שעד כה התנגדו אחת לשניה.

על יחסיו הטובים עם השכנים ועם הממשלה התורכית עלה בידו לקבל הנחות חשובות בשביל העדה היהודית המאוחדת, וביחוד השיג הרבה הקלות לעולים בכניסתם לארץ. שנים רבות היה נוהג לעלות בעצמו על כל אניה ולהוריד את “המעפילים האי־חוקיים” ואחר כך דאג הרבה מאד לכלכלתם ולסדורם.

שמעון רוקח טרח הרבה להטבת המצב הכלכלי של יהודי יפו. בתקופה ההיא היה המסחר הסיטוני והקמעוני מרוכז בידי הערבים והנוצרים, והוא הדין בחברות וסוכנויות לאניות נוסעים ומסחר, חברות לביטוח מאש, מרעש וכו‘. ליהודים לא היה כל חלק בענפי כלכלה אלה, ושמעון רוקח היה אחד הנחשונים הראשונים אשר קפץ לים המסחר ופתח ביפו בית מסחר גדול "שמעון רוקח ושו’". במרוצת הזמן היה גם בא־כחן של חברות אניות לנוסעים ולהובלת סחורות הייצוא והייבוא. בית מסחרו גדל והתרחב משנה לשנה ונעשה לגורם חשוב בפיתוח המסחר היהודי ביפו וסביבתה במשך עשרות שנים.

לפני חמשים שנה דאג לגאולת הארץ וקנה את עמק עכו בכספו הפרטי. הוא החשיב מאד את הנכס הקרקעי בשביל עם ישראל, והבין היטב את הערך הגדול של עמק עכו, השקיע בו ממון רב מכספו הפרטי ומכסף אביו, דפק על דלתות מוסדותינו הישוביים וכשלא נענו לקריאתו, נתבטלה הקניה הגדולה ואת כספו הרב הניח על קרן הצבי…

גולת הכותרת של מפעליו הצבוריים היתה יסוד החברה “פרדס” בחנוכה תרס"א (1901). לחברה זו הקדיש הרבה זמן ומרץ והיה מראשיה עד יומו האחרון. כן יסד את חברת הנוטעים “בחריה”. חברה זו נטעה פרדסים משוכללים ומעובדים לפי הטכניקה המשופרת והמושלמת בארצות בעלות רמה תרבותית גבוהה. פרדסי “בחריה” השתרעו על שטח של כמה מאות דונמים ושמשו מופת ודוגמה למשק משוכלל. שמעון רוקח סימל תקופה שלמה של עבודה צבורית מסועפת, חייו היו שלשלת ארוכה של מעשים יפים ומפעלים ישוביים רבים.

הוא היה מיוצרי הטפוס המעולה של עסקן צבורי ארצישראלי לשם שמים ולטובת הכלל, בלי שום טובת הנאה פרטית. וראוי הוא לשמש דוגמה לרבים.

---

יִשְׂרָאֵל רוֹקַח

מאת

דוד סמילנסקי

ראש עירית תל-אביב משנת 1936, נולד בשנת תרנ“ז (1896) בשכונת נוה־צדק (קודם יפו, וכיום תל־אביב). נתחנך בבית ספר כי”ח ביפו, בבית ספר תיכוני בלוזאן ובפוליתכניון בציריך (שווייץ). משנת 1920 – מוסמך למהנדס־חשמל. חבר מועצת העיריה הראשונה בתל אביב משנת 1922. סגן ראש העיריה בשנים 1927 – 1936, ומנהל מחלקות שונות בה בתקופות שונות. מלבד כהונתו בעירית תל־אביב, הוא עומד שנים רבות בראש כמה וכמה אגודות ומוסדות ישוביים. תרבותיים וכלכליים.

אלה שהכירו מקרוב את התלמיד ישראל רוקח בתוך כתלי בית הספר התיכוני בלוזאן, ואחרי כן את הסטודנט הצעיר בפוליתכניון בציריך יודעים לספר על ראשית עסקנותו ופעילותו של מי שעתיד היה לכהן כראש עירית תל־אביב עוד בחוגי הסטודנטים העברים בחוץ לארץ.

הוא היה פעיל וער לכל עבודה צבורית. ובקומה זקופה של בן הארץ נשא את דגל התחיה הלאומית ותבע מחבריו הסטודנטים ליכוד הכחות של הנוער הלומד מסביב לרעיון הלאומי.

ביוני 1920 הוכתר בתואר מהנדס לחשמל, ואילו לבו היה נתון כבר אז לבעיות צבוריות.

עם גמר חוק למודיו בלוזאן ובציריך, עבר המהנדס י. רוקח לאנגליה ועבד כשנתים בבתי חרושת גדולים לבנין מכונות חשמל.

היו לו כמה סכויים טובים להסתדר באנגליה, אולם בהיותו קשור באלפי נימים לארץ־ישראל לא פקפק הרבה וחזר ארצה בראשית שנת 1922 והחל לעסוק במקצועו כמהנדס לחשמל.

את האהבה לעבודה צבורית ירש ישראל רוקח מאביו ר' שמעון ז"ל, אשר היה שנים רבות אחד מראשי העסקנים של הישוב העברי בארץ, ממיסדי שכונת נוה־צדק ביפו וראש וראשון לקהלת יפו.

אם ברצוננו לדעת משהו על תכונותיו של רוקח הבן היורש הצבורי, כדאי שנעלעל קצת בכתבי־עת עברים מלפני יובל שנים ויותר ונקרא מה כתבו בני הדור בימים ההם על רוקח האב.

בהוספה לעתון הירושלמי “החבצלת” מיום ט' שבט תרמ"ט (1889) נדפס מכתב של יהודה גרזובסקי מיפו לפנחס פרידמן באודיסה, ובין השאר נאמר באותו מכתב: “בין כל האנשים שהכרתי כאן, מצאתי רק אחד – את שמעון רוקח. כמה ששמעתי על אודותיו בהיותי באודיסה, אינו אלא כטפה מן הים, ביחס לישרו, פקחותו, כושר פעולתו ומסירותו לאידיאל. הוא אחד מאלה שנחוצים לנו, אולם לצערנו אנשים כמוהו אין למצוא כל כך מהר…”

וב“הצפירה” הוורשאית מיום ה' אייר תרנ"א (1.5.1891) מספר סופרו היפואי של העתון, יעקב גאלדמן, על האספה שנקראה (בפסח תרנ"א) ביפו על־ידי האורחים מרוסיה שבאו אז ליפו, אחד־העם והרב יעקב מזאה, בהשתתפות זאב טיומקין (האחרון היה אז ביפו בא־כח ועד חובבי ציון מאודיסה). באותו מעמד שקלו וטרו בקנית הנחלה הגדולה בין חיפה ובין עכו, לשם ייסוד מושבה, וטיומקין אמר: “לעת־עתה לא מצא אנשים נאמנים שיכולים לסמוך עליהם בעניני קנית נחלות בארץ-ישראל רק את הא' שמעון רוקח והא' יואל־משה סאלאמאן, הא' ש. רוקח הוא בעל הנחלה שבין חיפה ועכו, וכלנו יודעים שמיום הראשון לקניתו בא ומסר הדבר להועד. ויודיע להועד גם המחיר שנתן בעדה ויסמוך את עצמו על הועד בדבר השכר שיתנו לו הקונים וכפי שיפסוק הועד כך יקח”.

אגב, ראויה לציון העובדה שר' שמעון רוקח הרבה להשתמש בדברי כרוז ופרסום שם “שער ציון” לעיר יפו, וכן היה מוסיף בסוף כל מכתביו ליד חתימתו את שתי המלים “אבנך ונבנית”, אלו שנעשו לאחר כמה עשרות שנים לסיסמה של העיר תל־אביב המתנוססת ליד סמל העיריה (סיסמה זו לתל־אביב נבחרה על-ידי המנוח מ. דיזנגוף וש. בן־ציון, בלי שידעו כי היה מי שהקדים להשתמש בסיסמה). כן נקבע, כידוע, השם “שער־ציון” לרחוב הכניסה אל נמל תל־אביב.

תל־אביב היא, איפוא, במדה רבה בתה ויורשתה של יפו העברית, וזכה בנו של בונה יפו העברית וראש קהלתה – לשבת על כסא ראש העיר העברית וראש הקהלה כאחד…

אגב חיטוט ב“עלים בלים” נתקלתי גם במכתב מיום י“א טבת תרנ”ז, בחתימת גבאי ומנהלי התלמוד תורה וישיבת “שערי תורה” ביפו (זרח ברנט, יהודה שוחט, משה בצלאל טודרסוביץ ויצחק אייזיק בן טובים) שנשלח ל“ברית” של ישראל רוקח, וכה לשונו:

“לכבוד ידידנו וידיד עירנו אדם יקר איש תבונות, ראש ועד עירנו וראש בית החולים “שער ציון” וראש חברא קדישא מר שמעון רוקח נ”י.

ליום הכניסו את בנו הנולד לו בבריתו של אברהם אבינו חובתנו היא ונעשנה להגיש לכב' ברכותינו, בתוך כל יתר ברכות כל מוקירי שמו ומכבדי פעולתו הנשגבה בעמנו, ארצנו ועירנו, כי יגדל הבוחר בציון את הנצר הרך הנמול הזה לתורה ולחופה ולמעשים טובים, יאמצו, יחכמו ויהי לגפן אדרת לתהלה ולתפארת, ידו ולבו לעמו, אמונה בדרכי אביו, יהי לו לעיניים ומידו לו קרנים לאחיו להשכיל לעמו להועיל, ובימיו יושע יהודה וישראל, ופה מקום אתנו להודות לכב' על עמלו הרב בעסקו בצרכי צבורנו באמונה, בעמדו בראש של שני מפעלים גדולים, עמודי התוך לעדתנו, אשר הודות לעמלך והקדישך כחך להם עדתנו מתקדמת והולכת ומתבצרת ומתבססת, ומי יתן כי ישימו אחינו שבגולה לבם לעירנו העומדת על הסדר, ויהא מרכז הישוב לבני המושבות ושער דרך, בו יבואו המתנחלים על אדמת הקודש לחזקה ולתמכה, ומכחם ישחדו בעדה, למען יוכלו כל המפעלים הטובים לעמוד ולא יהיו תלויים בכוח ובנס".

מר ישראל רוקח (נקרא על שם ישראל בק, מי שהיה עורך “חבצלת” בשנת תרכ"ג – 1863 ומיסד המושבה החקלאית הראשונה על הר העצמון ומיסד הדפוסים העברים הראשונים בצפת ובירושלים), שהוא בבחינת “ברא כרעא דאבוה”, התקין את עצמו בפרוזדור של שכונת נוה־צדק ונכנס לפני ולפנים של טרקלין תל־אביב המודרנית והתרבותית.

מראשית הווסד תל-אביב (1909) ועד 1921 התנהלו עניני השכונה על־ידי ועד, שנבחר שנה־שנה באספות פומביות של תושבי תל־אביב.

עם השגת הזכויות המשפטיות, ב־11 במאי 1921, בא מפנה חדש בהנהלת תל–אביב. את מקום ועד תל־אביב ירשה מועצת העיריה, אשר אושרה על ידי ממשלת ארץ ישראל כמוסד עצמאי מוניציפאלי בלי להיות תלויה עוד בעירית יפו.

במועצה הראשונה (נבחרה באפריל 1922) אנו מוצאים כבר את המהנדס הצעיר מר ישראל רוקח, כבא כח השכונות המאוחדות: נוה־צדק, נוה שלום ואהל משה.

ראשיתו של מר י. רוקח במועצה היתה כנבחר בלי תיק. בשקט, במתינות ובהצנע לכת התבונן לשרותים העירוניים, חקר ודרש את הנעשה בכל מחלקה ומחלקה כדי לתהות על מהותה ותכונתה.

בשנים הראשונות כמעט שלא היה משמיע את קולו ברבים, ובישיבות המועצה היה מאזין ומקשיב לדברי הנבחרים הותיקים והמנוסים בהנהלת המשק העירוני.

ולמרות שתיקתו התדירה, הרגיש הצבור בתל־אביב ב“כח־העולה”, ובמועצה השניה, שנבחרה במאי 1925, אנו פוגשים אותו שוב בין כתלי העיריה, בעוד שכמה נבחרים מן המועצה הראשונה לא נבחרו למועצה השניה.

ומאז מתחילה תקופת עליתו משלב לשלב, בעקביות ובהדרגה התבונן בעין חודרת לכל מה שנעשה במשק העיריה בכל מחלקה ומסביבה, מפרק לפרק עמד בראש מחלקה זו או אחרת והכניס בה כמה שכלולים ושפורים מבחינה משקית.

לאט־לאט יצאו לו מוניטין בשדרות הרחבות של העיר, וגם בחוגי הממשלה החלו להעריך את כושר פעולתו.

בשנים 1927 – 1936 שימש כסגן ראש העיריה, והיה ממלא את מקומו של מ. דיזנגוף בהעדרו. בעת ובעונה אחת נהל בהצלחה בתקופות שונות את המחלקות הראשיות, כגון: מחלקת ההנדסה, מחלקת המים והמאור, מחלקת הבריאות והסניטריה, מחלקת הכספים, ועוד.

בכל מחלקה ומחלקה נעשה מר י. רוקח לרוח החיה המדריך את מנהלי המחלקות ועובדיהם לכל סוגיהם, והוא שהקפיד הקפדה נמרצת על מסירותם ונאמנותם של העובדים למשק העירוני המגוון. שום איש לא ידע כמוהו את המנגנון המסועף של העיריה.

בשם שידע לעבוד בהתמדה ובעקשנות בלתי פוסקות מן הבוקר ועד הערב, לרבות גם בלילות, כן דרש במפגיע מעוזריו מסירות בלי ליאות למלוי התפקידים בשרותים העירוניים.

הסתגלותו המופתית והחדרתו המיוחדת לעניני העיר והעיריה על כל המפעלים והמוסדות הצבוריים, יצרו אוירה של הוקרה בחוגים רבים של תושבי תל־אביב. י. רוקח נבחר גם למועצה השלישית בדצמבר 1926.

בראשית הבחרו לעירית תל-אביב נמנה י. רוקח על הגוש האזרחי, ועל עמדתו הוא מגן בעקביות ובלי לסטות הצדה. גם כשהמנוח דיזנגוף התפטר בסוף 1925 בגלל חלוקי דעות בשאלות פרינציפיוניות ממועצת העיריה בינו לבין סיעת הפועלים, ואחריו התפטרו גם יתר חברי הגוש האזרחי – נשאר מר י. רוקח (יחד עם הד"ר ח. בוגרשוב ור. סופרמן, חבריו ברשימת “המרכז המאוחד”) על משמרתו בפנים העיריה, לשם המשכת שרותו הצבורי במועצה שרוב חבריה השתייכו לסיעת השמאל, ובמשך כל הזמן עמד במערכה והגן על השקפותיו.

בבחירות של דצמבר 1928 נבחר שוב למועצה הרביעית, ואחר כך ביוני 1932 למועצה החמישית, ולאחרונה כעבור שלש שנים וחצי, נבחר בדצמבר 1935 למועצה הששית הממשיכה את קיומה גם בשנות המלחמה.

עשרים שנות כהונתו של מר י. רוקח בעיריה (1922 – 1942) היו שנות התפתחותה העיקרית של תל־אביב, הוא גדל עם העיר והוא השתתף באופן פעיל בבנינה ובביסוסה בכל המובנים.

בשנת 1922 היתה תל־אביב עירה קטנה עם אוכלוסיה בת 12892 תושבים. תקציבה השנתי של העיריה היה באותה שנה 33600 לא"י.

במשך 20 שנה פרצה תל־אביב צפונה ונגבה ומזרחה, ונעשתה לכרך גדול המונה, יחד עם הפרברים, כ־200,000 נפש (כ"י), תקציב העיריה בשנת העשרים לקיומה עולה ל־700 אלף לא"י ומעלה.

התפתחות מהירה כזו אין למצוא דוגמתה אפילו בארצות המפותחות והתרבותיות ביותר.

