לַסונֶטה הכול מתאים: היתול, אבירוּת, תאווה, חולמנוּת, מחשבה פילוסופית.

יש בה מיופיים של המתכת והגביש המלוטש. האם שמתם לב שפיסת שמיִם, שנגלית דרך אשנב או בין שתי ארובות או סלעים או מבעד לשׂדרת עמודים וכיו"ב, נותנת לנו מושג עמוק יותר על האינסוף מאשר נוף הנשקף למלוא רוחב העין מעל פסגת הר?

מכיוון שהצורה מגבילה, הרעיון מבליח עָז יותר.

שארל בודלר, מתוך “הֶבזקים”

סוֹנֵטוֹת הֲדוּרוֹת, מוֹצַאֲכֶן

בְּאֶרֶץ הַמַּגָּף הָאֲדוּקָה,

אַךְ בְּצָרְפַת פְּרַחְתֶּן, וּבְחֵיקָהּ

נוֹצְקוּ בָּכֶן הַחֶסֶד וְהַחֵן.

קִלְּסוּ אֶתְכֶן רַבִּים כָּל כָּךְ: אָכֵן,

תְּהִלַּתְכֶן הוּשְׁרָה כְּבָר כָּל צָרְכָּהּ.

בָּאָרֶץ רַק לָכֶן הַחֲזָקָה.

כְּבוֹדְכֶן אַף בָּרְקִיעִים וַדַּאי שׁוֹכֵן.

אַךְ בּוֹאוּ אַף אַתֶּם, שִׁירֵי עֲשֶׂרֶת

וּמְתֻמָּנִים, בָּנֶיהָ שֶׁל צָרְפַת:

כְּסוּתְכֶם אוּלַי אֵינָהּ כֹּה מְפֹאֶרֶת,

אַךְ תַּחַת לְבוּשְׁכֶם הַמְרֻפָּט

חִנְּכֶם מֵהֲדָרָן אֵינוֹ פָּחוּת:

מוֹשְׁלוֹת בָּכֶן זָרוֹת, וְלֹא בִּזְכוּת!

טורים 9 ו־10: “שירי עשֶׂרֶת ומתומנים” (בצרפתית: Dizains, Huitains) הם שירים בני עשרה ושמונה טורים, שנחשבו לצורות צרפתיות “ילידיות”, בניגוד לסונטה המיובאת מאיטליה.

סֶווֹל דה סנט־מַרְת (Saincte-Marthe, ‏1536–1623) – משורר בן “תור הזהב” של הרנסַנס הצרפתי, הידוע בעיקר בשירים הניאו־לטיניים שחיבר, בתרגומו לספר איוב ובקשרי הידידוּת האמיצים שלו עם מיטב משוררי התקופה. הסונטה שלעיל נכתבה בשנת 1569, כשלושים שנה לאחר שצורת הסונטה יובאה לראשונה לשפה הצרפתית (על ידי המשוררים סן זֶ’לֶה ומארוֹ). צרפתית היתה השפה השלישית שבה נכתבו סונטות (יותר ממאתיים שנה לאחר שעמנואל הרומי כתב את הסונטות העבריות הראשונות). בתקופה זו נתפסה עדיין הסונטה כצורה איטלקית מובהקת, אך היתה כבר לצורה שירית משגשגת ומרכזית ביותר בשירה הצרפתית.

וִיוֹלַנְטֶה רָצְתָה שֶׁאֶכְתֹּב לָהּ סוֹנֶט:

בַּחַיִּים הַצָּרוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת בְּלִי סִבָּה!

בְּסוֹנֶט יֵשׁ י"ד טוּרִים, כָּךְ נִקְבַּע –

וְהִנֵּה כְּבָר גָּלְשׁוּ לִי שְׁלוֹשָׁה מֵהָעֵט…

“אֵיךְ אֶמְצָא חֲרוּזִים?” כָּךְ הָיִיתִי סוֹנֵט

בְּעַצְמִי, אַךְ הִנֵּה כְּבָר נִכְתַּב מְרֻבָּע –

אִם אַגִּיעַ עוֹד רֶגַע לַבַּיִת הַבָּא,

זֶה סִימָן שֶׁצָּלַחְתִּי אֶת כָּל הָאוֹקְטֶט!

וְעַכְשָׁו לַמְּשֻׁלָּשׁ: מִצָּרָה לְצָרָה!

אַךְ נִרְאֶה שֶׁבְּרֶגֶל יָמִין הוּא מַתְחִיל,

כִּי בָּזֹאת הוּא נִגְמָר, וּכְבָר יֵשׁ לוֹ צוּרָה…

וְזֶה עוֹד מְשֻׁלָּשׁ, וּבָרוּר בַּעֲלִיל

שֶׁאֲנִי מִתְקַדֵּם, כִּי נוֹתְרָה לִי שׁוּרָה –

וְאִם זֹאת הָאַרְבַּע־עֶשְׂרֵה, תַּם הַתַּרְגִּיל!

לוֹפֶּה דה וֶגה (Da Vega, ‏ 1562–1635) – מגדולי המחזאים של הבארוק הספרדי, כתב בימי חייו לא פחות מכאלפיים מחזות (כחמש מאות מהם שרדו), ש“מעין הכבשים” הוא הידוע שבהם. אך אותו “מִפְלָץ של הטבע”, כפי שכינה אותו סרוונטס, נודע גם בשירתו הלירית הענפה. הסונטה שלעיל, שחיקויים רבים נכתבו לה בלשונות אירופה השונות, לקוחה ממחזה בשם “נערת הכסף”.

