כיצד נוצרת אגדה? כיצד נוצרו האגדות מאז ומקדם? האם הן נרקמו בחזיונות הבודד באוהלו, הנזיר בתאו, האיכר המהלך אחרי מחרשתו והרועה, ההוזה על הדשא, בשמרו על צאנו וחלילו בידו? שמא הרה והגה אותן הדמיון הקיבוצי במסיבות־רעים, בחתונות עליזות, בלוויות קודרות?

ואולי יצאו הן ממקורם הברוך של ילדים לפי תומם, שהואיל והכל מוכן לפניהם, לחמם ניתן, מימיהם נאמנים וכל העיסוקים המציאותיים מסורים בידי המבוגרים, לא נותר להם שדה־פעולה אלא בהמצאת עולם מופלא מאוכלס גמדים וענקים, קוסמים ומכשפים, עופות בצורת אדם ואנשים בצורת מלאך או שד, כל מיני פלאי־דברים, כגון כיפה אדומה ורגליים שהן כנפיים וזאבה המגדלת תינוק אנושי ומניקתו מחלבה.

מסתבר שגם אמהות המציאו מדמיונן כמה וכמה מעשיות־פלא, ליישן בהן את תינוקיהן ולשמש להן תמריצים בפיטום ילדיהן הסרבניים לאכילה. יכול שגם זקנים מצאו להם מקום באגדות להתגדר בהן בפני פרחי הדורות ולפרסם על ידיהן את טיבם של הזמנים הטובים ההם וכוח מעשיהם של הגיבורים ואנשי השם מלפנים, המביישים את הדור היתום של עכשיו.

השכל מחייב, שהאגדות נוצרו בכל האופנים הללו ובכמה אופנים אחרים. בעצם לא זו השאלה, מי המציא את האגדות השונות לסוגיהן, אלא כיצד הומצאו. האם מחברי האגדות עלו במחשבה תחילה על האבניים וזימנו עצמם לעשותן מן המסד ועד הטפחות קו לקו ותג לתג, כדרך שהסופר כותב סיפור והצייר צר תמונה, או שהן נוצרו מתוך אילתור, ללא תכנון ותוכנית? אלא שמכל מקום, אין לשלול מן האגדות את יסוד החישוב והיגיעה. ההשראה אינה עושה הכל. אפילו היא ברק המאיר את החלקה, אבל הברק אינו בונה. החלקה זקוקה לאמן מחוקק ואין מלאכת מחשבת נעשית בלי מוח חושב ומחשב. אם כך, אי אפשר כלל להניח שום אגדה כיצירה קיבוצית, שהרי אין מוח קיבוצי. אולם, בה במידה, אי אתה יכול לומר, שהאגדה היא רק יצירה אישית. אילו היא רק אישית, לא היתה מסוגלת להיעשות קנין העם כולו ולסגל לה מהלכים על פני כל הדורות. יצירה אישית לגמרי, אפשר שתיעשה נחלת יחידים רבים, אף רבים מאד, אבל לא נחלת קיבוצים, עמים ודורות. שירת דבורה, שירת הים ושירת הבאר נאמרים בפי כל הדורות, על שום שהן היוו מזיגה של היצירה האישית והקיבוצית כאחת. אז ישיר משה ובני ישראל. בני ישראל שרו יחד עם משה, וכך הם שרו עם דבורה ועם מרים. הכלל קונה לו רק את היצירות, שהוא שותף להן בפועל על ידי תוספת נפכים. האגדות הן יצירות אישיות וגם מקובצות.

לא נהא מן המתמיהים באמרנו, שהאגדות נוצרות על ידי עצמן, כדרך שהגשמים יורדים מעצמם ולא מעצמם, אלא האדים העולים מן הארץ ומתהווים לעננים מסייעים בידי הגשמים לירד מעצמם. החיים הארציים המגושמים המתאדים מצטברים לעננים, בין ענני טוהר בין ענני קדרות, ומתקבצים לגשם נדבות של יצירי־דמיון. העננים שונים הם. יש ענני־כבוד וענני־סגריר, יש קשת בענן ויש מהם מוארים בהילה שמימית. אין אגדה בלי איתערותא דלעילא, כדרך שאין שום תגלית שכלית בלי הארה עליונה. אולם האגדות יונקות הרבה גם מאיתערותא דלתתא. הואיל ומת פלוני קדוש ובסביבתו הקרובה נחפרה באר או נמצא מעיין, מייחדים את מציאות המיים, שהם צורך גשמי, לזכותה של הנשמה משורש אצילות והם נקראים על שמו. איש שכב במדבר וכמעט מת מעולף מרעב ומצמא. ראה סיעת עורבים עפה, מן הפיות נשרו פירורים, הלך בעקבותיהם ללקט את הפירורים ובין כך וכך הגיע למעיין מושך את מימיו. המציאות עצמה התוותה את קו האגדה על דבר העורבים, שכלכלו את הנביא ברעב ובצמא.

לא בא הסבר התהוותן של האגדות כדי לקעקע את הנס. אין אנו נכנסים לתחומו של הנס. הננו שרויים בבית היוצר של האגדה ואין נגרע אף משהו הילה ממנה כשמניחים, שאף המציאות של מטה תורמת כל שהוא להתהוותה. כלום המציאות של מטה היא מטאית ממש?

אין במציאות מעלה ומטה. הכל מעלה ומטה. ראו לפלוני בצלאל בן חור, למשל, או כל אומן־יד אחר, נבון־כפים, ההופך כל גוש גולמני לכלי־חמדה ונתבקשה מאליה האגדה בדבר מידיאס, שהפך במגע־ידו כל דבר לזהב. השינה, המיתה בזעיר אנפין, הכרוכה מדי לילה בלילה ביקיצה לבוקר, העלתה מבלי משים במחשבת האדם את חזון תחיית המתים. אוני־שייט קטן עושה נתיב בלב הים ומדוע לא יעבירנו מטה האמונה אל הים בחורבה.

אין שום אגדה, ששורשיה אינם נעוצים במעשה יומיומי. המעשים מתאדים ונהיים לאגדות. המעשים הם הפרי והאגדה ריח־ניחוחו. המציאות מלאה אגדות כרימון. כל עץ ויפה־נוף הם אגדה. כל ערוגת־שושנים ובית בנוי לתלפיות, הם פלא־סיפור. השמיים מספרים אגדות, הרקיע מגיד אותן, המעיינות הומים אותן, הכינורות והפסנתרין, החצוצרה והחלילים מנגנים אותן. החליל הקדמון על אחת כמה וכמה, שכן הוא סיפור־מעשה הנפוץ ביותר. בכל הארצות ובקרב כל הלאומים, ממזרח שמש ועד מבואו, מחללים בחליל, אם כי מצויים מן הסתם ישובים רבים בעולם, שאפילו שמע הכינור והפסנתרין לא הגיע אליהם. כל תינוק שנולד הוא אגדה חיה. ענני־מרום, הלובשים ופושטים צורות וברגע כמימרא מגלגלים ציפור בנמר, דג בצבי ופני אדם לגזע עץ כרות, כלום אינם מפיקים מתוכם חדשים לרגעים מראות יחזקאל ללמדנו סוד הגלגול? כך נוצרה האגדה על גלגל התמורות. עולם ומלואו הורים אגדות. כל תפוח, שזיף ואפרסק, מדברים אלינו בשפת האגדה. בת־צחוק רפרופית של ידיד, המגלמת בקרבה נחל איתן של המיה וערגונות וקירבת־נפש, כלום איננה חזיון־אגדה?

האגדות נוצרו מעצמן ומתוכן. אף־על־פי־כן כל סיפור אגדה הוא אגדה בתוך אגדה. מי יתנה תוקף הפלא, שאדם חלכה, בשר ודם ומוות, לבש עוז להביע בקול מפה לאוזן סיפור־מעשה שלא היה ולא נברא, להמציא מדמיונו עלילות גדולות, שמכל מקום אין מישלן במציאות? דמיון אנושי מששת ימי בראשית חבק בזרועותיו דברים נשגבים משכלו, חסרי־אמת מציאותית וחסרי שחר, ולא בוש ולא נכלם בפני עצמו ובפני קהל שומעיו. הוא לא גער בעצמו ואחרים לא גערו בו לאמר: שקרן, כזבן, רמאי ובדאי אתה. כל מי שבא וסיפר לבריות מעשה בפרה שפרחה על הגג או בזאבה שהניקה ילד־אדם, שראה במו עיניו רכב אש וסוסי־אש, נתקהלו סביבו אנשים והקשיבו לבבא־מעשיותיו בחדוות הנפש. שמעו אותו, משום שמליבם הוציא את הסיפורים. רעבי־חזון הקשיבו לכלל דבריו ולכל פרט ופרט לחוד וכל אחד הלך ממנו ומסר את סיפורו לאחרים ואף הוסיף נופך משלו.

שואלים אנו: כיצד נוצרו האגדות? והרי עלינו לומר: הן נוצרו כמו השריפות, המתהוות על ידי הציפורים, המתלקחות אישה מכנפה של חברתה וכולן יחד מפיצות זיקין די נור על כל סביבותיהן. המוני־אדם נושאים בכנפיהם כציפורים את האגדות. מה תימה, שאגדות עושות במהירות הבזק את דרכן מעם אל עם וממלכה אל רעותה ועד לאיים הרחוקים, לא דרכה בהם רגל תייר, הן מגיעות? מי חכם וידע אורחות הציפורים, למה הן נעות ונדות בשייריהן מארצות הצפון לארצות הדרום וחוזרות חלילה, עוברות אורחות־ימים, אם כי סיעות מרובות מהן נופלות חללים על קידוש המסע? כך אגדות רצות ושבות מקצה עולם ועד קציהו. אף יש מהן, שאינן טורחות כלל לעשות דרכים ארוכות ונפתלות, אלא נולדות בבת־אחת, גם פה וגם שם, במזרח ובמערב, בקרב עמים גדושי־חוכמה ובקרב שבטים, שטרם נגה עליהם אור התרבות. דרך כלל, אין לידה אחת לאגדה, אלא כמה וכמה לידות ואף זו היא בגדר אגדה. על כורחך אתה אומר, שיותר ממה שהאגדה היא מופלאה, פלאי הוא האדם הבודה אותה מלבו ושותלה בלבבות האחרים, דור לדור יורישנה.

האגדה עצמה היא פלא וניסוחה העולה ברוב המקרים בקנה אחד ובמתכונת אחת ואף בצירופי־מלים דומים אצל עמים רחוקים זה מזה רחוק מזרח ממערב, הוא פלא על פלא.

כולנו שטופים בכשפנות. כל מי שיש לו כוח הפועל מפעיל גם אחרים. כל המחונן ביתרון הכשר משתמש בו כבמכשיר לאצול מרוחו על זולתו. מי שחוט של חן מתוח על פניו – מתחנן על הבריות; ומי שקסם יצוק בשפתיו – נוסך את קסמיו בכל מי שבא עימו בשיח ושיג. הנלהב מלהיב והנפעם מפעים.

כלום מהו בעל השפעה? בעל מכשף. הוא עושה במיני כשפים להניע בני אדם לעשות את רצונו וללכת בעקבותיו. אביר הרצון מעתיק הררי מניעות מדרכו ומצליח, ממש לא כדרך הטבע, להטות את הנסיבות ואת האישים הפועלים בהן לחפצו. כל פייטן השובה לבבות הוא רב־מג. כל נואם המצליח להוליך אחריו המונים, הוא כשף. כל שדלן ושתדלן הוא קוסם. כל יודע נגן קסם הוצק בו. הכנר רב־התושיה פורט לא רק על מיתרי כינורו, כי אם גם על מיתרי הלבבות. הוא עושה בלהטים, מתגנב וחודר לתוך לב כל איש, פועל שם במחתרת, מזעזע ומחריד וקהל מאזיניו לפי תומם נוהרים אליו וניצודים ברשתו.

הכל הם מכשפים והכל הם ציידי נשמות. יש איש שהחיוך שלו הוא הכוח בידו ויש איש שדבש וחלב תחת לשונו והם משמשים לו תחת פתיון. יש חוצב להבות בלשונו לשרוף בהן נשמות ויש העושה מדיבוריו השקולים והמתונים תמריצים להפיק על ידיהם מזולתו את התועלת הדרושה.

התוהה על דיבוריו ומעשיו ישכיל להבין, שכל אחד מאמין בעומק־ליבו שיכול הוא לחולל פלאי מעשים ברוח פיו ושיפה כוח דיבורו לחולל שינויים במערכות־חיים. מקורן של התפילות, התחינות והברכות נעוץ באמונת־קדומים זו, שתוקפה עומד בכל הדורות. התפילות הן השבעות, התחינות הן לחישות והברכות הן שידולים המכוונים לפי הכוחות העליונים, להכריע את הכף בהתאם למשאלות הלב. אנו מברכים את ידידינו בבוקר טוב ובערב טוב ובשבוע טוב ולשנה טובה, כדי להשפיע על המזלות. אנו קוראים לקוצרים “האח” ו“הידד”, “יישר כוח” ו“כה לחי”, כדי להגדיל את היגיעה והחריצות של העוסקים במלאכה. אף שאינם מאמינים, לדבריהם, שיש עין צופיה, מפחדים מפני עין רעה. כל איש שמטיחים בו קללה הוא נבהל ונחרד. אפילו מי שנתן ביודעים גט־כריתות לאמונות טפלות מנחש על פי אילו אותות וסימנים, המסורים לליבו בלבד, אם יצליח בדרכו והוא נמנע מלהתחיל מלאכה בתאריכים מסויימים, שאין להם שם טוב לאתחלתות, כגון ביום שני בשבוע או בי"ג בחודש. יש סימניות מפחידות מקובלות מדורות, שגם רבים מן המתקדמים נתפסים לחששה מפניהם, כגון חתול שחור או דלי ריק העוברים בדרך. אף הנמלך בדעתו והשואל בעצת ליבו, הינהו מנחש ושואל בעננים. גם הכופרים, מעמידים להם אדמורים נמנעי־הטעות, שכל היוצא מפיהם מקודש, משום שאמונה קשורה בליבם שפלוני המנהיג מחונן בחוש שיפוט מיוחד ובראיית הנולדות. בזכות זו הוא נחשב בעיניהם בר־סמכא, שאין למעלה ממנו וכל המהרהר אחרי פסקיו אחד דינו להיעקר מן השורש, מורידים ולא מעלים אותו. אין יחיד וכלל יכול כנראה להתקיים בלי אמונה בחושים עילאיים ועל־טבעיים, המסייעים להם לחיות על פיהם ולעשותם סומכות להם בכל עיסוקיהם. הכוחות הטבעיים אינם מספיקים להניע בהם את כל גלגלי החיים ולשמש יועצים ומורי דרך בסבך המעשים. ומה רבים האנשים הבטוחים, משום־מה, שההשגחה או ההסטוריה העמיסה עליהם שליחות, בכוחה הם פועלים וניצבים בחזיתות, פורצים ימה וקדמה כשעיר נגח. וכלום מהי שליחות, אם לא אמונה בכשפים?

כולנו מכשפים, אלא שאיננו יודעים זאת או מתנכרים לכך מדעת.

מדוע כה מורט־עצבים טפטוף הברז בדמי הלילה, וכנגד זה ערב לאוזניים התקתוק החדגוני של השעון?

תקתוק השעון הוא שפתו הטבעית וטפטוף הברז הוא שפה עילגת ולגלגנית. תיק־תק הוא אחת מן הלשונות הרבות ללא שיעור, המתהלכות על פני ארץ רבה. מתוך גרונו של השעון מדבר היקום באחת מרבבות לשונותיו והיגוייו, כדרך שהוא סח מתוך הסופה, מתוך משק הגל, מציוץ הציפור, מיליל התן, מבכי העולל, מיבבת הרוח ומרנן הכינור. כל קול הוא זמר וכל היגוי הוא ניגון עוזי וזמרת יה. כל קול כתיקנו הוא בת־קול מלב העולם. הוא חבר ללהקה ובה במידה סולן.

אכן, התקתוק אינו מדבר הרבה ללב. אין הוא מגלה לנו נצורות. הרי אין אנו זקוקים בכל עת ובכל שעה לגילויים חדשים. די בנושנים, כדי להשביענו נעימות. החדשנות אינה כלל סגולה לחיים הטובים. עדיין הנושנות לא פג טעמם ולא נס ליחם. כן, אין חדש תחת השמש ואין חדש בפי השעון, מה הזמן, שמדידתו חוזרת ונשנית לאין שיעור וגבול. בעצם, האֵל־שיעוריות והאל־גבוליות הן תמצית שיחו של השעון הנושא אלינו את הבשורה, כי מה שהיה הוא שיהיה. הזמן הוא אל־סופי ואנו הננו רק ככלבים המלקקים מים אין־סוף: תיק־תק, תיק־תק וחסל. השעון מדבר בקולו שלו ועל קול אין לבוא בטענה, כשם שעל טעם וריח אין להתווכח. הכי רוחנו ידון בגדי הגועה ואינו שואג כאריה, ביונה ההומיה שאינה מקרקרת כעורב או מלחישה כנחש? כל נברא קולו היא שפת־האם שלו. גם השעון מדבר בשפת אימו העולמית, המנענעת עריסתו בזמר תיק־תק, שיר ערש שלו. תיק־תק היא לשון חוקית. לכן קול השעון חותמו אמת. ולפי שדברו יוצא מליבו הוא משרה על ליבנו עריבות ונעימות.

והיפוכו בטפטוף הברז, שאין זו לשון אמת הנובעת מעומק ליבו, אלא גמגום נלוז, עקמומי וטפטפני. חותמו הזיוף. אין הטפטוף יעודו אלא סטייתו. כל הסוטה מטבעו מרגיז ומשרה עלינו רוח דכאון. הטפטוף אינו כלל דיבור אלא פטפוט. אין בפיו שפת אם ואין לו אב. הוא ממזר. לא די שאינו שומר־חוק, אין הוא מקיים תואם בין טיף לטיף, הילוכו עקלקל ומהלך קיהות על הנשמה. שיקוץ משומם. בועט בכל החוקים, יוצא־דופן והרפתקן ניקלה. פכפוך מימי בדמי הלילה באין שנת, אין פגע רע גדול ממנו למירוט עצבים ולסחיטת טיפת הנחת מן העצמות. לו למצער פרץ נחל איתן עבור ושטוף, מרעיש את כל סביבתו בשיצפו ובקיצפו. אך לא. אין בטיף־טיף זה לא מגעש הזלעפות של כוח אדירים ולא מן הגבורה החרישית של כיבוש עצמו ללא שיור. דומה, שהגיעה שעה חצופה לעולם בו ניטלה כל מרות והכל נעשה משולח והפקר. אין עין צופיה והותרו כל הרצועות. זוועה לשכב בלילה מוטרד מן השינה בעולם מופקר.

הדברים סובבים ברמיזה גם על הנשמות הפטפטניות, הדלפניות והדולפניות, שאין בפיהן כל קורטוב בשורה ואין בידן אף קורט כוח להיאלם או לעצור למצער את הטפטוף.

שורש הקידושין של הגבר באשה משתלשל מחביון הקדומים ומתמשך עד קץ הימים. הוא אומר לה: “וארשתיך לי לעולם”, והמכוון הוא גם מעולם ועד עולם, מבראשית ועד אחרית. אדם ידע את חוה, ידע שהיא ראשונה ויחידה לו, לכן דבק בה. דעת זו מלפפת שלא מדעת כל איש המקדש את האישה, שהיא נועדה לו מששת ימי בראשית והוא קושר לה אהבת עולם להקים עימה בנין עדי־עד, כאמור בברכות הנשואין: “שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם”. מזכר גן עדן ומריחות בשמיו פרוח תפרח האהבה. חוה בעיני אדם היתה חוה כתומה, אין שניה לה; ואדם בעיני חוה היה כל האדם, אין שני לו. לא עמדה ביניהם כל דמות־ביניים או בבואה של דמות. כל דיוקן היה שלם ומושלם ללא כל גזירה שווה עם כיוצאים בו. הוא אחד והיא אחת, לא קם כמוהו ולא קמה כמוה. ורק כך רואה כל גבר וכל אשה בירח־הדבש של אהבתם; בדמות הייחוד, שאין אף צל־בן־צל מן הדומה לה. הוא הבחיר והיא הבחירה, אין מושלם עלי אדמות. הם רואים זה בזה כבמחזה־חן כל היש וגולת הכותרת של הדיוקן האנושי.