עירית תל־אביב היתה השלטון המוניציפאלי העברי הראשון בארץ.

בסדריה, בחוקיה, במנהגיה וכו', שימשה תל־אביב סמל ודוגמה לנקודות ישוב אחרות שהפכו למועצות מקומיות, לפי אותה התחוקה ולפי אותה הצורה הארגונית של תל־אביב.

כל המועצות העבריות למדו הרבה ממועצת תל־אביב, התחקו על שרשיה, הלכו בשביליה ובנתיביה והפיקו תועלת גדולה מ“אם המועצות”. ואילו תל־אביב עצמה התותה לה את דרכה הראשונה בעזרת נבחריה אשר הקדישו את זמנם ואת מרצם להרחבת זכויותיה וסמכויותיה של העיר העברית הראשונה.

במשך 20 שנות כהונתו בעירית תל-אביב השתתף, כאמור, י. רוקח בקביעת דמותה ופרצופה ובתחוקתה של תל־אביב. הוא היה בבחינת ה“מתמיד” של כל המעלות ובכל שנות כהונתו לווהו כחברים טובים – מרצו, תקיפותו, ישרו ומסירותו לבנין העיר.

הוא הנהו לא רק יורשו הרוחני הצבורי של אביו ר' שמעון אלא גם יורשו בפועל של ראש העיריה העברי הראשון.

מאיר דיזנגוף ז"ל זכה להיות בין מיסדי תל־אביב, הניח לפני עשרות שנים את אבן הפנה, הקים את היסוד והקירות, העלה את הגג לבנין הנהדר וגם הספיק בחייו למלא את הבית תוכן רב, גידל ופיתח את העיר מראשית התהוותה והעלה אותה למדרגת עיר ואם בישראל.

ולעת זקנתו כשתשו כחותיו הגופניים, פנה על ימין ועל שמאל וחפש בשבע עינים את היורש הרוחני כדי להוריש לו את הנכס העירוני שהיה יקר לו מכל פז.

והיורש נמצא, הוא האיש שיצק מים על ידי אבי העיר, ועבד במחיצתו כארבע־עשרה שנה.

והרי דברי דיזנגוף על סגנו רוקח, שנאמרו במסבת רעים לפני הבחירות למועצה הששית של עירית תל־אביב:

"ישראל רוקח זהו האיש, המסור בכל לבו ונפשו לכל עניני העירייה:

י. רוקח זהו איש פעיל, מוכשר ובעל מרץ שמעט לנו דוגמתו;

י. רוקח הוא איש נקי כפיים ובר לבב במלוא מובן המלה;

ישראל רוקח הנהו האיש, שהצלחת תל־אביב ותושביה היא מטרת החיים שלו;

מי כישראל רוקח שירצה ויוכל להתמסר לעיריה מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר?!

מי כישראל רוקח, שחובתו לעיר ותושביה תעמוד מעל כל עניניו הפרטיים?!

מי כישראל רוקח שיהיה בה תקיף בנוגע לדרישותינו לממשלה והפקידות?!

מי כישראל רוקח, שיאבה להקדיש לעיריה כל זמנו, מרצו, כחו ומיטב שנותיו הרעננים?!

לולא ישראל רוקח לא היו לנו כעת בתל־אביב הרבה דברים חשובים ונחוצים שכלנו נהנים מהם ושמחים על מציאותם!!!

אני אוהב את רוקח ומעריץ אותו בעד המעלות המצוינות שלו!"

(הדברים פורסמו בשעתם בדפוס על ידי הנוכחים במסבה).

והמנוח הגדול לא שגה במשפטו זה. נמצא יורש לכסאו של מאיר דיזנגוף.

מלבד עבודתו הכבירה בעירית תל־אביב, המיגעת למדי את הגוף ואת הנפש, ממלא מר י. רוקח תפקיד ראשי בהרבה מפעלים כלכליים, תרבותיים, חנוכיים, בריאותיים, סוציאליים, ספורטיביים, אמנותיים, ועומד גם בראש מוסדות כלל­־ישוביים.

דומני, שאין למצוא מפעל או מוסד חשוב בתל־אביב שראש העיריה מר י. רוקח אינו לוקח בו חלק פעיל.

גם ממשלת ארץ־ישראל מתיחסת מתוך הערכה חיובית לפעולותיו הפוריות של ראש העיריה העברית, ולשם בטוי הערכתה והוקרתה כבדה אותו הממשלה באוקטובר 1939 באות הכבוד “קצין האורדן של האימפריה הבריטית”.

מפעם לפעם מוצא לו מר רוקח שעה פנויה גם לכתיבת מאמרים רבי־ענין ב“ידיעות עירית תל־אביב” עתונה הרשמי של העיריה, וביתר העתונים העברים לשאלות השעה, לעניני התקציבים השנתיים של העיריה וכו'.

וקברניטה רב הפעלים של תל־אביב – לא הגיע עדיין לחמשים, ועוד צפונים לו עתידות גדולים גם בתל־אביב וגם בישוב.

---

דוב וְרִבְקָה הוֹז

מאת

דוד סמילנסקי

דוב הוז – נולד י“ח אלול תרנ”ד באורשה פלך מוהילוב. בילדותו בא ארצה. מבוגרי הגימנסיה “הרצליה” בתל-אביב (בוגר המחזור הראשון). למד באוניברסיטאות ווינא ולונדון. 1913/4 – פועל בקבוצת דגניה. 1915/7 קצין בצבא התורכי, 1918/9 חבר ועדת ההתנדבות לגדוד העברי וקצין הגדוד. מעסקניה הראשיים של הסתדרות העובדים הכללית ומפלגת פועלי ארץ־ישראל. בא־כח מדיני של הסתדרות העובדים וברית פועלי־ציון באנגליה. חבר מועצת העיריה של תל־אביב (1925) וסגן ראש העיריה (1936 – 1940). נספה בתאונת דרכים בכ“ט כסלו תש”א.

רבקה שרתוק­־הוז נולדה ערב חנוכה תרנ“ג. נספתה עם בעלה ובתם בכ”ט כסלו תש"א, והובאה לקבורה בקבר משפחתי בבית הקברות הישן בתל אביב.

באחד מימי חנוכה תש“א נזדעזעה תל-אביב ונזדעזע הישוב העברי לשמע האסון האיום אשר קרה לשתי משפחות מן הותיקות והמושרשות בארץ, משפחות הוז־שרתוק. בתאונת דרכים בכביש החדש בין חיפה לתל־אביב, נהרג באוטו שהוא עצמו נהג בו – דוב הוז, עסקן צעיר ורב זכויות בשטחי־פעולה ישוביים שונים, סגן ראש עירית תל-אביב, ואתו רעיתו רבקה – בתו של הבילו”אי יעקב שרתוק דמות אצילה וענוגה, כבודה בת מלך, נשמה גזורה מעולם הנגון, בעלת כשרון מוסיקאלי. ויחד אתם בתם הבכירה תרצה, ילדה חמודה בת ארבע-עשרה.

בבת אחת, ברגע כמימרא, נעקרה משפחה שלמה מישראל. והאסון הזה היה בהרבה אסונה של תלֿֿ־אביב, כי בני המשפחה – האב, האם והבת – היו ילדי טפוחה, אשר גדלו בעיר ועם העיר. ותל־אביב בכתה וספדה לילדיה אלה, כאם על בנים יקרים. גם מצבות־זכרון הציבה להם: העיריה קבעה רחוב נאה בתל־אביב על שם דוב הוז, וחבריו לדעה ולמפלגה של דוב קראו בית נוער על שמו, וגם את שם רבקה לא שכחו.

ובבואי לפקוד כמה ממיסדיה ובוניה של תל־אביב, אני מרגיש איזה צורך נפשי לפקוד בתוכם גם את דוב ורבקה הוז “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”, אשר הכרתים בימי שחרותם ולעיני גדלו.

___________

דוב הוז ורבקה שרתוק ינקו את השכלתם הראשונה בשחר ילדותם בגמנסיה רוסית, ובעת ובעונה אחת. קבלו חנוך לאומי בבית הוריהם בעודם בגולה.

שניהם נמנו על בני העליה השניה ועלו אל הארץ עם הוריהם, שהיו מבין חובבי ציון הראשונים.

בראשית בואם אל הארץ הלכו ההורים לכפר. ברוך הוז (אבי דוב הוז) התישב במושבה באר טוביה ועסק שם בהוראה. יעקב שרתוק (אבי רבקה שרתוק) היה מראשוני הבילו"אים בשנת 1882, ובעליתו השניה בשנת 1906 – השתקע עם משפחתו בכפר ערבי עין סיניה ועסק במשק חקלאי.

לאחר שנים מספר עברו שתי המשפחות הוז ושרתוק לעיר יפו, ועם התחלת בנינה של תל־אביב היו מראשוני מתישביה.

הנער דוב הוז והנערה רבקה שרתוק נכנסו בשנה אחת לגמנסיה העברית “הרצליה” בתל-אביב.

שניהם הצטיינו בלמודים וגם התבלטו בהנהגתם הטובה. בשקידתם, בהקשבתם ובסגולותיהם הנעלות.

שניהם נתחבבו על מוריהם וחבריהם. עוד מימי נעוריהם הוכיחו את נכונותם לכל פעולה חברתית וצבורית.

בנשפים ובחגיגות הגמנסיה הופיעו תמיד כמשתתפים פעילים; דוב הוז היה אחד המנגנים הטובים ביותר בתזמורת הגמנסיה של כלי־רוח, בנצוחו של ח. קרצבסקי ז"ל; ורבקה שרתוק היתה אחת המדקלמות המצוינות בין תלמידות הגמנסיה.

דוב הוז גמר את המחלקה השמינית בשנת 1913 במחזור הראשון של הגמנסיה “הרצליה”, ואילו רבקה שרתוק למדה באותו זמן גם בבית הספר לנגינה “שולמית” בתל־אביב. ברצותה להשלים את ידיעותיה במוסיקה הפסיקה את למודיה בגמנסיה לשנה אחת, ולאחר שגמרה בהצטיינות את מחלקת הפסנתר. נבחנות בשנת 1914 בגמנסיה “הרצליה” וקבלה את תעודת הבגרות במחזור השני.

רבים מחבריו של דוב הוז יצאו מיד לגמרם את הגמנסיה – לחוץ־לארץ לשם השתלמות באוניברסיטאות שונות. רק מעטים הלכו אל הכפר ונשארו בארץ. דוב הוז היה בין המעטים האלה, שיצא בשנת 1913 לעבוד עבודת כפים בקבוצת דגניה.

עם כניסת תורכיה למלחמת העמים בסוף 1914, היה דוב הוז מן הבוגרים הראשונים, שהתגייסו לצבא התורכי.

לשם כך יצא יחד עם כמה עשרות חבריו מבוגרי הגמנסיה לקושטא ונכנס לבית ספר לקצינים צבאיים, ואחרי גמרו שם את חוק למודיו יצא מיד לחזית המלחמה ועשה בה למעלה משנתיים.

גם בחוגי הצבא התורכי רכש לו הקצין הצעיר ד. הוז אמון גמור מצד הקצינים הגבוהים. ראשו ורובו היה שקוע בתפקידו הצבאי, אולם רוחו ונשמתו קשורות עם אחיו בני עמו הנתונים במצב חמור על אדמת המולדת.

לאחר כמה פקפוקים והסוסים, פרש ד. הוז באחד הימים הצדה והצטרף בחשאי לשורות בני הישוב העברי, סיכן את חייו, עמד במבחן קשה והטיל על עצמו תפקיד אחראי, השליך את עצמו לתוך סבך הבטחון הצבורי של המושבות העבריות שהיו מוקפות אויבים מסוכנים. הוז הראה בשטח זה אומץ־לב וגבורה נפשית, הראויים להערכה מיוחדת בתולדות הישוב העברי בתקופת המלחמה הקודמת.

עם כבוש יהודה על־ידי הצבא הבריטי המנצח בשנת 1917, אנו מוצאים את דוב הוז בין המארגנים הראשיים של הגדוד העברי בארץ, אשר מנה בשורותיו אלף וחמש מאות לגיונרים יהודים מבני יהודה, מצוידים בתחמושת צבאית בריטית.

שנים מספר שימש כקצין והיה בבחינת מקשר בין נציגי הצבא הבריטי והגדוד העברי ובין הצבור העברי האזרחי.

אישיותו האמיצה, הזקופה והנכונה, סללה לו נתיב בחוגים הצבאיים ובחוגים האזרחיים.

עם פרוק הגדוד העברי, עבר ד. הוז לשטח רחב של העבודה הצבורית המסועפת והעמיס על שכמו כמה וכמה תפקידים חשובים.

מפרק לפרק מילא שליחות ישובית־צבורית חשובה, ותמיד מצא לו כר נרחב להתגלמות מרצו הכביר בכל ענפי העבודה הצבורית.

דרכו הצבורית, החברתית והמדינית היתה בשורות הראשונות של תנועת העבודה, אך באותו זמן לא הניח את ידיו גם מתפקידים ישוביים כלליים על שדה התנועה הציונית הרחבה.

איש המפלגה היה וציית לפקודותיה מתוך הקפדה ומתוך מסירות נאמנה ועם זה ידע להעריך ולהוקיר את העסקנים והאישים שלא השתייכו למפלגתו.

הכרתי את דוב הוז מימי נעוריו בשעת כניסתו כתלמיד לגמנסיה “הרצליה”. ראיתיו מקרוב חמש שנים בשבתו על ספסל הלמודים בבית-הספר, אחר כך עקבתי אחרי פעולותיו הצבוריות בהתבגרותו, ולבסוף נפגשתי אתו מראשית הבחרו, בשנת 1925 למועצה השניה של עירית תל-אביב, – ונוכחתי שגם בשטח העירוני הראה כשרון, עירנות ופעילות.

בימי נעוריו התחנך באוירה של הגמנסיה העברית הראשונה, ועם התבגרותו יצא למרחב של העיר העברית הראשונה, ותוך תקופה של שש־עשרה שנה (1925 – 1940) לקח חלק פעיל בבנינה ובגורלה של תל־אביב המורחבת.

מטבעו היה איש צנוע וענותן, בעל אופי ומזג נעים, חביב ונוח לבריות, אהוב על חבריו, מכריו ומיודעיו הרבים בכל שדרות הישוב.

ברגע החמור ביותר לא נרתע בפני כל סכנה, ומתוך הקרבה עצמית שירת את הצבור הרחב לכל גווניו ואת מפלגתו הקרובה לו, ותמיד ידע להתרומם לגובה ידוע לשם הגנה נמרצת על זכויותינו המדיניות והלאומיות.

ורעיתו אשת נעוריו – רבקה לבית שרתוק – סמלה את האשה העברית בצניעותה, בטוהר־לבה, באצילותה ובעדינותה אשר התמזגו אצלה למזיגה נאה; היא עזרה לבעלה בכל הליכותיו ודרכי חייו, כאילו מחומר אחד קורצו.

עשרות שנים חיו חיים אידיליים ואידיאליים, עד אשר האסון עקרם באופן כל־כך טרגי מעולם החיים.

מורים ורופאים

מאת

דוד סמילנסקי

---

ד"ר חַיִּים חִיסִין

מאת

דוד סמילנסקי

ד“ר חיים חיסין – רופא, עסקן, מחשובי ביל”ו, נולד בשנת 1865 במיר (פלך מינסק, רוסיה). גמר את האוניברסיטה בברן. הצטרף לתנועה המהפכנית הרוסית. ומאחרי פרעות 1881 – חובב ציון וחבר תנועת ביל“ו. מ־1882 בארץ־ישראל, עם עולי ביל”ו הראשונים. פועל חקלאי במקוה־ישראל ומן הפועלים בוני ראשון־לציון, ממיסרי גדרה וממתישביה. מ־1887 – בחו“ל (למד רפואה בשווייץ ושימש כרופא ברוסיה). מ־1905 – שוב בא”י, בא־כח הועד האודיסאי בא“י ורופא בתל־אביב ובסביבה. ממיסדי תל־אביב וחבר הועד כמה שנים (1909 – ראש הועד). פרסם מאמרים רבים בעתונות הרוסית־יהודית. ספרו “מיומן אחד הבילו”יים” תורגם לעברית. מת כ“ה אלול תרצ”ב בתל־אביב.