אָצִיל שׁוֹטֶה חִזֵּר אַחֲרֵי רִיבָה,

אַךְ זֹאת לֹא הִתְרַשְּׁמָה מֵחִדּוּדָיו,

עַל כֵּן בִּקֵּשׁ סוֹנֶט שֶׁל אַהֲבָה

מִמֶּנִּי, הַיָּקָר שֶׁבִּידִידָיו;

קִלְמַסְתִּי לוֹ מִיָּד בְּיָד קַלָּה

אֶת מָה שֶׁצָּץ רִאשׁון בְּדִמְיוֹנִי,

כָּתַבְתִּי בְּלִי לִמְחֹק וְלוּ מִלָּה

שִׁיר הָרָאוּי לְשֵׂכֶל רֵיקָנִי.

שִׁירִי הַקָּט אֶת עַלְמָתוֹ כָּבַשׁ

וְהִיא הִתְאַהֲבָה בַּכְּסִיל בְּעֹז,

וַעֲבוּרֵךְ שָׁמַיְמָה אֲנִי חָשׁ

אֶת כָּל אוֹצְרוֹת אַפּוֹלוֹ שָׁם לִבְזֹז;

אֲבָל אוֹתָהּ כָּבַשׁ הַבְלִי בִּן־רֶגַע

וְלָךְ אֵין דַּי בִּפְרֵי עָמָל וָיֶגַע.

מייקל דרייטון (Drayton, ‏1563–1631) נולד בווריקשייר שבאנגליה וחב את חינוכו לפטרונו הנרי גודיר. אן, בתו של הנרי, שימשה השראה למחזור הסונטות Idea’s Mirror, שממנו לקוחה הסונטה שלעיל.

דרייטון התגורר רוב ימיו בלונדון וחיבר שפע של יצירות, ובהן הפואמה ההיסטורית־גיאוגרפית – Poly Olbion המתארת את כל מחוזותיה של אנגליה.

חֻקָּיו שֶׁל הַסּוֹנֶט? אֵין צֹרֶךְ לְהַקְשׁוֹת:

הוּא שָׁר עַל גִּבּוֹרִים אוֹ שָׁר לְאִיזַבֶּלָה,

בְּלֹא עֵרוּב תְּחוּמִים אוֹ חֲרוּזִים שֶׁל בֶּלַע,

בִּשְׁנֵי מְרֻבָּעִים וְצֶמֶד שֶׁל שְׁלָשׁוֹת.

לְמִן הַהַתְחָלָה עָלָיו לִצְלֹף כְּשׁוֹט

וְלַהֲלֹם לְכָל אָרְכּוֹ כְּאֶבֶן קֶלַע,

עָלָיו לִהְיוֹת מוּצָק וְהֶגְיוֹנִי כְּסֶלַע

כִּי הוּא יַקִּיר אַפּוֹלוֹ הַמַּצִּית שְׁמָשׁוֹת.

הַטֶּבַע בּוֹ צָרִיךְ לְהִתְמַסֵּר לַיֹּפִי,

בְּלִי “סִיר” וּבְלִי “מִטְבָּח”: שֶׁאַף מִלָּה שֶׁל דֹּפִי

לֹא תְּטַמֵּא בִּסְחִי אֶת חֲרוּזוֹ הַצַּח.

לְכָל קוֹרֵא טָהוֹר הוּא מוּזָה וּבְתוּלָה –

גַּם בְּסוֹפוֹ צְרִיכָה לִזְהֹר פִּתְאֹם הִלָּה,

וְלֹא חִדּוּד אֲשֶׁר יוֹקֵשׁ לַשֵּׂכֶל פַּח.

המשורר הוא משורר צרפתי אנונימי מן המאה ה־18.

מחברה העלום של הסונטה שלעיל טמן “מלכודת” לקוראיו: במקור הצרפתי מסתיימות כל שורות השיר במעין אקרוסטיכון מחורז, המנצל כפלי משמעות של המילים החותמות כל אחד מן הטורים לשם יצירת “שיר בתוך שיר”. תרגומו המילולי של האקרוסטיכון המתקבל הוא: “הִנה איזבלה היפה, אישונה כבר נוצץ, מזמין, עוטף, מָלֵא. בתולה – ולפתע כָּשְׁלָה”. בתרגומה של הסונטה לא ניתן היה לשמר את כפל המשמעות הזה.

נְזִירָה לֹא תַּלִּין עַל דַּלּוּת הַמָּדוֹר,

מִתְבּוֹדֵד אֶת תָּאוֹ הַקָּטָן יֶאֱהַב;

תַּלְמִידִים יִשְׂמְחוּ בְּמִגְדַּל הַשֶּׁנְהָב,

עֲלָמוֹת – בְּנוּלָן, וְטוֹוֶה – בַּכִּישׁוֹר.

הַדְּבוֹרִים הַנּוֹסְקוֹת בְּעוּפָן לִרְווֹת מֹר

עַד פִּסְגַּת פוּרְנֶס־פֶלְז הַנִּסְתֶּרֶת בְּעָב

תִּכָּלֶאנָה בְּצִיץ בְּזִמְזוּם מְשֻׁלְהָב:

זֶה הַכֶּלֶא שֶׁבּוֹ כֹּה נוֹאַלְנוּ לִבְחֹר

אֵינוֹ כֶּלֶא, בְּעֶצֶם; אוֹדֶה, גַּם אֲנִי

מִשְׁתַּקֵּעַ תְּכוּפוֹת, עֵת רוּחִי עֲכוּרָה,

בַּסּוֹנֶט, בְּחֶלְקַת אַדְמָתוֹ הַצָּרָה;

וְאֶשְׂמַח אִם רַבִּים הַחוֹלְקִים אֲסוֹנִי,

הַיּוֹדְעִים כִּי רֹב חֹפֶשׁ – אַף הוּא הַרְסָנִי,

יִמְצְאוּ בּוֹ מִקְלָט לְשָׁעָה קְצַרְצָרָה.

טור 6: פוּרְנֶס־פֶלְז – רמה במחוז לנקשייר שבאנגליה.