מה דודך מדוד? שואלות בנות ירושלים את השולמית. בתיאורי־קוויו היא מוציאה אותו מן השורה האנושית. אילו הוא כאחד האדם, מה רבותה בדבר? אפשר שכמותו מצויים גם אחרים. אין הוא בן יחיד בעולם אולם האהבה יונקת מן היחידיות דווקא. והרי היא מעלה את לפיד־דמיונה – האהבה העיוורת זקוקה למאורות גדולים וההדלקה היא מהותה – ומשיבה: דודי צח ואדום דגול מרבבה… עיניו כיונים… לחייו כערוגות הבושם… שפתותיו שושנים… שוקיו עמודי שש, חכו ממתקים וכולו מחמדים. נקטה לשון גוזמה? אבל הגוזמה היא נשמת האהבה, כשם שהתמיד, בנין עדי עד, הוא רוח החיים וכח הקוסם בה. האהבה פורצת כל הגבולות, גבולות המושכל וגבולות הזמן וגבולות חוקי הגזירה־שווה. השולמית רואה את הרועה אהוב נפשה בבחינת אחד ומיוחד, לא קם כמוהו מאז היות אדם.

אף הוא, בחיר ליבה, מרומם ומנשא את השולמית לעילא מכל שבח ותואר, ממשיל עליה את ירושלים ליופי ואת עדר הרחלים ללובן השניים… יפה היא כלבנה, ברה כחמה… אף קורא הוא מפורש: “אחת היא יונתי תמתי”. כגוונא דאינון מתייחדין לעילא כך הם מתיחדים ומזדווגים לתתא ברזא דאחד ואחת. הוא קדמון והיא קדמונית, הכלה הכלולה, הנשיות הנצחית והכוללת.

סוד הזיווגין נעוץ לא רק במעשי מרכבה, כי אם גם במעשי בראשית. הנכנסים לחופה וקידושין נשבעים לאהבה ולאמונת־נצחים. לא תיתכן כלל אחרת. לו אין אח ונמשל ולה אין אחות ונמשלה. שובי שובי השולמית ונחזה בך. מה נחזה בשולמית? חזות הכל נחזה בה. אף נראית היא באיצטגנינותו של האוהב יוצאת־דופן מן המין הנשיי. “כמגדל דוד צוארה, נופת תטופנה שפתיה וריח שלמותיה כריח לבנון”. הכי רק בשר ודם היא? לא כי דמות לא מעלמא הדין. כל בושם בה. אף שמלותיה שעליה נתבשמו ממנה. כמוה כמוהו. אף הוא כביכול צורתו שונה משל כל אדם. דומה הוא לצבי ולעופר והאילים… בחור כארזים.

אין אדם מסוגל כנראה לשגות באהבת אדם בצלמו ובדמותו. שניים הניצבים פנים־אל־פנים ולפיד האהבה בידם, אף דמיונם נדלק והם צרים איש את קלסתר רעהו בפלאי־צבעים דוהרים־דולקים. “הוא צח ואדום, לחייו כערוגות הבושם ושפתותיו שושנים”, והיא "אשת לפידות, יפה כלבנה וברה כחמה, שררה אגן הסתר ובטנה ערימת חוטים, צוארה כמגדל השן ואפה כמגדל הלבנון. כל מקום שנשמעת נשימתה הרותחת של האהבה, שם ההפלגה היא שפתה הטבעית. האהבה ניזונה מאשר לא ייאמן כי יסופר. הכי נבוא בטרוניה עם הנאהבים המגלגלים איש אל רעותו את כדור הנצח? בנישואין יש ירח הדבש, אבל באהבה קיים רק הנצח. האוהבים חיים יום האהבה ארוך כיומו של אלהים. וכשם שהם כל הימים, כך הם כל הדברים וכל המראות. מה תחזו בשולמית ומה לא תחזו בה? היא כל בה והוא כל יש, עינו בכל, מציץ מן החלונות ומשגיח מן החרכים.

האהבה לא תמיר רוחה ולא תשנה את טעמה. אם מתחוללים שינוי ותמורה, מקורם בתמורת העיתים ובשינוי הזמנים. האהבה נאמנה לעצמה כל עוד היא קיימת. היא נשבעה אמונת־נצח, וכלום לא קיימה? באהבה כל רגע שקול כנצח ותכולתו חיי־עד. הכי יחטא האיש בהישבעו נאמנות־עולמים לדיוקן החמוד, כל עוד נגה עליו אור שבעת הימים ונתנסך עליו חן ששת ימי בראשית; כיון שדעך אור קדומים בדיוקן, הוא נשתנה לאחר, ולא הלב האוהב. עבר החג כבה הלפיד. מה שהיה הוא לא קם כמוהו, היא ואין בילתה, עבר ובטל מן העולם. הלבבות האמינו לתומם, כי הדיוקן יזהיר באור־יקרות כל ימות החיים ויהיה פרוש כחופה גם על ימי הקטנות. אהה, על הרוב אין זה כך. באהבה אין מרמים, אבל יש רק מרומים. ואולי באמת שלפי נגוהות מן האור ההוא מרטיטים ומפרכסים ופעמים אף מפכים גם בין קפלי המעיל האפור של היומיומיות. אבל כלום אשמים בני אדם שהם קצרי־ראות ואינם מבחינים באור הגנוז?

יש אשר האיש והאישה בתום מועד ממושך של שבת יחד ישפשפו עיניהם בתמהון למראה האופל האופף אותם ומי מהם, או שניהם יחד, יעוררו קינים הגה והי על המפעל והתמורה. אך הרואה ללבב שופט נכוחה: אין מעל באהבה, אלא יש שברון, אסון הבא כחתף. נצח הדיבורים על האכזבה אין בהם ממש. ואך לשווא תולים שני בעלי הדברים את הקולר איש בזולתו. אין אשם באהבה. קוצר ההשגה היא בעוכרנו. את האיכות הנצחית נתנו ענין לנצח בכמות נצחית. לא השכלנו לנחש שהאהבה היא בעיקרה מעשה נס. נס אפילו לחיי שעה הוא בבחינת חיי־עולם. הדמעות והטענות ומענות הכרוכים בגוויעת האהבה אינם אלא שווא. כוס הזהב ניתנה לבני־תמותה רק לגמיעות מעטות ולא ללגימה של סביאה. לא חלה כל קריעה. שמלת האהבה, כיוון שנתפרה פעם אינה נקרעת עולמית. אור שזרח פעם שוב אינו דועך. אי שם ביקום הוא מפכפך ומרעיד, רישומו קיים ועומד. עבותות אינן ניתקות. שרשראות הזהב באהבה יש שנהפכות במרוצת השנים לשלשלאות של ברזל. אולם הברזל אינו נופל מן הזהב לנוי ולחן ולעוז־נאמנות. המאורות נתונים תמיד במרומים, אפילו כשהשמים עושים עננים. מפי הגבר האומר “הרי את” סח הקדמון.

בראשית ברא אלהים את השמיים ואת הארץ. בראשית יברא האדם בחזונו את בן־זוגו ובת־זוגו בארץ ובשמיים. האיש יקח את האישה למען תהיה לו ארץ ושמים, אם ואחות, רעיה ונאהבה, עימו לבשר אחד ולנפש אחת. אף היא תאמר לו מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי. הלא זה משפט האהבה, כי היא תברא את הריע והרעיה, כברוא ארץ חדשה ושמיים חדשים, חומה בצורה לעדי־עד. אכן, נס? אכן, חלום? אך הנס לא ינוס והחלום לא יעוף. מה שהיה פעם הוא שיהיה תמיד. נמשלה האהבה ליין הטוב ההולך למישרים, לאוצר בלום מלא וגדוש כל פרי מגדים, חדשים גם ישנים, חלב ודבש תחת לשונה. דבש מצאת אכול דייך ואמור תודה והלל לזה שאכלנו משלו.

הריני מודה ומתוודה: איני מסוגל להיות שמח בחלקי. אולם סבור אני, שאופיי המקולקל הוא הגורם לכך. אבל, בדרך כלל, עשוי כל אחד שתהא שכינת השמחה שורה עליו תמיד. ואולי צירוף המילים שמח בחלקו משובש מעיקרו. השמח אינו זקוק כלל לחלק, כי השמחה עצמה היא החלק. שמחים על היש ולא דווקא על היש לי, על הנתון לבעלותי. שמחה על הבעלות אינה בת־תוקף. אין טיבעה יציב, שאין שום בעלות נתונה ומובטחת לאורך ימים, אלא ההפסד אורב לו בכל רגע. רק הדבר שאינו בגדר שלי הוא הקיים ועומד ונותן שמחה של אמת בלב. זיקה של קניינות לחמודות היש, תוכה רצוף חרדות ובהלות והיא משביתה כל עונג, אין בה אף נטף גיל שאינו מהול ברעדת האובדן. כאור הזורח מתוך האופל, כך עולה השמחה מתוך תהום האין.

יכול אנו אומרים שעדיין הננו בורים גמורים בתורת השמחה. ראייה לדבר: הננו מחפשים אותה במוצאות אותנו ולא במה שיש בנו, בייקר המציאות, ולא במציאות עצמה, הננו משחדים אותה בתענוגות תחת לחפרה ממטמוני נפשנו. כל המצהלות צפונות בחדרי־ליבנו ואיננו צריכים לחזר אחריהן בשוקי ההזדמנויות. התולה את קב הנחת שלו על החינגות המקריות, על החגים והמועדים, על משתאות, תולה את אושרו על קרן הצבי. הסומך את סוכת שמחתו אל הקנינים, נשען אל קנה רצוץ. לא לנו השמחה, אם היא לא בנו.

השמחה תורה היא וצריכה לימוד. כל כושר הטבוע באדם מלידה אינו יוצא מגולמיותו עד ששוקדים על פיתוחו, ליטושו ושכלולו. ואנחנו לא די שאיננו מטפחים בנו את הכשר החדווה, הננו מטפחים בנו את חוש העצבון. כביכול יסדנו בתי־ספר לקדרות ולמרה שחורה, ייחדנו ימים ואפילו שבועות וירחים לאבלות, לצומות ולסיגופים. קבענו עיתים שבהם הצער היא מצוות עשה; הרימונו על נס את החי הנותן את ליבו והמשווה תמיד לנגד עיניו סוף כל אדם. דרשנו שמחה והוללות לגזירה שווה והכתמנו את קלי החיים כפוחזים וריקים. אף אמרנו איזהו חכם? זה שרוחו עכורה והגותו כבדה. הודענו גדולה יתירה לעצובים, מכיוון שכל קשה־רוח ומר־נפש, סימן לו שהוא שואל לנתיבות עולם וחוקר לכל תכלית.

אמנם, רבים בדורות ביקשו ללמדנו פרק בתורת השמחה. הללו יצאו והורו שמח בחור בבחורותיך, חטוף ואכול, חטוף ושתה כבר קוהלת, כל אשר שאלו עיניך לא תאצול מהן ולא תמנע את לבך מכל שמחה, דומה העולם לבי הילולא, טוב מלוא כף נחת ממלוא חופניים עמל. הללו יצאו ואמרו: אין כלי מחזיק ברכת השמחה משלוות הנפש ואין השלווה נקנית אלא בחירות מן התאוות, מכל התשוקות ומכל משאלות הלב. והיו שאמרו: אף ממשאלות הרוח. היה בהמה לך וייטב לך כל ימי חייך.

אולם אלו ואלו היו מורים לא להועיל. הראשונים קשרו ביתר שאת השמחה ברתוקות התענוגות, שככל שהננו רודפים אחריהם הם בורחים מאתנו וככל שהננו משיגים אותם כן גדול המישקע הקודר והעכור שהם מניחים אחריהם. האחרונים ביקשו להצמיד את שמחתנו אל פרפר השלווה החמקמק ונמצאו מחריפים בנו את תחושת האכזב ואת אוזל ידנו לשמוח בחיינו. מה שמחה עשויה לפעם את האדם, אשר עקר מליבו כל תשוקה? מי שנעשה בהמה לו, העולם יופיע לעיניו כגולם, שאינו מעורר בו כל רגש. חיי אין־רגש ואין־חפץ כלום אינם עצובים? הריהם כאומרים: היה עצוב ומשמים, או אז יהיו לך חלק ונחלה בשמחת התמיד. בעולם שהוא נושא לבוזנו, אין מקום אף לזיק של שמחה. אולם אין להעמיד את השמחה על חודה של שלוות הנפש. שמח גם הנרגש, המתרגש והמשתוקק. השמחה צפונה גם בסערה. כשם שאין השמחה נקנית על ידי רדיפה אחרי תענוגות, כך אין היא קמה למיקנה על ידי ההתנזרות מהם. השמחה אינה בפינוקים ובעידונים, ואין היא גם בעינויים ובמחסורים. משכנה בה בלבדה. השמחה לאמיתה מפעמת אותנו על אף הצרות והפורענות ועל אף הטובות והחמודות שנופלות בחלקנו. רק חדוות על אף הכל היא שמחה לאמיתה, שמחה לשמה.

נודעות לנו שמחות לרוב. שמחה על היין, שמחה על הבשר, שמחה על שבת אחים גם יחד, שמחת החגים והמועדים, שמחות על הניסים ועל הנפלאות, משוש חתן וכלה, שמחה על הישועות ועל הבשורות הטובות. אבל השמחה האמיתית היא על השמחה עצמה, שמחת האדם על נפשו, על עצם קיומו בעולם האהוב עליו בלב ונפש. לא נאה ולא יאה לאדם לעשות את היין מקור־שמחתו. פחיתות הכבוד לעשות את השכרות מקור־עונג לנפש. השמחה על הקורבן או על הנצחון, שהוא מפלה לאויב, היא ניקלה ביותר. בושה לשמוח על יגון הזולת. חרפה היא לחפש שמחה בטיפה המרה.

מכיוון שכל החגים והמועדים לשמחה צמחו ממקור הגאולה מן הצרה והתגברות על האויב, נשתבשה מהותה של השמחה וכל עיקרה נעמדה על ההצלחה, הן בנצחון האישי במלחמת הקיום בין האדם לחברו והן בנצחון הציבורי על אוייבים הקמים עליו מבחוץ, משל כאילו השמחה לאחד והצער לזולת ירדו כרוכים זה בזה, כשם שהנצחון של האחד מותנה במפלתו של האחר. מתוך שכנותה המורגלת של השמחה עם ימים טובים ניתנה ענין לימים טובים בלבד, כאילו מקומה לא יכירנה מטבע ברייתה ביום של חול. בכך מושגה נעשה פלסתר, נידלדל מעיינה ושוב לא הייתה מסוגלת כביכול להשקות את החיים היומיומיים נעדרי המאורעות המרעישים והצבעוניים. כל כוח שאין עושים בו שימוש נכון מסתלף ומתנוון. אדם מן הישוב לא יתפרץ במצהלות ביום של חול, כן רבים וכן נכבדים ישאלו בתמהון: מה יום מיומים? לשמחה מה זו עושה? לא שבת, ולא חודש היום. ובכן, מהי הגדולה?

אוצר השמחה הגנוז בכל נפש חיה, המעורר כל בעל חיים בנוח עליו הרוח לכרכר ולפזז ככל אוות נפשו, נמצא מוזנח אצל האדם. קשה מזה, כיון שכוּנס לאפיקים מוגבלים, נעשה ממושמע ומסוייג, מרותק בעבותות של ימים ונסיבות מסויימים, הוצא מתחום ההיפעלות האישית ונמסר לשימושה של הרשות הציבורית. הוכרז כביכול משטר של צנע, שבו בודקים למזונות של מותרות המותרים רק בימים המיוחדים לכך בשבוע. יש עונה לשמחות, שבוע בשנה, שבו מקיימים את הקרנבלים המסורתיים, צוהלים בהכשר הרשות ועל דעת כל הקהל. התוכנית נעשתה חותמה של השמחה ורק זו שניתנה עליה גושפנקת הכלל הותר לה לבוא בקהל. בני אדם למדו להתבייש בשמחה הפרטית והורידוה למחתרת. הגיעו הדברים לידי כך, שפנים קורנות מאושר נחשבים כהתערטלות בפרהסיה ויש בהם מעין חילול השם. מי שפניו שוחקות מחוייב, כנראה, לשית עליהם מסווה, לכסותם בצעיף, כדרך שנגזר על האשה במזרח להיות רעולה.

השמחה הדחוקה והחנוקה נותנת את אותותיה בעולמו הנפשי של בן הזמנים החדשים. אין הוא נותן פורקן לאוצר הגנוז שבליבו, אף אינו מסוגל שוב לעשות זאת, מאחר שאין לו שליטה על אוצרו, כי כל שיבוש במושג מקצר את ידו של המשיג. אולם ביחד עם זה, הוא חש כמעט תמיד מועקה נפשית וחי בתודעה של נחיתות. הוא מתבייש בבושה שלו, המקפיאה בו את שמחתו. מהרהר הוא בגעגועים על ימים מקדם, עת נער האדם והוא מכרכר ומפזז כעגל, לא לומד וממושמע לשמחות, כי אם כמוהו ככל יצור טבעי שומע לקול ליבו, הטובע עצמו מחוללו כאיילות במעגלי השמחה. כשהוא מסתכל באורות חייו בהשוואה לעליזותם של האנשים הקדמונים, ילדי הטבע העליזים, מתמעטת דמות עצמו בעיניו. אם לא ליבו הרי שכלו אומר לו שתור הזהב של השמחה כבר עבר ובטל ועם שקיעת האלים באשור, בבבל וביוון, דעכו גם מאורותיה.

קשים חיי עצבות וקשים שבעתיים כשמצטרפת אליהם האשליה שלא ניתנה השמחה רק לראשונים, לקדמונים התמימים כילדים והעליזים כבעלי חיים, עובדי האלילים, שכל ימיהם היו חגים, ואילו עלינו נגזר העצבון לעד. אחרים רואים בפולחן הדתי ובייראת שמיים מקור של שמחה והם מדברים בקנאה על החרדים השמחים באלוהיהם, ואילו אלה שאינם שלומי האמונה אינם מניחים אף שביב של שמחה אמיתית. דעה זו אינה מתקבלת על הדעת ואף הנפש סולדת ממנה. בית המקדש של השמחה לא נחרב אלא שכוסה במשאון בערפל הדורות. לאמיתו של דבר, גם בתקופות הקדומות נשתבשו לעיתים מושגי השמחה על הבריות והם חצבו לה בארות נשברים תחת לחפשה בבאר מים חיים. היו שהדליקו אותה בגופות־אדם, היו שהשיאו את משואותיה בחורבות ערים וממלכות, והיו שחגגוה בקורבנות ובמעשי תעתועים. אף דורות ראשונים חיפשוה ונתנו עינם במיץ ענבים להפיק מתוכו את זן השמחה. נח נטע כרם אף על פי שהיה איש צדיק תמים בדורותיו, מאמין באלהיו. לוט השתכר, אף שיכורי אפרים לא התנזרו מן הטיפה המרה אף על פי שעגבו על העשתורת ועל הבעלים. בדוק ומנוסה: אין השמחה מצויה דווקא במקדשות, לא בכרמים, לא בייראת שמיים ולא בעבודת אלילים להבדיל. משכנה בנפש האדם. לא יין ישמח לב כי אם הלב בלבדו משמח לב. אין השמחה נקנית בהיסח הדעת מעצמנו; אין היא פרי השכחה, כי אם פרי הדעת והזכרון. לא יוסיף דעת יוסיף מכאוב וצער, כי אם יוסיף דעת יוסיף שמחה ומרפא.

צא וראה כמה דרשו כמין חומר את צער ההוויה ולא נגעו אפילו בקצה המזלג באוצר הגנוז בליבנו ושמו שמחת ההוויה. לא גילו לפנינו בדברים ברורים ומאירים כספירים, כי טוב לחיות, טוב לנשום, כי טובה הצצה אחת במאור העולם מנופת צופים וכל טעם, כי קרן שמש לטפנית לא תסולא בכל החינגות וההילולות וכי בת־צחוקו של תינוק וברק רעיון העולה במפתיע במוח, ערכם הסגולי יותר מהצלחות בצעיות וכל זכיה בתחרות.