בין ששים החברים הראשונים, שהניחו את האבן הפנה ליסוד “העיר העברית הראשונה”, היה גם הד"ר חיים חיסין.

רבים הכירוהו כאחד מראשוני הבילו“יים, רבים העריכו אותו כרופא מצוין ונאמן, רבים ידעו אותו כבא־כחו הראשי של ועד חובבי ציון האודיסאי בארץ ישראל, אבל מעטים היודעים, שד”ר חיסין היה אחד מן “המנין” הראשון למיסדיה ובוניה של השכונה “אחוזת בית”, שצמחה וגדלה על גבעת החול בצפונה של יפו והיתה לעיר תרבותית, מסחרית ותעשיתית בעלת מאתים אלף תושבים, בערך, כיום.

זכורים חבלי הלידה של העיר העברית בשנות תרס“ו – תרס”ח: יחידים ובודדים היו אלה שהאמינו בהתגשמות חלומו של קומץ העקשנים אשר חלמו על הקמת פרבר עירוני מודרני מחוץ ליפו העתיקה. אנשי המעשה מבני הישוב הישן, וגם רבים מבני הישוב החדש לא האמינו בכחות המצומצמים של חבורת הלוחמים מבני העליה השניה. והד"ר חיסין, אם כי היה איש מעשה ובעל הבנה רחבה, ידע להעריך את החלוציות ואת מרץ ההעפלה והלך עם המעטים – עם קבוצת בעלי הדמיונות.

המשא והמתן בדבר קנית הקרקע ובחירת המקום לבנין נמשך זמן רב. תנאי רכישת הקרקע בימים ההם היו קשים ומסובכים, ודרושה היתה זהירות רבה שלא ליפול בפח של מוכרי הקרקעות והסרסורים. החוקים העותמניים הפריעו ועכבו את העבודה. היו מומנטים רעים ומרים, שהבריחו כמה וכמה חברים. אבל הד"ר חיסין היה מאלה שלא נרתעו לאחור ובפקחותו הגדולה ובמתינותו היה תמיד מוצא עצה ודרך והיה מעודד את האחרים. תמיד ידענו, שיש לנו ידיד נאמן, המסור בכל נפשו לגאולת הארץ ולפעולות קונסטרוקטיביות ליצירת עמדות חדשות בעיר ובכפר.

ד“ר חיסין לא היה בין הנואמים והדברנים הראשיים באספות הפומביות שתקן היה מטבעו ואוהב את המעשה; היה מקשיב בתשומת לב מרובה לדברי אחרים ותמיד ידע לתפוס את המציאות. עצותיו והצעותיו בדרך המעשה היו תמיד חשובות ורבות תושיה. השפעתו האישית היתה ניכרת בכל חוגי הישוב. בדעתו המיושבת והצלולה התחשבו מנהלי המוסדות: הבנקים, הקרן הקיימת לישראל, חברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל, המשרד הארצישראלי ושאר המוסדות הישוביים. בכל מקום היה הד”ר חיסין יועץ נאמן ועסקן ישר ורצוי.

כאחד הראשונים שעמדו על יד עריסת החברה לבנין בתים “אחוזת בית” ושכונת תל־אביב מראשית יצירתן, אציין פה מומנטים אחדים הקשורים בשמו של הד"ר חיסין:

המתישבים הראשונים ראו בחזונם את תל־אביב כעיר גנים, שבאה לשמש פינת שקט לסוחרים, למורים, לפקידים ולשאר העמלים והעובדים היהודים מתושבי יפו. בשנה הראשונה להתחלת בנין תל־אביב, באחת האספות שנתקיימה באלול תרס“ט, עלתה על הפרק שאלת בנין חנויות בשכונה ועוררה ויכוחים רבים. בין המתוכחים היה גם הד”ר חיסין, שאמר בין שאר דבריו: “גם אני הייתי רוצה שיהיה לנו רובע שקט, אבל חפצתי שלא נשלול את חופש האנשים. חוקים היוצאים מן הכלל לא יוכלו להתקיים. אנו בונים רובע חפשי, ואסור לנו לחוקק חוקים כאלה, שישללו מן היחיד את החופש לעשות לו חנות לפרנסתו. בכלל כל אפוטרופסות היא מיותרת, ואין אנו רשאים לקבוע לנו חוקים, שהתושבים לא יוכלו לעמוד בהם. כיום יש לנו רופא אחד בשכונתנו ולא נוכל לאסור את ההתישבות של רופא שני. להפך, למה לא יתפתח המסחר אצלנו?”

ד"ר חיסין הבין בשכלו הבריא, שחוקי החיים חזקים מן החוקים המלאכותיים. הוא ראה, שאין להעמיד את תושבי תל־אביב בתנאים כאלה, שיצריכו אותם לבקש את לחמם ואת פרנסתם מחוץ לתחום המושב. הוא ראה עוד בימים ההם, שעתידה תל־אביב להתפתח לעיר חפשית ומודרנית, שתשמש מרכז חשוב למסחר ולתעשיה.

באספה שנתקיימה בכסלו תר“ע, התחבטנו בשאלת הבורות למי השופכין. וד”ר חיסין עמד בכל תוקף על דעתו, ששאלת הנקיון והסניטריה בשכונה החדשה היא אחת השאלות החיוניות ביותר בשביל הבראת המושב, ולשם כך דרוש שלא לקמץ בהוצאות הקשורות בבנין הבורות. הוא חקר ודרש, עיין הרבה בספרות המקצועית, התיעץ בנידון זה עם מומחים סניטריים, ועל יסוד כל זה הכניס הצעות חשובות להתקנת האינסטלציה הסניטרית ובנין הבורות לשופכין, המשמשים תעול מקומי בחצר כל בית. וד"ר חיסין לא הסתפק בזה שהכניס שיטה פחות או יותר מתאימה לבנין הבורות לשופכין, אלא עמד והציע לועד תל־אביב למנות ועדה סניטרית, שמתפקידה יהיה להשגיח על הנקיון ברחובות ובחצרות. הצעתו זו נתקבלה, והוא עצמו נבחר לחבר הועדה הזאת.

חברי הועדה היו מבקרים באופן קבוע בחצרות וברחובות, ולפעמים היו נכנסים לפני ולפנים לתוך הבתים וחדרי השמוש. התושבים היו פוגשים את חברי הועדה באהדה והיו מצייתים ברצון לפקודות ולהוראות שלהם. ועדה זו התקיימה בהנהלתו הישרה של הד“ר חיסין משנת תר”ע עד שנת תרע"ו, ובמשך כל הזמן לא השתמשה בקנסות ובעונשין, אלא השיגה תמיד על ידי הסברה שיטתית תוצאות חיוביות, והשכונה הצטיינה אז ביפיה ובנקיונה, ועשתה רושם טוב על כל מבקריה ואורחיה.

הד“ר חיסין דאג תמיד למקומות מתאימים בשביל הבנינים הצבוריים: כשעמדה על הפרק בשנות תרע”ב – תרע“ד בועד תל־אביב שאלת בחירת מגרש לבנין בית־כנסת, ורבים הציעו את המגרש הפנוי על ידי מכון המים בשדרות רוטשילד, שהיה פנוי אותה שעה, היה ד”ר חיסין היחידי שהתנגד להצעה זו. הוא פנה לנאספים בדברים אלה: “כולנו מתחרטים על שחסמנו את רחוב הרצל על ידי בנין הגמנסיה “הרצליה”, ונתחרט עוד יותר, אם נעמיד את בנין בית הכנסת בקרבת המים. ועל ידי כך נחסום גם את שדרות רוטשילד”. בין שאר דבריו הטעים ד"ר חיסין: “אם אנו רוצים שיבואו להתפלל לבית הכנסת, עלינו לבנותו במרכז ולא בקצה השכונה” (בימים ההם, נחשב מקום מכון המים בשדרות רוטשילד למקום רחוק בקצה השכונה).

הד“ר חיסין עמד עוד על מומנט חשוב אחד והדגיש, שעל פי חוקי הבריאות אין להקים בנין איזה שהוא על יד הבאר של מכון המים, וכדי שלא לסכן את בריאות התושבים במים המזוהמים, יש להרחיק את הבנינים מן הביוב לכל הפחות בשטח 50 מטר. ודעתו של ד”ר חיסין הכריעה.

בימי מלחמת העולם, בשנת תרע“ו, פרצו בארץ־ישראל מחלות מדבקות ומגפות (דיזנטריה, טיפוס הבהרות, חולירע) ומקרים אחדים קרו גם בתל־אביב. חבר הועד הד”ר חיסין קיבל עליו את התפקיד האחראי ואחז בכל מיני אמצעים של זהירות, כגון: הקמת בנין מיוחד למחלות מדבקות. חטוי ונקוי הרחובות והחצרות, כלוריזציה של מי השתיה, הרכבת זרק רפואי נגד המחלות המסוכנות ועוד ועוד. אמצעי זהירות אלה הצילו את תושבי תל־אביב מסכנת המגפות והמחלות המדבקות.

בשנים הראשונות לייסוד תל־אביב נתפרסמה השכונה הנקיה והיפה כמושב האמידים, ומכל ארץ־שראל ומושבותיה נהרו לתל־אביב המוני עניים וקבצנים המחזרים על הפתחים, והציפו את השכונה החדשה. מצב זה עורר דאגה רבה בלב התושבים. מבקשי הנדבות היו דופקים יום יום על הדלתות, מטרידים ומרגיזים את התושבים, וגם עלולים היו להפיץ כל מיני מחלות מדבקות. לשם תקון המצב נבחרה ועדת הצדקה, שמתפקידה היה להפסיק את הקבצנות. הד“ר חיסין קבל עליו ביחד עם עוד חברים אחדים, לארגן את פעולות ועדת הצדקה. ה”חכם" של התימנים השפיע על הקבצנים הפרופיסיונליים מעדת התימנים, ונמצאו עוד עסקנים בעלי השפעה, שהחתימו את כל העניים על התחייבות לא לחזר על הפתחים. תמורת זה היו העניים מקבלים תמיכה חדשית קבועה מקופת הצדקה בצורה מסודרת. תושבי תל־אביב היו תורמים את נדבתם הקצובה, בלי כל כפיה, חודש־חודש לקופת הצדקה, וכך נפסקה תנודות הקבצנים ברחובות ובבתים. ועדת הצדקה התקיימה להנאת כל התושבים עד פרוץ מלחמת העמים.

הד“ר חיסין היה חבר פעיל בועד תל־אביב בשנות תרס”ט – תרע"ו, ובמשך כל הזמן הזה ממלא כמה וכמה תפקידים חשובים בועדה לפתיחת בתי־מרקחת. בועדה לשפורים בבתי המלון ועוד, ובכל המוסדות תקן תקנות מסוימות לשם סדרים מודרניים.

הכרתי מקרוב את הד“ר חיסין משנת תרס”ו ועד יומו האחרון, ונפגשתי אתו בעבודה צבורית בכמה וכמה מוסדות, כגון: הועד המפקח של הגמנסיה העברית “הרצליה”, משפט השלום העברי, ועד הקהלה העברית, ועד תל־אביב, הועד להקלת המשבר בשנות המלחמה, הועדה הסניטרית ועוד. בכל מקום עבודתו היה הד"ר חיסין ישר וגלוי לב והיה מביע דעתו בלי משוא פנים, ומתוך כך רכש לו את האמון מצד כל מי שעבד במחיצתו. נסיונו הרב. בעניני הישוב, שכלו הבהיר ושקול דעתו העמוק לוו אותו על דרכו, הוא נתחבב על כל החוגים ועל כל הזרמים, שהכירו בו אדם ישר, בעל דעה צלולה ומעמיקה ובלתי משוחד מכל הבחינות.

במותו אבד לישוב העברי כולו ולתל־אביב בפרט אחד העסקנים המעולים, אחד הבונים והמיסדים הראשונים, סמל האידיאליות הטהורה והחלוציות הראשונה. תל־אביב כיבדה את זכרו וקבעה את שמו לאחד הרחובות הנאים והשקטים בסביבת רחובות הקרויים על שמות מיסדי תל־אביב – – –

---

יְחִיאֵל יְחִיאֵלִי

מאת

דוד סמילנסקי

נולד ד' שבט תרכ“ו בסלונים (פולין). ממיסדי “החדר המתוקן” ברוסיה. הנהיג שיטת עברית בעברית. היה חבר חובבי־ציון, בני־משה וציר ועידות ציוניות ברוסיה (מינסק ועוד). היה סופר “לשכת הדואר” בקישינוב, בהנהלת ד”ר כהן־ברנשטיין, משנת 1904 בארץ־ישראל. מששים הבונים הראשונים של תל־אביב. היה חבר ועד תל־אביב וחבר ועד הקהלה, מזכיר ויו“ר מרכז המורים, חבר האספה המכוננת והמיסדת של הועד הזמני. פרסם מאמרים בעניני החנוך בעתוני ארץ־ישראל וחוץ־לארץ, השתתף בחבור ספרי למוד. נפטר בכ”ד מרחשון תרצ"ח ומצא מנוחתו בבית־הקברות הישן בתל־אביב.

אף הוא, המורה והפדגוג המובהק, יחיאל יחיאלי, היה מקומץ הבונים הראשונים של “אחוזת בית”, ועוד שנים רבות אחרי כן התהלך בתוכנו בקומתו התמירה, בהדר שיבתו, בארשת הכבוד אשר לכל חזותו, כבוד לצבור המורים העברים אשר אליהם השתייך וכבוד לעיר העברית אשר בה הכה שרשים עמוקים וחינך דור שלם. השם “יחיאלי” נעשה במשך הזמן כעין שם נרדף ל“בית ספר”, ולאחר פטירתו כאשר העיר העברית מצאה לראוי להנציח את שמו בעיר בה פעל והרביץ תורה – החליפה את רחוב “בתי הספר” בנוה צדק (בה הרביץ תורה ונהל את בית הספר לבנות במשך עשרות שנים) לרחוב “יחיאלי”.

אכן בעלות יחיאלי ארצה, הביא אתו כבר עבר גדול, קופה של זכויות ומעשים טובים. מיוצרי בית הספר העברי בגולה היה, ממיסדי ה“חדר המתוקן” ושיטת עברית בעברית, אשר נאבקה מאבק קשה בתנועת הטמיעה וההתבוללות מיסודה של חברת “מפיצי השכלה” ברוסיה (בראשה עמדו הגבירים־השתדלנים והמקורבים למלכות – הבארון גינצבורג מפטרבורג, ברודסקי “איל הסוכר” מקיוב ואחרים). מלחמה קשה היתה ב“רחוב היהודי” לאנשי התנועה הלאומית היהודית, לציונים, בכל הרוחות הזרות מימין ומשמאל שנשבו אז במחנה. ואותו “חדר מתוקן”, שיוצריו ומחולליו היו מורים עברים צנועים ועקשנים, מילאו תפקיד גדול מאד במלחמת הדעות והזרמים אשר השפעתה ניכרה מיד, כרגיל, בחנוך הדור הצעיר, דור העתיד. מלחמת קומץ העברים בימים ההם היתה מלחמה נועזה מאד, ורק אידיאליסטים אמתיים, שכורים ונלהבים לרעיונם הקדוש, יכלו להטיל על עצמם את הטורח לאסור מלחמה על כל האגודות והחברות וההסתדרויות הותיקות שהשפעתן היתה בלי מצרים. מלחמת העברים היתה מלחמת חנוך ותרבות, מלחמת יום־יום, מלחמת בית. ואם ניצחה התנועה העברית את תנועות הטמיעה ואם קמה לתחיה הלשון העברית בפי מאות אלפים יהודים בארץ תחיתנו – נצחונו של המורה העברי הוא, המורה העברי בארץ ובגולה, ולו זר הנצחון.

