איש־שיחנו הוא תלמיד בשיעורי־הערב לעברית. ראיתיו לראשונה באסיפה של עולי הונגריה באולם “ביתנו”. קבלת־פנים לניצולים, נאומים – קצתם עברית ורובם מדיארית, ו"התקוה". בשורה הראשונה עמד זקן תמיר – לזיקנה אשר כזאת מתפללים בני־אדם! – ושר בנוסח הקדום: “– – – התקוה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו, עיר בה דויד חנה”.

חדשים אחרי־כן נפגשנו מקרוב. והוא נושא עמו מטען ההיסטוריה של הציונות בארצו, למן ראשית המאה העשרים.

"בעיר ביסטריץ שבבוקובינה – מסַפּר הוא – למדתי בגימנסיה. השנה – 1900. בכל הונגריה היו אז שלושה או ארבעה מועדונים ציוניים. ההסתדרות הציונית הארצית קמה כעבור שנתים, בכינוס בפרסבורג. ואז יסדנו את הסתדרות־הנוער הציונית הראשונה בהונגריה, בשם ‘ביסטריצר ציוניסטן־קלוב’. הייתי הזקן שבחבורה – וגילי אז 17.. כמגדלור נראתה לנו מרחוק דמותו של נשיא ההסתדרות הציונית. לא ידעתי על קיומן של אגודות ציוניות אחרות, ופניתי להרצל במישרין. כתבתי על האגודה שלנו, ביקשתי שיקבלונו להסתדרות הציונית העולמית ודרשנו חומר בכתב.

"ימים רבים אחרי־כן נודע לי, כי הרצל התחקה על אגודתנו, פנה לציוני ידוע בבודפסט, וכתב לו, כי הצעירים האלה כנראה אנשים רציניים הם, שהרי קמו ויסדו מיד מועדון. והציוני הידוע פנה מצדו לאחד מ’פני העדה' בביסטריץ. וה’פני' ענה לו, כי כל הענין אינו אלא מעשה־ילדות. מה עשה הציוני הידוע – שלח את המכתב כמו שהוא לידי הרצל…

"ותיאודור הרצל מה ענה? קם ושלח לנו חומר כדרישתנו, והוראות לפעולתנו, וצירף את הפרוטוקולים של שלושת הקונגרסים הראשונים, וחוברות ה’יודענשטאט'. והספר ‘בורן יודאס’ עם ציורי ליליין ועוד.

“אינני יודע מה עלתה בגורלם של המפוכחים, שזילזלו ב’מעשי־ילדות' שלנו. אבל המועדון שלנו התקיים ארבעים שנה ברציפות וגידל דור של ציונים. ומתוכנו יצא גם נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה ברבות הימים”.

– תסלח לי, ותפקידתך בתנועה שם מה היה?

"אם שאלת, אודה לפניך: אני הייתי בכהונה זו; אגב, המועדון שלנו שינה שמו ברבות הימים ונקרא ‘עבריה’.

“עתה אני עולה חדש, ולומד עברית. אבל אני מתקדם. וכבר הרציתי פעם בעברית. זה היה ביום הזכרון לתיאודור הרצל – מורי ורבי, זכרונו לברכה”.

עתה התפזרו העובדים, ובבית־המלאכה של הצבא פוטרו רוב הפועלים, ואשר לפועלות – לא נשארה אף אחת. היו זמנים ועבדו חברות בבית־המלאכה הצבאי בעבודות מתכת. עבדו במלאכה פשוטה ובעבודות עדינות, שדרשו התמחות, חריצות, תפיסה מהירה ונטיה מקצועית. בידיהן הפקידו את המכשירים היקרים ביותר, וקצינים־מהנדסים גמרו את ההלל על עבודתן הדייקנית למאמץ המלחמה. והחברות עצמן לא ראו כל פליאה בדבר שהן, פועלות עבריות, עושות במלאכה שלא ידעה אשה יהודיה מעולם. והן כתבו פרק חשוב בתולדות תנועת הפועלות בארץ־ישראל.

ופעם אחת, בתערוכה, ליד מכונה מורכבת, פגשתי את החברה הראשונה, זאת שפרצה את המחסום ונתקבלה לעבודה במחנה. אחריה באו עוד. הצלחתה עוררה את מנהלי־העבודה להזמין עוד ועוד פועלות. אבל מעניין, בכל־זאת, איך קיבל המהנדס־החייל, שלא מבני־ברית – את הראשונה? כיצד נתקבלה, איך בחנו אותה, מה שאלוּה?