הו, כל צמא לשמחה לכו אל מקור עצמכם. שמחת בית השואבה האמיתית, כשתדרשו לשכנכם ותשחרו דעת גנזי־נפשכם. יאמר כל אחד: טוב לי שאני לי. שמח אני משום שאני לעצמי. נחת לי מפני שהנני אדם בעולם, ומפני שאני חוליה בשרשרת הדורות שהיו לפני ושיהיו אחרי. ליבי מלא שמחה, יען כי שמח אני. ליבי אומר שירת השמחה ואף שכלי אומר כי טוב גם אילמלא היתה אדמתו זרועה עצים ופרחים וקמות בשדות, אלא כולה טרשים. העולם טוב אפילו לא היה משופע במעינות, נהרות ונחלים ואפילו לא התנוסס לעינינו הים הגדול בהדרו. אילו הושלכנו לתוך מדבר שממה היינו גם כן שטופים אהבת עולם. על אחת כמה וכמה חביב ומקובל עלינו העולם הזה, שכולו יפה נוף; יבשת וים בו, הרים ועמקים, שמש וצל, ציפורים ועופות, חיות טובות ובהמות טהורות למיניהן. אפילו יחידי אני בעולם טוב לי, על אחת כמה וכמה שנפשות רבות הנבראות בצלמי מהלכות בו.

אכן, החי יתן אל ליבו מה טוב לחיות ומה שמח לשמוח. מה טוב להיות תושב בעולם הזה, שדורי דורות לפני עמלו לעשותו נאה ומתוקן לחיות בו, לדרוך על אדמתו ולהסתופף תחת שמיו המשומשים והמיורחים והמכוכבים. ומה רבה הפליאה שלא נמצאו במהלך הדורות מורים רבים לפקוח עינים על יפי העולם ועל מתק החיים, להנעים לנו את העולם ולאמץ אל ליבנו את החיים, ללמדנו חוכמת השמחה, בריצוי ובליבוב. תחת זה נמצאו חכמים ופייטנים למכביר, אשר עלו על האובניים לחבר פרקי אבלות, נוסחאות שונות למקוננים וסדרי לוויות המתים ואומנות הבכי וההספד. דומה, הכל טרחו ללמדנו קינות ולא זמירות, ליתן את עולם הצער בליבנו ולא את עולם השמחות, לספר על הצרות והיגונות, כדי להמאיס עלינו את החיים ואך מעטים שבמעטים עמלו לחפור את בארות השמחה. גדולה מזו, רבים מדאי עשו כפלשתים הקדמונים וסתמו את הבארות. חוקרים בכל הזמנים אינם אומרים די בידיעות הטבע של קודמיהם – בייבוש ביצות, בריפוי מחלות, במיזוג האקלים, בוויסות הגשמים והרוחות, כך אין די בידיעות האדם על קודמינו על כל חולייו הנפשיים. גם רוח עכורה היא ביצה ממארת־בנפש, שיש לחפש לה תרופות חדשות ברוח הזמנים החדשים. אף אקלים הנפש וגשמי הזעף שבה טעונים לימוד. גם העצבות והדכאון הם מחלה מידבקת הטעונה חיקור וסיקור. אולם לא קמו לחולאי הנפש מורים להועיל ומרפאים פועלי־צדק. רופאי אליל מרובים בכל הזמנים.

רבים חללי מחלות הלב. אבל כלום אין גם רבים חלליה של מחלת הנפש המתעטפת בעצבונה? רבים מתים ומומתים מדכאון, מיאוש, ממיעוט השמחה. העצבות היא מחלת שחפת בנשמה. הלקוי במרה שחורה הוא עלה נדף מעץ החיים. למרבה התמהון, העצבות נחשבת כקישוט ואת הדכאון עונדים כאבן חן. רבים רואים בעצבות סימן לעמקות. והרי אין זה נכון לגמרי. העגמומיות היא הירוקה על פני החלקה. השמחה גנוזה במעמקים. רבים שהשמחה שורה בליבם ממשיכים על עצבות מרה שחורה, כדי שלא ירד השער על מעלת חשיבותם.

האדם רואה לעיניים. לפיכך מדמה הוא בטעות, שהעצבות הוא יסודו של עולם. בודק הוא ומוצא, שימי סגריר מרובים מימות החמה ברוב הארצות והעננים מצויים כמעט בכל ימות השנה. אולם, העצבות אינה אלא המצאה אנושית. בטבע אין עצבות. האם הגשם הוא נוגה יותר מן השרב? האם בסתיו פוסקת שירת הציפורים והחורף אינו שיקוי חדווה? האם העננים בשלל צבעיהם אינם מרהיבים את העין ואינם מעליזים את הלב? אגלי־טל אינם דמעות, הוא הדין נטפי־גשם. אלו ואלו הם גבישי־חיים נושאי ברכה, רסיסי שמחה. הרוח אינה מיללת באפעים, כי אם שרה את הזמר שלה. השם בכאים אינו הולם את ערבי הנחל. לאוזן בוחנת אין יליל התנים אלא פרק שירה, משום שהם אינם מייללים כלל, אלא ששים ושמחים בחייהם והם מבטאים את שובע־רצונם בצלילים הנשמעים לאוזן האנושית הבלתי מיוזנת כנכאים.

אין האדם רואה אלא מהרהורי ליבו ואין הוא שומע אלא את הצלילים שהם בגדר קליטתו. כטוב ליבו הוא רואה בערמת השלכת קופת זהב, ונטפי הגשמים הדופקים על חלונו ערבים לאוזניו כמזמור שיר. אף סופות וזוועות לא ימסכו כל תוגה בליבו. ואם רוחו עכורה וצילו מר, הוא רואה הכל סר ונעכר. איש מצוק ומר־נפש מתהלך כאבל אף בשמחת חתן וכלה ומי שהשמחה במעונו רואה את הבריאה כולה כמעון מקדם לכלולות ולמשתאים עליזים. פנים שוחקות נשקפות לו מכל עבר כי שחקת נחת פרושה על נפשו, אותות השמיים לא יטילו עליו מגור, אף אם ירעמו רעמים מוסדי רוחו ישליו.

אין עצבות בטבע. דומה, דרך עוצב לא נודעה גם בבעלי החיים. אין להם פה לדבר אבל גם פה לשקר אין להם וטרם למדו להעמיד פנים ולא רוחם. אם לפי ארשת־פניהם נשפוט, אין הם מתעצבים אל ליבם בשום נסיבה. הם רעבים גם צמאים, יודעי מחסור ושכול, צוחקים וזועפים לעיתים, קיפוחים ופגיעות גורמים להם צער ודאבון־לב, אבל אין הם נתפסים לעצבות ולמרה שחורה. חרדה ללא סיבה ויגון על לא דבר אין בטבעם. סתם רוח נכאים היא סגולתו המיוחדת וסימן־היכרו של נזר הבריאה בלבדו.

כנגד העצבות על לא דבר, בואו ונחצוב ממטמונינו את באר חמדת החיים ובאר השמחה על לא דבר. שמורה לנו מיכרה הנחת בתוכנו ובמעמקי־רוחנו יש לנו שמורה של קורת הרוח. אין צורך לחפשה בנופים היפים, בערוגות הפרחים ובשדרות האילנות. בית המרקחת לחוליי־נפשנו אינו מתנוסס בחיק הטבע דווקא, אלא הוא נתון בחיק עצמנו. המחזר על העצים והאבנים, אפילו על אבני החן ועל כל שכיות החמדה, למצוא בהם מרגוע וריפאות לנפשו, משול לעני המחזר על הפתחים. אף הבריחה מעצמנו לחיק הטבע היא בחזרת פשיטת יד לנדבה. אין גואל לנו אם רוחנו לא תושיענו. אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. אף ברכת הטבע שורה עלינו רק אם עינינו אינן נשואות אליה שתחלצנו מכל צרה ומצוקה. האומר להשכיח בקרב ילדי הטבע את דכאונו משול למבקש להשיח ביין את רישו. הרי המרבה לשתות יין ועד לסבאה, מגדיל את רישו, כך הבא להסיח דעתו מעצמו, שוב אינו בר דעת ואינו עוד בבחינת עצמו. הוא עובר ובטל ואם אין אני לו מי לו פה ומה לו פה? מי כאן המנחם ומי המנוחם? מה מועיל שהוא שוכח את צערו לאחר ששכח את עצמו?

הסוגד לטבע הגלמי ללא הרוח המחיה את כל מראותיו, אף הוא עובד אלילים. אפילו עובד עצמו, חוטא בעבודה זרה. כל מפריד הינהו סוטה, בין מפריד העולם מעצמו בין עצמו מן העולם. רק היקום הנחזה והנחיה באיצטגנות האני הוא חטיבה שלימה, שהפרטיות והכוללות מתמזגות בה לבחינת אחד. ובכן חייב כל אחד, בין הוא הולך אל הטבע הגולמי, בין הוא הולך אל החברה האנושית, ואפילו הוא הולך אל זה שאין לו גוף ולא דמות הגוף, לכל מקום שהוא הולך חייב להביא גם את עצמו. לא מתוך שיכחת עצמו, כי אם מתוך זכירה נבוא בסודם של החיים והשמחה. כל תורה המטיפה את ברכת השיכחה היא תורת השקר. היא עושה את עצמה פלסתר, שאם טובה השיכחה, טוב לשכוח גם אותה.

אמנם, יש בנוף שאנן כוח השראה והשפעה ויש שצירופי מראות רומזים איזו בשורה ונוסכים שמחה בלב. אבל כנגד כל הארה מבחוץ דרושה הארה מקבילה מתוך התוך של הנפש. באין איתערותא דלתתא, אין התערותא דלעילא. אין לאדם אלא מה שהוא נותן לעצמו. כל כוחות החוץ אומרים לנו: ולקחתם לכם משלכם, הבא לטהר את ליבו מן הצער והעצבות אנו נסייע בידו. קול חתן וקול כלה הנשמעים בחוצות אינם מדליקים אף שביב שמחה בליבנו, אם אין קול חתן וקול כלה עולים אלינו מפנימיות הנפש. ברגע של הארה, כשלהקת שרים ונוגנים פורצת ועולה ממעמקי ליבנו ומלווה את נשמתנו בהילוכה לחופת היקום, מרגישים אנו בחוש, שהשמיים פרושים עלינו כחופה וכל באי העולם הם כלי־זמר. אולם אין הולכים אל הכלולות בלי הכשרת הנפש ובלי הכנות לחתונה.

בשביל להכין את עצמנו לחתונה השמיימית, בואו ונרד למטמונינו, לחפור משם את אוצר השמחה. הכי לא מבשרת כל פעימת לב קול הדוד הדופק לנו, הוא קול השמחה?

כשנצנצה לראשונה המחשבה במוחו של אדם הוא נבהל ונחרד: קול מדבר אליו והוא אינו יודע, מהיכן הוא בא. אמנם, קול דממה דקה, אך הוא קול. ומי הוא המדבר אליו? מי זה חדר לתוכו ונושא אליו את דברו? אין זה כי אם פי הנעלם מדבר אליו, בו או בתוכו, אבל הוא שומע אותו. הנעלם מצווה עליו דבר־מה או בא אליו בטענה, אולי מזהיר מפני איזו סכנה, אפשר שהוא רוצה לקחת אותו אליו ולהעלימו מפני עצמו. נבוך היה ולא ידע את נפשו. הלא כך מסופר על אדם הראשון בספר הספרים: “וישמע את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים בתוך עץ הגן”. לידתה של המחשבה כרוכה בפחדים ובחרדות. אין היא דיבור, אבל אין היא גם שתיקה. ובכן, מה היא ומה טיבה? היה האדם תוהה ובוהה עד שנסתייע בה במחשבה גופה להגדיר את מהותה ולכנותה בשם. יצא ואמר, שהיא קול דממה דקה. היא קול הנעלם.

רעיון זה, שהמחשבה אין מקורה באדם אלא מחוצה לו, יהא מלפף את האדם דורי־דורות. כשם שהוא רואה מחזות שדי, כך הוא שומע קולות האל. הכל הם נושאי דברו של האל. השמיים מספרים כבוד האל; קולות יתנו מים רבים אדירים; ירעם הים ומלואו; ירננו עצי היער; קול ה' על המים, קול ה' בכוח, קול ה' חוצב להבות אש; קול ה' יחולל אילות, קול ה' שובר ארזים; קול ה' נשמע אף מן הדומם. אבן מקיר תזעק. ואיכה לא יקשיב האדם את קול ה' מן הרעיון העולה במחשבתו? אפילו יום ליום יביע אומר. באין אומר ודברים בלי נשמע קולם בכל הארץ יצא קולו, כל שכן מעמקי לבו של האדם. ואם רבות מחשבות בלב איש, הרי בוודאי מאת ה' היתה זאת.

עד כאן בתקופת ראשיתו של האדם שהמחשבה היתה בעיניו כולה פליאה וחידוש והלם. קול בו ולא משלו. כיוון שנתרווחה עליו דעתו והמחשבה נעשתה לו דבר יומיומי, עדיין חש יראת הרוממות בפני הרעיונות הגורליים, שיש בהם מן ההכרעה והמחייבים כוח החלטה. כשאברהם נתבע למפנה הרה־גורל בחייו והוא שוקל בדעתו אם לעזוב את ארץ־מולדתו, הוא שומע קול מליבו כדבר אלהים “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”. כל מקום שהוא נתבע לעקירת־שורשים אין המחשבה השכיחה מספיקה. דרושה לו השראה עליונה. מאלהים מצעדי־גבר כוננו. הוא הדין כשאברהם נפרד מלוט, הוא שוב זקוק לקול מבשר האומר לו: “שא נא עיניך וראה… מן המקום אשר אתה עומד שם צפונה ונגבה וקדמה וימה”.

קדמה לכל עקירה הבטחה עליונה. אפילו כשהמחשבה נעשית לו שיגרה, הוא לומד להבדיל בין הרהורי־לב ומערכי־רוח שכיחים שהם בגדר חולין למחשבות שחותם של רוח הקודש בן. רבות מחשבות בלב איש ורק אחת מהן שהיא עצת ה' היא תקום.

עד כאן בדברים שהם צורך אישי, שאין להטריח את העליונים אלא במקרים יוצאים מן הכלל. כיוון שהאדם יוצא מפרטיותו והוא נעשה נציגו של השבט או העם, הוא יוצא גם מתחת רשותן של הנסיבות הזמניות. ממילא כל רגע הוא אצלו גורלי, כל שעה היא שעת מיפנה וכל מעשה שלו הוא החלטי. שוב אין הוא לעצמו, אלא הכלל שהוא בא־כוחו. שוב אין לו מחשבות, אלא חזיונות ואין לו כלל דיבור משלו, אלא הדיבור בא אליו. יעקב החולם ורואה מראות שומע תמיד קולות. אלהים מדבר אליו ומתוכו. הוא עוד נאבק עם המלאך היושב בחובו ואומר לו שלחני. הוא שרה עם אלהים לפי שהוא מבקש להיאחז גם במציאות הקטנה הממשית ומעביר את הפכים הקטנים לצד השני של מעבר יבוק. אולם אף על פי שיצא מעוטר בנצחון כדבר המלאך יצא מכל מקום צולע. עדיין יעקב צולע ומרחף בין שני סוגי מציאות: הנגלית והנסתרת. מיעקב ואילך פוסקים חיי המסתורין ומתחילים החיים השבטיים. חוגגת הממשות בשמעון ולוי. אפילו יוסף החולם בונה מסכנות לפרעה. אולם קול הנעלם לא נדם. הוא מדבר מתוך גרונם של הנביאים והחוזים ומילתו על לשונם. משה שוב שומע את קול אלהים מדבר אליו מתוך הסנה. אף הוא, תחילה האל ניגלה אליו מתוך המראה בסנה הבוער באש ולאחר כך בא אליו הדיבור. על יד משה חללה של היהדות מתמלא קולות וברקים. “ויהי קול השופר הולך וחזק משה ידבר ואלהים יעננו בקול”. “לא קם עוד בישראל נביא כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים”. שכן כל הנביאים נסתכלו באספקלריה שאינה מאירה ומשה נסתכל באספקלריה בהירה. וכשם שמשה ראה בהירות כך הוא שומע בבהירות. לקולות נתווספו גם ברקים. משה לא שמע רק קול דממה דקה והיא קול ענות חלושה, אלא קול ענות חזקה. מחשבותיו של משה לא היו חלושות, היינו, אנושיות שכיחות, אלא חזקות, על־אנושיות. מכאן מסתברים לנו דבריו של משה לאחר שירד מן ההר ושני לוחות העדות בידו ויהושע הודיע לו את דבר העגל: “ויאמר לו קול מלחמה במחנה” השיב לו מיד משה, אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, “קול ענות אנכי שומע”. דהיינו, לא קולות וברקים ואף לא קול דממה דקה כי אם “קול ענות אנכי שומע”, סתם דברים בטלים, שאין בהם אף ניצוץ של מחשבה רוחנית.

משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו. גדול מדאי היה האור שזרח על משה “וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו”. הוא משה אשר לא קם כמותו ואחריו לא יקום. עם הסתלקותו נסתתם מקור הנבואה. דורות רבים לאחריו יראו לגשת אל הנבואה, כשם שבני ישראל יראו מלגשת אליו. הפסקה אריכתא של הסתלקות הנבואה עד שבא שמואל ופתח שוב את מעיינה מתוך אימה ופחד. גם על עלי הזקן מורו ורבו היתה אימתה עליו. כעין סמל לדבר: גם המראות נעלמו מעיני עלי, שכן “עיניו החלו כהות לא יוכל לראות”. לפיכך לא נתן אימון בקול שדיבר אל שמואל. מי אתה שמואל? סח לו בוודאי עלי הזקן וקטן־אמנה. הגם אתה, הנער, מתייסר להיות חוזה מחזה שדי כמשה? כך שאלו דרך לעג גם את שאול: הגם שאול בנביאים? מאחרי משה ואילך היו מגלגלים לעג על כל מי שנטל לעצמו כתר הנביא. לכן החזון בימים ההם לא היה נפרץ, כפי שמקדים הכתוב לפרשת שמואל: “ודבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ”. שמואל מפעם לפעם רץ אל עלי נפעם ונרגש מן הקול הדובר בו ואליו. מוכן ומזומן הוא לאמר: הנני. אך הזקן המפוכח והזהיר מייעץ לו כל פעם: “לך שכב”. הוא הורה לו על יישוב הדעת. הנבואה היא התפרצות־לבה, שככל שהיא מתלקחת בחוזקה כך שקיעתה אתנחתא ממושכת. יש זיקוקין בודדים ומחולשים כגון נתן הנביא, שהוא פורץ בחוזקה כן הוא ממהר להסתתם ולאורך ימים. משמואל ועד אליהו אתנחתא ממושכת. יש זיקוקין בודדים ומחושלים כגון נתן הנביא, שהוא יותר מטיף ומוכיח מנביא וחוזה. אליהו שוב חופר באר הנביא שנסתתמה. הוא בא בקולות וברקים, באש ובגשם, להוכיח כי ה' עימו. ואילו על נביאי הבעל נאמר “אין קול ואין עונה”. אולם רק פעם אחת, כשביקש לקדש את השם, הטריח את הכוחות העליונים. מכאן ואילך הוא מצטנע והולך. הכתוב מעיד: “ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים… לא ברוח ה‘… לא ברעש ה’… ולא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה”.

מאליהו ואילך הנבואה שבה למקור הבראשית שלה, לקול הדממה הדקה. קול ענות חזקה בו דיבר האל לבחירו משה היה חזיון חד־פעמי. אחריו לא קם כמוהו במסורת היהודית. מעכשיו הנביאים מתנבאים, אמנם, בסגנונות שונים, אבל כולם אומרים דבר אחד. ישעיהו רואה בחזונו את אדני יושב על כסא רם ונישא ושומע קולות השרפים הקוראים זה אל זה קדוש קדוש קדוש. לאחר כך הוא שומע את קול אדני מדבר אליו ומתוכו. ישעיהו פתח שוב באר הנבואה. מלאחריו ואילך הענין נעשה כדבר מובן מאליו. ירמיהו אומר, בלי כל הכנות של מראות “ויהי דבר ה' אלי”. מפעם לפעם מזכיר במפורש את מקור הנבואה “והיה בליבי כאש בוערת עצור בעצמותי”. יחזקאל קורא אותה בשם “יד ה'” אשר היתה עליו או רוח אשר תבוא בו. ואילו יתר הנביאים מספרים בלי אמשלות ובלי כל סמוכין של חזיונות “כה אמר ה'” או “כה הראני אדני”. וביתר ענווה והצנעה כפי דברו של חבקוק “המשא אשר חזה חבקוק הנביא”.