יחיאל יחיאלי היה, כאמור, מיוצרי בית הספר העברי בגולה.

בבתי ספר אלה – שיריבינו ומתנגדינו קראו להם בהלצה בשם “חדר מסוכן”, כיון שבמבטא האשכנזי מבוטא הת“ו כ”סמך" – למדו כאמור לפי שיטת עברית בעברית. ראשוני ה“חדרים המתוקנים” היו בניקוליוב (בראשו עמד יחיאל יחיאלי), בהומל (בראשו עמד יש"י אדלר) ובחרסון (בראשו עמד אליעזר פפר) ועוד.

בתי ספר אלה הביאו מפנה חדש בחנוך הלאומי של יהודי רוסיה.

רושם גדול עשו בשעתם מאמריו של י. יחיאלי (יחיאלצ’וק) ב“המליץ” (בשנת 1902/1903) על שעורי הסתכלות, על השיטה הטבעית ועל העברית בעברית. ועוד לפני ארבעים שנה ומעלה פרסם י. יחיאלי מאמר חשוב על “גן הילדים בתור פרוזדור לחדר”, בעוד גני הילדים היו רק בראשית צעדיהם, בפרט ברוסיה. לא רבים החשיבו את ערכם של הגנים בחנוך הילדים, ובין המעריכים היחידים היה יחיאלי. באותו מאמר כתב יחיאלי: “אחד התקונים העיקריים ביותר והודאיים ביותר ההולכים והנעשים ב”חדרינו" הוא בלי ספק תקון ההוראה על פי השיטה הטבעית, או כמו שיכנוה אחרים, השיטה הממשית. השיטה הזאת נתפרסמה ונתאמתה בישראל ובעמים כל־כך עד שהיתה כמעט למושג נרדף עם מושג תקון ההוראה בכלל. אולם גם התקון הרצוי הזה חסר את שלמותו על־ידי שפת הדבור שקדמה לבית הספר. על ידי שתוף השפות שבפי בנינו, והדבר הזה מצריך אותנו לבקש תקונים גם מחוץ לבית הספר".

המאמר (שהועתק בשלמותו ב“הד הגן” תרצ"ח, חוברת א – ב) דבריו ראויים להאמר גם בימינו אלה.

בני הנעורים, וגם הגדולים, שתו בצמא את דברי המורה המובהק, ואנחנו העסקנים הציוניים שמחנו כי קמו גואלים ללשון העברית ולתרבותנו הלאומית.

לא רק המתבוללים ומתנגדי התחיה הלאומית, אלא גם רבים מטובי הלאומיים והציוניים לא האמינו באפשרותה של החיאת הלשון העברית עד שאפשר יהיה ללמד בה את כל הלמודים הכלליים.

יחיאל יחיאלי עסק לפני עלותו ארצה בהוראה בניקולייב, חארקוב, ווילנא וקאזאן, ושמו הטוֹב הלך לפניו בכל תחומי הישוב היהודי ברוסיה.

את רוב מרצו וזמנו הקדיש להוראה ולהשתלמות מדעית, ומזמנו הקדיש גם לעבודה ציונית פעילה. השתתף בועידות וכנסים ציוניים, היה סופר “לשכת המכתבים” בהנהלתו של הד"ר ברנשטיין־כהן בקישינוב, אולם עיניו היו נשואות לציון.

ובקיץ תרס"ד (1904) עזב י. יחיאלי את עיר מגורו האחרונה ניקולייב ועלה ארצה עם משפחתו.

מיד נתקבל כמורה בבית הספר לבנות, שנתמך אז על ידי ועד חובבי ציון באודיסה. בית־ספר זה היה בראשית התפתחותו, מספר התלמידות כמה עשרות. הבנין היה קטן והכיל רק חמש מחלקות עם מורים אחדים.

עם כניסתו של יחיאלי וחבריו המורים מרדכי קרישבסקי (אזרחי) ויוסף עוזרקובסקי (עזריהו) החלה תקופה חדשה בתולדות המוסד הזה. בית הספר הקטן השתפר והשתכלל משנה לשנה והיה למוסד חנוכי גדול בכמות ובאיכות.

בבואי ארצה בתרס"ו הייתי נפגש עם מורי בית הספר הזה ומבקר אצלם.

רובם ככולם דרו בבית שכור בקומה הראשונה, ומחלקות בית הספר לבנות היו בקומה העליונה של אותו בנין. את הבית היו קוראים “אבטונומקה”, על שום שהלשון העברית היתה לה כעין “אבטונומיה” בין כתלי בית הספר ובמעונות המורים.

בימים ההם היו מנסרות ברחובות יפו כמה וכמה לשונות לועזיות: צרפתית, ערבית, תורכית, ספרדית, בוכארית, גורזית, יונית, בולגרית, אידיש ועוד. ואילו ב“אבטונומקה” היתה שלטת הלשון העברית לא רק בשעת הלמודים אלא גם באספות ובהרצאות שהיו מתקיימות שם. בית הספר לבנות ביפו נעשה לגורם חשוב בחנוך העברי ביפו ובמושבות יהודה ושומרון.

בקיץ תרס"ז עובדה, לפי הצעת מרכז המורים, על־ידי חברי המרכז (יוסף אוזרקובסקי־עזריהו¹, יחיאל יחיאלי ומרדכי אזרחי) הצעה לתכנית הלמודים של בתי הספר העממיים בארץ־ישראל. כעבור שנים מספר (בתרע"ד) יצא לאור בהוצאת “קהלת” הספר “שעור הסתכלות וידיעת המולדת” לשלש שנות הלמוד הראשונות – מאת י. עזריהו, מ. אזרחי וי. יחיאלי.

אחר כך יצא לאור עוד ספר “תרגילי החשבון” לשלש שנים הראשונות מאת א. פפר, מ. אזרחי וי. יחיאלי.

עם הופעת" החנוך" - העתון הפדגוגי למורים ולהורים בשנת תר“ע, בעריכת מנהל בית הספר לבנות של אז, הד”ר ניסן טורוב – פרסם בו יחיאלי שורת מאמרים על בעיות חנוכיות שעוררו עניין רב. בכל שנות הופעת “החנוך” המשיך יחיאלי לפרסם בו מאמרים בשאלות הפדגוגיה והפסיכולוגיה.

בשנות תרע“ד ותרע”ה יצאו לאור ספרי למוד לקריאה עברית “ספרנו” מאת יש“י אדלר, פ. אוירבך, י, יחיאלי ומ. אזרחי בהשתתפות ד”ר ג. טורוב. כל המחברים היו אז מורים בבית הספר לבנות, שעבר בשנת תרס"ח מן הבית השכור הקטן לבנין גדול ורחב ידים, אשר הוקם על ידי ועד חובבי ציון מנדבת יצחק פיינברג מאירקוטסק (סיביר).

עם גרוש יהודי יפו ותל אביב פסח תרע"ז נתרוקנו שתי הערים מתושביהן, וכל בתי הספר נסגרו על מסגר. המורים והתלמידים נתפזרו במושבות יהודה שומרון והגליל.

לאחר כיבוש יהודה ארגן יחיאלי את המורים שחזרו מן הגרוש, ופתח בית ספר מעורב בבנין בית הספר לבנות. בית ספר ארעי זה התקיים מניסן תרע“ח עד ראשית תרע”ט. לאחר כבוש הגליל, כשכל הגולים שבו למעונותיהם, והגמנסיה העברית “הרצליה” נפתחה שוב בבנינה ברחוב הרצל, נפתח גם בית ספר “תחכמוני” ברחוב לילינבלום וכן גם חידשו יתר בתי הספר את למודיהם.

חבר המורים בבית הספר לבנות בחר ביחיאלי למנהל בראשית שנת הלמודים תרע"ט, ומאז ועד יום מותו עמד על משמרתו זו בשתי עשרות שנים. לפני זה עבד חמש עשרה שנה (תרס“ד – תרע”ט) כמורה באותו בית ספר, ולפני בואו אל הארץ עסק בהוראה ברוסיה, ובסך הכל כיובל שנים במערכת החנוך העברי.

יחיאלי לא הצטמצם רק בד' אמותיו של בית ספרו, אלא השתתף באופן פעיל בעיבוד תכנית בתי הספר העממיים העירוניים, היה גם חבר בועד הקהלה ליהודי יפו ותל־אביב, חבר בועד תל־אביב, מזכיר ויו"ר מרכז המורים, חבר האספה המכוננת והמיסדת של הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל, שנוסד מיד לאחר הכבוש הבריטי.

יחיאלי היה מן הראשונים שנצטרפו לחברי “אחוזת בית”, ובנה את ביתו הראשון ברחוב הרצל.

ביתו של יחיאלי שימש כמה שנים בית ועד לסופרים, למורים ואנשי רוח. כאן תיכנו תכניות למוד והוראה, כאן נערכו כמה ספרי למוד תרגילי הסגנון שעורי הסתכלות, ספרי הלמוד “כרמנו” ו“ספרנו”, תרגילי חשבון ועוד.

צנוע וענונתן היה מטבעו, ממעט בדברים ובוכוחים באספות ובישיבות, ורק לעתים רחוקות היינו שומעים את הרצאותיו המענינות בכנוסי המורים.

עד יומו האחרון לא הניח את ההוראה ואת הנהלת בית ספרו, ובאחד הבקרים נרדם איש התפארת, המורה למופת, את תרדמת הנצח על כסאו בחדר עבודתו בבית הספר אשר בו השקיע את מיטב שנותיו.

---

ד"ר י. ל. מַטְמוֹן־כֹּהֵן

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בי“ד סיון תרכ”ט (1869) באוסטיה (פלך פודוליה, אוקראינה). הוסמך לרבנות ואחרי כן השתלם באוניברסיטאות באודיסה, בציריך ובברן, והוכתר בשנת 1901 בתואר “דוקטור לפילוסופיה ולביולוגיה”. מפעילי אגודת הסטודנטים הציונים באודיסה, ואחרי כן בפאריס ובברן, חבר “בני משה”. מראשוני המורים העברים בחוץ־לארץ. בשנת 1904 עלה לארץ־ישראל. שנת 1906 יסד את הגמנסיה “הרצליה” ביפו, עד 1912 היה מנהלה ועד יומו האחרון מורה בה. מחברי “אחוזת בית”, ממיסדי “הבמה העברית”, ממיסדי בית העם בתל־אביב. היה גם ממיסדי רמת-גן הסמוכה לתל אביב. מפעילי האגודות להשלטת עברית. יסר וערך שבועון עברי מנוקד לעולים – “העברי”. חיבר כמה ספרי למוד: “יסודי הבוטניקה”, “האדם” (אנטומיה), ספר דקדוק עברי. נפטר י“ז אדר תרפ”ט.

לא לד“ר מטמן־כהן הפדגוג המצוין והעסקן הצבורי רב הפעלים אקדיש פה את דברי זכרונותי, אלא לד”ר מטמן־כהן מיסד בית הספר התיכוני העברי הראשון, הגמנסיה “הרצליה”. מטמן־כהן היה גם מראשוני הבונים של תל־אביב ומקובעי פרצופה, אבל גולת הכותרת בפעולותיו היא “הרצליה”.

עודני זוכר את הרושם הראשון, שעשתה עלי המודעה הצנועה, שקראתי לפני כשלש עשרות שנים ב“ראזסוויט” הרוסי על פתיחת גמנסיה עברית ביפו.

ידעתי על קיום בית הספר לבנות ביפו, אשר נתמך מאת ועד חובבי ציון באודיסה; ידעתי גם על קיום כמה בתי ספר עממיים במושבות ארץ־ישראל. בבתי ספר אלה הורו רק את הלמודים העבריים בעברית, ואילו הלמודים הכלליים לשון הוראתם היתה בימים ההם צרפתית או גרמנית. והנה נתבשרנו על פתיחת גמנסיה עברית ביפו. בשורה זו התפשטה חיש מהר בחוגי הציונים והיתה לשיחת הרבים. באחד מימי טבת תרס"ו פנו אלי כמה הורים בייליסבטגרד עיר־מגורי, ובקשו ממני פרטים נוספים בדבר תכנית הגמנסיה העברית ביפו וסדר קבלת תלמידים בה. ואני התכוננתי אז לעלות אל הארץ והבטחתי לכולם למלא את מבוקשם.

בראשית אדר תרס"ו הייתי כבר ביפו, ולאחר ימים מספר החלטתי לבקר בגמנסיה העברית.

תארתי לי בדמיוני בנין גדול ורחב ידים, המתנוסס לתפארה בתוך גן יפה ונהדר. חשבתי למצוא כאן מחלקות מרווחות, מלאות אור ואויר ומצוידות במכשירי למוד מודרניים; קויתי לראות פה חדרי עבודה לטבע, פיסיקה, חימיה, גיאוגרפיה ועוד. שוטטתי ברחובות ובסמטאות יפו כמה ימים, חפשתי את הגמנסיה העברית ולא מצאתיה. פניתי על ימין ועל שמאל, שאלתי את מכירי שנפגשו על דרכי למקום הגמנסיה העברית, וכולם הביטו עלי מתוך תמהון ולעג מר. גם בחוגי המורים, הסופרים והעסקנים נתקלתי ביחס של זלזול ולגלוג כלפי בית הספר ומיסדו אשר העיז לכנותו בשם “גמנסיה עברית”.

אכזבה מרה תקפה אותי בראותי, בפעם הראשונה, באחת הסמטאות הצרות והמזוהמות, בית ערבי קטן, ובכניסה שלט קטן עם כתובת “גמנסיה עברית”. עוד יותר התאכזבתי עם כניסתי לפני ולפנים של בית האולפנא.

לנגר עיני עמד אדם מלא כח עלומים, צורה יפה, זקוף קומה, ראש מורם ושערות מסולסלות. זה היה הד“ר מטמן־כהן. הסתכלתי בפניו ועמדתי רגעים מספר כנדהם ממראה עיני. כמנין ילדים וכמה ילדות מגיל 10 – 11 שנה שחקו בחצר הקטנה, ואני העיפותי עין על החדרים הדלים, על הספסלים הפשוטים ועל הלוח השחור שהיה על הקיר. שאלתי לתומי את הד”ר מטמן־כהן למקום הגמנסיה העברית, ותשובתו היתה שאני נמצא בתוך כתליה.

הוא הציג לפני את אשתו, את הגברת פניה מטמן, אשר טיפלה במחברות התלמידים. באותו מעמד הראה לי את המודעה הראשונה, שהודבקה בבתי התפלה בנוה־שלום בערב סכות תרס"ו. המודעה נכתבה בעצם ידו, כי בימים ההם עוד לא היה כל בית דפוס עברי ביפו.

והרי נוסח המודעה ככתבה וכלשונה:

"בית ספר בינוני ביפו.

“אתכבד להודיע. כי פתחתי בית ספר גמנסיאלי לילדים ולילדות. כל הרוצה לתת לילדיו חנוך הגון כללי־עברי, באופן היותר רצוי, ישלחם לבית ספר כזה. בו ילמדו מפי מורים, מומחים כל אחד למקצוע שלו, מלבד הלמודים היקרים ללב כל איש עברי, גם את הידיעות והשפות הנלמדות בכל גמנסיה באירופה ובאמריקה. במשך תשע שנות־למודם ירכשו להם התלמידים במידה מרובה את הידיעות האלו: תנ”ך, לקוטי תלמוד, שפת ערב וספרותה, השפות: צרפתית, גרמנית, אנגלית, ערבית, רומית, חשבון, הנדסה, אלגברה, הערכת ספרי־מסחר וידיעות המסחר, פיסיקה, חימיה, זואולוגיה, בוטאניקה, עיקרי גיאולוגיה ומינרלוגיה, דברי־הימים, גיאורגרפיה, שרטוט, ציור וכו'. תלמידים מתקבלים אל שתי המחלקות הראשונות ולמכינה"…

קראתי את המודעה הכתובה באותיות בהירות, ישר והפוך בה, והסתכלתי בפני הדובר בי. הלזה יקרא “גמנסיה עברית”? האם לילד הזה התפללנו? ובעוד אני מהרהר אם להמשיך את בקורי או להפסיקו, והד“ר מטמן־כהן הוסיף לספר לי, שעוד בהיותו חבר באגודת “צבא התחיה” באודיסה – חלם על יסוד גמנסיה עברית בארץ העברים. מאודיסה עבר לציריך ואחר כך השתלם באוניברסיטה בברן. בין חבריו הסטודנטים הציונים בברן היו: א. מ. בורוכוב, ח. בוגרשוב, מ. גליקסון, ב. מוסנזון, י. מהרשק, י. עוזרקובסקי (עזריהו) ועוד. משאת־נפשו בימי נעוריו היתה ליסד בית ספר תיכוני בארץ, והוא מאושר שזכה להגשים את תכניתו אשר נשא בחובו שנים על שנים. מתוך דבריו נודע לי, שביום כ”ה תשרי תרס"ו החלה הרשמת התלמידים הראשונים לבית־ספרו ביפו. ובאותו יום עצמו הונחה אבן הפינה לבנין בית הספר התיכוני הראשון, זה התופס כיום מקום חשוב בחיים החנוכיים והתרבותיים בארץ.