ויליאם וורדסוורת (Wordsworth, ‏1770–1850), המשורר הרומנטי הגדול, היה גם אחד מן החשובים והפורים שבמחברי הסונטות בשפה האנגלית. כפי שאפשר ללמוד משתי הסונטות שלעיל, אין כל סתירה בין רעיונותיו הרומנטיים של וורדסוורת לבין השימוש בצורת הסונטה, האופיינית יותר, לכאורה, לכתיבה ה“קלסית”.

אַל תָּבוּז לַסּוֹנֶט, מְבַקֵּר, אַךְ לַשָּׁוְא

לֹא תַּבְחִין כִּי בַּנֶּצַח יֵשׁ יָד לוֹ וָחֶבֶל;

לֵב שֵׁיְקְסְפִּיר נִפְתַּח בּוֹ; בִּצְלִיל זֶה הַנֵּבֶל

פֶּטְרַרְקָה מָצָא רְפוּאָה לִפְצָעָיו;

לְטָאסוֹ הָיָה הוּא חָלִיל לֹא־אַכְזָב;

קָמוֹאֶנְשׁ הִמְתִּיק בּוֹ גָּלוּת רַבַּת סֵבֶל;

מִצְחוֹ הַנְבוּאִי, הֶעָטוּר זֵרֵי אֵבֶל

שֶׁל דַּנְטֶה קֻשַּׁט בְּעַנְפֵי הֲדַסָּיו.

בְּאוֹר גַּחְלִילִי הוּא הֵאִיר דַּרְכֵי שְׁאוֹל

לִסְפֶּנְסֶר הָרַךְ בְּשׁוּבוֹ מִמַּמְלֶכֶת

פֵיוֹת; וְעֵת רַד עֲרָפֶל לַמִּשְׁעוֹל

שֶׁבּוֹ מִילְטוֹן פָּסַע – בְּיָדוֹ הַמְּבֹרֶכֶת

הָפַךְ לְשׁוֹפָר שֶׁהִנְעִים מִזְמוֹרִים

מְחַיֵּי נְפָשׁוֹת – אַךְ אֲהָהּ, כֹּה סְפוּרִים!

טור 5: טוֹרְקְוָטוֹ טאסוֹ (Torquato Tasso, 1544–1593) – מגדולי המשוררים האיטלקים, בעל האפוס “ירושלים המשוחררת”.

טור 6: לוּאִישׁ וָאז' דֶה קָמוֹאֶנְשְׁ (Luiz Vaz de Camões, 1524–1580) – המשורר הלאומי של פורטוגל.

טורים 9–10: אדמונד ספנסר (Spencer, 1552–1599) – משורר אנגלי, מחבר הפואמה “מלכת הפֵיות”. המציא סוג מיוחד של סונטה הקרויה על שמו (בעלת תבנית החריזה א’ב’א’ב' ב’ג’ב’ג' ג’ד’ג’ד' ה’ה').

טורים 11–14: ג’ון מילטון (Milton, ‏1608–1676) המשורר האנגלי הגדול, בעל “גן העדן האבוד”, חיבר בסך הכול 23 סונטות במהלך חייו. מן המפורסמות שבהן היא הסונטה “על עיוורונו”.

לֹא דַּנְטֶה הַמַּחְמִיר בָּז לַסּוֹנֶט;

עֶרְגַּת פֶּטְרַרְקָה בּוֹ נוֹצְקָה בְּלַהַט;

אֶת מִשְׂחָקוֹ אָהַב יוֹצֵר מַקְבֶּת;

קָמוֹאֶנְשׁ בּוֹ הִלְבִּישׁ אֶת מַר־הַדַּעַת.

לַמְּשׁוֹרֵר קוֹסֵם הוּא גַּם כָּעֵת:

לְווֹרְדְסְווֹרְת יְשַׁמֵּשׁ עַתָּה כְּסַעַד –

אֶת אִידֵאַל הַטֶּבַע יְסַרְטֵט

בּוֹ, בְּנָטְשׁו תֵּבֵל מְתַעְתַּעַת.

בְּטָאוּרִיס הָרְחוֹקָה, בְּצֵל הָהָר,

מִהֵר לִכְלֹא גַּם נַגָּנָהּ שֶׁל לִיטָא

אֶת תִּקְווֹתָיו בְּמִשְׁקָלוֹ הַצַּר.

אֶצְלֵנוּ אַף עַלְמָה בּוֹ לֹא הִבִּיטָה,

וְלֹא תֵּדַע אֵיךְ דֶּלְוִיג עֲבוּרוֹ

הִזְנִיחַ הֶקְסָמֶטֶר וְשִׁירוֹ.

טור 4: על קָמוֹאֶנְש ראו הערה לטור 6 בשולי “אל תבוז לסונט” של וורדסוורת.

טורים 9–11: נגנה של ליטא הוא אדם מיצקייביץ' (1798–1855), משוררה הלאומי של פולין וידידו של פושקין. מיצקייביץ' פעל בווילנה שבליטא, ולאחר הגלייתו לרוסיה ביקר בחצי האי קרים וחיבר שם את “סונטות קרים”, מחזור הסונטות המהולל שהשפיע ברבות הימים גם על טשרניחובסקי. חצי האי־קרים מכונה כאן טָאוּרִיס (ברוסית – טֶבְרִידָה) – זהו שמו העתיק במיתולוגיה היוונית (כך, למשל, במחזה “איפיגניה בטָאוּרִיס” מאת אוריפידס).

טור 13: אנטון אנטונוביץ' דֶלויג (1798–1831) משורר רוסי. ידידו הקרוב של פושקין.

אלכסנדר פושקין (1799–1837), גדול משוררי תור הזהב הרוסי של ראשית המאה התשע־עשרה, חיבר את הסונטה שלעיל בעקבות הסונטה המפורסמת של ויליאם וורדסוורת, שתרגומה מופיע כאן. פושקין חיבר שירים גם בעקבות יצירותיהם של אנקריאון, הורטיוס, דנטה, ביירון ורבים אחרים.