כללו של דבר, הנבואה באה למלט משא מעל הלב, היא שליחות הקול הפנימי, קול דממה דקה של מחשבות לב אנוש. הנבואה היא משא. שמה הסופי מעיד על תחילתה. אנו קוראים את להבות מליצותיה, בהן מעולפים ספירי־רגשות של אנוש המשתאה ומשתומם על קול אלהים הקורא אליו: אדם אייכה? והוא, נפעם משגב החזיון, נחבא לו בתוך עצי הגן.

הרבה סחי וחלאה יש בעולם; נקודות החן מעטות הן. חושך הבערות יכסה ארץ במרבית העיתים, אך כשרף הנוטף מעצי הקטף כן ניגרים אט־אט שביבי חוכמה מעץ הדעת להאיר לעולם ומלואו. אף על פי כן נאמר: אשרינו, מה טוב חלקנו. חן המעט הזוהר והטוהר ממתיק עלינו את מרירותם של גושי הכיעור והמיאוס.

הכי לא תיקר בעינינו החלקה האוצרת בחובה עפרות־זהב, אם כי רבים בה לאין ערוך הרגבים השחורים על רסיסי הזהב? אכן, הסיג הוא הרב והמעט הוא הצרוף. אף הגחליליות הנוצצות מעבי היער מעטות הכמות, אך יש אשר בלכתנו ביער לא נפן אל האילנות הגבוהים והנישאים ועל מוצא הגחלילית נשיש כעל שלל רב, אף אומרים אנו שהיער כולו מתנוצץ. אם גם נדירות יאיר אלינו הברק אנו יודעים, כי בעולם יש ברקים, והדעת הזאת היא לשמחה לנו. ככה אנו אומרים “העולם הוא זהב”, על שום שיש בו רסיסי זהב. אנו חיים בעולם נוצץ. שערי האשפה מזדקרים לעיניים, ויש שאנו חובקים אשפתות, אך אנו מכוונים את עצמנו כלפי שער הכבוד ועינינו לו. גם כשאנו חוצים עד צוואר בבוץ, הננו נרתעים וסולדים ממנו, לבל יבואנו עד הנפש. הריחות הרעים חודרים על כרחנו לתוך נחירינו, אולם ריח הבשמים הטובים הוא ראש תשוקותינו. את הרע הננו דוחים מעל פנינו בשאט, אך הטוב הוא יקר־כיסופינו. כיוון שנגעה כף רגלינו בשטיח הפילוסין, מיד הרגשת נועם אופפת אותנו ומתפשטת בכל אברינו, אין עורק בנו שאינו אץ לקראתה, ליהנות מטובה וחסדה ולהתחמם לאורה. זה כוחם של הטוב והיפה, שאפילו המעט בהם שקול כרב ואף מה שנשתייר מהם בזכרון בלבד כמוהו כיש בעין. חוט אחד של חן, המתוח על פני חלקה טוב הוא גם כן טוב. ולא כן הרע, הצועד ברגל גאווה, שאדיר חפצו להרעיש ולהפתיע ולהכריז על עצמו. אם אינו תופס שטחים נרחבים ואינו בהתבלטות, אינו ולא כלום. האמת חיה וקיימת גם אם היא בבחינת ניצוץ, אבל השווא אינו בא על סיפוקו ועל מימושו עד שהוא נקשר לעבותות. כיוצא בכך אומרים צרות־צרורות, ים של צער, תהום של יסורים, אבל אין מפסגים שמחה כדי גובהו של הר ואין שטים בים של נחת. האשפה מצטברת לתלי־תלים, מתנפחת לגובה ולרוחב. היא זקוקה לנפח, ככל זולל. היקר די לו בנופך.

אין השארת הנפש לכיעור ולמנוון. שם רשעים ירקב. אולם הצדקה תעמוד לעד ודור לדור ישבח את המעשה הטוב, אף הוד האגדה ישית עליו חן־נוספות, כאילו הזמן גופו מפרה ומרבה אותו לגדל פירות ופרי־פירות. נרגן מפריד אלוף. כל רשע ישכון לבדד. אך חסידים וענווים יאה להם החבורה. הטוב הוא דבק טוב, והרע מנתק קשרים. איש רע אף בקרב נפשו הנהו מפוזר ומפורד. הטובים והישרים מתלכדים לקהל חסידים, לעדת צדיקים, לפמליה של גיבורים, לסוד חכמים ונבונים. אנו אומרים בנשימה אחת אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, ישעיהו וירמיהו, הרמב“ם והר”ן, אבל כל זיווג של שני רשעים צורם את האוזן. הצוררים צוררים גם זה לזה ואין זה יכול לעמוד במחיצתו של זה. דומה, בתולדות עמנו יש רק צמד אחד שכורכים אותם יחד, והם דתן ואבירם. הרעים הם חבר מרעים ולא חברה אנושית.

יש שם ושארית לכל בני האור שהיו בעולם מאז ומקדם. אנו זוכרים לטובה את אבותינו הצדיקים ואת אמהותינו הצדקניות, את כל האנשים היפים אפילו לא היו ולא נבראו אלא בדמיון האמן. חיות לפנינו יעל ודבורה דז’וקונדה והילינה מטרויה אשר בחן אשר הוצק בפניה קסמה גם את לב הזקנים, שולמית משיר השירים ויהודית יפת התואר והטוהר; תמר של מאפו, נזירות הצחצחות של רודנבך ויעלות החן הברות כלבנה וכמוה מזהירות בנהירא עילאה של מסתורין, אותן הרה והגה הדמיון היוצר של רודנבך, כל הצורות הנאות שהאצילו מהודן ומחינן על הכל ועשו את החיים העולם זה כדאיים לבני דורן וגם לדורות רבים לאחריהן. היופי אפילו לא היה, כאילו היה, ואילו הכיעור – אפילו מנקר את עינינו, הריהו כאילו איננו. הוא בטל ומבוטל מעיקרו. הוא בדיה וסיוט. אין בו רוח חיים. רק הטוב והיפה חיים והם יש לאמיתו. ואם ניתן את דעתנו על כך, שהטובים והיפים אינם מתים, הרי אנו החיים כיום שרויים בחברה גדולה של בני טובים וזיוותנים מכל הדורות. אם כך, הבה ונהיה מפויסים ומנוחמים.

אין גלמוד גמור ואין מוזנח מכל. אלהים יבקש את הנרדף ויאסוף את העזוב ככתוב: אבי ואמי עזבוני וה' יאספני. אדם שהכל מקשיחים את רחמיהם אליו, יש ומתרחש לו הנס של אליהו, שהיה נרדף על ידי המלך והעם ולא היה לו עוזר וגואל ואלהים שלח את העורבים לכלכלו. לא אחד מבעלי החיים הטהורים והרחמנים עמדו לפני אליהו לשמשו, כי אם דווקא העורב הלא טהור והנודע כאכזר. יש נסיבות, שבהן מגלגלין זכות לא על ידי זכאי כי אם על ידי חייב דווקא.

יש שהאדם שרוי במצוקה גדולה ונוראה והוא מגיע ממש לבחינת כלו כל הקצין, לא זו שאינו יכול לחלץ את עצמו מן הצרה מפאת אזל־ידו ואפס־כוחו, הוא כבר נידרדר עד אפס־חשק לצאת מן המיצר. חדל־רצון המגיע לידי אפס כל חמדה. אבל הנה הכיר במזדמן בריה אנושית עלובה וירודה ממנו, שרחמיו נכמרו עליה ועם התעוררות הרחמים מתעוררת בו גם היכולת לעזור. כיוון שבצבץ בו כוח לעזור לזולת, הוא נמצא עוזר גם לעצמו. אף דבר זה אנו למדים מפרשת אליהו. הוא שהיה בימי נדודיו המרובים, בעת בריחתו מרודפיו והסתתרותו בנחל כרית, מדוכדך ומיוגע עד ללא כל יכולת לנקוף אצבע לרווחתו של עצמו, כיוון שבא, ובעצם לא בא אלא נשלח, על ידי אלהים לצרפת אשר לצידון וראה בפתח העיר אשה אלמנה מקוששת עצים וביקש ממנה פרוסת לחם להשקיט את רעבונו והיא אמרה לו שבביתה אין כלום, ולא עוד אלא שבן לה ואף הוא כמוה צפוי למות מרעב, מיד לבש אליהו עוז ותעצומות לעשות למען האשה ובנה מה שנבצר ממנו לעשות למען עצמו. הוא הטריח את הנס והתפלל לאלהים כי כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר.

במקום שאתה מוצא רגש הרחמים פועל להציל ולגונן, שם מתרחש נס. עצם מציאותו של רגש הרחמים המקרב נפש לנפש הוא נס. העולם האנושי עומד על הרחמנות. אילולא סגולת ההשתתפות בצער הזולת הטבועה בליבנו, לא היתה שום חברה, אפילו של בעלי חיים, יכולה להתקיים.

אולם דומה שמלבד הרחמים שבלב קיים גם כוח חומל ומרחם עליון, המרחף מעל לעולם ומלואו ושומר על גחלת החיים. יש מזל של רחמים או שר הרחמים, כדוגמת שר האש ושר המים. אין שר הרחמים נחלץ למעשהו, אלא לאחר שנתחוור לו שאין עוזר ומושיע, שכלו כל הקיצין. אין הוא, מלאך הרחמים, רוצה להסיג גבולו של שר התקווה. כל זמן שאדם מצפה לישועה, מקווה לה ומאמין בה, הוא עומד מרחוק לו. אין הוא מופיע אלא לאחר יאוש האחרון. אנו שומעים זאת גם מן התפילה “מכניסי רחמים” שבסליחות ליום ראשון, בה מבקשים ממכניסי רחמים שיכניסו רחמינו לפני בעלי הרחמים. תפילה זו חלה על שעת חירום זו, שבה האדם גופו קצר־אונים לעורר רחמים על עצמו מאחר שכבר התיאש מהם. אותה שעה ההשגחה העליונה משטה בו, על שאפילו דעת הרחמים נכרתה ממחשבתו, והיא שולחת אליו את אות הרחמים בידי האכזריות שבבריותיה. דבר זה עלה גם בדמיונם או בניחושם של כמה מבעלי האגדות. הרי, למשל רומולוס שהיניקה אותו הזאבה והוא שבנה את העיר רומא. יוסף שנמכר על ידי אחיו לא נפגע על ידי נחשים ועקרבים שהיו בבור. כיוצא בכך דניאל. ברצות ההשגחה בהצלת האיש, אף הטורפים שבחיות משלימים איתו, ולא עוד אלא שנעשים שליחים להצלתו. דוד המלך ראשית מעשהו היה במערכה עם האריה והוא ברח לאחרונה מפני אבשלום בנו.

כיוון שרגש הרחמנות הוא מעוזנו ואין לנו קיום בלעדיה, חייבים אנו לנצור אותו מכל משמר, לבל יבולע לו. משול הוא לשלהביה קטנה המהבהבת, שכל רוח שאינה מצויה ואפילו מצויה עלולה לכבותו, או לפלג זך וצר, ששרב עלולה לייבשו. תדע לך, שכל פעם שחימה של חרון־אף מתלקחת בעולם ומלחמה או מגפה משתוללת בעולם ונופלים חללים למכביר, מיד מסתתמים מעיינות הרחמים. ניצוץ הרחמנות דועך, ואם פלג הוא, הריהו מתייבש. שר הרחמים הוא צנוע וביישן. אין הוא יכול לתפוס מרובה, כל כמות גדולה של נצרכים מביאה אותו במבוכה. אף אין הוא מסוגל להיות שרוי בכפיפה אחת עם שר הנצחונות. הוא פורש ונחבא לו בכל פעם שהיצרים מתרתחים וקטטות פורצות, ואפילו בשל דברים של מה בכך. בשל קמצא ובר קמצא ועל שקא דריספק חרבה ביתר; על פילגש בגבעה ובשל שיבולת נכרת שבט מישראל. בשל קנאה קטנה בין קין והבל על הכורת על מחציתו של המין האנושי. בשל פלוגתא בגלל קוצו של יוד בשולחן ערוך הדתי או החברתי והמדיני, קם נחשול גדול של אכזריות בעולם והלבבות מקשיחים ונס הרחמנות אינו מתנוסס עוד.

קיום העולם האנושי לעולם תלוי בנס.

ניסים ונפלאות מתרחשים לנו כל שעה ורגע: כל כך הרבה שונאים ועוינים אורבים לנו על כל צעד ושעל להשמידנו, ואנחנו בכל זאת חיים וקיימים. האין כל קיומנו פלא־נס? אכן, פלא הוא ויהי לפלא, שקטון־אדם ניצל, למצער לתקופת חיים קצרה, מכל המזיקים הקמים עליו לכלותו. לא רק יצורים אשר גובה להם, גרמי־גיוום כבדים ושריריהם ברזל, מתנכלים לנו להמיתנו, כי אם גם כל רמש קטן מתנכל לנו להמיתנו. הצרעה והזבוב והחיידק נושאים בחובם את גזר־מותנו. לא זו אף זו, אף היצורים הטובים, הזנים ומפרנסים אותנו, תורמים פעמים רבות לנו הרס ואבדון. הדבורה אשר תעניק לנו מדבשה, תשלח בנו את עוקצה; פטריה קטנה זו, אשר טעמה ערב לחיכנו, אוצרת בחובה, לעיתים, רעל הממית. הבשר אשר יבוא אל פינו יהיה בבשרנו לרקב. כל פרי־הילולים עשוי להמיט עלינו מחלות שונות ומשונות. אף לחם תם וישר זה, שאנו אוכלים, עלול להביא מארה אל קרבנו. כל הממתקים והמעדנים יש שהם לנו לרזון ולא לשובע. אוויר זה שאנו נושמים ומים אלו שאנו שותים, יש שהם שליחיו של מלאך המוות. רוח קטב מרירי בכל רוח הנושבת. השרב צורבנו, החמה מכה על ראשינו והצל מחלחל צינה לתוכנו.

אין מפלט מאיתני הטבע, המכתירים אותנו כרשעים המכתירים את הצדיק. וקשה לנו מחמת זוחלי עפר ומזעם הטורפים שבחיות, קנאת איש ברעהו ושנאה המחלחלת בלבבות. שונאים אותנו הרחוקים הזרים וכפליים גדולה שנאת מיודעינו וקרובינו. כל הקרוב יותר אלינו צופה יותר למכשלתנו. אויבי־איש – אנשי־ביתו. אכזרית מכל אהבה עזה כמוות שנתגלגלה לקנאה קשה כשאול. סברה היא, שאין כחמת השיטנה שהאלים צרי העין רוחשים לאלה שזכו למתנת־אושרם. קללת האלים ניתכה לראש לכל על ראשי בחיריהם. כל פעם שחי וקיים אדם אחד מאושר בעולם, נודדת שנתם של שוכני השחקים והעולם חשך בעדם, לא ינוחו ולא ישקוטו עד אשר ישסו בו את ילדי השטן, כלאיוב בשעתו, והוא עצמו יקלל את יום היולדו. לא די שבני אדם איש את רעהו חיים יבלעו אם אין דבר עומד לשטן לו, קנאת האלים מרעילה את בארות־החיים.

וראה פלא, בני אדם בכל זאת חיים וקיימים, ולא עוד אלא שיש מהם הרואים לעיתים חיים בנעימים. האם אין זה פלא? אכן, כל שעת־חיים היא פלא־נס, ועל כן אנחנו חייבים להודות ולהלל תמיד לנותן החיים ולהודות לו כי טוב, כי לעולם חסדו. תעיין בדבר קורא הטורים האלה ותבין, כי בדין אומרים אנו, שהקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו בחסד.

מה נחמד ונעים מן האשה, מה מתוק מן הזמר, מה ערב מן היין ומה מעניג מן האושר? אך האם אין יש, שאף בדברים ההם צפון גזר־מותנו? הם מגש־הכסף עליו מקריבים לנו את שכולנו. כל נושאי־אושרנו הם דוורי מותנו. אך יותר מכל מגדל כל איש בלבבו את מלאך מותו.

זה הכלל, כל שהוא בחזקת מלאך הוא גם בגדר שרף לשלוח אש בעצמותינו, וכל שתפקידו לשמש כרוב הסוכך עלינו, שומה עליו לשלשל לתוכנו עקיצת נחש. המיטב שבאדם, מוסר כליותיו, והוא מכה ללא חמלה, מוחץ לאין מרפא. כל שן חולה בפה היא שונאה לאדם בנפש ורודפת אותו עד חורמה. עינו של אדם צרה באושרו המעט של עצמו. אין האדם מת אלא מתוך צרות עין בעצמו. לכן השובק חיים, עיניו נעצמות קודם כל.

ואף על פי שמדי יום ביומו, לעת לילה, עינינו מתעצמות והולכות לשינה מתוך כוסף לה על שום שהיא מוות בזעיר אנפין, הננו בכל זאת כל בוקר מתחזקים שוב ושוב להכניס את ראשנו ורובנו לתוך הכתונת הצרה והמעיקה, כתונת המשוגעים של החיים – ובכן האין זה פלא נס? אכן, פלא הוא ויהי לפלא, נס הוא להתנוסס. אף על פי שאין שונא ומזיק לאדם מאשר הוא לנפשו. הוא מברך ומהלל לקונו בכל יום ויום על שהוא מחזיר נשמות לפגרים מתים, על שהוא מעביר שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו ועל שהוא נותן ליעף כוח. וגדולה ברכה אחרונה זו מכל יתר האחרות, כי באמנה דרוש כוח רב לעייפי חיים להתגבר בכל יום ויום כארי ולהתעורר משנתו ולעטוף את הגוף בבגדי עבודה שלו – אין החיים אלא עבודה, אף עבודת פרך – ולקבל עליו שוב ושוב עול כל המעשים הרבים, שאין אנו יודעים פישרם ואין להבין תכליתם.

החיים ללא תכלית הם־הם הפלא הגדול מכל פלא.

ונאמר גם אנחנו: ברוך אתה ה' מלך העולם, המכין כל יום ויום מצעדי גבר להתייגע ולמשוך בעול, אם כי ישועות בל נעשו בארץ וניסים אינם מתרחשים.

שפינוזה זכה למוניטין שלא הגיע להם כל אחר מהוגי הדעות שקמו לה לאנושות בזמן מן הזמנים. הוא מקובל ונערץ אף כחכם עתיק, שעלה והתרומם להור ההר של ההשגה האנושית, אף קדוש יאמרו לו. הוא נחשב שלם במעלות השכל ומישנתו שלימה וכל המתדבק בו ובמישנתו, הוא קונה לו שלימות הנפש ונעשה זך ומצוחצח. אבל מודה אני, לצערי ולבושתי, שהודאה כללית זו נראית מותמהה בעיני ואין שכלי יכול להולמה. נניח שהוא שלם ומישנתו שלימה, אין בה אפילו מיקרעת כל שהיא, אבל כלום אין השלימות פגם לעצמו?

שלימות אתה מוצא רק בכל שאין בו רוח חיים. שום חי אינו שלם. החי נושא את עצמו, לכן הוא נע ונד, עולה ויורד, עיתים מבהיק ועיתים שוקע, אף מתקרע או מתפרע. הטבע זרוע מעלות ומורדות, בורות ומהמורות, הרים ובקעות, שטחים בעלי גוונים שונים, שערים, גשרים ומעברים, העומדים בסתירה אלו לאלו. כל המעברים הם קרעים. אדם לא כל שכן שהוא עשוי קרעים ברוחו, כשם שגופו מלא נקבים־נקבים. יצרים רבים מתנצחים בקרבו ורשויות שונות בו. עיתים רוחו עולה למעלה ועיתים היא יורדת למטה למטה. פשיטא שאילו היה שלם יותר, היו חייו נוחים יותר, כשם שהמישור קל יותר להליכה. אבל כלום כל העולם הוא מישור? ומי אמר שהאדם נוצר לחיים נוחים דווקא? כל הסימנים מעידים על כך, שהיות אדם אין כלל מלאכה קלה ונוחה. נאמר שטוב לקנות שלימות עד כדי להיות מושלם גמור, היינו, להיות נוח, נוח לאחרים ונוח לעצמו, נוח לבריות ונוח למקום. זו היא באמת תכליתו בחיים, כפי דעת שלומי האמונה, אך האם זו היא גם דעתם של מביני מדע? יכול האדם לשעשע את עצמו בהכרה, שהוא מאמין שלם, מאמין בכל נפשו ומאודו, שאף ליבו שלם באמונתו. אבל כלום יכול האדם להתיימר גם כן שהוא יודע שלם, מאמין באמונה שלימה שהוא יודע? האם עצם צירוף המילים מאמין שהוא יודע אינן שני הפכים בנושא אחד?