בימים הראשונים נרשמו ארבעים ילד וילדה. אולם המוסד החדש בצורתו העלובה עורר יחס של אי־אמון מצד רוב ההורים, ולאחר ימים מספר התחרטו והכניסו את ילדיהם לבתי־ספר “עזרה”, “חברת כל ישראל חברים” וגם לבתי ספר זרים של המיסיון. בתחילת חשון תרס"ו נפתחה המכינה הראשונה עם 9 תלמידים והמחלקה הראשונה עם 8 תלמידים.

העזה גדולה היתה לקרוא לבית הספר הדל בשם “גמנסיה”. יחד עם זה התפלאתי על ההורים (ד"ר הלל יפה, ז. ד. ליבונטין, נתן קייזרמן ואחרים) שלא הססו למסור את חנוך ילדיהם לידי זוג צעירים שזה עתה עלו אל הארץ.

הד"ר מטמן־כהן היה המנהל והמורה הראשי והיחידי לעברית ולטבע. ואשתו הגברת פ. מטמן – מורה לחשבון. באמצע שנת הלמודים הוזמנו עוד שני מורים: מר ברנרד מושנזון לצרפתית, לציור ולשרטוט, ומר וילקנסקי לעברית.

צריך היה להשיג אמצעי כסף להחזקת המוסד בראשית התהוותו, ועוד יותר קשה היה לערוך את תכנית הלמודים שתתאים לדרישות הפדגוגיות והחנוכיות. ספרי למוד בעברית לא היו, ואת מקומם מלאו רשימות בכתב יד בשביל המורים והתלמידים. חסרו גם מורים מקצועיים שידעו להורות את המדעים בעברית.

בימי החופש תרס"ז נוספה דאגה: צריך היה לדאוג בעוד מועד לקראת פתיחת המחלקה השניה.

המצב היה חמור מאד. המוסדות, העסקנים וגם המורים לא החשיבו את בית הספר הקטן, והתיחסו אליו ואל מיסדו בבטול גמור.

לאשרו של ד“ר מטמן־כהן נצטרפו אליו מ. שיינקין ז”ל והד"ר חיים בוגרשוב. זה היה מפנה חשוב בהתפתחות הגמנסיה העברית. הצעירים האלה פתחו תעמולה רחבה והתוצאות לא אחרו לבוא.

בראשית תרס“ז עלה מספר התלמידים והתלמידות מ־17 ל־48, נוספו מורים חדשים: ד”ר ח. בוגרשוב לגיאוגרפיה, הסטודנט ה. הררי לעברית, מ. אלדמע (אייזנשטיין) לציור ולשרטוט, וצ. נשרי (אורלוב) להתעמלות.

בשנת הלמודים השניה נפתחה המחלקה השניה, ובעזרת התעמולה עלה לרכוש קצת מכשירי למוד ורהיטים בשביל המכינה ושתי המחלקות. אותה שנה נוסדה גם אגודת הגמנסיה העברית ביפו. האגודה רשמה בראש מטרותיה: “ליסד בארץ ישראל מכון חנוכי, שיתן לילדים הצריכים להשכלה ריאלית או גמנזיאלית את היכולת לקבל השכלה כזו בארץ בבית ספר עברי לאומי”…

“אגודת הגמנסיה העברית” רכשה לה במהרה אימון בקרב הצבור הארצ־ישראלי, מאות מניות בנות 250 פרנק זהב, או 100 רובל, או 10 לירות אנגליות, נמכרו בחוץ־לארץ וגם בפנים הארץ. ברבות הימים עברה הגמנסיה לרשות האגודה. נבחר ועד מפקח ונבחרה גם מועצה פדגוגית של מורי הגמנסיה, ומתוכם נבחרה הנהלה מצומצמת, שאחד מחבריה היה הד"ר מטמן־כהן.

בשנת תרס“ח נוספו עוד מורים, ובהם הד”ר בן־ציון מוסנזון (לתנ"ך ודברי ימי ישראל). אותה שנה נפתחה המחלקה השלישית ונוספו עוד עשרות תלמידים ותלמידות שבאו הנה מחוץ־לארץ. החלו באים גם ילדי המושבות. מ. שיינקין וד“ר מוסנזון הגדילו את התעמולה בחו”ל והשפיעו על ועד חובבי־ציון באודיסה ועל הועד הפועל הציוני בקלן להשתתף בתקציב השנתי.

עם רבוי התלמידים התרחבה הגמנסיה, עזבה את הבית הקטן והעתיקה דירתה לבנין יותר גדול שהכיל 6 – 7 חדרים. אבל גם הבנין החדש היה באותה הסמטה הצרה בקרבת תחנת הרכבת ביפו. סמטה זו היתה ידועה בשמה – “סמטת ד”ר מ. שטיין“. כאן גרו ד”ר הלל יפה, לוליק פיינברג, ז. ד. ליבונטין, יהודה גרזובסקי, נ. קיזרמן, משפחת ד"ר מטמן־כהן ועוד כמה משפחות מבני העליה הראשונה והשניה.

בינתים הוזמנו עוד כמה מורים: ד"ר יוסף לוריא לדברי הימים, ח. קרצ’בסקי לזמרה ולנגינה, אברהם רוזנשטיין (ד"ר א. ברוך) למתמטיקה ולפיסיקה.

לגמנסיה יצאו מוניטין בעולם, והחלו נוהרים אליה תלמידים רבים מן הגולה. מהסמטה הצרה עברה הגמנסיה לבית בן שלש קומות, סמוך לשכונת הגרמנים בדרך הראשית מיפו לפתח־תקוה. 14 חדרים בשתי קומות נתפסו ע"י הגמנסיה, ובקומה השלישית גר חבר הועד המפקח אליהו ברלין ומשפחתו.

אותה שעה תוכנה התכנית של בנין פרבר עברי מחוץ ליפו. חברי הנהלת הגמנסיה (ד“ר חיים חיסין, ד”ר י. ל. מטמן־כהן, מנחם שיינקין, א. ברלין, ד“ר ח. בוגרשוב וד”ר ב. מוסנזון) הבינו את הערך הגדול שיש למוסד החנוכי עם המצאו בסביבה של ישוב עברי טהור. בהשפעת הד“ר צ’לינוב והד”ר בוגרשוב, שהשתתפו בקונגרס השמיני, תרם השופט יעקב מוזר ז"ל מברדפורד שמונים אלף פרנק זהב לבנין בית בשביל הגמנסיה על אדמת הקרן הקיימת בתל־אביב. לשם השלמת הבנין על כל אגפיו הוסיף ברבות הימים עוד כארבעים אלף פרנק.

בעשירי לחודש מנחם אב תרס“ט הונחה בחגיגיות רבה אבן־הפינה לבנין הגמנסיה העברית ברחוב הנקרא כיום “רחוב הרצל”, ומאז קבעו שהמוסד יקרא בשם גמנסיה עברית “הרצליה”. הבנין הוחל באב תרס”ט ונסתיים בסוף תר"ע. לפי תכניתו וגדלו היה זה אחד הבנינים המפוארים ביותר שהיו אז ליהודים בכל ערי ארץ־ישראל.

בראשית שנת הלמודים תרע"א יצאה הגמנסיה מן הבית הערבי השכור ביפו ונכנסה למקומה הקבועה – לבנינה ברחוב הרצל.

בשנת 1909 נוסדה הגמנסיה העברית הראשונה בירושלים. והד"ר מטמן־כהן היה מתומכיה וממדריכיה הראשונים, ולשם כך היה נוסע שבוע שבוע לירושלים והשתתף בזמן הראשון בהנהלתה ובעיבוד תכנית הלמודים של המחלקות הראשונות.

ד“ר מטמן־כהן היה קנאי גדול ללשון העברית, ואת תקיפותו זו הבליט במלחמה נגד מגמת ה”עזרה" (מיסוד יהודי גרמניה), אשר שימשה גורם גדול להשפעת הלשון הגרמנית בבתי הספר העבריים בארץ, שנתמכו על ידה.

אזכיר פה אפיזודה, אחת מרבות, בדבר מסירותו העקשנית להשלטת הלשון העברית ועל מלחמתו המתמדת נגד הלשונות הזרות ובתוכן גם נגד אידיש.

זה היה בשנת 1913 או 1914, בעת שחיים ז’יטלובסקי בא בתורת תייר לא"י, ובזמן בקורו בתל-אביב רצה להרצות בבית פרטי באידיש.

הדבר נודע לד"ר מטמן־כהן ומיד גייס עשרות תלמידים, ויחד עם כמה ממורי הגמנסיה צבאו על הבית ולא נתנו לזייטלובסקי לנאום.

לאחר ימים מספר ניסה ז’יטלובסקי את מזלו בנוה־שלום, אולם גם פה הופיע ד"ר מטמן־כהן בראש תלמידי הגמנסיה, ועל אפם וחמתם של “פועלי־ציון” לא ניתן למנהיגם לחלל את כבוד הלשון העברית בארץ העברים.

למחרת היום עברה קבוצת “פועלי־ציון” ברחוב הרצל והפגינה נגד הגמנסיה העברית ונגד הלשון העברית. מרחוב הרצל עברו המפגינים לרחוב אחד־העם ואחר כך לרחוב השחר, וצעקו “בוז לגמנסיה העברית”, “בוז לד”ר מטמן־כהן“, ובאותו זמן זרקו אבנים לביתו של ד”ר מטמן־כהן ונפצו את השמשות בחלונות ובדלתות.

עם פרוץ מלחמת העמים בעשרה באב תרע“ד (5 שנים לאחר הנחת אבן הפינה של הגמנסיה העברית “הרצליה”) ועם כניסת תורכיה למלחמה, הגלו מן ארץ מנהלי הגמנסיה, הד”ר ב. מוסנזון והד“ר ח. בוגרשוב, ואחריהם גורשו הד”ר יוסף לוריא וראש הועד המפקח מ. שיינקין.

נפסק הקשר החי בין ארץ־ישראל וחוץ־לארץ, ומאות תלמידים נשארו בגמנסיה בלי הורים, עשרות אמהות של התלמידים נקרעו מבעליהן וכולם נפלו למעמסה על הגמנסיה. נוצר מצב חמור מאד, ובימים טרופים אלה החליטו חברי הועד המפקח והמועצה הפדגוגית לבחור שוב בד“ר מטמן־כהן למנהל הגמנסיה ולסגנו את הד”ר א. ברוך.

בחורף תרע"ו הוכרז גיוס כללי בכל הארץ, ומורי הגמנסיה ותלמידי המחלקות העליונות נקראו אל תחת דגל הצבא העותומני. כשמונים תלמיד מן השביעית והשמינית וגם מן הבוגרים של שני המחזורים הראשונים (בהם משה שרתוק, דוב הוז, חיים אריאב, ועוד) נשלחו לבתי הספר הצבאיים בבעל־בק ובקושטא.

ובעוד הנהלת הגמנסיה שרויה בצער ובדאגה להשגת האמצעים הדרושים להחזקת התלמידים המגוייסים ולכלכלת התלמידים מחו“ל שנשארו בין כתלי בית־הספר, נתקבלה ערב פסח תרע”ז פקודה נמרצת לגרש את כל יהודי תל־אביב ויפו במשך 48 שעה.

גם הגמנסיה התכוננה לגלות.

תמונה מחרידה ומזעזעת היתה התהלוכה של מאות תלמידים של הגמנסיה העברית “הרצליה”, שנקרעו מעל אבותיהם מחו"ל. כולם הסתדרו ברחוב הרצל, המקלות בידיהם, וצרורות בגדים וספרים עם חבילות מצות על שכמם.

תחת פקודת מוריהם ומחנכיהם, בראש מנהלם הד"ר מטמן־כהן, נפרדו התלמידים מן המוסד החביב עליהם, וצעקו: “שלום, שלום, להתראות בתל־אביב בגמנסיה שלנו, יחי עם ישראל, תחי תל־אביב שלנו ותחי הגמנסיה היקרה והחביבה”…

הד"ר מטמן־כהן עמד דום, ולאחר רגעים מספר ניתנה הפקודה “קדימה צעוד!”

השירה “עוד לא אבדה תקותנו” מלאה את האויר, וכל העומדים הצטרפו לשירה הלאומית הבוקעת שמים. הכל שרו ובכו, והדמעות זלגו מעיני רבים. בכו גם שני קציני המשטרה התורכית שחנו בתחנת תל־אביב.

המורים והתלמידים שרכו את דרכם הארוכה ברגל, ועם חשכה, בערב פסח תרע"ז באו לשפיה, עיפים ויגעים מעמל הדרך נכנסו לתוך החורבה העזובה בחורשת שפיה, נפלו על הרצפה המלוכלכה בלי לפשוט את בגדיהם הספוגים זיעה ואבק, ותרדמה חזקה נפלה עליהם.

כך חגגה הגמנסיה העברית “הרצליה” את ליל הסדר הראשון בפסח תרע"ז.

עברו ימי הפסח והד“ר מטמן קרא לישיבה את מורי הגמנסיה שהיו פזורים בזכרון יעקב ובנותיה שפיה ובת־שלמה. בישיבה זו החלט לחדש את הלמודים תחת כפת השמים בחורשת שפיה. וכך נמשכו הלמודים בכל חדשי הקיץ תרע”ז.

עם התקרב ימות הגשמים עבר הד“ר מטמן עם מורים אחדים וקבוצת תלמידים לחיפה, ושם המשיכו את הלמודים מראשית תרע”ח עד ראשית שנת תרע“ט – עד כיבוש הארץ ע”י צבאות בריטניה.

בחשון תרע“ט שבו המורים והתלמידים לתל־אביב ובכסלו תרע”ט חודשו הלמודים בכתלי הגמנסיה “הרצליה” תחת הנהלתו של ד"ר מטמן־כהן.

בתולדות התרבות העברית, בתולדות הישוב העברי בארץ ובתולדותיה של תל־אביב ישאר תמיד זכרו של הד"ר יהודה־ליב מטמן־כהן כיוצרו של בית הספר התיכוני העברי הראשון.

---

יִשְׂרָאֵל יְהוּדָה אַדְלֶר

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בר“ח ניסן תר”ל ביאנוב־פודלאסקי (פולין). חנוך: חדר, בית המדרש. תחילה – פנקסן, ואחרי כן מורה, ממיסדי בית הספר עברית בעברית. פירסם מאמרים בעתונים העברים שיצאו לאור ברוסיה (הראשונים ב“המליץ”), ארץ־ישראל ואמריקה, מותיקי העסקנים בגולה ובארץ, מ־1905 בארץ־ישראל. מששים הבונים הראשונים בתל-אביב.

על המורים והעסקנים המובהקים של תל־אביב נמנה ישראל־יהודה (יש"י) אדלר, אשר שימש שנים רבות בכתר הוראה וגם מן העסקנות לא הניח ידו. לא היתה כמעט שום פעולה צבורית חשובה אשר לא פגשתיו שם כעסקן פעיל.