– זה היה פשוט מאוד – אומרת החברה. – הקצין הציג לי כמה שאלות. עניתי בפשטות, שאינני מכירה את העבודה, אבל אני מוכנה ללמוד אותה, להסתגל אליה. ועדיין היה הקצין מהסס, אם לקבל אותי לעבודה המקצועית. ורק כשעניתי לו על השאלה האחרונה, אמר “אול רייט!” ונתקבלתי.

השאלה היתה: האם תדעי לנסות מקצוע קשה ומורכב כל־כך? עניתי: חושבתני שכן, הרי הייתי חברה בקיבוץ. ומיד אחרי זה – מסיימת החברה – ידעתי, כי נתקבלתי לעבודה.

בשנה השניה לעבודתו הגיע הנער משה למשכורת של חצי לירה ליום (כולל כל התוספות). הוא עובד יומית, אבל חייב למלא את ה"נורמה" כמו כל פועל ופועלת מבוגרים. אם המכונית מאחרת להגיע לבית־החרושת בכמה דקות, מנכים שעה או שעתים מן העבודה. וחופשה שנתית אין, ודמי־מחלה אין. ופועל שנפצע בעבודה – אין דואג לו. דרגת השכר וכל שאר התנאים נקבעים על־פי הנהלת־העבודה, ואין מקום לערעורים. והפועלים אינם מאורגנים, ואינם יודעים מה יהא עתידם.

משה הוא אחד מ־25 הפועלים היהודים בין מאה הפועלים הערבים בבית־החרושת והוא, ככל חבריו לעבודה, משכים לקום, כדי להיות כבר ב־7 בעכו, בבית־החרושת “נור”.

האם יודע חברנו משה, הנער־החניך, חבר הנוער העובד, כי על תנאי העבודה בבית־חרושת זה נכתבו כבר השורות דלהלן:

"הסדרים בבית־החרושת ‘נור’ הרסו את בריאותו של חלק מן הפועלים במשך שנה אחת.

"ציבור הפועלים מחויב לעקור מראשיתו את ניצני הרצון לקיים כאן חרושת, שלא תתן אפשרות קיום לעובד העברי.

“בעל בית־החרושת תולה, כנראה, יותר מדי תקוות במצב הקשה בארץ, והוא בטוח כי הפועלים, הסובלים העיקריים מן המצוקה, ייעפו במלחמה לפניו”.

הדברים האלה נכתבו על־ידי אליהו גולומב ז"ל ונתפרסמו ב־1927, חמש שנים לפני היוָלדו של חברנו משה, לפני עשרים שנה.

והדברים – כאילו נכתבו זה עתה.

ספטמבר 1947

המכונית היתה מלאה, ואנו, הנוסעים מירושלים, חיכינו, שהנהג יקבל “ויזה” כנהוג, ויסע לתל־אביב. הקהל הירושלמי, שמילא את האוטובוס, החל להתעצבן. על־ידי ישב נער חיור. פניו כהות ופאותיו מסולסלות – כבן שתים־עשרה, ולצדו, במעבר, מזודה קטנה.

אשה במטפחת מנומרת, שעמדה בחוץ, פנתה אלי: בבקשה, אדון, איך בעט אייך. תשים לב לילד. הוא נוסע לכפר־סבא, לבדו. תעזור לו לעבור למכונית אחרת, כשתגיעו לתל־אביב, – ואל הילד פנתה: מלכיאל יקיר, ראה, האדון יעזור לך.

הנער ישב ושתק, והחזיק על ברכיו חבילה עטופה נייר־עתון. אולי התבייש בפני הנוסעים, שבחוּר בגילו נמסר להשגחתו של אדם זר. המכונית זזה סוף־סוף, ונסעה במהירות תל־אביבה.

עד קרית־ענבים שתק הנער, והביט אל נוף ההרים. אחר־כך פתח את החבילה, קלף תפוז גדול, והציע לי החצי. וכאשר הגענו לרמלה – פתח בשיחה.