יש ומתעורר היסוס בלב, אם באמונה היה חכם גדול זה חוקר לכל תכלית. הסברה נותנת שהוא היה חוקר בעל תכלית, שאדיר חפצו היה להביא את האדם אל התכלית הנירצה, שהם חיים נוחים שחופה של שלוות־השקט פרושה מעליהם. חיים נוחים הם חיים שאין בהם בושה וכלימה, אבל גם אין בהם סערת רגש, שאין בהם כעס ורוגז אבל אין בהם גם השתאות והשתוממות, לא התלהבות והתפעלות, לא עצבות וצער וגם לא שמחה וששון – שאף השמחה היא יציאה מן הכלים – לא כל חרדה, אף לא חרדת־גיל. ביקש שפינוזה למחות כל דמעה וממילא גם דמעות של שמחה. לאמיתו־של דבר, לשמחה מה זו עושה בעולם הנפשי של אדם, שהוא כולו ערוך ומתוקן כעולמו של הקדוש ברוך הוא למשפטיו ולחוקותיו, אין הוא נוקף את אצבעו ברצונו שלו, אלא אנוס הוא על ידי חוקים בל ימוטו מששת ימי בראשית. הכל צפוי מראש ואנו משולים לאותו גרגיר חול, שאינו זז ממקומו אלא בכורח התזוזה הכללית של כל המצויים בבריאה.

אכן, הוא בעל המישנה, שהשליטה על הכל את ההכרח, הוציא את כל המסקנות הנובעות ממנה והורה, שאין לצחוק ולא לבכות אלא להבין. מכיוון שההכרח לא יגונה, הוא גם לא יהולל. מי שאינו בצער אינו גם בשמחה. יכול שהחוקר הנעלה חקר ונאה־קיים. אבל, האם היו רבים האנשים בדורו ובדורות הבאים שנהגו בחיים על פי שפינוזה. הוא השפיע, הלכה למעשה, רק על מעטים, על מעטים מן המעטים, על מיעוט קטן שבקטנים. ונשאלת השאלה: מניין לו פירסומו המרובה? הוגה דעות זה, שהשפעתו היתה כל כך מצומצמת, מניין הרחב כזה של דיבור עליו? שום הוגה דעות אחר לא נודע כמוהו בקרב קהל ההדיוטות. האם אין מכך ראיה, שפרסומו הרב בא לו דווקא מצד הסכמתם המעטה של הבריות וההבנה הפחותה עוד מן ההסכמה, למושכלות שלו? עיתים האנשים נותנים את הדעת דווקא לדברים או לאישים שהם מתקבלים פחות על דעתם. התמהוניות מושכת. כלום מה יודעים בני האדם, למשל, על דיוגנס חוץ ממה, שלפי האגדה, מצאו אלכסנדר מונח בחבית והפליט מימרא זו, שהוא כל עיקרה אגדה שבאגדה: אילמלא אני אלכסנדר הייתי בוחר להיות דיוגנס. דרך כלל רבים תורמים מס שפתים בהלל ובשבח לחכם שאינו מחייב לשום דבר ויוצאים ידי חובה בהרמת על נס כל מי שהוא יוצא דופן.

בהשקפת־עולמו וגם בהרצאת־שיטתו של שפינוזה יש לוויית־טעם של נעימה מעשית. גם אלהים יוצא מתחת ידו בדמות מנהל־משק נבון ומסודר. אין הוא סערה ולא אש מתלקחת, לא מלך ולא אב, לא קנא ונוקם ולא חנון ורחום, לא גוזר ולא מבטל משפט. הוא עצמו בבחינת לא פועל, כי אם נפעל, כביכול, על ידי חוקיו פרי־רוחו. פשיטא שאין הוא יוצר אמן היושב על האובניים ומחדש תמיד מעשי בראשית. הוא דבר ויהי ולאחר שהעולם נברא הריהו יש וקיים, ושוב אין ברירה לפניו אלא להיות יש. נשתבשו הקדמונים שאמרו כי אלהים בונה עולמות ומחריבם. עולם בנוי, גם אלהים אינו יכול להחריבו. הוא, כביכול, אסיר עצמו או שבוי עולמו שלו. אנו לומדים מאלהים על יוצרו. מה הוא, יוצר החוק, כפוף לו, האדם לא כל שכן, ומה עולם הגדול כבר תם ונשלם אין בו פגימה, יותרת או מחסורת כל שהיא, לא כל שכן האדם הקטן, שטבעו וצביונו בו קיימים ועומדים. באיזה אופן משונה משתמע מכלל מישנתו של שפינוזה ההיפך מן המפורש בה, והוא, שאין כל סיכוי לאדם לשנות מן המטבע שלו, להשביח ולקשט את אופיו. הוא גמור מברייתו ואין אפשרות כלל להוסיף שלימות.

פשיטא ששפינוזה נקי הדעת היה, ששאיפתו לאמת. אבל, דא עקא, הוא לא רק חיפש אחרי האמת, כי אם גם מצא אותה. האמת נאה לה הדרישה ולא המציאה. גדולה מזו, דרך שמצאה הולמת בקווים ובנקודות, עשה בה שימוש גם בחקר נפשות חיות ויצרים תוססים. זו היתה קפיצה נועזת יותר מדאי לדמות נקודות וקווים לברואים חיים. אין זו מן המידה להקיש מצורות גיאומטריות על צורות נפשיות. עיגולים גיאומטריים שאין בהם דעת האושר, מכלל שלא נוצרו לו, והאדם יודע אושר, סימן שנוצר על מנת להיות מאושר או לפחות על מנת לחתור אל האושר או למצער להשתדל בהבנתו ובהשגתו, לייחל לו, להתפלש במכאוביו בשל היעדרו. אלהיו של שפינוזה של ברזל הוא, הנוהג את עולמו על פי חוקי ברזל דרקוניים, האם לא ראה שפינוזה גם בחזיונו אדם של ברזל?

הוא הטיף גם לאהבת האל. להיות קשור אליו בעבותות אהבה, אבל גם עבותות אלו של ברזל הן. יתכן שגם האושר שעלה לפניו בחזונו של ברזל הוא. אולם ליבנו הומה, מוחה ומצעק בנו: אלהי ברזל לא תעשה לך. מה דמות לאהבה זו שהאדם מרותק אליה בעבותות ברזל? אי אתה אוהב על כורחך ואי אתה יכול להיות מאושר על אפך ועל חמתך.

כן, הוא כולו חד וחלק, נוצץ ומבריק. אין בו לכאורה כל פרץ, משום שאין בו צווחה. לכאורה הוא כולו שכל, אולם מן החרכים של השכל הזה מציץ האי־שכל, ויהא שזהו טירוף אלהי, השגעון הקדוש, אבל בכל זאת טירוף. כלום מהו שגעון? הוא שכל בתוספת קורטוב־מה אי־שכלי. צריך רק להניח נקודה אי־שכלית ולאחר כך אפשר לבנות עליה גורד־שחקים, שכל הקומות שלו מתאימות למציאות. מהנחה מוטעית אחת נובעות גם כן מסקנות הנכונות ביותר. די לומר, למשל, שאלהים שלח את בנו עלי אדמות, כדי לכפר ברציחתו על איזה חטא קדמון. מכאן ואילך אפשר להעמיד על הנחה הבלותית זו בנין רם ונישא, כולו על טהרת ההגיון, המסוגל לפרנס דורי דורות של מוחות חריפים שבחריפים. רק באגדה מרגישה בת המלך בגרעין של חיטה המונח תחת כסתות למכביר. במציאות אמונה ודעות נעשות מוצקות ומתוודאות לבריות דווקא בהתאם לגודל גרעין הטעות המוטל בתשתית שלהן.

הבריות בכל הדורות מודיעים גדולה יתירה ונותנים כבוד ויקר לטעות המפרה. אמת הנותנת חיים אינה חביבה ומקובלת ביותר, אבל טעות הנותנת חיים, עוז והדר לה. אולי לפי שהבריות חשות בלי דעת, שבמקום שיש טעות ביסוד שם פירצה למלכות החירות. אמת מטילה פחד משום שהיא תבענית, גוררת שעבוד. עול מלכות אלהים מחייב הכנעה, רצינות ודביקות. מה שאין כן מעול מלכות בן־אלהים נודף ריח של מהתלה. ודווקא משום כך נוח יותר לסור למשמעתה, מתוך הרגשה שהיא בת־חלוף ואין מלכותה מלכות עולמים. אפשר להיות דבוק באמת הזמנית לעידן ועידנים ותמיד רק לפי שעה. מה שאין כן ברית עם אלהים החי לעולם, היא דבר שברצינות, ואין רוב הבריות מסוגלים לעמוד בה.

ההבלותה, המשמשת שאור באמונות בבחינת אני מאמין משום שהוא מופרך מצד השכל והמחבבת על הבריות גם רוב דעות, היא שעמדה גם למישנתו של שפינוזה שתתייקר על המוחות, ועוד יותר על הלבבות, ושתמצא לה פמליה של חסידים נלהבים ואף מפיצים קרי הגיון. היה בהינף המחשבתי העצום הזה, לעשות בנשימה אחת ועל אבן־בוחן אחת, חשבון־עולמו של הקדוש ברוך הוא כאחד עם חשבון עולמו של האדם, משום העזה כלפי מעלה והשחדה לאדם. הצורה כביכול נכנסה לתוך המסתורין של היוצר והתיימרה לגלות את צפונותיה ואף לשרטט את תוארו ומידותיו, לצור את צורתו – כלום יש לך מפעל נועז מזה והרפתקה רוחנית גדולה מזו? בדין היה שהעולם יוציא אותו לנידוי ושישקהו רעל כדרך שנהג באישיות שכלתנית כמוהו ודימונית לאין שיעור ממנו. אולם שיחק המזל והעולם נהג כבוד בתמהוני הלזה.

אולי דווקא היותו מזרע העם השנוא הצילו מגורלו של סוקרטס. על שום שעם־עולם, השנוא על כל גויי העולם, נזדרז ונידה את בנו, שביקש להקדיח את כל תבשיליה של היהדות, עמדו הם, קצת לתיאבון והרבה להכעיס, וקשרו לו עיטורי החכם אשר לא קם כמוהו. בוודאי קסם לו לעולם הגויי גם מעשה זה, שהוא במפנים יצא למוטט את עמודי היהדות והוא עשה את מלאת ההרס שלו בזהירות ובתבונה. לא התכחש למקור־מחצבתו, אלא התנכר לו. מומר לא נעשה אבל היה בן־ממר קר וצונן. לא היה בו אפילו ניצוץ מישעיהו וירמיהו. הוא לא קונן ולא קילל, לא שנא משום שלא אהב. הוא היה בדיוק היהודי המתנכר למופת, שממנו אפשר היה לגבות עדות על גחלת ישראל שדעכה ועל סוכת דוד הנופלת. הוא דיבר על ישראל הקדום ואף על יהדות־זמנו, כעל מימצאים מאובנים מתקופה גיאולוגית רחוקה. לא היה כינור ולא תנים, לא לאלהי ישראל ולא לעם ישראל.

נסיבות רבות ושונות חוברו יחד לעשות בן־מרי יהודי זה ילד השעשועים של חכמי הגויים. הגויים זקוקים בכל זמן ליהודי אחד מחובב, כדי שיוכלו לשנוא בזכותו את כל יתר היהודים. במידה מסויימת, עשה להם אותו שירות, שזממו להטילו על אותו איש בשעתו, היינו לשמש קברנו של ישראל. לכאורה, כפי דעתם ואמונתם, כבר נעשתה המלאכה הזאת על ידי אותו איש, אבל דרוש היה להם יהודי נוסף. כיוון שהראשון שימש קברן לעם ולמקדשו והשני צריך היה לשים את המסמר בארון.

כל הגויים נוסדו עלי יחד – קונן בעל התהילות. אבל הוא גם שר: עוצו עצה והיא תופר, דברו דבר ולא יקום. לא על ידי בן־אלהים ולא על ידי הצייר והפרשן של אלהים, לא נעקרה האמת. אינו מסוגל לבוא עד חקר אלוה. אי אפשר להסביר בשכל את הלמעלה מן השכל. לא יבוא ילוד־אשה בסוד אלוה. אפילו ההבלותה הגדולה, המונחת ביסוד שיטתו, לא תגן עליה לעת חשבון צדק ואמת.

מופתיו החותכים של שפינוזה אף הם אינם אלא סגולות של קוסם או קמיעות של מנחש. אין בין ידעוני לבין אדם שיצא עליו הקול שהוא יודע דעת עליון, ולא כלום. אלהים הוא אמת ואמת חזקה מברזל. את אלהים ועולמו אין להסביר בשכל, אבל פחות מכך אפשר להסבירם באי־שכל. השכל הוא האשרה היחידה הנותנת לנו מטעם בוראינו זכות הכניסה להיכל החקירה וכל קורטוב אי־שכל שולל ממנו את זכות הכניסה לפרדסו. השכל מצווה עלינו צניעות וענווה בהשגת דרכי הבורא. אך זה האיש שפינוזה סח בעניני בריאה ואצילות, כאילו הוא מספר בדברים הנעשים בכרם בית אבא שלו. הייפלא שיצא שם כאחד מעירין קדישין וכמעט שנעשה איקונין.

לכשנבדוק נמצא חבוי תחת האיצטלה של חוקר זה מין סיני המעלה עשן, ורק כפשע בינו ובין מייסד הכנסיה. הוא כולו ודאי. אין אצלו אף נשובת קלה של ספק. מי שלא בא בסוד הספק אף לודאי שלו אין חזקת מהימנות. לא לחינם יצא לו שם של שליט המוחות. דבר השלטון בפיו. הדורות האחרונים כבר למדונו לקח, שכל שלטון סורו רע, אף שלטון השכל במשמע. גדול ביותר היזקו של השכל, כשהוא מתימר להיות לא רק מאיר נתיב אלא גם פודה ומציל. שפינוזה מושיט לנו בקנה כל כך הרבה דברים טובים וחיים טובים, שלווה נפשית ואהבת האל. האהבה לבדה בכוחה לשרוף את העולם, קל וחומר כשמתלווים לה חיים טובים ושלווה נפשית וממעל להם כחופה פרושה הכרח הברזל של החוק האילם והאכזרי.

יש משהו מן המשיחיות במישנת שפינוזה, ריח של נצרות נודף הימנה. האם לא טיפח בקרבו חזון הגואל? דומה, בטוח היה שקץ הימין כבר בא. עמד ושחט את יצר הרע. בהסבירו מעשי בראשית, הוא ניצב לפנינו כחוזה האחריות. מראהו כמי שיש בידו תרופת פלאים. לכן הוא נראה לנו לעיתים לא כחכם החוקר, כי אם כרופא־בית.

המהלך בדרך ואומר מה נאה אילן זה ומה יפה ניר זה הריהו מתחייב בנפשו, כלומר – לא הגיע עדיין לבחינת ונפשי קשורה בנפשו של האילן או של הניר. כל זמן שהוא מעמת עצמו עם ילדי הטבע ומחווה את דעתו עליהם ועדיין לא דבק בהם עד כדי שיכחת עצמו, לא הגיע למעלת הדביקות ביקום. הסתכלות טהורה אינה עוסקת באומדנות ובהערכות. תאמר שהמביט באילן, כדי לאמוד את שיעור ההכנסה מפירותיו שעליו, הוא מסתכל ללא כל פניה? כיוצא בזה המסתכל כדי להעריך את יופיו ולהתפעל ממנו. כל יחס של קניינות לדברים, אף יחס של התפעלות, פוגם בדביקות. ללמדך שערך היופי לעצמו אינו עדיין ערך נאצל. אף היופי הוא נכס. יש עליו שער והוא בגדר מיקח וממכר. אף הקונה לעצמו חפץ יפה לא נעשה על ידי זה ליפה־רוח. הוא קנה סחורה חריפה. כל לעצמו הוא ממוסחר. המסתכל באמת אינו לוקח לעצמו כלום. הסתכלות היא מתן עצמו. ההערכה היא גם כן שומה. מסכת ערכין ומסכת נכסים הם על הרוב בלולים יחד.

הסתכלות היא התבטלות, התפשטות מהגשמיות היא הקניניות, התגלגלות לתוך צינור דרכו נוזל השפע. צינור אינו נוטל את השפע לעצמו אלא משמש רק מוליך ומביא מאין אל אי־לאן. כל טובת־הנאה עצמית פוסלת בהסתכלות. כלל גדול: מה שאינו לשמה הוא שלא לשמה. ההולך אל הנמלה כדי ללמוד מדרכיה כיצד להיחלץ מן העצלות, המתחקה על ילדי הטבע כדי להתמחות ולהתבקא בהליכותיהם ובדרכי גידולם, אינו אלא דורש טובת עצמו ואפילו מדמה שעל ידי כך הוא מתקשר אליהם באהבה הוא שוגה באהבת עצמו. אין התבוננות ראויה לשמה אלא זו שהיא לשמה, לשם ייחוד אני ואתה אני והעולם. כל זמן שאדם זוכר פרטיותו, אינו נכנס לתחום הכוללות. וכל זמן שהוא קיומי לעצמו, אין שכינת היקום שורה עליו. המקדש אשה יפה לעצמו, לא הוכיח עדיין שהוא דבוק ביופי כבדבר שבקדושה. יכול שהוא הוכיח אך ההיפך מכך. יופי הוא בבל־תגע בי. רק התפעלות זו, שאין בה משום נגיעה, היא כשרה. הנפעם אינו נוגע. הוא יעמוד מרחוק. הנפעם מציפור־פלאים לא יעלה כלל בדעתו לצודה.

ארבע מידות הן באדם: רודף־ציד, מושך ולוקח במזדמן, לקוח הקונה ומוכר ואדם לומד. אולם גם הלימוד עשוי להיות לקיחה או קניה ומכירה. למעלה מן הלומד הוא הנפעם. ההתפעמות היא דרגה למסירות־נפש. המתפעם עומד אחוז־חלחלה מרחוק. אין הוא כמעט בבחינת אדם אלא כלי לספוג, צינור להולכה, בבחינת מה שנאמר, שבשעת מתן תורה בהתגלות השכינה, ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש. הנפעם יוצא מהדיבור ומן הראייה. אין הוא מבחין כלל בפרטים, לא רואה נוף ולא ניר אלא יש פרצוף הכולל, סתם נשגב ונהדר, אחד. מסתבר שכל זמן שאדם אומר מה נאה אילן זה ומה יפה ניר זה, הוא עודנו שרוי בעולם הנפרדים ולא נשתפך עדיין בנפשו לתוך היש הגדול.

כל זמן שאדם צופה בבריאה באיצטגנינות של היבוליות, של התפוקה, של התושיה, צייד או לקוח הוא. המכר הוא בסיסו. מוכרני הוא עשוי להיות גם מצייר תמונה, עושה במלאכה אפילו עיסוקו הוא מלאכת מחשבת. מאזני כנען בידו ומגמתו ביצעית, אפילו הוא יושב על האובניים למעשי יצירה. העשיה בתחום הנשמה היתירה אינה מונעת את האדם מלהיות בוצע בצע. השואף לכתר אמן פועל גם בו כצייד.

ובכן, המתבונן לאמיתו מהו? הוא אינו פועל אלא נפעל; אינו מביט וצופה, אלא הוזה וחוזה; אינו חוקר ומנתח ואינו בא על הדברים בשום כלי־זין, אלא, אדרבה, עומד מפורק מכל כלי־זינו, מפושט מאני ושפוך לתוך אנחנו. אין השכל משמש לו אלא נפה, נר תמיד להאיר את דרכו באופל הכוכים, אבל לא איזמל לנעוץ אותו.