קִבַּלְתִּי, מָשָׁאדוּ, סוֹנֶטָה מִמְּךָ,

וַהֲרֵינִי מוֹדֶה עַל הָרֶגֶשׁ הַטּוֹב,

אַךְ בְּשֵׁם הָאֱמֶת נָא הַרְשֵׁה לִי לִכְתֹּב

נִתּוּחוֹן שֶׁוַּדַאי תְּקַבֵּל בִּבְרָכָה.

הַבִּקֹּרֶת תִּהְיֶה יַשְׁנוּנִית וְנוֹחָה,

לֹא יִהְיֶה בָּהּ דָּבָר שֶׁחָלִילָה יִצְרֹב –

כִּי נָזִיר אֵצֶל אָח לַמִּנְזָר הוּא קָרוֹב,

וְכוּשִׁים בַּשָּׂפָה הֵם כִּבְנֵי מִשְׁפָּחָה.

הֲבָרוֹת בַּטּוּרִים לֹא סָפַרְתָּ, מָשָׁאדוּ:

חֶלְקָם קְצַרְצָרִים וְחֶלְקָם אֲרֻכִּים.

גַּם הַקֶּצֶב בַּשִּׁיר לֹא תָּמִיד מְלֻכָּד הוּא,

אַךְ אִם נְחַלֵּק לְטוּרִים נִזְקָקִים

אֶת הָעֹדֶף, אוֹ־אָז הַמִּשְׁקָל יִתְוַסֵּת,

וְנֵצֵא לֹא בְּרֶוַח וְלֹא בְּהֶפְסֵד.

אֶוָרישְׁטוּ דה וֵייגָה (Da Veiga, ‏1799–1837) – עיתונאי, משורר ופוליטיקאי ברזילאי יליד ריו דה ז’נֶרו. דה וייגה ידוע בעיקר כמחבר מילותיו של ההמנון הראשון של ברזיל (“ברזילאים עשויים לבלי־חת, הלאה מכם מורא השעבוד! אנו נשחרר את המולדת, או נמות למען ברזיל!”) ללחן שחיבר לא אחר מאשר הקיסר דון פדרו הראשון, שַׁליטה הראשון של ברזיל העצמאית. בניגוד למשתמע מן הטורים 7 ו־8 בסונטה שלעיל, דה וייגה לא היה לא נזיר ולא שחום־עור. זהותו של משאדו, המשורר הלא־יוצלח שאליו מופנית הסונטה, נותרה עלומה.

שְׁלֹמֹה אוֹמֵר: "גַּם רֶבַע רַעְיוֹן

לָרֹב אֵין בְּסוֹנֶט. מַזְכִּיר הוּא רֶשֶׁת

דַּקָּה וְאַוְרִירִית אֲשֶׁר גּוֹלֶשֶׁת

עַל רֹאשׁ אִשָּׁה. תַּגִּידוּ: בִּזָּיוֹן!

אֵיךְ הֵן חוֹבְשׁוֹת סְחָבָה כֹּה מְטֻפֶּשֶׁת?

פֶּטְרַרְקָה שֶׁלָּכֶם הוּא מוֹךְ סַבְיוֹן

לְעֻמָּתָהּ. בְּלִי מַאֲמָץ עֶלְיוֹן

תָּפִיץ אוֹתוֹ כָּל רוּחַ חֲלַשְׁלֶשֶׁת."

שְׁלֹמֹה דּוֹבֵר, אָמְנָם, בְּהִגָּיוֹן:

נָכוֹן – סוֹנֶט אֵינֶנּוּ אֶלָּא בְּלוֹף,

בּוּעִית שְׁקוּפָה, סְתָמִית וּבַת חֲלוֹף –

אֲבָל סִמְכוּ עָלַי – שִׁירִי הוּא עֶשֶׁת –

אֵיתָן, אָטוּם, נִצְחִי – כִּי בֵּין טוּרָיו

מֻסְוִים שֵׁמוֹת אֲשֶׁר עֶרְכָּם כֹּה רַב.

אדגר אלן פו (Poe ‏, 1809–1849) חיבר בסך הכול חמש סונטות (ארבע האחרות הן “סונטה – למדע”, “לזַנְטֶה”, “לאִמי” והסונטה ההפוכה “לַנהר”). בסונטה שלעיל מוסווים שלושת שמותיה של האישה שהסונטה מוקדשת לה: שרה אנה לואיס. כדי למצוא אותם, יש לחבר את האות הראשונה בטור הראשון, האות השנייה בטור השני, האות השלישית בטור השלישי וכן הלאה. תחבולה דומה שימשה את פו בשיר “בִּרכת אהבה”.

למר קלאודיוס פופלן, אמן האמייל והשירה

רִבּוּעֵי הַסּוֹנֶט, אַבִּירֵי הַשִּׁירָה –

עִם אוֹתוֹת אֲצֻלָּה וּגְדִילִים לְקִשּׁוּט

הֵם פּוֹסְעִים בַּסְּטָוִים בְּהָדָר וְעִקְּשׁוּת

אוֹ לוֹפְתִים חֲנִיתוֹת בְּסִתְרֵי הַטִּירָה.

אַךְ עַל סַף מַעֲלוֹת הָאַרְמוֹן, הַגְּבִירָה

מְצַפָּה לְבוֹאָם. כּוֹבָעָהּ הַפָּשׁוּט

מְכַסֶּה נִיצוֹצוֹת וּפְנִינִים. בִּנְחִישׁוּת

וּבְצַעַד מָדוּד הֵם יוֹצְאִים לְעֶבְרָהּ.

חַדְרָנֵי מַלְמָלָה, צֶמֶד קַל וְנוֹעָז,

הַטֶּרְצֶטִים נוֹטְלִים אֶת יָדָהּ בְּתוֹרָם

וּמוֹרִים אֶת דַּרְכָּהּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָרָם.