"…הנה אני נוסע לכפר־סבא. האשה שליותה אותי איננה אמי, היא אמי־החורגת. אנו גרים ב’בתי וארשה', אבל אבא רוצה שאלמד בישיבה בכפר־סבא. ואני שם זו השנה השלישית. יכולתי ללמוד בירושלים, אבל אבא אומר, שלא איכפת לו, אם לא אקבל “סמיכות” מירושלים.

“…אצלנו בכפר־סבא טוב מאוד ב’ישיבה'. אנו לומדים הרבה, אבל גם משתגעים הרבה, – ביחוד לפנות ערב, בין מנחה למעריב. ויש לי שם חברים טובים. אחד מהם – פליט, והוא יודע הרבה מאוד. והוא מכיר את כולם. גם את הקיבוצים. אתה מכיר את ‘רמת־הכובש’?”

כאן בא תורי לתשובה. רציתי לדעת מה הילד הזה, יליד ירושלים, יתום מאמו, תלמיד הישיבה שאינו מדבר עברית – מה הוא יודע על רמת־הכובש. ואולם הוא נשתתק, ועד שהגענו לתל־אביב לא שמעתי מפיו דבר. עזרתי לו לעבור את המנהרה של תחנת “אגד” ונפרדנו.

הפגישה הבאה שלנו היתה בחיפה. ליד חלון־ראוה של חנות־ספרים עמדה חבורה של בחורים ובחורות, ורעשו. אחד הטיולים הקיבוציים, השכיחים כל־כך בחיפה בימי האביב. לפתע הופיע בחור צנום וחיור, שחור־שפם ונוקשה. אסף את המטיילים ובקול של מפקד הודיע: “עולים לכרמל. ב־2 מתאספים כאן. האחראי יהיה מלכיאל”. ואז נזכרתי, כי שמעתי את השם הזה לפני שנים מספר. בשעה 2 פגשתי את מלכיאל במטבח. הוא נשתנה מאוד.

הפעם אני ששתקתי. אילו הייתי נכנס אתו בשיחה, ודאי היה מספר לי, כי ראש־החבורה הוא חברו – הפליט. והוא עצמו – בהכשרה עם הקבוצה ברמת־הכובש.

נובמבר 1947

סאלים בכה היום. תמיד היה עליז, סקרני, אוהב לדבר הרבה, וכשאין לו על מה לדבר, הוא פונה אל הפועל הנמצא לידו ושואל סתם, בפעם המאה באותו היום:

– כיף חלאק?

הוא שואל מתוך נימוס. כך לימדו אותו בכפרו, במצרים. הוא בא משם עם חבורה של ששה צעירים כמוהו, שהחליטו לצאת לחפש מזלם ביפו ובחיפה. ארבעה מהם הגיעו לכאן והסתדרו במקום אחד – בפינת צריף מרוחק כשעה ויותר מבית־החרושת. שם גרים עשרות פלחים ממצרים, וסאלים, לפי דבריו, המסודר ביניהם. הוא עובד עם יהודים, מקומו מובטח, עבודתו לא קשה ומשכורתו גבוהה מזו של חבריו.

בית־החרושת מיצר מרצפות. ששה או שבעה פועלים עובדים בקבוצה בחלק הבנין, וכשעושים מרצפות יפות, צבעוניות – עובדים בכל הקבוצה אפילו 8 פועלים. בחוץ מכינים ביטון לעבודה, מעבירים ברשת את הזיפזיף, מנפים צבעי־מלט, ואת המרצפות המוכנות מנקים במי־גפרית, שמים בסוארים גבוהים שיתיבשו, ואחר־כך שולחים במכוניות גדולות אל הבנינים. וסאלים עובד בחוץ. הוא יודע כמעט כל עבודה, ורק את שטיפת המרצפות אינו אוהב. צריך לעטוף את היד בכסיות מוזרות, לטבול את המברשת ב"מים של אש" ולהעבירה על־פני המרצפת. כל מי שעובד בשטיפה ידיו תופחות, עור האצבעות נאכל ומתכרסם, עד שמתרגלים…

כל יום מסַפּר סאלים על תוכניותיו. הוא אוסף כסף למוהר. אחת מבנות כפרו מחכה לו, אבל הוא אינו רוצה בה. היא אינה יפה, והוא יצא מן הכפר להביא לו אשה ממרחקים, מארץ־ישראל, מקפריסין או מסוריה – ובלבד שתהיה יפה.