האומר מה נאה אילן זה, לא די שהוא פטפטן, הוא לא בא כלל לקלס את האילן, אלא את עצמו. הוא אומר מה נאה אני רואה את האילן הזה. כיוצא בכך, האומר מה נאה ניר זה או מה שקויית־חן אשה זו. אני ואני. כשם שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, אך אין ההתבוננות שבהתפעלות אמיתית נעשית אלא בהמתת האני. ההתבוננות היא הזדהות.

… והיה כאשר יהמה יגרש בך היין הטוב מכרם אלהים וישתפך כנחל איתן בכל קרביך והמנצח על המנגינות יככך בשרביטו הך והך וירוממך וינשאך בטלטלה עזה על נחשולי הגיאות והגאון ועיני רוחך תיפקחנה לראות פלאי־מחזות ונוע תנוע כשיכור עד כי ליבך יפחד וירחב פן מעוצמת החלחלה תאחזך פלצות ומוסדי־גיווך פור יתפוררו או כי שכלך יבעט ארחותיו – או אז יש אשר רוחך בעצם דהרתה ודליקתה תפרוש כפיה בתחנונים אל בית־חומרך לאמר: אנא, שים רסן לי, אוסרני באזיקים, לבל אעבור על גדותי. הביאני נא בפלילים לפני אחד שופט לעונשני כחוק על הפרץ והצווחה בי, ככל אשר ייעשה לאסיר הבורח מכלאו בטרם בא מועד שחרורו. הלא נפלאת היא, כי לעיתים יש גם כאשר יעברוך נחשולי הגיאות ויישאוך אל שיאי הנאצל יבואוך גם אימה ופחד וכטובע אשר כבר באו המים עד נפשו והוא חותר להיאחז בכל מה שהוא, ככה תנהה נפשך בך אחרי כל גס ומגושם להיעגן בו. אחרי חמדת בשרים נתעבה, אחרי כל שמפאת כבודו הוא נמשך למטה־למטה ופגיעתו רעה ברוח העולה אשר אדיר חפצה לעלות למעלה למעלה.

מי שיכור ולא מיין־ענבים, לא ישמע מליבו לעיתים קול ענות חרדות: מי יתנני ומלאך או שטן יוציאני מן המסבאה האלהית! הה, יינו המתוק־המר, אל נא ייגר אל קרבי. אבחר כי אילקח אחר קלון מאשר אילקח אחרי הכבוד אשר ניטלו קשה מנשוא. הה, אראלים אל נא תכו בי, כי אתם המצוקים. הה, משוטי המנגינות הרפו ממני, חוסו נא, רחמו עלי. אך אין רחמים לפני המנצח על הזמירות. הוא הך והך על ראשנו, על ליבנו, על כל עורק ועורק בנו ומושכנו בציצית רוחנו אל על, אל על, אל פסגות הנאצל המשכרות. הה, שטנים, הומה הלב ומשווע, גם אתם כרוחות הנאצלות עוטו עלי והורידוני בחוזקה אל התחתיות, הכפישוני באשפתות. חשקה נפשי להתגאל בכל הבאשים.

אך השטנים שטנים הם להם. הם – כאשר יתבקשו לא ידרשו וכאשר ייקראו, לא ייענו. לא הם ימלטו את האיש מן הצרה. הה, אל רחום, אתה העונה לקוראיו, פלטני נא מעצמי, מכל רהב ושכרון אשר יעברני. תנני נא לבל יגבה ליבי בי, לבל אתהלך אף בשעת רצון סוער בגדולות. תן בי בינה ודעת, אשר לא ימושו ממחשבתי אף לרגע. כי אך בשר ודם אני, יסודי מעפר והשפלה מחצבתי, הלחם מאכלי והמים שיקויי, החמדה אמי, החטא אבי ולנאלח תשוקתי.

מי האיש החפץ חיים יתרחק מן המרומים הרוקדים מול התהומות.

יש אשר האדם בלילה על משכבו, בחשכה האופפת אותו, יראה כבראי מלוטש את צלמו במלוא נקלותו ושפלותו. אל דיוקנו יביט והנה רע המראה וחמוץ, קוויו נעווים, לחייו נפולות, עיניו קטנות ומפוחדות, רוחו נמוכה ונבוכה. אין בכל תוארו אף נקודת־חן אחת. שכלו דל, מחשבותיו זרות ומשונות, כנפי־דמיונו קצוצות, הליכותיו אין בהן אף קורטוב נוי, יצריו רעים, רצונו רופף, אופיו מרוכך אף קולו רופס ובעת דברו הוא מרעיד, אין בו קו או תג שתפארת לו ממנו, אף שקומתו הנמוכה נותנת בו את אותותיה שהוא מקטני־ארץ, בן־אדם חלכה. ואף דרך חייו שעבר בה היא קלוקלת ונלוזה. ככל שהוא מפליג בהרהוריו ובעשיית חשבון נפשו, גופו ורוחו, כן הוא נעשה מוקצה מחמת מיאוס בעיניו, אדם הקלוקל, עני בחומר וברוח, כלי מלא בושה וכלימה. כעת, בשוכבו בדמי הלילה, תמה הוא על עצמו, כיצד כל ימיו היה מעז להיראות בין הבריות, להתהלך בתוכם, הוא בפרצופו המכוער, ברוחו המשוממת, במראהו הנעווה, פחות־מראה ופחות־ערך שכמוהו?

אולם מקץ שעה, לאחר שיפוטו הממושך על עצמו בכל חומר הדין, יש ולפתע פתאום נכמרים רחמיו עליו והקטיגור שבו נהפך לאט לאט לסניגור. לאחר שהשפיל את נפשו לשאול תחתיה, עולה ומתעלה משם. על כורחה עולה, מאחר שלרדת למטה מזו אי־אפשר עוד ואין עמידה על מקום אחד.

הוא ישנה לפתע את טעמו ורוחו ישיאהו לחונן את נפשו בשבתו בשנית כסא למשפט עליה. ירים את העניה הסוערה והלא נוחמה מאשפתות וידבר אליה קצת פיוסים וניחומים. לא כצעקתו. אין הוא כל כך שפל ונבזה כפי שדיבר סרה בעצמו. יש בו זעיר־שם זעיר־שם ניצוץ של חן. לא, הוא הגדיש את הסאה בשיפוטו. עיתים נוצצת זהורית בפניו ופיו מפיק דיבור של חוכמה. לא אחת הכיר ארשת של פליאה והשתוממות בפני שומעיו לשמע שיחו השופע שכל טוב. ובכלל אין אדם משים עצמו רשע. הוא הדין אין הוא משים עצמו טיפש או חסר־חן ומושחת־המראה. מן הדין שיהא כל אדם חינו על עצמו. אין אדם הקלוקל. אין חלכה, אין פרצוף פנים שאין לו חן היחוד ואין קול שאין עולה מתוכו ניגון היחוד משלו. הס קטיגור! כולם בנים למקום ורוח שדי מחיתם.

כזהו האדם וזה שיחו. כיוון שהוא שם שימצה בנפשו ומשפילה, היא יורדת עד לשאול תחתיה וכשהוא חוזר למעלה אותה יש שהוא מגביהה עד לכוכבים. כל שלב בסולם המעלות הוא גורם לעליה בשלב נוסף. דרך כלל, אין שביל הזהב בחשבונו של אדם עם עצמו. אין אמצע. רוצה האדם להיות צדיק, ואם לאו מוטב לו להיות רשע מלהיות בינוני. הוא לעולם חותר עד תכלית. או תכלית הרוממות או השפלות בתכלית. אם כבנים ואם כעבדים. מכיוון שהוא עולה בעיני עצמו לכלל בן, לא עוד רחוק המהלך מכאן עד בן יחיד. עני ואביון זה החובק אשפתות נתגלגל עד למרומים. מי שהיה בן בלי שם בדרך פלא נעשה אחד מאנשי השם, ולא עוד – מהגדולים אשר בארץ. מה כוחה של המציאות לטפח על פניו? אך במקרה אין הוא נודע בשערים, אבל בעולם החזון שמו מהלך לפניו. הוא יחיד ומיוחד כבעל טיב סגולי, לא קם כמוהו ואחריו לא יקום כמוהו. על אחד הוא חד־פעמי. והוא שהרעיון הזה נצנץ במוחו על אחת כמה וכמה. ובאמנה הוא אדם ביקר, אדם המעלה, אשר ישת ימצה לעיתים את קובעת השפלות וההכנעה. הסגולה לרדת לעיתים לתהום השפלות היא יקר־סגולתו ודעת חולשתו לעומקה היא כוחו.

כירידתו המדרונית הן עלייתו התלולה עד לסחרחורת. שוב אין הוא סתם אדם המעלה, אלא מוכתר בכל המעלות ומוקטר מוגש לשמו. הוא גדול הדור, הגדול בדורות. תשאלו כיצד? והיתכן? איפה ההגיון ומניין הכוח לקפיצה כזאת מן הקצה אל הקצה? אל תשאלו. אין הגיון בדברים שבין האדם לנפשו ואין גבול ורסן לרגשי הרהב. הרי אדם לא אחד דימה את עצמו לעליון ודמיונו השיאהו להתכתר בכתר בורא העולם. על אדם, שבכל הדורות הוא נותן גדולה לעצמו ומחייב אחרים ליתן כבוד לו, כלאלהים, אין מקשין. כל מעשיו ודרכיו, הליכותיו ותהפוכותיו ניתנים להסבר מבחינת מה. אדם שתוי מוטל בבוץ והוא מכריז ומודיע על עצמו, שהוא ראש העיר או מנהיג הבירה ואינו רואה סתירה בין המסכנוּת והחלכיות של מצבו בעין לבין הכרזותיו. הלך הנפש אינו טעון אישור ואימות של מראה עינים.

אף אדם השוכב בחשכת הלילה חולל פלאים בהלך רוחו. הוא טיפס בסולם עד שהגיע לשלביו העליונים ועד לשלבו העליון. הוא רב־מג, הוא משיח הגואל, הוא בר אלהין, נפשו חוצבה מתחת כסא הכבוד.

הכל טוב ויפה ומחיה נפש. ואלא מה מעכב בדרך אל שיא האושר; שאור שבעיסה מעכב, מעכב השכל הקטן, החרד וחושש ומזהיר אותו מפני השגעון. אוי לנו מהשכל הקטן. כל פעם שמתלקחת בנפשנו אש גדולה שלהבתיה בא הוא ודן אותנו בצוננים. צינור גדול הוא אוחז ומתיז מתוכו קילוחים צוננים. פחדן זה צר העין, עינו צרה בעצמו, מפחד הוא שמא יגיע חלילה האיש לשגעון הגדלות. כלום אף זה שגעון הוא? הרי הוא יונק ממקורות הנפש הנאמנים, ממקור ברוך, ממי התהום שבנפש הוא צף ועולה. כי זו נפשנו בנו, כארץ ומלואה, כתבל ויושבי בה, על ימי שגעון יסדה ועל נהרות המים המאררים יכוננה.

ככה יהגה בלבו האיש השוכב על משכבו בחשכת הלילה ובדברי נעים זמירות ישראל יפזם לו זמר בלילה: שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד? אני הוא מלך הכבוד.

הכאב האמיתי אינו ניתן לתיאור כל צרכו. כל זמן שהוא בתוקפו אין האדם מסוגל לתארו משום שהוא חסר כושר הגופני, צלילות הדעת וחוסר הפניה, שהם תנאי לכל מלאכת מחשבת, וכשנתמעט חוזקו כבר פקעה מעליו ממשותו וניטל עוקצו. לא נשתיירה ממנו רק בבואה דבבואה, תדמית שבזכרון. אולם תדמית אינה דמות כשם שטעם אינו כעיקר. שלפי־כאב אינם כאב בצלמו ובדמותו.

תאמר: יכול אמן במאמץ רצוני לפעול בעידנא דריתחא של היסורים ולתארם מתוך הסתכלות קרה וטהורה. אולם זו תהא פרישות מן הכאב, התעלות עליו, התגברות, הדומה לעקירתו משורשו וביטולו ממציאותו. גדולה מזו, עצם כושר ההבלגה על הכאב לשם שרטוט טבעו ומהותו גורם נחת רוח לבעליו ונהפך לתענוג המשמש תשובת המשקל לכאב, הנוטל מכל מקום חריפותו, ואין מכאב מרוכך זה ללמוד גזירה שווה לכאב הגולמי והבלתי מעובד, כשם שאין גן, שאילנותיו נטועים בידי אדם, הנצבים זקופים ומתואמים זה לזה בצמרותיהם הגזוזות, עשוי לתת לנו מושג נכון מיער עבות שלא חלו בו ידי אדם ליישר את מעקלותיו ופיתולי־סבכיו. כל שאנו יודעים על דבר הכאב שאוב מכלי שני ושלישי והוא כאב גזוז, משופר, עשוי למשעי. אפילו קודרים קוויו ככל שיהיו, מבצבצים בין הטיפין הקודרות זעיר שם רסיסי־תענוג משמחת היצירה. שוב אין זה כאב שחור, חשוך קרן־אור ונואש.

אנו קוראים ב“תופת” של דנטה תיאורי־עינוייהם של החוטאים ואיננו חשים כל בלהה וזוועה משום שחין־סגולתו של התיאור משרה עלינו רוממות רוח, העומדת כחייץ בינינו ובין היסורים המתוארים. כיוצא בכך, כשאנו קוראים תיאור חולי המעיים של רבי יהודה הנשיא, “כשהיה האורוותן של רבי מטיל מספוא לבהמות היה קולן הולך שלוש מלין והיה מתכווץ להטיל לפניהן את המספוא בשעה שנכנס רבי לבית הכסא, ואף על פי כן עבר קולו את קולן עד שנשמע ליורדי הים”. יותר ממה שאנו קוראים תיאור יסוריו התהומיים של התנא שזכרו חקוק בלב כל יודעי־שמו להערצת מפעלו הכביר לדורות, הננו קולטים, בעיקר, את סיפור המעשה המופלא, מתפעלים ונפעמים מאופן תיאורה של ההתרחשות, מאשר מההתרחשות עצמה. התמונה בציוריותה המלוטשת של המעשים, בולעת את המעשים; הצל כביכול חיוני יותר מן הגוף.

האשראה קוטלת את היש והחזון מטשטש את המציאות. זו היא חטאה הקדמון של האמנות, שלעולם אינה חופפת את המציאות, אלא מעניקה לה עילוי ושיפור, עוטרת אותה בהילה, מדביקה לה איזו יותרת הממתקת או ממררת אותה, את גולמיותה. ואם כך, המציאות שוב אינה היא, אלא אחרת. אמנם, פעמים היא מוסיפה לחומר הגלמי טעם לשבח, אבל כל תוספת, אפילו היא לשבח, הינה בה במידה טעם לפגם. הסרח הוא לא רק עודף לעצמו אלא עושה את כל הגוף מעודף.

צער ההויה לא בא עדיין על ביטויו הגמור והמשוכלל, ואולי לא יבוא לעולם, במעשה־אמנות. כל העולה על אובניים לעסוק בפרק־יצירה, הוא בעל שמחה ובכך כבר פקע כושרו לתאר את הצער כמות שהוא, קודר עד תכלית, ללא קורטוב המתקה. אין האמן, בשעה ששכינת היצירה שורה עליו, זכאי לשמש נציגו החוקי של ציבור הכואבים, אף לא נציג עצמו לאותה שעה שהיה נתון בה בצרה ובמצוקה. הזכרון אינו דוור מהימן. הוא קשטן והדרן, ואילו הכאב הוא חטיבה של גולמיות בלתי מהוקצעת אף כל שהוא. הכאב הוא חסר־שחר ותפקידה של האמנות היא מתן טעם ומשמעות. הכאב הוא חולין והאמנות חג. כל הפיוטים והקינות מתנים רק את הנתארות של הצער ולא את הצער עצמו. האמנות היא אגירת ניצוצות והכאב כולו אפל. האמנות היא חייכנות והכאב לעולם אינו מחייך. הוא עוגמה וקדרות.

תמצא לומר, יסוד הכאב כלול בכל מסכת יצירה, שכן אין לידה בלי חבלי־לידה. אולם הללו הם יסורים מוארים ומזוהרים כקשת בענן, ניתן לומר, שהם יסורים מלכותיים, מהולים בתפנוקים. אולם פשוטי כאבים הם הדיוטיים, שחורים משחור ועם זה גם אפרורים עד תכלית.

לכאורה יכול המקשן לטעון: אדרבה, הכאב מחריף את כוח התיאור. ראיה לדבר: פעמים נפשות אילמות, מכיוון שנתנסו ביסורים גדולים נפתח להם פה ונברא להם ניב שפתיים להסיח עצמם. אבל האמת היא, שאינם מצליחים יותר מבהסחת עצמם. מדמים הם שהם ממלטים משא מעל נפשם כשהם מתנים את צרותיהם באזני אחרים. ואמנם, כל בעלי יסורים הם בעלי דברים. אבל דברים הם כמו צעקות. הצועקים סבורים, שמכיוון שרווח להם, מכלל שביצעו מפעל כל שהוא, אך המדבר על כאבו או הצועק אותו עדיין לא נפח בו רוח חיים ולא ביטאו כמות שהוא. כל כואב מסוגל לצעוק, אבל רק המזמר אותו והמתארו, היה מסוגל לתת אותו עצמו. אולם בשביל לתארו כמות שהוא צריך להיות שרוי ומכונס כל־כולו בתוכו, אך האמן הוא שמוט חלקו מחוץ לכאב. אין הוא שרוי בתוכו אלא בתוך ההשראה.

נמצא, הכאב הנותן פה לאילמים, משמש רסן ובלם למחונני הביטוי. הרודף אחרי התמונה או אחרי הניגון הוא ממילא עריק הכאב.

ימים באים ובני אדם לא יפנו עוד אל אלילי היין והשיכר וכל יתר הסמים המשכרים, להשכיח בהם את רישם ואת עמל יומם המפרך, ובלילות לא יטילו עוד על משכביהם גופים שבורים ורצוצים מהמולות־שוא ומתשואות אין־חן לתת הפוגה מעט לרוגזם ולעצבם.

ימים באים ולא יעלו עוד בראש כל מושב רעים ושבת אחים גם יחד את מקטרת הלהג אשר בפיות לכסות בפיח־פיח ועשן־איוולתם את הנביבות שבנשמות, אף לא יהיה עוד לזות שפתיים ורכל המרכלים הדבק היחיד שבכל התקהלות־חברים וכל תפל־בדיחה מגרה געשי־צחוק לא יהיה עוד דרבן הראש לשמחות על לב רע.

חדשה תהיה בקרב משפחת האדם. איש איש ישאב ששון ושמחה מן המעיין אשר בליבו, מקור־לא־אכזב בכל עת. ומלא כל האדם שמחה כמים לים מכסים והשעמום מחה יימחה מכל לב ולא עוד יישמע קול קינים הגה והי והלהג לא ייזכר ולא ייפקד עוד, כי כל פה יהגה חוכמה וכל לב יהיה כמעיין להקר תבונות והכסילות כעשן תיכלה, העמל יהיה לעונג בלי מצרים, מרענן גיו ורוח, ותחת המיספד יבוא מחול תמיד. מחול הנולדים, מחול על החיים וקיימים וגם האיש אשר ישוב לעפרו יצאו על סף קברו במחולות, כשם שילווהו למנוחתו במרומים בחצוצרות ובכינורות ולא עוד יקראו אוי ואבוי על ההולך, וי לנו, כי ליתומים היינו. כל האנשים יהיו למשפחה אחת וכולם יהיו אבות לכולם.

רזי לי, לא רק יקום דבר הנביא כי תימחה דמעה מעל כל פנים, גם תמוג התנומה מעפעפי כל עיין, והשינה, הפרוזדור לטרקלין המוות, בית הספר לגוויעה, תעבור ותיבטל מן העולם עוד בטרם תקום הבשורה השניה אשר לנביא, כי יבולע המוות לנצח. והאנשים או אז ישאלו בימים ההם איש את רעהו בתמהון ובפליאה: האומנם היה כדבר הזה לפנים, אשר האנשים בערוב היום ולעת לילה השתרעו על משכבותיהם ועצמו את עיניהם לשכב שעות ארוכות ללא רוח־חיים. הם על אודות זאת ישתאו וישתוממו, כי השינה מעיניהם תהיה למיתה קטנה והמה הלא יהיו אנשים חיים וערים עד בלי די, נפעמים בכל עת עקב מרבית הענינים השוטפים ועוברים אותם על גדותיהם ועקב תאבונם העז לחזות בנופים היפים ובעלילות הגדולות המתחדשים ללא הרף על פני ארץ רבה.