הִיא תָּסִיר בְּפָנָיו אֶת הַכּוֹבַע, וְאָז

תִּתְגַּלֶּה כֹּה יָפָה, שֶׁרַק קְלָאוּדְיוּס יָהִין

לְצַיֵּר בָּאֵמַיְל אֶת גּוּפָהּ הֶעָדִין.

תֶּאוֹפִיל גּוֹטְיֶה (Gautier, ‏1811–1872) – משורר, סופר ומבקר צרפתי, שבצעירותו נמנה עם משוררי הרומנטיקה, ובבגרותו היה לתיאורטיקן המרכזי של זרם ה“אמנות לשם אמנות”, ולאחד ממנהיגיה של אסכולת הפרנאס. שארל בודלר, שהושפע ממנו רבות, הקדיש לו את “פרחי הרע”. קלאודיוס פופלן, אמן האמייל שגוטיה הקדיש לו את הסונטה שלעיל, היה איש בוהמה פריזאי, משורר לעת־מצוא, וממאהביה של הנסיכה מתילד, פטרונית האמנויות. ההשוואה המסורתית בין מלאכתו העדינה של האוּמן, המיניאטוריסט או הצוֹרף לבין מלאכת כתיבת הסונטה היתה פופולרית במיוחד בקרב חוגי ה“אמנות לשם אמנות” בפאריז של אמצע המאה התשע־עשרה, ובעיני משוררי הפראנס. פופלן היה התגלמות חיה של תפיסה אסתטית זו.

סוֹנֶט הוּא אַנְדַּרְטָה לָרֶגַע הַחוֹלֵף,

מַזְכֶּרֶת לְשָׁעָה מֵתָה שֶׁלֹּא תָּמוּת

מִנֶּצַח נַפְשְׁךָ. אֶת פֶּלֶא הַשְּׁלֵמוּת –

אִם טֹהַר בּוֹ אוֹ פֶּגַע – אַל לוֹ לְסַלֵּף:

מִשֵּׁן אוֹ מֵהָבְנֶה אֶת חִטּוּבוֹ גַלֵּף –

הַלַּיְלָה אוֹ הַיּוֹם מוֹשְׁלִים בְּזוֹ הַדְּמוּת;

כָּךְ לְעֵינֵי הַזְּמַן תַּצִּיג אֶת רוֹמְמוּת

נִזְרוֹ הַמְּעֻטָּר פְּנִינִים, הַמְּלַבְלֵב.

סוֹנֶט – מַטְבֵּעַ הוּא: הַנֶּפֶשׁ תֵּרָאֶה

עַל צַד אֶחָד, וְעַל מִשְׁנֵהוּ – אֲדוֹנָיו:

אִם זְהָבוֹ יֻקְדַּשׁ לְצַו חַיִּים גֵּאֶה,

אוֹ אִם לָאַהֲבָה נִתְּנוּ מַעְיָנָיו,

אוֹ אִם עַל גְּדוֹת דּוּמָה לוּטוֹת בְּאֵד וְהַס

לְכָרוֹן יְשֻׁלַּם, יְהִי לַמָּוֶת מַס.

טור 14: על פי המיתוס היווני, כרון הוא השייט המעביר את נשמות המתים דרך הנהרות סטיכּס ואָכֵרוֹן אל השאול. היוונים נהגו לשים בפי מתיהם מטבע, כשכר עבודתו של כרון.

דנטה גבריאל רוסֶטי (Rossetti, ‏1828–1882) היה ממייסדי האגודה הפְּרה־רפאליסטית, קבוצה של ציירים ומשוררים צעירים, שחרתה על דגלה את החזרה לפשטות ולכנוּת המאפיינות את יצירתם של הציירים האיטלקים שלפני רָפאל. לאחר מות אשתו הוריד רוסֶטי עִמה לקבר כמה משיריו, אך מאוחר יותר הוצאו השירים משם והתפרסמו. בסונטה שלעיל אפשר לשמוע הד לפרשייה הזאת.

בליווי הוראות ביצוע מדוקדקות

בְּקֶצֶב מְהֻקְצָע וְרֶגֶל אֲחִידָה

אַרְבַּעַת הַטּוּרִים פּוֹתְחִים בְּמִצְעָדָם.

לְפֶתַע בַּצֶּזוּרָה טוּר אֶחָד נִרְדַּם,

וּכְמוֹ חַיָּל שֶׁל בְּדִיל, יָשֵׁן בַּעֲמִידָה.

אֶל מְסִלַּת הַמּוּזוֹת הַצּוּרָה צְמוּדָה.

הַמֶּסֶר טֶלֶגְרָפִי: – – פִּינְדוֹס. – – שָׁב מֻקְדָּם.

בְּכָל יָתֵד – חָרוּז. וּלְמָשָׁל: “מָדָאם”.

כָּל טוּר הוּא חוּט וְכָל חָרוּז הוּא נְקֻדָּה.

מִבְרָק נִשְׂגָּב. עֶשְׂרִים מִלָּה. – צָרִיךְ לָרֶדֶת.

(סוֹנֶטָה. זֹאת סוֹנֶטָה – –) מוּזָה אַרְכִימֶדִית!

כִּי אֵין סוֹנֶטָה בְּלִי חִבּוּר וּבְלִי הֶלְחֵם:

– אַרְבַּע וְעוֹד אַרְבַּע הֵם שְׁמוֹנֶה! וְכָעֵת

שָׁלוֹש וְעוֹד שָׁלוֹשׁ! – אֵיךְ פֶּגָסוֹס שׁוֹעֵט..!

הוֹ נֵבֶל..! הוֹ נִוּוּל..! סוֹנֶטָה לִפְנֵיכֶם!

טור 3: צֶזוּרָה – הפוגה (הֶפְסֵק) בטור השירי. במשקל האלכסנדריני המסורתי, שבמתכונתו כתובה הסונטה שלעיל, מצוי הפסק זה בדרך כלל בין ההברה השישית לשביעית.