בוקר אחד היתה חדשה בבית־החרושת. אחת הפועלות, שעבדה בחוץ, עמדה ללדת, ושלחה במקומה את חברתה – עולה חדשה, צעירה וחיננית. וסאלים לא מצא מקום לעצמו. כזאת צריכה לעבוד? והן היא צריכה להתהלך בבגדי־זהב, מוקפת משרתות לעשרות! הוא השתדל לעזור לה בכל מה שיכול. אבל היא לא הבינה אותו, והיה רושם שהיא קצת מפחדת מפניו. בצהרים, בשעת ההפסקה, שכב סאלים על שקי המלט ובכה מר. כל הפועלים התרגשו. מה לך, סאלים. האם קרה לך אסון, האם נשרפו חסכונותיך, האם הביאו לך ידיעה קשה מהבית?

כאשר נרגע סאלים הראה על המקום, שבו עמדה קערת־החרס עם מי־הגפרית, שם, ליד החלון, עבדה עד הצהרים הבחורה החדשה, עליזה. וסאלים הוסיף: מי שראה ידים כאלו טובלות במים של אש, איך לא ימרר בבכי.

כשהלכתי הביתה עצר אותי שוטר.

שמע־נא, אמר. בתחנה יושב בחור צעיר, המבקש לו מפלט ממשהו. אולי מרעב, מבדידות, מהתקפת שגעון. עשה לי טובה, אולי תרגיע אותו.

השעה היתה מאוחרת, והשנה שנת משבר.

לקחתי את הבחור לטיול. הוא אינו רוצה ללכת הביתה. בימים של אבטלה ממושכת ובלילות ללא־שינה הבין את המצב לאמיתו.

ראיתי – אמר לי – והנה ההגדרה האיומה ביותר שיש לו לאדם היא “בודד”. מי שהיה בקיבוץ יודע מהו הרגש שאופף את האדם בצאתו את השער. כמה יתומים אנחנו. ואם אקים משפחה – הרי גם בני יהיו אומללים. יודע אתה, יש יתומים מאב ומאם, יש יתמות קשה עוד יותר מסבא וסבתא, יתומים קטנים שלו, כמה חסר להם מן הטבעי, האלמנטרי, האנושי.

והנה אני – הוסיף – מחפש דרך להימלט מן הבדידות, והן גם אתה בודד, ושני בודדים אינם ההיפך מבדידות. אתה חושב, שאני מטורף. ואכן, כל עצמה של הבדידות אינו אלא טירוף אחד גדול.

וכאשר אני מתקרב ליאוש, אני מבין כי הקללה הזאת יהודית היא. אני רואה את העם ההולך בודד ומיותם. ואנחנו, צעירים שלו, מנתקים את קשרינו עם המשפחות ומביאים את בדידותנו עד הקצה – כדי לשתול את עצמנו כאן, ליד קברם של אברהם אבינו ושרה אמנו. ועד שייקלט השתיל – – –

ואנחה כבדה של הבודד התגלגלה בדממת הלילה.

דצמבר 1947

אכן, כזה הוא האמן הגדול: אתה מרגיש בו גם את האדם הגדול. בשיחה הפשוטה והצנועה מתגלה גודל־הרוח ואהבת־האמת. כה הוא האורח אַנדרֶה סֶגוֹביָה אמן־הגיטרה. גם האמנות שלו יש לה אותו הנוסח. כלי־זמר עממי וצנוע, בלי ליווּי ובלי רמקול, ותוכנית לא “מבריקּה”. אבל כמה זה מדבר אל הלב!