אפס אף בימים ההם יפילו האנשים לעיתים חבלי תנומה על עפעפיהם, ולא למען יחרישו את דכי החיים המפכה בקרבם בלי הרף כהולם פעם וכמעיין המתגבר, בלתי אם למען יצמיחו בקרבם מנעמי חלומות בשנתם, כדרך שמגדלים ערוגות שושנים נותני ריח ניחוח. או אז תהיה השינה גן השעשועים לחלומות.

גרים אנו תחת השמים, כי אין ליבנו סמוך ובטוח אשר מושבנו איתן בחיק אמנו האדמה. ויש אשר נדמה, כי אדמתנו עצמה גולה סורה, אורחת־פורחת באשר הייתה לפנים כנף שמש שנקרעה אי־אז בקדומים מעל אמה הורתה ואין אורחת זו יכולה להכניס אותנו כאורחים לעידנים ארוכים. בכל עת ובכל שעה מפעם בנו הפחד, פן לא תואיל עוד לישא אותנו לאורך ימים, כי אם תקיא אותנו מתוכה או אנו נגלה את עצמנו מעליה.

לשעבר העניקה לנו האדמה את יבולי־תבואותיה זנה ופרנסה אותנו, אבל אין לנו הבטחון כי גם לזמנים ארוכים תוסיף לכלכלנו, שמא נבול תיבול האדמה אמנו ליחה ינוס. קרוב לשער שמכבר הימים, ואולי עוד מקדמות הימים, היה מנקר חשש בלב האדם שיום יבוא והוא לא יוכל עוד להיות סמוך על שולחנה של הבריאה ההולכת עמו בקרי ויש אשר תמנע ממנו את ברכת גשמיה או משלחת מארה במעשי ידיו ומשחיתה את פרי עמלו, ככל הכתוב בפרשת התוכחה בספר הספרים. בצורת, מגפות דבר, רעידות אדמה, פרץ לבה מבטן האדמה, ליקוי חמה, שטפונות, מבולים גדולים וקטנים, שאינם כלל אגדות, אלא חזיונות שכיחים, כל אלה פרנסו את תחושת גירותו של האדם והגבירו בו את חששו שהטבע הוא כוח עויין לו. אפשר שהבריאה אינה אלא מקלט זמני ולא בית לעדי עד, והאדמה עוד תפצה את פיה לבלוע אותנו. במעמקי לבו חיבל האדם תחבולות ועדיין הוא מחבל, ובעידן החלל לא כל שכן, לרדת מעל שולחנו של הטבע ולמצוא לו מקומות־שיכון ומקורות־מחיה שאינם תלויים בה.

בעיקרו של דבר, האדם הקדמון רחש עוד פחות מאדם אחרון אימון באדמה ולא שם מבטחו בה. לכן הוא נשא עיניו לשמים, הושיב בהם את אלהים והינווה בתוכם את גן עדן ואת המלאכים. כל היפה והנאצל ייחד להם מושב בעולם העליון. את האראלים לקח אחר כבוד למרומים ולמצוקים קרא ילדי האדמה.

דורי דורות חי האדם על האדמה, התהלך בה ועבד אותה מתוך הרגשת “מי יודע מה ילד יום, אפשר יתחייב גלות ממנה”. הנושא בחובו הרהורי גלות מוחזק כאילו כבר גלה. אולי משום הרגשת נכריותו נהג באדמה משק גזל, ניצל את לשדה ומלא אותה תועבות לרוב, סחי וחלאה. דייר זמני בדירה שאינה שלו אינו חס מללכלכה, ומכל מקום אינו מקפיד על הידור־נקיון. לא ייפלא שעל כל צרה הבאה על אדם הוא תולה את סרחונו באדמה. כשאדם הראשון קלקל בעץ הדעת קילל אלהים את האדמה להצמיח קוץ ודרדר. כאשר רבה רעת האדם בעיני ה' הביא את המבול. כשחושי הארכי בא אל דוד ובשורה הרעה בפיו, כי קשר עליו אבשלום בנו, הייתה כותנתו קרועה ואדמה על ראשו. כשבאו רעי איוב לנוד לו ולנחמו נאמר “כי נשאו את קולם ויבכו ויקרעו איש מעלו ויזרקו עפר מעל ראשיהם השמימה”.

כל מקום שבני האדם מזכירים את האדמה בקול רם שם הקללה. וכל סימן הכנעה בארץ: משתחווים אפיים ארץ. וכדבר האמור בישעיהו ח', כ"ב, “ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה מעוף צוקה ואפלה מנדח”. האדמה היא מעון לחיות רעות ולכל מיני מזיקים בה, לשאול, לתופת וכל האשמנים.

אף האדם שלח את מארתו באדמה ומתוך כפיון־טובה שילם לה רעות תחת כל הטובות שגמלה לו. בירא את יערותיה, סחט במחרשה את לשדה, השחית את יפי־נופיה, סתם באבנים מפולמות את עורקי נשימתה, סיאב את אווירה הצח בפיח העשן מארובות־מכונותיו, חשף בה כל פינת סתר, הפר את דממותיה, הביא כלה על החיות הנועדות לגודל ולתפארת, החריש את זמרת צפריה ואף גזר בעקיפין כרת על כל עם בני־כנף, הרס את כל שכיות החמדה אשר בה, השחית את דרכו על הארץ, ופרע בה כל חוק ומוסר.

מפני חטאינו נתרחקנו מעל אדמתנו והננו מוסיפים להתרחק ממנה מדור לדור. מתרופף והולך בנו הבטחון שהאדמה היא שלנו ואנו שלה, בניה החוקיים ולא החורגים. לפיכך גם היא מתנכרת אלינו ותחת אם רחמניה נהפכה לאם חורגת לנו.

אין פלא שרבים בדורות הפכו עורף לאדמה והדירו עצמם הנאה מכל חמודותיה, ועל הכל מאסו ביין־ענביה, בו יחוג האדם מאז ומעולם את כלולותיו עם האדמה ובו יקדש את חוה, בת האדמה ואם כל חי.

ואולי, באמנה מעטה השמחה בליבנו והנחת בחיינו, על שום מיעוט הבטחון באדמת־מגורינו. לא לגולים שמחה ולא לגרים נחת.

כל פעם שתוקפני יצרי (הטוב או הרע?) להביע בפומבי דעה שלילית על נוהג שבעולם, לבקר מנהג מגונה שנתפשט במדינה, לחלוק על איזו תופעה תרבותית, הוא הדין להשיא עצה של תיקון בתחום החיים החברתיים, פוגע בי פלוני עסקן בדברים ונועץ לתוכי קושיה חמורה: וכי סבור אתה שכל העולם משוגע ואתה השפוי היחידי? שכל החברה תועת־דרך ואתה לבדך תפסת את האמת בציצית ראשה? שהתיקון המוצע על ידך לא צמח כבר במוחותיהם של אחרים, חכמים כמוך, שקמו לפניך, אלא שלאחר בחינה מדוקדקת נתחוור להם, שהתיקון אינו תיקון כל עיקר? מוזר גם הבטחון הנפרז שבך… הרי אתה מתייצב לפעמים כנגד העולם… כאילו מבטל את דעת הקהל, חולק על החברה כולה, שולל את מנהגותיה ונימוסיה. יחיד ורבים הלכה כרבים.

הקושיות חמורות. לא אהיה הולך רכיל מ“חדרי” כשאגלה, שהן מנקרות גם במוחי. מסתבר שהן והדומות להן מטרידות כל מי שמביע דעתו, בעל־פה או בכתב, באזני הרבים. הרי דעה שמשמיעים אותה בפומבי היא דיון, כלומר, תביעה לדין, היינו, שפיטה ובקורת, עצה או הוראה והדרכה. בעל הדעה מסתמא נתפתה להאמין, שיש בפיו דבר להגיד לעולם, שאינו ידוע לזולתו. אם לאו, כלום הוא בא להכניס תבן לעפריים? כל חוות־דעת היא יומרה. בלי קצת חוצפה כלפי הבריות אי אפשר כלל להסיח עצמו בעל פה, קל וחומר בכתב. אלא, שהחוצפה אינה מיישבת עיקרה של הפליאה. הואיל ואין שניים מיישבים באופן אחד קושיא אחת. אענה את חלקי גם אני.

חושבני שאין בקריאת תגר על נוהג שבעולם משום התייצבות כנגד העולם, אלא, אדרבה, משום כניסה לתוכו. ופשיטא שאין הבקורת סימן לביטול. המבטל אינו מבקר, כבר נתייאש מתועלתה של הבקורת. החולק על כמה מנימוסיה של החברה אינו מוציא עצמו מכלל החברה, כל שכן שאינו עוין אותה. התוכחות המגולות נובעות לפעמים מן האהבות המסותרות.

כבודם של העולם, החברה ודעת הקהל, במקומם מונח, אבל גם הם לא תפסו את האמת בציצית ראשה. אילו הם אפיטרופסים לאמת, לצדק וליושר, היו פני העולם אחרים לגמרי בכל הדורות מששת ימי בראשית. אילו נימוסי החברה צודקים וישרים וכל דרכיה דרכי־נועם, מניין המטען הרב של עוול ושוד וגזל וכסל ורשע, שנצטבר בבתי־נכותיה ובבתי־משכיותיה? אילו קול הקהל כקול שדי, מי הפיץ את האמונות הטפלות, המשפטים המסולפים והאגדות הנקלות והמיתוסים המרושעים, שעברו אלינו בצנורות המורשה, והמיתוסים החדשים הנוצרים לעינינו? אם העולם הוא סמל השכל הטוב, באיזה עולם פעלו עובדי האלילים והוקם המולך? המלחמות העולמיות אינן מתחוללות בעולם הזה, הזה ממש? האינקויזיציות, העבדות, חטיפת תינוקות לשמד, עלילות הדם, מחנות ההסגר, רצח עמים, שוד עניים ואנקת אביונים אינם תוצרת של העולם הטוב שבעולמות? על כרחנו לומר, שהעולם הוא בתקופות מרובות במחילה משוגע. אם לא משוגע, אלא פועל את כל מעשי הזדון – שאלפי אלפים גמלים לא יוכלו לשאתם בדם קר, הרי אוי ואבוי שבעתיים. משוגע מסוגל אולי להשתפות. רוצח קר, שוב אין לו תקנה. רק מיתתו היא תקנתו. זו היא נחמה פורתא כשאומרים, שהעולם יצא מדעתו. יצא מדעתו, מכלל שיש לו דעה. המאבד עצמו לדעת עבר ובטל. אבל המאבד דעתו זמנית, דעה אין לו, אבל יש עוד עצמו, שאפשר לעורר בו את השכל הרדום, להחזיר לו את אבידתו ולחלצו מתרדמתו. קריאת תגר על נוהג נפסד שבעולם היא מעין הכאה באצבע צרידה לעורר בה את הישן.

מי שלא נתנסה בחלום־בלהות שאבן כבדה מונחת על לבו ואינו יכול להזיזה, לפי שידו משותקת. הוא נאנק וגונח ובוכה תמרורים ואינו מסוגל לחלץ עצמו מן המצוקה האיומה. יודע הוא, שהסיוטים הלוחצים עליו, הם פרי האבן המונחת על לבו. אף יודע הוא, שאין הוא צריך אלא להוריד אותה וירווח לו. פעמים ידוע לו גם דבר זה, שהאבן המדומה אינה אלא ידו שלו, מקור־צרתו. אבל מה מועיל בידיעה? יכולת אין לו. ידו האחת נהפכה לאבן והשניה משותקת. אין בכוח חבוש זה להתיר עצמו מבית האסורים. כיוון שניגש אליו איש ער והזיז את האבן מעל לבו, מיד נגאל מן המועקה הנוראה.

הישן המתנסה ביסורי הסיוט אינו משוגע, אלא משותק זמנית. כל שיתוק החוש הוא מעין טירוף. מי שמתח חשד על מבקר הנוהג שבעולם, שהוא מייחס שגעון לעולם, לא דק. הוא חולק על שיבוש שבעולם. שיבוש לשיבוש מצטרף לטירוף זמני. מרובות התקופות בהן שרוי העולם בסיוטים קשים בשל אבן נגף ממשית או מדומה המונחת על לבו. אין צורך להיות חכם בעיניו להתריע על סיוט שנעשה מכת מדינה או מכת העולם. העולם יודע, שהוא במיצר, אלא שאין בידיו להושיע לו, הוא מפרפר ברשת של עצמו.

אין העולם האנושי חטיבה ממשית, שאפשר לממשה בידיים או לתפסה בכל חוש אחר. האנושות היא דבר שבמופשט. ואין אנושות אחת אלא אנושיות רבות. יש עולם ועולמות קטנים בו לאין שיעור. כל יחיד הוא עולם קטן. העולמות הקטנים הם הדברים שבממשות. החולק על הנוהג שבעולם אינו בר־פלוגתא של האנושות. האנושיות מרובות הן. הנהוג באנושיות זו אינו אולי באנושיות אחרת.

החולק על נוהג שבעולם אינו איש ריב ומדון לכל הארץ, אלא לחבל מסויים שבארץ. ממילא אינו בגדר עבריין מבריאתו. החולק, למשל, על המשחק בקלפים, שכל שכניו ושכני־שכניו שטופים בו, או על הבזבוז, השכרות, הבידור הקלוקל, על כפתורים נוצצים, ריקודים נאלחים ואפני־דיבור נלעגים, המוחזקים בסביבתו הקרובה כתעודת־זהות לתרבות מעולה, איננו נתון בקשרי־קרב עם העולם כולו. יכול הוא להביא אסמכתות לדעתו מכמה סביבות אחרות, שהקלפנות והשכרות והכפתורים הנוצצים והבזבוז הראוותני והרהב אינם שם במעלה העליונה. ואם הנוהג המגונה הזה נפוץ בהווה בכל המקומות שבעולם ללא יוצא מן הכלל – מה שאינו מתקבל על הדעת – אפשר בדיעבד להצטרף לאנשים בעבר, שלא נתפסו לנוהג מגונה זה. ממה נפשך אם יש עולם אחד, יש גם זמן אחד, ורשאי אדם לבחור לו דור ותקופה כחפצו להיות “נכתב” בהם, כשם שרשאי הוא לשנות את מקום־מגוריו מחבל־עולם זה לחבל־עולם אחר.

אין העולם משוגע, אבל גם החולק על נוהג או מידה מהלכת שבעולם אינו חסר־דעה. אדרבה, הוא בעל דעה משלו. מותר לו, ולא עוד מצוה עליו, להביעה ברבים. יתכן שהעולם נרדם זמנית – מאה או אלף שנה בעולם הם ענין זמני – ומן הראוי להכות באצבע צרידה כדי לחלצו מן הסיוט. תאמר: אין בכוחו של היחיד ואף לא בכוחם של יחידים רבים לעורר משותק משום שינה או ישן משום שיתוק. אם לא יועיל לא יזיק. אם לא יועיל לאחרים, יועיל לעצמו לכל הפחות. כלום על שום מה צועק היחיד על עוולות? קודם כל על שום שהוא רוצה בצעקתו להציל את עצמו, שלא יפול ברשת הרע. כל מכת הציבור היא מחלה מידבקת, מבקרי הנגעים ומוקיעי המומים אינם כלל בטוחים בעצמם, שהם אינם מנוגעים ומוממים כאחרים, שאינם עתידים להיגרף בזרם הדלוח. ואף על פי כך הם צועקים. המהלך בעיר בלילה מצעק לפעמים, כדי להיגאל בקולו שלו מן האלם והאימה האופפים אותו. יש שהמבקר רואה את העולם כיער חשוך. לכאורה הוא מדבר רק אל עצמו. אבל גם זהו ענין. אם אין בו משום נחמה פורתא יש בו משום גאולה עצמית פורתא.

העולם כחטיבה ממשית אינו קיים כלל, אבל יכול הרוצה לטעון, שאין הגדרה זו חלה על החברה, שהרי זו מסוייגת בסביבה מסויימת ונתונה כביכול למימוש. היינו, אותה שכבה, עיר זו, מדינה פלונית, באה היא לידי גילוי בראשיה ובמנהיגיה, ב“פני” העדה ובמייצרי דעת הקהל, שהם אישים חיים, מורים ומדריכים, המטביעים את חותמם במנהגות ובנמוסים, בהתנהגות ובמעשים. אם כך שוב חוזרת הקושיה למקומה: הכיצד מעיז היחיד לערער על העיקרים המקובלים בחברה, לפסול דעות המתהלכות בה ולהביע סברות הנוגדות לטעמה?

דברים שאמרנו על העולם האנושי, שבכללותו אין לו ממשות, ורק הפכים הקטנים, הנפרדים, נותנים בו נשמה, הם בנותן עניין גם לחברה, לקהל ולדעת הקהל. עניין אחד החברה בכללותה ועניין אחר היחידים המהווים אותה. לא הרי קהל בחינת מושג, כהרי קהל המורכב מפרטיו. בחיים על פי רוב אין צד השווה בין דעת הקהל האמתית, לבין דעת הקהל המקובלת. דרך משל, מנהיג עשוי לומר בלחישה: אמנם, דעתי היא כך, אבל בפומבי איני יכול להכריז עליה. מנהיגים אפשר שיביעו בצנעה דעה הסותרת את דעת הקהל, אלא שאינם מוכנים כלל לגלות זאת ברבים. נדמה לנו, שיש דעת־קהל אחת, פסוקה וגמורה. ואין זה כך. מצויות שתי דעות הקהל. אחת דעת היחיד במעמד הקהל ושניה דעת היחיד במעמד עצמו או בצוותא קטנה של חברים נאמנים. יש שתי דעות הקהל, שני קהלים, שתי חברות, על הרוב גם יותר מכך.

חוששני לומר, ובכל זאת אומר, אפילו הדעה היחידית אינה אחת, לכל אחד דעה מודעת ודעה לסתור בלתי מודעת, רדומה, שלבו אינו מגלה לפיו. השניה היא אולי דעה לעת מצוא, או דעה על מנת שלא יהא צורך בה, שמותרים להגותה ולא להשתמש בה. דעת הקהל אינה יציבה. היא פורחת באויר: מקובלת, אבל לא מוסכמת. היא מהלכת. כן, מהלכת, לפי שאינה מסוגלת לעמוד. אינה נובעת מתוך אופן־מחשבה. כל עיקרה אפנה. אינה נעוצה במקום, אלא בזמן, מה שקוראים רוח הזמן. כרוח היא נושבת וכמוה בוגדנית. עצלות ונמנום בה. כל שהוא בנמנום צפוי לסיוטים.

יחיד ורבים הלכה כרבים. במה דברים? כשהחכמים יושבים בחבורה ומדיינים בהלכה או בסברה, זה מבסס את דעתו באופן זה וזה מוכיח באותות ובמופתים את ההיפך ומצטברות הוכחות כנגד הוכחות. כיוון שנמנו ונמצאו לדעה אחת רק יחיד ולדעת שניה רבים, השכל מחייב, שהדין עם הרבים, שכן הוכחותיהם מרובות יותר או הכוח המכריע גדול יותר בתוקף רצונותיהם המרובים יותר – אף הרצון הוא הוכחה, כוח משכנע. ואילו בדעות, במנהגות ובנימוסים, המתהלכים בקהל, אין על פי רוב משום נמנו וגמרו, לא התדיינו בהם ככל הצורך. הרבים מחזיקים בדברים רבים משום ההרגל ומתוך העצלות ומחמת האדישות ואף בלי שום ומתוך ומחמת, אלא סתם כך. הנהר נמשך. הנהר זורם. הנהר לעתים מזומנות בועט ומשתולל, משתגע, זורם וגורם שטפונות. ובכן, שהשטפון ישטוף, שישתולל, שיצא מכליו? ואנחנו מה? אנחנו יד לפה. נהיה צנועים וענוותנים ונחבאים אל הכלים, אם נקים סכר לו, יאמרו עלינו שהננו מחוצפים.