טור 6: פּינְדוֹס – הר המקודש לאפולו ולמוזות במיתולוגיה היוונית.

טור 13: פֶּגָסוֹס – הסוס המכונף במיתולוגיה היוונית.

טריסטאן קוֹרְבִּייֶר (Corbière, ‏1845–1875) – מראשוני המודרניסטים בשירה הצרפתית, בילה את כל ימי חייו הקצרים במחוז הולדתו, חצי האי בְּרֶטָאן. הוא לא זכה להכרה בחייו, אך בשלהי המאה התשע־עשרה נתפס כאחד מחלוצי הכתיבה הדקאדנטית בצרפת, ובמאה העשרים ראו בו הסוריאליסטים מבשֵׂר של “הכתיבה האוטומטית”.

יֵשׁ קֶשֶׁר דַּק בֵּין מֶתֶק הַבְּשָׂמִים

שֶׁל הַפְּרָחִים לְמִתְאָרָם שֶׁל אֵלֶּה.

סְמוּיִים מֵעַיִן הַיַּהֲלוֹמִים

עַד יִזְהֲרוּ פְּנֵיהֶם מִתּוֹךְ הַסֶּלַע.

גַּם צַלְמֵיהֶם שֶׁל דִּמְיוֹנוֹת הַפֶּלֶא,

הַמִּשְׁתַּנִּים כְּעָב בַּמְּרוֹמִים,

יִחְיוּ לָנֶצַח, אֲסוּרִים בְּכֶלֶא

שֶׁל מִשְׁפָּטִים זַכִּים וּמֻשְׁלָמִים.

לוּ כָּל חֲלוֹם, שֶׁלּוֹ אֲנִי כָּמֵהָּ,

יִמְצָא לוֹ אֶת דְּמוּתוֹ הַיְּעוּדָה

לְעֵת יֻלְבַּשׁ מִלִּים וְאוֹר יֵדַע.

לוּ בְּחָתְכוֹ סִפְרִי יִרְוֶה כָּל רֵעַ

מִשֶּׂגֶב הַסּוֹנֶט הַמְּחֻטָּב

וּמִשַּׁלְוַת הַיֹּפִי שֶׁבִּכְתָב!

טור 12: בתקופה שבה חובר השיר, היו עמודיהם של ספרים חדשים מחוברים זה לזה, והיה על הקורא לחותכם על מנת להפריד ביניהם.

וָלֶרִי בְּרִיוּסוֹב (1873–1924) היה משורר, סופר, עורך ותיאורטיקן של תורת השיר, ממנהיגי הזרם הסימבוליסטי בשירה הרוסית. בסונטה שלעיל מתואר אחד מן הרעיונות המרכזיים של בריוסוב: הקשר שבין צורת השיר לרעיונות המובעים בו, וקיומה של “דמות יעודה” לכל רעיון ורעיון.

סוֹנֶט עוֹבֵר־בָּטֵל שֶׁלִּי, הַפְסֵק לְהִתְבַּיֵּשׁ

שֶׁכָּךְ אֲנִי מוֹצִיא אוֹתְךָ, עִם לֵחֲךָ שֶׁנָּס,

לִרְעוֹת בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ מְצֻחְצָח וּמְפֻרְכָּס,

וּזְכֹר אֶת יִחוּסֵנוּ: אַל תִּשְׁכַּח, לִשְׁנֵינוּ יֵשׁ

אָבוֹת מְכֻבָּדִים, אַף שֶׁבֵּיתֵנוּ הִתְרַפֵּשׁ

בְּעִיר הַקַּבְּצָנִים, שָׁעָה שֶ“בֶּרְל־מַכֶּה־בַּבָּס”

עַל גֵּו סוּסַת־הַיִּידִישׁ הִשְׂתָּרֵךְ אֶל הַפַּרְנָאס,

וְנֶצַח תִּפְאַרְתּוֹ אֲפִלּוּ רֶגַע לֹא בּוֹשֵׁשׁ.

יָכֹלְתִּי כַּמּוּבָן לְלַטֶּשְׁךָ הַיּוֹם עַד דַּק

בַּחֲרוּזִים זְרִיזִים שֶׁיְּסַמְּאוּ מֵרֹב בָּרָק

אֶת כָּל שׁוֹטֵי קַבְּצַנְסְק וְחֶנְוָנֶיהָ, כּאוֹתָם

רוֹכְלִים מְמֻלָּחִים הַמְּחָרְזִים לָהֶם בִּיעָף –

אַךְ דַּע: כָּל חֲרוּזֵי הַלַּטְשָׁנִים הַלָּלוּ סְתָם

יַבְהִיקוּ, וּצְלִילָם הוּא כְּמַטְבֵּעַ מְזֻיָּף.

­טורים 6, 11: “קַבְּצַנְסְק” היא עיר הקבצנים הפְּרוֹטוֹטיפית בסיפוריו של מנדלי מוכר ספרים.

טור 6: “בֶּרְל־מַכֶּה־בַּבָּס” – מגיבוריו של שיר עם יידי המספר על חבורת כליזמרים בעיירה יהודית. על פי שיר זה כתב ביאליק את שיר הילדים “מקהלת נוגנים” (“יוסי בכינור, פֵּסִי בתוף…”).

טור 7: “סוסת היידיש” העמוסה מופיעה אצל מנדלי מוכר ספרים (“סוסתי”) כמטאפורה גרוטסקית לעם היהודי.

טור 7: הפרנאס (פרנאסוֹס) הוא הר השירה והמוזות במיתולוגיה היוונית, אך אין זה מן הנמנע שמאני לייב מבקש לרמז גם לתנועת הפרנאס הצרפתית, שמשורריה, הדוגלים ב“אמנות לשם אמנות”, הביאו את צורת הסונטה לליטוש קיצוני.