זה חמש־עשרה שנה, שהגיטריסט העולמי יצא ממולדתו, היא ספרד. באוירה של משטר פרנקו אין הוא יכול לחיות ולעבוד. הוא התישב באמריקה “הספרדית”, הדרומית, רכש לו בית קטן במונטוידיאו, ומשם הוא יוצא מפעם לפעם, אחרי הכנה רבה, לסדרה של קונצרטים. הוא החליט, עוד בשבתו בעירו, ברצלונה, כי הגיטרה איננה כלי “זול”. רק הביצוע נעשה “זול” בדורות האחרונים. אולם היו זמנים והגיטרה – בת־משפחתו של הכינור, לפי דעתו – תפסה מקום מכובד בין כלי־הנגינה. יוהן סבסטיאן בך ותלמידיו כתבו יצירות לגיטרה. גדולי המוסיקאים העריכו אותה. והוא, סגוביה, מבלה זמן רב בארכיונים ומגלה בהם יצירות שנשכחו, כתובות במיוחד לכלי עדין זה. עתה, בדור שלנו, שוב כותבים קומפוזיטורים גדולי־עולם יצירות מיוחדות לגיטרה. אולם, הוא, סגוביה, אינו מסַפּר (זאת אנו יודעים ממקור אחר), כי הם התחילו להתעניין בגיטרה לאחר שהוא החזיר לה את כבודה.

האמן מסַפּר, כי החויה הגדולה ביותר בחייו היתה לו במכסיקו. ליד ביתו של ידיד אחד, בערב, החלה האדמה לשנות את צורתה. נוצרו בה קיפולים, היא התרוממה. האיכרים שהיו חורשים באדמה היו נדהמים: כל חריש עמוק היה מעלה אדים מתוך האדמה… במשך שנים אחדות התרומם שם הר, והוא עתה מן הגדולים בהרי־הגעש של מכסיקו, כ־4000 רגל גבהו. “ובכן, אומר האמן־האורח, זכיתי לראות איך משתנים סדרי־בראשית. ראיתי בהיוָלד הר־געש. עתה, בבואי למדינת ישראל, אני רוצה לחזות, בהיוָלד אומה”.

איפה פגשתי את הבחור הזה? הוא סַמל בצבא, וכל אנשי המעברה מכירים אותו. לפני שנה נשלח עם חוליה צבאית לעזרה, ואז עסק בסלילות דרך בבוץ, בהקמת צריף לגן־ילדים, היה משיג מכונית להעביר חולה או יולדת לבית־החולים. עתה הוא נחשב בצבא “בעל נסיון”, והוא מארגן את העזרה בלילות השטפון.

אבל הפנים האלה, העינים המחייכות, צבע הפנים כמו קפה בחלב, וזו המשיכה בכתף עם תנופת־יד פסקנית. כל זאת אני זוכר ואיני יודע מאין. רק הקול איננו הולם את התמונה העולה בזכרוני.

הגיד לי, סַמל, אולי אתה תל־אביבי? – שאלתי. – לא, ענה לי, אבל אני משכונת “התקוה”. – ושוב, אותה המשיכה בכתף, המוכרה לי כל־כך.

אם כן, זהו! לא אותו אני מכיר, אלא את אביו. לפני 13–14 שנה, ואנו אז יוצאים מדי לילה לשמירה בעמדה מול פרדס. גם אז היו לילות גשומים וקרים. וכל בוקר, בחמש או בחמש וחצי, היה בא כזה בעל עינים טובות, פנים שחומים, בעל מבטא מזרחי, שהיה גר בבית קיצוני, בקרבת עמדת הפרדס, ומביא לנו – הקופאים והרטובים – קפה תורכי חם ומשיב־נפש. עתה היתה לפני אותה התמונה.

יותר נכון: לפני היה ההמשך.

ינואר 1952

את הסיפור על גדול העשירים מלפני אַלפּים שנה, ר' אליעזר בן חרסום, “שהיו לו אלף ספינות בים”, אפשר לקרוא ב"ספר האגדה". אכן, הדבר נראה כאגדה רחוקה. ואף־על־פי־כן,הסיפור שלפניכם הוא מציאותי, והאיש – בן דורנו.

לראשונה שמעתי את השם הצנוע הזה, אַנוסיס, שם רגיל בין היוָנים, בשיחה של אנשי הספנות בחיפה. דיברו על המצב במסחר העולמי. הנה, נפסק כמעט כליל המסחר בין המערב לבין המזרח, וההובלה הימית נמצאת בשפל. ומאז אפריל או מאי 1952, כלומר זה למעלה משנה, הרבה אניות מחכות ללקוח, ממש כמו מכוניות־המשא המחכות ברחוב הנמל… והנה, אנחנו בתוך־תוכו של משבר ימי. אולם הספנות בכלל חיה ממשבר למשבר. כך אומרים גדולי צי־הסוחר העולמי. ואחרי שתים־שלוש שנות גאוּת בספנות באות חמש־שש שנות רזון. כך סבור גם אַנוֹסיס, והוא יודע!