נולד בעיר יאנוב־פודלאסקי, הסמוכה לפינסק. חנוכו העיקרי היה ב“חדר” ובבית המדרש, ובעודו עול־ימים נתגלתה בו הנטיה לעסקנות צבורית: יסד חברת “מלביש ערומים” שחבריה היו נערים ותלמידים וכו'. בהיותו כבן עשרים ושתים יסד באלכסנדרובסק (פלך יקטרינוסלב) – שבה עסק בהוראה – חברת “חובבי שפת עבר”, יסד ספריה עברית על יד בית הכנסת הגדול, שימש כסוכן להפצת ספרים ועתונים עברים שלא על מנת לקבל פרס ועוד. בהצטרפו לשורות חובבי־ציון, רכש חברים לתנועה זו ואסף לטובתה תרומות. במשך הזמן יסד גם חברת בעלי מלאכה לעזרה הדדית, חברת “גמילת חסד” ועוד. בימי שבתו בקרינקי (מחוז ביאליסטוק) המשיך לעסוק פה בהוראה ובעבודה ציונית מעשית. הפיץ שקלים בעיר ובסביבה, מכר מניות אוצר התישבות היהודים, יסד ספריה, פתח שעורי ערב לעם והפיץ ספרות ציונית ועברית. והכל בתורת התנדבות.

בעברו אחרי כן לעיירה דוד־הורודוק (מחוז פינסק), הנהיג בה לראשונה את השיטה “עברית בעברית”.

רבים מהפדגוגים העברים התנגדו לשיטה זו, והתיחסו אליה באי־אימון גמור. אולם אדלר לא נרתע לאחור והמשיך לפעול הרבה מאד בכוון זה.

המורים והפדגוגים י. יחיאלי בניקוליוב, ח. א. זוטא ביקטרינוסלב, א. פפר בחרסון וי. אדלר בהומל – היו ממיסדי בית הספר העברי, שבו התאזרחה השיטה עברית בעברית, אשר שימשה דוגמה לרבים.

בתר"ס השתתף אדלר באספת מורי בתי הספר העבריים ברוסיה, שכונסה מטעם חברי “מפיצי השכלה” בפטרבורג. באותו קיץ היה גם ציר בכנסית הציונים הרוסים במינסק. היה גם ממיסדי אגודת המורים ברוסיה, וזמן ממושך, עד צאתו לארץ־ישראל, עמד בראש לשכת מודיעין למורים ודורשיהם.

בראשית תרס"ה עלה לארץ־ישראל. כאן עבד תחילה כמנהל בבית הספר ברחובות, וגם נבחר כחבר למרכז המורים בארץ־ישראל.

פגשתיו ראשונה באחד מימי תמוז תרס"ו ברחובות. נפגשתי אתו בשטחים צבוריים שונים וגם באספות הראשונות של חברי “אחוזת־בית”, שבהן טופח החלום על הקמת פרבר גנים מודרני בסביבת יפו.

היינו בין הבונים את הבתים הראשונים: אדלר בקצה רחוב אחד־העם, וכותב הטורים האלה בקצה הרחוב יהודה־הלוי.

נזכר אני באפיזודה אחת שאירעה באחד מלילות שבט תר“ע: בשנה הראשונה לבנין תל־אביב סודרה שמירה מעורבת של יהודים וערבים בצותא חדא. בראש השומרים היה ערבי מארוקני, שהיה מפורסם ב”עברו" הגדול. הלה היה מעונין להגדיל את מספר השומרים הערבים ששילמו לו “שכר טירחה” נוסף על משכורתו הקבועה. לשם כך היה מארגן בלילות חושך התקפות־פתאום על השכונה מצד ערבים מארוקנים ובידואים מזוינים. כדורי היריות היו פוגעים בראש וראשונה בבתים הקיצוניים שבשכונה. לאחר התקפה גדולה אחת של החמסנים, שנעשתה כבר להרגל, נקראה אספה כללית דחופה בכ“ט שבט תר”ע לשם דיון בעניין השמירה המעולה. באותה אספה סיפר אדלר, כי בצאתו במוצאי שבת למגדל־המים בשדרות רוטשילד לראות מה עושים שם השומרים הערבים – הזהירו ראש השומרים “שהלילה יבואו גנבים”, אדלר לא האמין בכך, אבל באותו לילה אחרי חצות שמע יריות על יד ביתו וגם אל ביתו סמוך למטתו נקלעה יריה. וכך נתגלתה הסבה האמתית של ההתקפות בלילות. ובזכותו של אדלר בוטלה השמירה המעורבת. ומאז הועמדו שומרים יהודים בלבד, אשר שמרו בלילות יחד עם תושבי השכונה שהתחלפו לפי התור. ושום דבר לא קרה עוד – – –

עוד בראשית תרס"ח (לאחר שבתו במושבה רחובות שלש שנים) הוזמן אדלר כמורה לבית הספר לבנות ביפו, מיסודו של ועד חובבי ציון מאודיסה, ועבד בו שנים רבות.

באותו זמן לקח חלק פעיל בייסודה של אגודת “חובבי הבמה העברית” ביפו.

מתוך פעולותיו הרבות אציין אחדות: אדלר היה אחד ממיסדי הוצאת ספרים “לעם”. יחד עם חברו ש. ברכוז יסד בימי המלחמה הקודמת הוצאה פרטית של חוברות לילדים ולנערים בשם “ספריה קטנה”. כן השתתף עם המורים מ. אזרחי. פ. אברבוך, ד"ר נ. טורוב וי. יחיאלי בחבור ספרי למוד “ספרנו”, שיצאו במהדורות רבות, והיו לספר הלמוד העיקרי ללשון העברית בבתי הספר בארץ. כן השתתף באופן פעיל בירחון למורים “החנוך”, בירחון לנוער “מולדת”, וכן בהוצאת ספרי למוד לבתי הספר “קוהלת”.

אחרי גירוש תושבי תל־אביב ויפו – בניסן תרע"ז – נבחר לראש המורים הגולים וטרח הרבה לסדרם במושבות שונות. לשם כך יסדו בית ספר זמני לגולי תל־אביב ויפו גם בכפר־סבא, שבה התרכזו מאות מילדי הגולים.

בראשית תרע"ט עבר לטבריה ויסד שם מטעם הנהלת החנוך בארץ־ישראל כמה בתי ספר וניהלם שנתיים וחצי. בימי שבתו בטבריה יסד שם את משפט השלום העברי ועמד בראשו, כן היה פעיל בועדי העזרה, בועד הקהלה ובועד המחוזי שנמנה על מיסדיהם, ובאותו זמן ערך את עתון התאחדות האכרים “בגליל” והשתתף גם בהוצאת המאסף “הגליל”.

באמצע תר“פ שב לתל־אביב והיה למנהל בית הספר לבנות ב', ובאותה שנה נבחר גם ליו”ר ועד הקהלה של תל־אביב ויפו.

היה גם ממיסדי רמת־גן, הסמוכה לתל־אביב. בתרפ“ג נהל בזכרון־יעקב את בתי הספר של המושבה ובנותיה. כחמש שנים (תרפ“ד – תרפ”ח) עשה בארצות הברית של אמריקה, וגם עסק הרבה בעניני חנוך ותרבות: שימש כמורה בבית הספר הלאומי וגם בבית המדרש למורים “תרבות” והרצה בידיעת ארץ־ישראל. שלש שנים הורה בבית המדרש למורים בבוסטון, ערך את ספרי השנה של תלמידי בית המדרש, סייע בהוצאת כמה ספרים והיה חבר פעיל באגודת המורים ולקח חלק רב בהסתדרות העברית באמריקה, נאם והרצה בערים שונות. בתרפ”ט חזר לניו־יורק ועבד בישיבת “עץ־החיים” והיה מנהל בבית המדרש למורים “תרבות” וחיבר שני ספרי לימוד, השתתף בכתבי עת וכו'.

בסוף תרפ"ט חזר לארץ, ומאז ועד היום מוקדשים כל זמנו ומרצו לעבודה צבורית מגוונת, בועד הארצי לקרן היסוד, במשפט השלום העברי המחוזי, בלשכת בני ברית “שער ציון” ועוד ועוד.

במלאת לו שבעים שנה הכריז על מסירת סִפריתו הפרטית העשירה לצבור. זוהי מתנה רבת־ערך לעיר אשר בה ישב שנים רבות והשתתף בבנינה – –

---

ד"ר י. ל. פּוּחוֹבְסְקִי

מאת

דוד סמילנסקי

נולד 1869 בנסוויו (רוסיה הלבנה). רופא משנת 1897, קפיטן בצבא התורכים, גמר חוק לימודיו באוניברסיטת חארקוב. מבוני הבתים הראשונים בתל־אביב, וחבר ועד תל־אביב בשנים 11–1908. חיבר ספר על המלריה.

לא רק מראשוני הבונים והמתישבים בתל־אביב היה הד"ר י. ל. פוחובסקי, אלא גם מראשוני הרופאים ביפו ובתל־אביב.

עם בואו אל הארץ באוקטובר 1906 – התישב הד"ר פוחובסקי ביפו, ומיד פתח לו מרפאה פרטית באחת הסמטאות שביפו הערבית. הישוב העברי ביפו מנה אז פחות מחמשת אלפים נפש, ומספר הרופאים היהודים היה ארבעה.

חדשים מספר התקימה המרפאה שלו ביפו, ולאחר זמן קצר הזמינה אותו המושבה רחובות כרופא קבוע. שנים אחדות עבד ד"ר פוחובסקי ברחובות, ובמושבות הקרובות לה היה בתורת רופא־נודד שהחיש עזרה רפואית לכל הזקוקים לה.

עם הוסד החברה “אחוזת בית” לשם בנין פרבר מודרני על חולות יפו, נצטרף הד“ר פוחובסקי למנינים הראשונים. כשעמדה שאלת בחירת המקום לבנין הפרבר היו כמה הצעות: בדרום יפו – בקרבת העג’מי, במזרח יפו – בדרך למקוה־ישראל, על גבול יפו – על מגרש “גאולה” (עכשיו קיים שם מחנה צריפים המכונה “שכונת מכבי”), והחברים עמדו ותהו בלי לדעת אם לתת את היתרונות למקום זה או אחר. ואז באה הצעה מצד כמה חברים (ע. א. וייס, כותב הטורים והמנוח חיותמן) לקנות את גבעות חול השוממות בצפונה של יפו. נבחרה ועדה שלתוכה נכנסו רופאים כד”ר ח. חיסין, ד“ר ל. כהן וד”ר פוחובסקי. הועדה בקרה בכל המקומות המוצעים, ולאחר שקלא וטריא החליטה לבכר את ההצעה האחרונה על כל יתר ההצעות.

חות דעת הרופאים הכריעה לטובת החולות, עליהן נבנתה תל־אביב הקיימת.

כל הבתים שנבנו בקיץ תרס“ט היו בני קומה אחת, ואילו הד”ר פוחובסקי היה הראשון שהקים בית בן שתי קומות, מהן הקומה הראשונה למרפאה והקומה השניה לדירה.

בשנה השניה לבנין תל־אביב נבחרה ועדה סניטרית לשם השגחה על הנקיון בחצרות וברחובות. הועדה היתה בת חמשה חברים: ד“ר ח. חיסין ז”ל, א. אתין ז“ל, ויבדלו לחיים הד”ר י. ל. פוחובסקי, הגב' ד"ר בת־שבע יונס, י. עזריהו וד. סמילנסקי.

תל־אביב הקטנה חולקה לשלשה אזורים סניטריים, וחברי הועדה הטילו על עצמם את התפקיד לבקר שבוע־שבוע בכל החצרות והרחובות. ולפרקים נכנסו גם לתוך הבתים ונתנו הסברות מתאימות לתושבים. וכולם בלי יוצא מן הכלל צייתו לפקודות ולהוראות הסניטרים המתנדבים ושמרו על הנקיון באופן מופתי.

באספה הכללית בעשרה בכסלו תרע“א נבחר ועד חדש, הוא הועד הראשון של תל־אביב, שכן עד עתה שימש הועד האחרון של אחוזת־בית. לועד זה נבחרו שבעה חברים ואחד הנבחרים הללו היה הד”ר י. ל. פוחובסקי.

הד"ר פוחובסקי היה אחד הראשונים שהחשיב את ערך ארגון הרופאים ונכנס בראשו ורובו ליסוד ההסתדרות הרפואית, ושנים אחדות עמד בראש האגודה המדיצינית בתל־אביב.

עם פרוץ מלחמת העמים בשנת 1914 מיהרו רבים לצאת את הארץ ולא רצו לקבל עליהם את הנתינות התורכית. ואילו הד"ר פוחובסקי לא הסס ולא פקפק הרבה ומיד התעתמן, ואחר כך שימש קצין־רופא בצבא התורכי בשנות 1915–1918.

עם גמר מלחמת העמים חזר הד"ר פוחובסקי למרפאה שלו בתל־אביב ושוב נכנס לעבודה הציבורית בועד תל־אביב, ואחר כך נבחר גם למועצת העיריה של תל־אביב.

את מיטב שנותיו וחייו הקדיש לעמו ולארצו ולעיר תל־אביב, ובהגיעו לשנת השבעים להולדתו עודנו מלא מרץ ושוחר פעולה.

---

דֹ"ר אַרְיֵה בֵּעהַם

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בשנת 1873 בסאליני (ליטא). חניך האוניברסיטה בחארקוב, בה הגיע למדרגת פריבאט־דוצנט. מנעוריו פעיל בתנועה הציונית. ציר קונגרסים ציוניים. בבקורו בא“י ב־1912 ארגן בה את אגודת הרופאים הראשונה. ב־1913 התישב בקביעות בארץ, ויסד את “מכון פסטר”, תחילה בירושלים ואחרי כן העבירו לתל־אביב. מן הלוחמים הקנאים להשלטת העברית. נפטר בכ”ב אייר תש"א (19.5.41) ומצא מנוחתו בבית הקברות הישן בתל־אביב.

בתקופת בראשית של ההסתדרות הציונית היו נוהגים קברניטי התנועה לכנס בין קונגרס לקונגרס ועידות וכנוסים לשם הכנה של הקונגרס.

ביחוד נשתרשה המסורת הזאת בחוגי הציונים הרוסים, שהיו מתכנסים שנה־שנה לכנוסים גליליים בערים המרכזיות ביותר, לשם דיון מקיף על הבעיות העיקריות המנסרות בחללה של התנועה הציונית.

לאחר הקונגרס הציוני הראשון, שנתכנס בבזל באבגוסט 1897, כינס המורשה הגלילי זאב טיומקין בייליסבטגראד את הכינוס הציוני הראשון ביולי 1898.

לכינוס זה באו שבעים ציר, אשר שמעו דין־וחשבון מפורט מפי ציר הקונגרס הראשון זאב טיומקין ודנו בכובד ראש על תכנית הקונגרס השני.

בין הקונגרס השני והשלישי, שנתכנס בסוף קיץ 1899 בבזל, נערך בייליסבטגראד, ביולי 1899, כינוס ציוני שני, בנשיאותו של זאב טיומקין.

לכינוס באו צירים מאודסה, חרקוב, ניקולייב, חרסון, קמיניץ־פודולסק, אנניב, גולטה, אוליביאופול ועוד.

בכינוס זה השתתפו למעלה ממאה ציר, בהם: רופאים, עורכי דין, מהנדסים, סופרים, מורים, רבנים וסתם עסקנים ציוניים.

מחרקוב באו שלשה צירים: העו“ד נמירובסקי, הד”ר ארלוזורוב (אם איני טועה, אביו היה רב בחרקוב) והסטודנט מן הפקולטה הרפואית בחרקוב א. בעהם.

הכינוס נמשך חמשה ימים וחמשה לילות בהפסקות קצרות. הצירים הרבו לדבר ולהתוכח, נאמו בחום ובהתרגשות, לעתים ישבו עד עלות השחר.

כל אחד ואחד השתדל לברר את השקפת עולמו ולקבוע את עמדתו לבעיה זו או אחרת.