מאני לייבּ (1883–1953) – שם־העט של מאני לייבּ בּראהינסקי, משורר יידי יליד אוקראינה, שהיגר לארצות הברית לאחר מהפכת הנפל של 1905 ברוסיה, ועבד שם כפועל בבית חרושת לנעליים. מאני לייב נמנה עם מייסדי חבורת “די יונגע” (“הצעירים”) המודרניסטית בניו יורק, ובשירתו הושפע עמוקות מן הסימבוליזם הרוסי. בעשורים האחרונים לחייו הִרבה בכתיבת סונטות, מתוך מודעוּת להיעדרה של מסורת “קלסית” בשירה היידית. בסונטה שלעיל הוא דן בפרדוקס־לכאורה שבכתיבת סונטות מהוקצעות בלשון, שבסיס ספרותה המודרנית הוא עממי ו“חסר ייחוס” מעיקרו.

עֶדְנַת פְּרָחִים וָזֶמֶר מְשַׁכֶּרֶת

הִיא מִשְׁאָלָה אֲשֶׁר עָבַר זְמַנָּהּ.

שֵׁמוֹת הַנִּשְׁמָעִים לָרִאשׁוֹנָה –

רַק יִפְעָתָם לַמְּשׁוֹרֵר מֻתֶּרֶת.

אַךְ בַּמָּלוֹן עוֹדוֹ מֻנָּח הַוֶּרֶד

אֲשֶׁר נִשְׁכַּח, וַדַּאי בְּכַוָּנָה,

עַל הוֹצָאַת רוּדֶל הַנּוֹשָׁנָה

בְּמַהֲלַךְ אוֹתָהּ פְּרֵדָה נִמְהֶרֶת –

וַעֲבוּרוֹ אַרְהִיב לִכְתֹב סוֹנֶט.

סִפְרִי יֹאמַר: הָאַהֲבָה עֲדַיִן

מָרָה מִמָּוֶת וּכְבֵדָה מִיַּיִן,

כְּמוֹ בַּמֵּאָה הַשְּׁלוֹשׁ־עֶשְׂרֵה – כָּעֵת.

וּכְשֶׁאַגִּישׁ אוֹתוֹ אֶל הַשְּׂפָתַיִם,

אוּלַי לֹא תַּחֲשֹׁב לִי זֹאת לְחֵטְא?

טור 7: ז’ופרֶה רוּדֶל (Rudel, ‏1125–1148) – טרובדור צרפתי, ממציאו של נושא ה“אהבה מרחוק” בשירה האירופית. שמו יצא לתהילה לא מעט בזכות מחזהו של אדמונד רוסטָן, “הנסיכה הרחוקה”.

ניקולאי גומילוב (1886–1921), בעלה של המשוררת אנה אחמטובה, נמנה עם מייסדי הזרם האקמֶאיסטי הרוסי, שיצא נגד סבך הסמלים של הסימבוליזם. האקמֶאיסטים שאפו לחזור לשמות הבתוליים, “הנשמעים לראשונה”, המנותקים מן ההקשרים התרבותיים. בהקשר זה ידועה במיוחד אמירתו של סרגיי גורודצקי: “אצל האקמֶאיסטים שב הוורֶד ונעשה טוב כשלעצמו.” בסונטה שלעיל מתמודד גומילוב עם השאלה: כיצד אפשר לכתוב סונטה בעידן האקמֶאיסטי, ובמיוחד – סונטה על ורד?

נספח: סְטַנְזות אוֹנְייגיניות על הסטנזה האונייגינית

דורי מנור

הסטנזה האונייגינית היא צורת הבית שבו נכתב הרומן בחרוזים “יבגני אונייגין” מאת פושקין, ויש רגליים לטענה כי אין היא אלא צורת משנה של הסונטה – מעין מיזוג של הסונטה הפטררקית והסונטה השייקספירית. תבנית החריזה של הסטנזה האונייגינית היא א’ב’א’ב’ג’ג’ד’ד’ה’ו’ו’ה’ז’ז' (כאשר א‘, ג’, ה' הם חרוזים מלעיליים, והשאר חרוזים מלרעיים), ומשקלה – טֶטְרמטר יאמבי. בעברית נעשה לאחרונה שימוש במשקל זה בספרה של מאיה ערד, “מקום אחר ועיר זרה”.

על תרגום "יֶבְגֶּנִי אוֹנְיֶגִין"

ולדימיר נבוקוב

1

מַהוּ תַּרְגּוּם? עַל טַס שֶׁל כֶּסֶף

מַחֲוִיר רֹאשׁוֹ שֶׁל הַפּוֹאֶט,

צִוְחַת תֻּכִּי וְקוֹף בְּקֶצֶף

וְאַף חִלּוּל כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֵת.

לַטַּפִּילִים בָּם הִשְׁתַּלַּחְתָּ,

הַכֹּל סָלוּחַ, אִם סָלַחְתָּ,

הוֹ, פּוּשְׁקִין, לִי עַל הַתַּרְגִּיל:

בַּסֵּתֶר גִּבְעוֹלְךָ אַשְׁפִּיל

וּמִשָּׁרְשׁוֹ אִינַק לִי לֶשֶׁד;

וְאָז בְּנִיב שֶׁלֹּא מִכְּבָר

שִׁנַּנְתִּי, אַעֲלֶה דַּרְדַּר –

אָשִׂים אֶת זְהָ"בְךָ לְעֶשֶׁת,

לְמִין סִפֹּרֶת הֲגוּנָה,

דּוֹדָנִיתָהּ שֶׁל שׁוֹשַׁנָּה.

2

בָּבוּאָתָן הַמְּפַרְפֶּרֶת

שֶׁל הַמִּלִּים הִיא כְּמוֹ הָאוֹר

שֶׁמִּתְפַּתֵּל בֵּין אֵד וְקֶרֶת

בְּמַרְאָתוֹ שֶׁל הַיְּאוֹר.