אם כן, מי הוא אַנוֹסיס זה, שהוא יודע, ושדבריו כל־כך נשמעים?

הקשרים הימיים שלנו מקרבים אלינו את העולם, וקודם־כל, כמובן, את חופי ים־התיכון. פה, על שפת ימה של חיפה, אתה יכול להיוָדע על הנעשה בפמגוּסטה ובמרסייל, בגינואה וביזרטה, באתונה ובגיברלטר. דומה, יחד עם גלי הים מגיעות הידיעות האחרונות, כמו רכילוּת־של־שכנות המגיעה עם פתיחת החלון. אפשר לקבל כאן ידיעות ושמועות על פירמה פלונית, שפשטה את הרגל בבירות, ועל הקלות־מכס בצרפת, ומה קרה למבריחי־סמים בכרתים, ואיך עונת התיירות בסיציליה. ומה נשמע במונטה־קרלו? שם העסקים בירידה! אין תיירים, אין אורחים עשירים, המשחקים המפורסמים הצטמצמו עד לאפס, ואת בנין הקזינו המפורסם קנו (בזיל הזול!), ולשם יעברו משרדי האדון אַנוֹסיס.

שוב אנוסיס! אבל כל הקשורים במסחר הימי יודעים, כי אנוסיס נמצא גם בכרתים וביוָן ובצרפת ובפנמה ובניו־יורק ובסטמבול.

מי אינו יודע, כי אניה נמדדת ב"נפח" שלה. הנפח של האניות הרגילות בנמל חיפה הוא 3 אלפים, 5 אלפים, עד 10 אלפים טונה. כל הצי המסחרי של ישראל, והוא גדול מצייהן של הארצות הערביות – מגיע השנה בערך למאה וחמישים אלף טונה. עתוני הספנות העולמית מציינים, כי זהו הישג חשוב, הנותן כבוד למדינה הים־תיכונית הצעירה.

אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה זה מיליון ורבע המיליון טונה של נפח אניות? צי כזה הוא חלום ממש, לא בשבילנו. כמות כזאת אין גם למדינות־הים הותיקות – לא לספרד ופורטוגל, לא לתורכיה ויוגוסלביה, לא לארגנטינה ולא לבלגיה. צי כזה, ¼1 מיליון טונה יש למר אנוסיס!

אילו היה אנוסיס מקיים דגל מיוחד שלו על תרנה של כל אניה שלו, היה נחשב כ"מעצמה" ימית, והיה נכנס לרשימה של 10–11 המדינות העשירות ביותר בממלכת הצי המסחרי. הוא כבר עבר את הנפח של דניה ושל יוָן (1200 אלף טונה כל אחת), ומתקרב אל הישגיה של ברית־המועצות, בעלת הצי המסחרי של 1 מיליון טונה. בכל העולם כולו יש אניות מסחריות בנפח של 80 מיליון טונה. למר אנוסיס שייכים יותר מ־15 אחוז של הצי העולמי.

הכמות העצומה הזאת מהלכת בכל הימים, תחת דגלי מדינות שונות – פנמה ובריטניה, יוָן וליבריה, ארצות־הברית וצרפת. בין אלו – אניות־משא, אניות נוסעים ותיירים, מיכלים צפים של נפט. עתה בונה מר אנוסיס, לפי הידיעות, את אניות־הנפט הגדולות בעולם – 4 אניות בנות 45 אלף טונה כל אחת.

ואחד האישים המכובדים בחיפה, בעל קשרים רבים בחוגי הספנות העולמית, סיפר לי, כי “מלך הצי” של ימינו, המולטי־מיליונר החולש על ימים, אנוסיס, היה פליט בין הפליטים, אשר הועברו מתורכיה ליוָן בימי ה"טרנספר" הגדול אחרי מלחמת־העולם הראשונה. אנוסיס עבד אז כמלצר באחת המסעדות. מקצועו, כנראה, לא נשא חן בעיניו, והוא החליט לנסות את מזלו על הים.

והמזל, כנראה חיכה לו – בין הגלים של הגאוּת והשפל, בין משבר למשבר נתגלתה לו הדרך אל הריביירה של מונטה־קרלו, אל הארמון של “מלך הים”.