ורק שני צירים יחידים ישבו, האזינו והקשיבו הקשבה רבה לדברי המרצים והנואמים, הסתפקו בשמיעה בלבד ולא השמיעו את קולם ברבים.

ה“שתקנים” היו: הצירה הצעירה מאודסה פאנגי ורניק (היא מרת צפורה קלוזנר, רעיתו של הפרופסור יוסף קלוזנר), והסטודנט אריה בעהם מחרקוב.

התפלאתי על הגבורה הנפשית של שני הצירים הללו, שלא פסחו אף על ישיבה אחת, והיו מאחרים לשבת באולם הכנוס עד אחר חצות הלילה וגם עד אור הבוקר – ובכל זאת כבשו את יצרם, והסתפקו בשמיעת דבריהם של אחרים בלי לענות דבר וחצי דבר.

מרת ורניק היתה הצירה היחידה והראשונה בכנוס הציונים, והסטודנט בעהם היה, כנראה, אף הוא הציר היחידי והראשון מחוגי הסטודנטים. אמנם אחרי כן נתברר, שבכנוס השתתף עוד סטודנט אחד, לוין מאודסה, אבל משום שחלה בא “בלי מדים”, לא ידעו אם סטודנט הוא.

בימים ההם היו בני הנוער הלומד, ובעיקר הסטודנטים היהודים, פעילים מאוד בתנועות המהפכניות הכלליות, ואילו בתנועה הציונית לא היה רישומם ניכר ומספרם מצער, בחינת “אחד בעיר ושנים במדינה”. ואם פגשו סטודנט יהודי באספה ציונית – הרי שעורר תשומת־לב מיוחדת.

בהפסקות בין ישיבה לישיבה נכנסתי בשיחה עם בעהם, והכרתי בו לוחם קנאי לשאיפות הציוניות.

מפי צירי חרקוב נודע לי שהסטודנט בעהם הוא אחד העובדים הפעילים ביותר בחוגי הנוער הלומד. ימים על ימים נלחם בעקשנות ובמסירות רבה לקנינינו הלאומיים, התרבותיים והמדיניים.

בעת השיחה שאלתיו מדוע אינו משתתף בוכוחים הממושכים, ואיש־שיחי ענני במלים קצרות: זו הפעם הראשונה שנבחרתי כציר לכנוס ציוני – ואני מתגאה בזה. יש כמה וכמה בעיות חשובות, שעדיין לא נתבררו לי די צרכן, ומוטב שאשמע ואלמד מפי גדולים וטובים ממני.

מטבעו היה איש צנוע ולא אהב להתרברב ולהטיל אבק בעיני הבריות, והיה מבכר את הפעולה על הדברים בעלמא.

בגמר הכנוס ערכו ציוני ייליסבטגרד מסבה חגיגית לכבוד הצירים שהתכנסו כאן מערים שונות בפלכי חרסון, חרקוב ופודוליה. בין לגימה ולגימה ובין מנה למנה נשמעו נאומים כרגיל במסבות כאלו.

העו"ד יסינובסקי הודה בשם חבריו בני עירו ובשם צירי פלך חרקוב למארחים ועמד על תפקיד הסטודנטים היהודים בתנועה הציונית, ודרש מהם ללכת בראש המחנה הציוני ולפלס נתיב להמוני עם ישראל.

בין יתר דבריו הרים הנואם על נס את פעולתו החשובה של הסטודנט בעהם המקדיש את מיטב מרצו וזמנו לתעמולה לאומית וציונית מתמדת בחרקוב, ובעיקר בקרב הנוער הלומד.

כשבע שנים לא נפגשתי פנים עם הסטודנט בעהם, אך מפעם לפעם הגיעו אלי ידיעות מעודדות, שהוא ממשיך ביתר שאת ועוז את עבודתו הפוריה למען ארץ־ישראל.

באחד הימים בשנת 1906 פגשתיו ביפו, בביתו של מאיר דיזנגוף.

שמחנו מאוד לפגישתנו על אדמת המולדת. בעהם סיפר לי רבות על העבודה הציונית בגולה, והתרעם על “ציוני ציון” המדברים הרבה על ציון ומקראיה ועושים מעט מאוד למען העבודה המעשית בארץ־ישראל.

כן נודע לי מפיו, שסיים לפני כמה שנים את הפקולטה לרפואה בחרקוב ועוסק במקצועו באותה עיר. מטרת בואו ארצה היא: ללמוד ולחקור את תנאי הארץ מבחינה אקלימית ורפואית.

אגב שיחה עמד על חובת בני הישוב להכשיר את הקרקע לעלית המוני מתישבים יהודים. לשם כך יש לנקוט באמצעים הדרושים להבראת הארץ העזובה והשוממה. כחות מדעיים צריכים להכשיר את עצמם בארצות התרבות, על מנת לעלות וליצור בארץ מפעלים רפואיים ומדעיים לכל סוגיהם.

הרי בארצות הגולה נחשבים היהודים לנושאי התרבות ומפיציה, ורק פה בארצנו, בארץ מולדתנו, חסרים אנו כחות מדעיים, אשר יקדישו את אונם ומרצם לשיפור המצב הסניטרי, הבריאותי והמדעי.

יתכן, שכבר אז הגה כבר ד"ר בעהם את רעיונו על הקמת “מכון פסטר” בארץ־ישראל. בימים ההם לא חשב עוד איש על מכון כזה, ובכל מקרה של נשיכת כלב שוטה, או נגוע, או חיה שוטה אחרת, היה הכרח להוביל את הנשוכים לקהיר, לקושטא או לעיר רחוקה אחרת. הרבה מן הנשוכים מתו מחוסר אפשרות להגיש העזרה המהירה בזמן הדרוש.

ד"ר בעהם שמע אז על כמה וכמה מקרים מעציבים כאלה בערי ארץ־ישראל ומושבותיה, והדבר נגע עמוק ללבו.

לפני צאתו את הארץ הבטיחני לשוב אלינו בקרוב מצויד בכל המכשירים הדרושים, לשם עבודה משותפת עם חלוצי האומה.

ושוב עברו כשבע שנים. ד"ר בעהם השתלם – כפי ששמעתי – באותן השנים בערי אירופה המרכזית, השתתף גם בקונגרסים ובכנוסים הציוניים כציר חרקוב, עבד הרבה למען הציונות וגם עשה צעדים לעליתו ארצה על מנת להשתקע בה.

ואכן בשנת 1912 עלה ארצה והתחיל לדבר השכם והערב על הצורך ליסד הסתדרות עולמית של רופאים עברים שמרכזה בארץ־ישראל. היה מן היוזמים לארגון מיוחד של הרופאים היהודים בארץ המדברים עברית (ארגון זה היה נקרא כמדומה בשם “רעמ”ע", היינו: רופאים עברים מדברים עברית).

לשם בצוע תכניתו להבראת הארץ, נסע לקונגרס הציוני התשיעי שנתכנס בהמבורג בשנת 1909/10, ופעל שם הרבה בחוג מכריו הציונים להגשמת התכנית.

בקונגרס נפגש עם הד"ר כהן־ברנשטיין, ושניהם הרצו על בעיות הבריאות בארץ־ישראל. באותו מעמד נוצרה חברת רופאים ציוניים, אשר שמה לה למטרה לפתח את המדע הרפואי והסניטרי בארץ־ישראל.

כעבור שנה פגשתי שוב את ד“ר בעהם ברחובות תל־אביב, אץ ורץ לישיבת רופאים בבית ד”ר פוחובסקי. בפנים קורנות משמחה בישרני, שהפעם בא לארץ לא כתייר או עובר־אורח, כי אם להשתקע בה.

הופתעתי ונהניתי הרבה לשמוע את דבורו העברי החי והשוטף במבטא הספרדי, לאחר שהורגלתי קודם לכן לדבר אתו רוסית.

עובדה אופינית: סחה לי הרופאה מ. ק. שבאה בשנת 1913 בפעם הראשונה לארץ־ישראל, באחת הישיבות של הרופאים ביקשה את רשות הדבור ורצתה לדבר רוסית, מפני שלא ידעה עדיין עברית. ד"ר בעהם התנגד לכך. הרופאה מסרה לו איפוא בלחש את תוכן דבריה ברוסית. והוא השמיע את הדברים בישיבה בעברית.

מראשית בואו ארצה לחם בקנאות להחיאת שפתנו, מתוך הכרה ברורה, שבארץ העברים צריכה לשלוט רק הלשון העברית, ואותה יש לכפות גם על העולים החדשים.

מתוך סנטימנטים לעיר־בירתנו ירושלים, קבע בה את מושבו בבואו לארץ ובה יסד – בשנת 1913 – את “מכון פסטר” הראשון בארץ.

כמנהגו לא דיבר הרבה, לא הקים רעש לא בעתונות ולא באספות וישיבות, כי אם נגש מיד לפעולה מעשית.

הממשלה התורכית ועירית ירושלים לא הגישו לו כל עזרה, ומסופקני אם גם ההסתדרות הציונית סייעה בהרבה לחלוץ הנועז בבצוע תכניתו החשובה. אולם הד"ר בעהם לא רפו ידיו, עבד בלי לאות לשם בסוס מכון פסטר בירושלים. וגם בימי מלחמת העולם (18–1915) לא פסק מלפעול במכון המדעי על אף היחס הקשה מצד השלטון הצבאי והאזרחי.

שתים עשרה שנה ישב בירושלים ונלחם בכל כחותיו על קיום המוסד המדעי, ועם גידול תל־אביב העביר את המכון אליה בשנת 1925. כעבור שנה פתח סניף בחיפה ואחרי כן עוד סניף בפתח־תקוה. שנים רבות נסע מעיר לעיר ויחידי נשא בעול ההוצאות להחזקת שלושה סניפים של מכון פסטר. מאות ואלפי אנשים הציל הד"ר בעהם מסכנת הכלבת.

הד"ר בעהם היה איש המדע במלוא המשמע, אהב את מקצועו עד כדי שגעון והיה מוכן להקריב למענו קרבנות רבים ועצומים, ואף על פי כן לא הצטמצם בד' אמות של המדע הרפואי בלבד. תמיד מצא לו שעות פנויות להתמסר גם לעבודה צבורית בשטחים שונים.

בימי מלחמת העמים הקודמת היה חבר ועד החינוך והועד המפקח של בתי הספר בירושלים, ובעת ובעונה אחת אירגן עזרה רפואית לעניי ירושלים.

בשנת 1930 היה ממיסדי העתון “הרפואה” (היוצא לאור עד היום). כן הניח יסוד לתוצרת רפואית בארץ־ישראל. שנים רבות היו נוהגים להביא את הזרק נגד כלבת מחוץ־לארץ, ובעקשנותו המתמדת הרגיל את הרופאים להשתמש בזרק “מתוצרת הארץ”.

בשנים האחרונות הקדיש הרבה זמן ומרץ למגן־דוד־אדום בתל־אביב, ביחוד התמסר לאיגוד להשלטת העברית ועמד בראשו עד יום מותו.

ראיתיו בחג השבעים של מ. מ. אוסישקין ז“ל, שחגגו זמן קצר לפני מותו של הד”ר בעהם. עקבות המחלה האנושה נכרו בפניו: עיניו נמקו בחוריהן, הפנים נצטמקו, ורזון שולח בעצמותיו.

שאלתיו למה הוא מאחר לשבת באולם הצפוף של הגמנסיה “הרצליה”, בו חגגו את יובל אוסישקין, והרי ישיבה זו מזיקה ודאי לבריאותו הרופפת. על כך ענה לי, ועיניו הבריקו כאילו אותו רגע בברק נעורים: “אין דבר. כשאני נמצא במסיבות הותיקים אני מעלה בזכרוני את הימים הראשונים של תנועת שחרורנו. הרבה מחלוצינו הראשונים הלכו מאתנו ללא שוב ולא נוסיף לראותם באור החיים, ואילו שארית הפליטה, שרידי ה”גברדיה", צריכים להמשיך את דרכם על אף המכשולים והמעצורים החוסמים את דרכנו – הדרך המובילה לציון. אין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורים, וחביבים יסורים על ישראל בכל מקום, ועל אחת כמה וכמה בארץ־ישראל.

גם בשכבו על ערש דוי במשך חדשים מספר, לא פסק להתענין בילד־שעשועיו “האיגוד להשלטת העברית”, במגן־דוד־אדום, וביחוד דאג הרבה להבראת הארץ ולמכון פסטר, שהיה ממפעלי־חייו העיקריים.

בדוגמת חלוצים אחרים בשטח המדע והלאומיות, אשר לא תמיד בני־מזל היו ולא תמיד הכירו במפעליהם ובתורתם בעודם בחיים – היה גם הד"ר אריה בעהם. חלוץ אמיתי היה, אידיאליסטן לוחם וקנאי, עד יומו האחרון. בודד ועזוב היה אבל לא מיואש, מתוך אמונה שלמה שהאידאלים שלו יתגשמו סוף־סוף

---

---

בֵּית ד"ר שֶׁרְמַן

מאת

דוד סמילנסקי

ד“ר משה שרמן נולד בניקוליוב בשנת 1881. בשנת 1907 גמר חוק לימודיו ברפואה. מקיץ 1911 בארץ־ישראל. מיסד ההסתדרות הרפואית, תחילה יו”ר סניף תל־אביב ואחר כך יו"ר המרכז הארצי. עסקן ציבורי גם בשטחים אחרים.

גב' רבקה שרמן נולדה בשנת 1881 באודיסה. נפטרה ד' אדר ב' ת"ש (14.3.40) בתל־אביב.

כעין משפחה אחת היתה האוכלוסיה המצערה, בת 500 נפש, בשנים הראשונות של הפרבר תל־אביב. כל עולה חדש היה בבחינת מאורע חשוב למשפחה, עורר תשומת־לב והיה במשך זמן ידוע לשיחה בפי כל, עד שבא עולה חדש ו“השכיח” את הראשון.

והיכן היו פוגשים לראשונה את המתישב החדש, בפרט אם משכיל הוא, וקצת בעל שם ועבר? – בבית ראש השכונה, מאיר דיזנגוף.

באחת מימות הקיץ של שנת 1911 מצאתי בביתו של דיזנגוף כמה אורחים חדשים, ובהם הכרתי לראשונה את הד"ר משה שרמן ורעיתו רבקה, שעלו ארצה לפני ימים מספר.

לנגד עיני עמד איש צעיר במלוא־כחו, גבה־קומה ובעל פנים שוחקות ועינים מפיקות נועם.

השם “שרמן” היה מוכר לי שנים רבות כאחד מבעלי בתי הדפוס והמולי"ם הנודעים באודיסה. להוצאת ספרים של יעקב שרמן (אביו של הד"ר מ. שרמן) יצאו מוניטין בכל רחבי רוסיה, כמפיצה של הספרות הציונית והיהודית־הלאומית בלשון הרוסית.

ביחוד נתפרסם שמו של יעקב שרמן, בשעה שהוציא לאור בבית־דפוסו הגדול במהדורה נאה ברוסית את דברי ימי ישראל לפרופ' צבי גרץ. בנו, משה שרמן, היה אחד ממתרגמי הספר מגרמנית לרוסית. תולדות ישראל לגרץ נפוצו בין יהודי רוסיה באלפי טופסים.

במשך הזמן נעשה הד“ר משה שרמן לתושב ותיק בארץ ובתל־אביב, לאחד היוצרים והבונים, לרופא פופולארי ולעסקן רפואי – ליו”ר ההסתדרות הרפואית העברית בארץ.

הד"ר מ. שרמן נולד בניקוליוב בשנת 1881 ובימי ילדותו עבר עם הוריו לאודיסה. שם גמר גימנסיה, ונכנס בשנת 1900 לאוניברסיטה ללמוד רפואה. אולם בגלל מהפכת 1905 והפרעות שפרצו בעקבותיה באודיסה, נסגרה האוניברסיטה לשנה תמימה. אז עבר הסטודנט מ. שרמן לברלין ולמד שם באוניברסיטה שנה אחת.

בשובו לאודיסה רצה לעמוד שם בבחינת־גמר באוניברסיטה באביב 1907 – ושוב פרצו מהומות, הוכרזה שביתה מצד הסטודנטים ואחר כך – השבתה מצד הפרופסורים.