הוֹ, פּוּשְׁקִין חֲמַקְמַק! אֶכְרַע נָא,

אָרִים עָגִיל מִשֶּׁל טַטְיָאנָה,

אֶסַּע לִי עִם הוֹלֵל קוֹדֵר,

אֶמְצָא שְׁגִיאוֹת שֶׁל אִישׁ אַחֵר

וַאֲנַתַּח אָלִיטֶרַצְיוֹת

בְּמִשְׁתָּאוֹת וּבְמוֹפֵת

שֶׁל בַּיִת ד‘, פֶּרֶק ח’.

עֻלּוֹ שֶׁל הַסּוֹגֵד לִגְרַצְיוֹת,

עֶרְגַּת פַּרְשָׁן מַרְבֶּה טִרְחָה –

לִשְׁלֶשֶׁת הֵם עַל גַּלְעֵדְךָ.

ולדימיר נבוקוב (Nabokov, ‏ 1899–1977), מחבר “לוליטה”, צירף את שתי הסנטזות האונייגיניות שלעיל לתרגומו לרומן “יבגני אונייגין” לשפה האנגלית – תרגום שהנאמנות המילולית היא נשמת אפו והנאמנות הצורנית ממנו והלאה (“מִין סִפֹּרֶת הֲגוּנָה, דּוֹדָנִיתָהּ שֶׁל שׁוֹשַׁנָּה”). נבוקוב לקח על עצמו שתי משימות אדירים: עצם התרגום לשפה שאיננה שפת אִמו והפירוש המקיף שהוסיף לתרגום (פירוש שאברהם שלונקי נעזר בו כשתירגם את הרומן לעברית).

מתוך הרומן בחרוזים "שַׁער הזהב"

ויקרם סת

5.1

לִפְנֵי שָׁבוּעַ, כְּשֶׁסִיַּמְתִּי

אֶת פֶּרֶק ד' דִּלְהַלָּן,

וּבְלִי לְהִתְעַיֵּף רָקַמְתִּי

אֶת הֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל הָרוֹמָן,

עוֹרֵךְ (בְּהִלּוּלָה זוֹהֶרֶת –

יֵינִית, פַּטְפְּטָנִית, סוֹעֶרֶת –

שֶׁתּוֹמָס קוּק אִרְגֵּן עִם צֵאת

סִפְרִי, שֶׁעִנְיָנוֹ טִיבֶּט)

תָּפַס אוֹתִי: "מַחְמַד לִבִּי, נוּ,

מָה מִתְבַּשֵּׁל?" “רוֹמָן…” "נֶחְמָד!

כֻּלִּי תִּקְוָה, מַר סֶת נִכְבָּד –"

“…בַּחֲרוּזִים.” פָּנָיו הִלְבִּינוּ.

“אָכֵן – לֹא שִׁגְרָתִי,” אָמַר

וְתוֹךְ שְׁנִיָּה אוֹתִי גָּמַר.

5.2

מוֹ"ל, מְבַקֵּר וְגַם פְּרוֹפֶסוֹר

הִבִּיעוּ אִישׁ אֶת פִּקְפּוּקָיו.

סוֹפֵר הוּא סְתָם בְּרִיָּה רוֹפֶסֶת

מוּל אֵלֶּה מַכְתִּיבֵי הַקַּו.

וְהַפַּיְטָן, אוֹתוֹ אֶפְרוֹחַ?

קָשֶׁה לִשְׂרֹד – אַל לוֹ לִשְׁכֹּחַ.

נָעִים לִרְקֹק בַּחֲרוּזִים,

אַךְ מִי יִקְנֶה זֹאת? בַּל נַגְזִים!

הַבַּיְתָה מְדֻכְדָּךְ נִשְׂרַכְתִּי –

רוּחִי נָפְלָה, שִׁירִי נִשְׁכַּח,

לִבִּי נִשְׁבַּר, וּלְפִיכָךְ

עֲצֶרֶת שֶׁל תְּמִיכָה עָרַכְתִּי

וּלְרֵעַי הַסַּפְקָנִים

הִסְבַּרְתִּי אֶת הָעִנְיָנִים.

5.3

כֵּיצַד אַצְדִּיק מִשְׁקָל וּסְטַנְזָה?

חָרוּז נָשִׁי? סִגְנוֹן כָּמוּשׁ?

כֵּיצַד אַצְדִּיק אֶקְסְטְרָוָגַנְזָה

בָּלָה מִזֹּקֶן, וְאָלוּשׁ

אֶת עֹבֶשׁ פֵּרוּרֵי אֹונְיֶגִין

בְּמַאֲפִיָּתוֹ שֶׁל רֵיגֶן?

הַכִּכָּרוֹת לֹא יִתְפְּחוּ

וּלְעֵינַי רוּחָן יִפְּחוּ.

אֵין הַצְדָּקָה לְזֶה הַפַּיִט –

תַּכְרִיךְ שֶׁל מֻנָּחִים נָאִים

לֹא יוֹשִׁיעוֹ מִתּוֹלָעִים –

אֲבָל אַמְשִׁיךְ, אוֹסִיף לוֹ בַּיִת.

אִם הוּא עוֹבֵד – מָה טוֹב; אִם לֹא –

הִתְפַּלְסְפוּת לֹא תַּצִּילוֹ.

ויקרם סֶת (Seth, נולד בשנת 1952) הוא סופר ומשורר אמריקני ממוצא הודי. הרומן בחרוזים “שער הזהב” (1985), ספרו השני של סת, כתוב כל כולו בסטנזות אונייגיניות – כולל דבר המחבר, ההקדשה, תוכן העניינים והביוגרפיה. ספרו הראשון של סת, “מאגם השמַים”, הוא ספר מסעות בסינקיאנג ובטיבט. בשלוש הסטנזות האונייגיניות שלעיל מספר סת על תהליך כתיבת הרומן. מקומן בתחילת הפרק החמישי.