באוניברסיטה של אודסה השתררה בימים ההם אוירה אנטי־יהודית כזו, עד שכל הסטודנטים היהודים אשר עמדו להבחן בבחינת־גמר, נאלצו לבקש להם אכסניות־של־תורה אחרות. הסטודנט שרמן נכנס לפאקולטה הרפואית בדורפאט ובה סיים את חוק־לימודיו בשנת 1907. אחר כך השתלם שנים מספר במוסקבה ובווינא. עוד בלמדו באוניברסיטה של אודיסה היה פעיל בחוג הסטודנטים הציונים הראשון באודיסה, הטיל על עצמו כמה תפקידים אחראיים ונעשה לרוח החיה של האגודה הציונית האקדמאית. באותו זמן יסד בעצמו אגודות ציוניות עממיות, ובהן חוג “בנות ציון”, נכנס גם לשורות הפועלים היהודים ויסד חוג “פועלי־ציון”.

מפעם לפעם היה מופיע באספות צבוריות, ומשתתף בוכוחים פומביים עם הנוער היהודי שהשתייך לתנועות הסוציאליסטיות הכלליות.

את מיטב זמנו ומרצו הקדיש הסטודנט שרמן לעבודה ציונית, ועוד בהיותו סטודנט נבחר (בשנת 1903) לציר הקונגרס הציוני השישי הוא “קונגרס אוגאנדה”. שם הצטרף לפרקציה הדימוקרטית, שבראשה עמדו ליאו מוצקין, חיים ויצמן, ברתולד פייבל ואחרים. היה מאומרי ה“לאו” בשאלת אוגאנדה כ“מלון־לילה”.

בגמרו את האוניברסיטה בדורפאט, החל הד"ר שרמן מכין את עצמו לקראת עליה לארץ־ישראל. שנים רבות התמחה במקצועו הרפואי למחלות אף, אוזן וגרון, וביולי 1911 יצא את עיר־מגורו אודיסה, ויחד עם רעיתו וילדתו הפעוטה, בת שנה אחת, בא ארצה וירד בנמל יפו.

תל־אביב מנתה כבר את השנה השניה לקיומה, אבל מחוסר דירות פנויות בתל־אביב התישב בזמן הראשון ביפו ופתח שם את המרפאה שלו, וכעבור זמן קצר העתיק את מושבו לתל־אביב.

ארבעה רופאים היו בימים ההם בתל־אביב ואלה הם: ד“ר ח. חיסין, ד”ר ל. פוחובסקי, גברת ד“ר ס. בלקינד, וגב' ד”ר ב. יונס. ביפו גרו עוד שלושה רופאים יהודים: ד“ר מ. שטיין, ד”ר קנטורוביץ וד“ר שמי. כל הרופאים הללו היו רופאים כלליים ועסקו בריפוי מחלות כלליות, והד”ר שרמן היה הרופא הראשון בתל־אביב למחלות אף, אוזן וגרון. מעט־מעט “כבש” את תל־אביב, יפו ומושבות יהודה, וכל הסובלים ממחלות כלי הנשימה היו פונים אליו.

נטיתו לעסקנות צבורית לא נתנה לו מנוח, ועד מהרה נכנס לחיים הצבוריים והחברתיים.

בראש וראשונה העמיד לו למטרה לארגן את הרופאים היהודים ל“הסתדרות רפואית”, והדבר עלה בידו בעזרתם הפעילה של ד“ר פוחובסקי וד”ר קרינקין.

לראש ההסתדרות הרפואית נבחר אז ד“ר ל. פוחובסקי, וכעבור שנים מספר עברה הנשיאות לידי הד”ר שרמן, משנת 1912 ועד היום הוא עומד בראש כל הפעולות של צבור הרופאים העברים בארץ־ישראל. שבע־עשרה שנה ניהל את סניף תל־אביב, ואחר כך נבחר לועד המרכזי ועד היום הוא משמש כנשיאו.

ד"ר שרמן היה מראשי הלוחמים כנגד הניצול המופרז של הדיירים על־ידי בעלי הבתים, שאמרו להשתמש לטובתם בקוניונקטורה של גידול העליה ומיעוט דירות.

בשנות 1911–1914 היו מקבלים בתל־אביב שכר חדר בשעור 25־15 פרנק (100–500 מא"י) לחודש. בימים ההם היה בכך משום הפקעת שכר דירה, והשכנים מיחו בפני ועד תל־אביב, הזעיקו אספות פומביות והביעו התנגדותם הנמרצת למחירי הדירות, שאינם בהתאם לרמת החיים.

בראש הקושרים והמורדים עמד, כאמור, הד"ר שרמן, אשר הוציא לשם כך עלון־הסברה שבו הטיחו השכנים דברים קשים כלפי בעלי הבתים.

ראש המדברים בכל מקום בשאלה זו היה – הד"ר שרמן, ודבריו מצאו אוזן קשבת.

עם פרוץ מלחמת העמים בשנת 1914 השתררה מבוכה בישוב העברי, – אשר ברובו הגדול נמנה על הנתינים הזרים של הארצות האויבות – בקשר עם שאלת ההתאזרחות העותומנית, שהיתה נותנת את הזכות להשאר בארץ בתקופת המלחמה הקודמת. כנגד הפקפקנים וההססנים הרבים, היה הד"ר שרמן אחד מן המתעתמנים הראשונים, התאזרח והתנדב כרופא צבאי בחיל התורכים.

בתקופת הגירוש הכללי מיפו ותל־אביב, שהחלה בניסן תרע“ז ונסתיימה בחשון תרע”ט, היה אחד הרופאים במחנות הגולים, שהתפזרו במושבות שומרון ובגליל, ובאותו זמן עסק גם בעבודה ציבורית בחיפה, בעיקר ב“ועד ההגירה”.

יותר משנה וחצי היה רופא־נודד שעבר ממחנה למחנה בעגלה או ברכיבה, ומפרק לפרק היה נוסע בלוית ה“ריש גלותא” מ. דיזנגוף, והיה מושיט את עזרתו הרפואית לכל דורשיו הרבים מבני תל־אביב ויפו, אשר היו מחכים לו בכליון עינים.

כותב השורות האלה, יחד עם חלק גדול של מורי ותלמידי הגמנסיה העברית “הרצליה”, התגוררו אז בזכרון־יעקב ובנותיה שפיה ובת־שלמה.

באחד מימי קיץ תרע“ח הופתענו לבקורו של ד”ר שרמן על מדיו הצבאיים. הוא בא אלינו לשפיה כקצין צבאי תורכי, ברגל מזכרון־יעקב, לראות את מורי ותלמידי הגמנסיה “הרצליה” בה למדו בתו ובנו.

ד“ר שרמן מסר לנו דרישת־שלום מאת “ראש הגולה” ומכל גולי תל־אביב ויפו, שהיו פזורים בחיפה, טבריה, צפת ומושבות שומרון והגליל. שמחנו מאוד לקראתו, וביחוד הופתענו לשמע דבורו העברי, הואיל ובשנים הראשונות לבואו ארצה היתה שגורה עוד בפיו הלשון הרוסית, כי לא הספיק עדיין לסגל לעצמו את הלשון העברית. ד”ר שרמן סיפר לנו על פרשת הסבל הגדול שסבלו אחינו הגולים וכן גם על מאמצו של דיזנגוף להקל את מצבם החמור.

בגמר המלחמה חזרו גולי תל־אביב ויפו בתשרי תרע“ט למעונותיהם ולזבולם, וגם הד”ר שרמן היה בין החוזרים.

לאחר הפסקה ממושכת של שנות המלחמה, חזר הד"ר שרמן בכל נפשו ומאודו לעבודה הציבורית לכל גווניה.

כעבור שבועות מספר הוזמנה (בכסלו תרע"ט) ישיבה לביתו של דיזנגוף, בהשתתפות כמה עסקנים מתל־אביב, בין המוזמנים היו: ש. בן־ציון, ד“ר א. צפרוני, ד”ר מ. שרמן, ד"ר א. ברוך, כותב השורות האלה ועוד כמה אישים מראשוני תל־אביב.

על הפרק עמדה שאלת ליכוד כוחות החוגים האזרחיים לשם יצירת ארגון מאוחד, אשר ייצג את הצבור האזרחי היושב בארץ.

באספה הכללית שנתקיימה לאחר זמן מה, הוחלט לכנות את הארגון בשם “האזרח”, ונבחרו מועצה גדולה וועד פועל מצומצם.

הד“ר שרמן היה אחד החברים הפעילים בועד הפועל של “האזרח”, מראשי המרצים והנואמים, בעת שדיזנגוף נסע ללונדון בשליחות ציבורית חשובה, ואחר כך לפאריס כחבר המשלחת הארצישראלית לפני ועידת השלום,– עברה הנהלת כל הסתדרות “האזרח” לידי הד”ר שרמן.

התעמולה לא הצטמצמה בתל־אביב בלבד, אלא הקיפה את ירושלים, חיפה, צפת וטבריה, וכן את המושבות המרכזיות. מפרק לפרק היו מכנסים אספות פומביות וישיבות מצומצמות, והד"ר שרמן היה מופיע לעתים קרובות ומרצה על עקרונות “האזרח”.

באותו זמן הוחלט להוציא ירחון “האזרח”, שיצא לאור במשך שנתים בעריכתו הראשית של ש. בן־ציון, ועוזריו הקרובים במערכת היו הד“ר א. צפרוני והד”ר מ. שרמן.

מלבד הירחון יצא לאור גם עלון “השעה” בעריכת י. בר־דרורא. ד"ר שרמן השתתף בתמידות בעילום־שם גם בירחון וגם בשבועון. הפיליטונים שכתב היו מתובלים בהומור מוצלח, אשר בהם השתקפו החיים הצבוריים, הישוביים והמדיניים. באותו זמן נבחר כחבר ההנהלה של הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל.

כמה שנים היה חבר במועצתה העירונית של תל־אביב, השתייך לגוש האזרחי וידע להגן בתבונה על עמדותיו והשקפותיו החברתיות בלי משוא־פנים, כן השתתף בכמה מפעלי תרבות וחנוך. אולם גולת הכותרת של עבודתו הציבורית: ההסתדרות הרפואית העברית בא"י, שאליה הוא קשור זה שלוש עשרות שנים רצופות, לה הוא מקדיש את מיטב זמנו וכושר פעולתו. גם כיום הוא הרוח החיה ואחד מעמודי התווך בהסתדרות המקיפה קרוב לאלפים חברים רופאים בכל ערי הארץ ומושבותיה.

באוגוסט 1939 אירגן בג’ינבה כינוס רופאים יהודים מארצות שונות, ימים מספר לפני פתיחת הקונגרס הציוני באותה עיר. כינוס זה נמשך כמה ימים. פתחו וניהלו הד"ר שרמן. בנאום הפתיחה סקר באופן מקיף את מצב הרופא היהודי בעולם הרחב. דיבר על הסכנה האיומה הנשקפת למדע הלאומי היהודי ולרפואה. כתוצאה מגירוש מלומדים ואנשי־מדע יהודים מאוניברסיטאות גדולות ורבות באירופה המרכזית.

בהרצאה מיוחדת הרצה על פעולות ההסתדרות הרפואית מראשית הוסדה ועד התקופה האחרונה, והתעכב על הבעיה החשובה שיש ביצירת מרכז רפואי גדול בא"י, לאחר שאלפי רופאים ופרופיסורים יהודים מגרמניה, אוסטריה, ציכוסלובקיה ועוד התישבו בה בשנים האחרונות.

הרצאתו המקיפה עוררה התענינות רבה בחוגי הרופאים הצירים והאורחים שהתכנסו בג’ניבה מכל ארצות תבל.

נזדמן לי לבקר כאורח באחת הישיבות של כינוס הרופאים בג’ניבה, ששם דובר על יצירת קשר אמיץ וחי בין כל הרופאים היהודים באשר הם שם. הובעה דעה כללית, שמרכז ארגוני הרופאים היהודים מקומו בארץ־ישראל. הצירים והאורחים התיחסו בכבוד רב לאיש, העומד עשרות שנים בראש ההסתדרות הרפואית בארץ־ישראל.

רבות פעל ועשה מיום בואו אל הארץ בשטחים שונים של העבודה הציבורית. גם עתה, בהגיעו לשנות העמידה, הוא ממשיך לעבוד בלי ליאות בחברה ובצבור.

שמו של ד"ר שרמן נעשה לשם נרדף עם ההסתדרות הרפואית בארץ־ישראל, שהיה ממחולליה וממיסדיה הראשונים, ואין להפריד ביניהם.

_______

ולטוב יזכר גם שמה של רבקה שרמן ז“ל, אשת־נעוריו של הד”ר שרמן, אשה חכמה ופעילה, אשר לוותה אותו על דרכו לארץ־ישראל במשך שנים רבות. ראויה היא שנציב גם לה ציון:

ילידת אודיסה, אביה, מאיר ריימיסט, היה בעל תעשיה זעירה לממתקים. אחיה ד“ר יעקב ריימיסט, שבסוף ימיו שימש פרופיסור לנירופתולוגיה באודיסה, היה פעיל שנים רבות בועד חובבי ציון. להסתדרות הציונית נכנסו הד”ר ריימיסט ואחותו הצעירה רבקה לקריאתו הראשונה של הרצל.

בשחר ילדותה קבלה רבקה ריימיסט חנוך לאומי בבית הוריה ששמרו על המסורת היהודית, ובימי נעוריה התהלכה עם החוגים הלאומיים והציוניים. במלאת לה שמונה־עשרה שנה הלכה רבקה ריימיסט (בשנת 1899) לג’יניבה ולמדה באוניברסיטה ספרות והיסטוריה. שם נכנסה לחוג המצומצם של הסטודנטים הציונים. בשנת 1901 הלכה יחד עם אחיה הד"ר ריימיסט לקונגרס הציוני החמישי, וכן השתתפה בשנת 1903 בקונגרס הציוני הששי.

היא החשיבה את ערך העבודה המעשית בארץ־ישראל, ולשם הכשרתה למדה בברלין בקורסים רפואים של פיזיוטיראפיה (רפוי בחשמל ומסג') והתכוננה לצאת אחר־כך לארץ־ישראל. בינתים נישאה לסטודנט משה שרמן.

שנים קשות עברו על משפחת ד"ר שרמן בראשית התישבותה בתל־אביב, אולם רוח הגברת שרמן היה טוב עליה. היא לא התגעגעה אחרי חייה היפים הרחבים באודיסה וקבלה את כל יסוריה באהבה. המנוחה התקשרה בכל נימי נפשה ונשמתה אל הארץ, ועל כולם אהבה את תל־אביב, שגדלה והתפתחה לעיניה.

כשהתנדב הד"ר שרמן לצבא התורכי היתה היא מן המאמצים ידי בעלה, מתוך הכרה שזכויות מדיניות כרוכות גם בחובות מדיניות.

אומץ רוח רב הראתה הגב' שרמן בכל תקופת המלחמה הארוכה שארכה יותר מארבע שנים. בעלה הד"ר שרמן היה רחוק ממנה, בבית־החולים הצבאי בעזה ובטבריה, והיא נשארה בתל־אביב ואחרי כן נדדה עם הגולים מתל־אביב. רוחה לא נפלה עליה, לא התיאשה ותמיד היתה מעודדת את כולם ומחזקת את ידי הנחלשים.

לאחר הכבוש הבריטי עזרה הגב' שרמן על יד בעלה בעבודתו הצבורית.

במאמצים מרובים הקימה לה משפחת שרמן בשנת 1921 בית קטן ברחוב הנקרא כיום רחוב מוהילובר, סמוך לשכונה ערבית ביפו. הבית הקטן והצנוע נהפך במהרה למרכז חשוב לרופאי תל־אביב וראשוני מתישביה.

בתולדות תל־אביב תיזכר רבקה שרמן בשורת הנשים הראשונות, שעזרו כמיטב כוחותיהן לבונים הראשונים.