אילו ניתן פה לנהר היה הוא עצמו מתחנן להקים סכר בפניו, שאם יתפשט על פני כל היבשת הקרובה יצא מכלל נהר וייהפך לשלוליות מאוחזות זו בזו.

אילו מסוגלים אנחנו להאזין לקולו הפנימי של הקהל, לסוד שיחה של החברה שבצנעה, ולא של זו שבפרהסיה, לעמוד על דעתו של עולם בחינת סך הכל של יחידים בלתי תלויים, היינו שומעים את התחן היוצא מהם: אתם היחידים, המחשבים את דרכי הציבור לאמתו והחרדים לגורלו, הכו באצבע צרידה, הכו, אַל תתביישו מפני המלעיגים והכו, כדי לעוררנו ולחלצנו מפעם לפעם מן הסיוטים הטורפים את דעתנו ומשבשים את הליכותינו. אם ככה תעשו, תצילונו מן התעתועים והמדוחים, הגורמים בחילה, וכוח אין לנו להיחלץ מהם.

מעשה בחנווני לבדים ולאריגים, שכשהיה מוכר בד או אריג לחליפה היה גונב רבע או חצי אמה מן הלקוח. הוא לא יכול לנהוג אחרת. אין הוא יכול לשנות במידת הבגד מן המידות של אבותיו ואבות־אבותיו. כיוון שהיה צריך למדוד חליפה לעצמו או לאחד מבני־ביתו, היה מבקש מקרוב־משפחה לעשות זאת במקומו. אני, היה קובל מרה, אינני מסוגל לתת מידה כשרה אפילו לעצמי.

העולם, החברה, דעת הקהל, רבים עומדים ומצפים בכל עת ליחידים, שיבואו למדוד את מארג הנימוסים ומסכת הדעות באמת־מידה כשרה. הם עצמם אינם מסוגלים לכך הן מחמת הרגל והן מתוך עצלות הנפש, הן מקוצר־רוח והן מעבודה קשה.

יש צועקים מרה: למה ניתנה הארץ ביד רשע? יכול שהם מגדישים את הסאה במרי־צעקתם. לא תמיד ולא בכל נתונה הארץ בידי הרשעים הגמורים. אילו כך היו החיים האנושיים מוחזרים משכבר לתוהו ובוהו.

אמת היא, שבתקופות מסויימות, ולא ארוכות, יד הרשעים על העליונה ברשויות ההנהגה והשלטון ובכל מיני שררות, ואולי גם בשוק המשא והמתן. אולם מחוזות ההנהגה, השלטון והמיקח וממכר הם רק שטח מועט מתחום החיים, הכולל כל יחסי־אנוש בין אדם לחברו ובין איש לביתו, בין אבות לבנים, בין איש לאשה, ביחסי רעים וידידי־נפש, בין אדם לעצמו ובין אדם לקונו.

אילו רק מידת הדין שולטת בעולם לא היה עולם כלל. אך מידת הרחמים מצטרפת גם כאן לדינים הקשים וממתיקה אותם, ולא עוד אלא שעל הרוב גוברת עליהם. “ורחמיו על כל מעשיו”. הרחמים מכריעים בכל מעשינו. בלי מידת הרחמים לא היו אנשים מטים את שכמם לסבול צער גידול בנים; לא היו המורים מחזיקים מעמד על דוכניהם להקנות לילדים הסוררים והמתחצפים ראשית דעת; הרופאים לא היו מקיימים בשקידה ובזריזות כזו את שליחותם להעלות ארוכה לחולים ולא היו עומדים לגיונות של אחיות רחמניות בעולם יומם ולילה לשרת את השוכבים על ערשי הדוי; לא היו אמהות צעירות מחסרות שנים שינה מעיניהן לפקח על עולליהן ולא היו בני־אדם מחרפים נפשם להציל טבועים ולפקח את הגל מעל קרבנות המפולת; לא היו מתארגנות בכל אתר ואתר חברות ואגודות לביקור חולים ולהכנסת כלה, לעזרת יתומים ולניחום אבלים, למתן תמיכה לתלמידי חכמים נצרכים ולכלכלת תלמידים עניים, שמהם תצא תורה.

אמנם אין העולם חסר קשוחי־לב ואכזרים גמורים. אבל גם המקשים לב לזה נוטה חסד לזה והמתאכזר לבני־אדם מודיע פעמים חיבה לבעלי חיים. כשם שאין שום בריה חסרה רגש האהבה, כך אין היא חסרה חוש הרחמנות. נחשולי רחמים זורמים בעולם ואין שעה שמעיינותיהם מסתתמים לגמרי.

הרשעות יש לה קול ופרסום רב מדאי והצדקה צועדת בענווה ופועלת בצנעה. נתפסה מאורת פריצים בידי שוטרים, מיד השמועה עושה לה כנפיים ורעש קם במדינה, שהדיו נשמעים גם במרחקי־ארצות. אך מוסדות־חסד קיימים בכל עיר ונותנים חסותם לאלפים ולרבבות ואין מסיחים בהם כלל. הם קיימים – ודי. מציאותם היא דרך הטבע, טבעית לגמרי. מכאן שהטוב הוא דבר המובן מאליו. מובנים מאליהם גם השמש, המים, האויר, השמחה, הנדיבות, האהבה, שפע המזון, הפירות הטובים, החיוכים המתוקים, לא מובנים ואף מופרכים לגמרי המחסור, העוני, הצער, הדכאון, הרוגז והשנאה. מה טעם ברוגז? מה בצע בשנאה? ומה חן בפנים כעוסות, בפסיעה גסה, בעקיצה, בבעיטה? כל מורת־רוח, כל צער ועלבון והשפלה מוזרים בעינינו, פליאה שאין ליישבה. על הפלייאות מרעישים את העולם, על הכאבים צועקים, אך מן הנחת מתמוגגים בחשאי.

כל המסוגל להתרומם לשעה קטנה מעל לפניות ולרגזים האישיים, כדי להסתכל באספקלריה טהורה ולעשות חשבון צדק על פי נסיונו בהווה ומתוך העיון בקורותיו בעבר, ימצא אל נכון, כי רוב האנשים שנזדמנו לו בדרך־חייו, לא היו רשעים. אדרבה, הם היו דרך כלל אנשים טובים, כלומר, בינוניים במידותיהם. הם רצו לחיות וגם נתנו לחיות, השתוקקו לחברות, צמאו לידידות, בתוך־תוכם כיבדו את היושר וכל גילוי של אמת עורר בהם שמחה נאמנה. וכי נגזים אם נאמר, כי רוב מנין האנשים, הרוב המכריע, ויותר מהרוב המכריע, צ"ה חלקים מן המין האנושי, שואפים לטוב, שוחרים חסד וצמאים לצדקה, מכל מקום נפשותיהם מלבלבות במחיצת המעשים הטובים? תשאלו: אם כל כך טוב, למה כל כך רע? הרע בא מתוך אזל היד להגשמת השאיפות הנעלות. שאור שבעיסה מעכב. כוחות־חוץ מקובצים לוחצים על כל יחיד וחוסמים בפניו את הדרך אל החיים הישרים. יש מיעוט קטן, אבל אלים, רב־מרץ וכביר היזמה, השוכן תמיד מאחורי מסך של ברזל או מסך של משי ומותרות, מסך של רהב וסמים משכרים, מסך של שאיפת בצע וניצול, הוא שמפעיל את הלחץ על הרבים המרובים, שהם ביסודם תמימי־דרך וישרי־לב, להטותם אל הדרכים הנלוזות.

הרבה פנים, כלומר, הרבה מסכות ומסכים, להשתלטות המיעוט התקיף והשחצן, על רוב הבינונים לפי טבעם: פנים של תאוות השררה, של רדיפת בצע, של אפנה, של להיטות אחרי הכבוד והכיבודים, התארים והדרגות. כן, זה מיעוט, אבל מאורגן, המושך בחוטים והסורג רשתות, המעלה עשן של דעת הקהל ומסלף על ידי שופרותיו, המכונים יחסי־צבור, את כל יחסי הבריות.

הבריות רואים פחים טמונים לרגליהם, אך על הרוב אינם יודעים מה שהם רואים ואינם מגיעים לכתובת הנכונה של מכשיליהם. דרך כלל תולים את הקללות בכמה גורמים שבעין, שאפשר למששם בידים. אנו שופכים את כל חמתנו על נציגי השלטון, על הפקידים, מחוייבי המגע בחיי היום־יום. מצויים פקידים קשיחים, אבל כלום כל הפקידים הם עדה רעה וחטאה? אף בשטח זה מגזימים הרבה. הרוב בינוניים. רעי־תכונה מעטים. אך השיגרה מצווחת: תפסו את הפקיד! מלכות של חסד אינה יקרת המציאות בשום זמן, אבל גם במשטר המתוקן במידה מסויימת עומדת צווחה, שבעלי הזרוע מושלים בכיפה. אמנם, הם מושלים, המעטים הרעים והאכזריים צפים ועולים על פני השטח – המלפפונים הכבושים, הרקובים צפים למעלה – והאיסתרות בלגינות קיש־קיש קוראות. הקשקשנים רועשים, והריקנים נדחקים לראש התור של החדשות בעתונות. אין זו רבותא כלל, שרבים מן הרשעים עולים לגדולה, הם קופצים לגדולה, קצת נחמה בדבר: אינם עולים אליה, מכל מקום אינם זוכים לגדולה האמתית, זו הזורחת כשמש והמתגברת דרך הטבע כמעיין לאותו עצם, המשמש כביכול נושא הפולחן, אלא עובדים והבריות נושמים אותה באהבה וברצון כאויר.

הארץ אינה נתונה ביד הרשע, אך הרשע שולח אליה את ידו, דורך עליה ברגל גאוה ומודיע לה נחת זרועו. אך נחת הרבה אין לרשעים על פני ארץ רבה. שמחת הנפש אין להם, שלוה בוודאי לא. טעם השלום אינו ידוע להם כלל. הם אכולים אימה, קנאה וחשדות, חיים כל ימיהם תחת השוט, אם לא שוט המצפון, הרי שוט הדעת, כי על דאטפת אטפוך וסוף רודן עריץ לירידה שאין אחריה עוד עליה.

הרשע שולט, אך אינו חי, כי הוא חי מן היד אל הפה, מן האגרוף אל הפה. אין נחת לרשעים.

המימרה “הארץ ניתנה ביד רשע” היא גוזמה, המותרת רק לנביאים, למוכיחים ולפייטנים גדולים. הנביאים על כרחם רואים חזות קשה. לכך נוצרו. זה יעודם. אף המוכיחים מותרים בראיית שחורות, כדי להשחיר את הצבעים ולזעזע לבבות. נביאים ומוכיחים מותרים בהדגשת הסאה ואף נתבעים לה. בתנאי שיודעים לנגן לעתים גם על מיתרי העידוד והנחמה. הפייטנים משלמים כופר בבתי־שיר משמחי־לב.

גוזמה אחת אפשר להתיר ליחידי־סגולה המדברים בשער; שתי גוזמות – לאו. אפילו נאמר, שהארץ נתונה בידי רשעים, אסור לומר, שהרשעים רואים עולמם בחייהם וניהנים מטובה הרבה או ניהנים בכלל. אין זה נכון. לבם בוער תמיד כתנור ואף בלילות לא ישכב, אינם יודעים טעם חיים לאמתם? אל ייחשב לו הדבר לחטאה, ומכל מקום לא להגזמה, כשאומר, שההיפך נכון: רק ענוים ירשו ארץ ורק הצדיק באמונתו יחיה, יחיה ממש, יחיה בטוב ובשמחה, ובלבד שהוא שמח בחלקו. הארץ ניתנה בידי רשעים? אבל נתונה היא דווקא לידי הבינונים, ולידי האישים הדגולים, אוהבי העולם ואוהבי הבריות, על אחת כמה וכמה.

המימרה המתהלכת מקדמונים והמנוסחת דרך קושיא וצווחה – צדיק ורע לו רשע וטוב לו – טעונה הסתייגות מרובה. אין רשע וטוב לו. למראה עינים התקיף שרוי בכבודו של עולם, אוכל מעדנים ומתפטם במשמנים, טובל בשמן החנופה רגליו, ואם הוא מנהיג, הריהו רוכב על הבריות ודורך על ראשי עמים. אך אם זו טובה, ולפי דעת רבים באה עליה הסכמת הקהל כולו, סימן הוא, שרבים כבר שכחו טעמה של טובה אמתית מהי. טובה אמתית אינה בפיטום הכרס ולא בפיטום הקטורת של חנופה. כמה עלוב כבוד זה שנותנים לגבר אלים, מתוך שהוא כופה את הבריות להעניקו לו. כלום אפשר לכפות אהבה? כך אי אפשר לכפות הערצה. בעד כל הון העולם אי אפשר לקנות כזית אהבה, לא כזית ידידות וחברות נאמנה, ולא כזית של שום רגש טהור ונכון.

פולחן האישיות היא לא רק עבודה זרה, הוא פשוט שקר. אף לא שקר, אלא שוא. ולכשתרצו אף בגדר שוא איננו. עבודה זרה, פירושה, שאין עובדים כלל ללא־לו, לזר, לזולתו. הוא אינו אלא תחליף, במקום־דבר. כשם שהבריות מימיהם לא עבדו לעץ ולאבן, אלא העמידו פנים, שסוגדים להם, ולאמתו של דבר לא נתכוונו אליהם, אלא לאיזה כוח נעלם, שכינוהו משום מה עץ או אבן, זבוב או נחש וכל מפלצת אחרת, כך כל השטופים בעבר הרחוק ובימינו הקרובים בפולחן האישיות, לא הודיעו לו בעומקא דלבא שום חיבה, כל שכן לא הערצה. אדרבה, הם בזו לו. אלא שיותר מכך בזו לעצמם ומעטו את דמותו של הנברא בצלם. בפולחנם לאותה אישיות מפלצתית הכריזו על ההתיאשות מכל מידה אנושית.

זו מהתלה מרה לקרוא לאותה מפלצת אישיות. כדי להגיע למעלת האישיות צריך להיות קודם כל איש, לא כן? וכלום היה בגדר איש זובח המוני־אדם בארצו ובארצות אחרות, שמנינם הגיע למיליוני נפשות? אותה “אישיות” היתה חדל־אישים, לא־איש, יוצא דופן ממין האדם, שיה שחורה, לא כי זאבה שחורה, נידחה, מחוץ לכל שהוא בגדר המושכל האנושי. אם כך כלום אפשר לומר, שהוא היה אדון העולם, או שהיה לו לפחות חלק כל שהוא בחיי העולם ובהנאות העולם הזה?

רשע ואין איש לא זו בלבד שאין הארץ נתונה בידו, אין לו כל חלק בחיי העולם הזה. הוא אינו הוא – זר הוא גם לעצמו ופחד צלו עליו – ושום דבר אינו שלו. שליט מבודד זה גלמוד, מחוסר כל, כי הכל שונאיו. הפחד מפני הרודן הוא אופן של שנאה לו. שום דבר אינו שלו. אף כרסו אינה שלו, כי חייו אינם שלו. אין הוא חי את החיים, אלא את המוות. ברצח, בהרס, בנכלים, בחבלה כל מעיניו. אימה ופחד יש לו מפני כל צמיחה ולבלוב, מפני ניר נאה ומפני חיוכו של תינוק, המזכיר לו את עומק שחיתותו. כשהוא נוגע בלחי תינוק ללטפו הריהו מטיל בו זוהמה. כל מגע שלו מטמא והטומאה היא בור־שחת.

לא בידי הרשע ניתנה הארץ, לא בידי הרשע הכל־כולל רבן השלטון, ואף לא בידי הרשע הבינוני והקטן, שאינו די לו בשלו, ואינו עושה כלל בתוך שלו, אלא תמיד מבטיו לטושים לשל אחרים ולבו נאכל מקנאה ומשנאה. זוכים לחיי העולם הזה, מי ברב ומי במעט, ישרי־לב ותמימי־דרך – והמה רוב מנין הבריות – האוכלים משלהם ומתפרנסים מעמלם, השמחים בחלקם ומכל מקום אינם נאנחים ומתמרמרים תמיד על חסרונם, אלא מודים ומברכים על כל קו־אור וזיק־חדוה. שמחים בחלקם – זאת אומרת: שמחים בחייהם. החיים עצמם הם בעיניהם מתנה נאה, חמדה טובה, פתוחה ורחבה. הם אומרים: טוב לחיות, או כפי שגרסו הקדמונים: גם זו לטובה. טוב לחיות לא על שום בעד ולא על שום מנת. לא על מנת שאהיה עשיר, שאהיה מכובד, שאהיה קצין גבוה, אדון גדול או רשכב"ג, פרנס וגבאי, חבר בועדה מייעצת זו או פלונית, יושב־ראש, מנהל או ראש ועד המנהלים, כי אם לחיות, פשוט מאד, לדרוך על האדמה מלמטה ולהסתכל בשמים מלמעלה, לראות אילן ופני ילד, לשחות בנהר ולקרוא ספר, להשתתף בצעדה או לצעוד אילך ואילך בין ארבעת הקירות של חדרי, לבדי ועם עצמי, ללא כל צפיה לקבל אות הצטיינות בעד כך וכך פרסאות, שאני עושה כל יום במצעד בצל קורתי. זה פירוש לחיות – כך פשוט. ללא קוים ותגים, ללא עיטורים וללא כרכורים, חיים בעולם ועם העולם, עם האור והשמש, עם הגובה ועם העומק, עם למטה ועם למעלה, במיצר וגם במרחביה.

החי בעולם ועם העולם כל העולם שלו. שלו האילנות והדשאים, שלו המים והיבשת, שלו כל הזאטוטים המגלגלים כדורים בגנים וכל הצפרים. הכל שלו, כי הוא של הכל. ר' ישראל בעל שם טוב עמד והתפלל בשדה, ולא על עצמו ועל צרכי־גופו התפלל – כל תפילה שאין עמה דאגה לשלום הציבור כולו אינה תפילה – כי אם על תיקון הנפש והנפשות, על תיקון הבריאה כולה. אף הכבשים בשדה נצטרפו לתפילתו בזקיפת כפות רגליהם לפניו ביראה ובאהבה. גם עדרי צאן ממש, לא רק עדרי צאן קדשים, נהו אחרי אותו צדיק, שכל העולם היה נתון בלבו. האדם הטוב כל הברואים חבריו. כשניגן אורפיאוס נמשכו אליו בחבלי קסם הבהמות והחיות וכל עצי השדה.

רק מי שהעולם נתון בלבו מתוך הרגשת אהבה ורחמים וכיסופים גדולים, העולם נתון בידיו.

העולם אינו הפקר. לא כל הרוצה בשרירות־לבו הרע בא ועושה עליו אפותיקי. אין קונים את העולם אלא באהבה, בענוה, בשמחת הנפש ובדיבוק לבבות. יצר הרע אינו מלך, ובוודאי שאינו אדון כל הארץ. גייסותיו מרובים, שופרותיו חזקים ונועזים, פעמוניו אדירים, רעשו מחריש אזנים. אבל זו היא רק מחצית הצרה. עיקר הקלקול בכך, שהרשעות המתחצפת לא רק מחרישה בהמולת הזוועה שלה את האזנים, אלא גם מכה בסנורים את עיני השכל, מטמטמת את הלבבות ונוטלת את חוש ההבחנה אפילו של הפקחים שבבריות, להבדיל בין אור לחושך, בין גאון אנושי לרהב בהמיי, בין כבוד טהור לכיבודים מזוהמים, בין חיי חן וחסד לחיי מהומה מטורפת, בין ראיה נכונה של מערכות החיים על אורם וצלליהם, להשמצת הודם והדרם של חיינו עלי אדמות על ידי גניחות בטלות והתמרמרות־סרק. רק בן־חורין מרהב משנאה וממרירות, מסוגל להיות בן חיים טובים.

למען חיינו, למען אדמתנו, למען עולמנו, שהוא בכל עת ובכל שעה עולם טוב, משכן השמחות והזמירות, קן לכל כנפי־רננה ומבצר־עוז לנשמות הטובלות באצילות, למעננו ולמען בנינו, למען דורנו והדורות הבאים, בואו ונקרא יחדיו ברננה:

– מה טובו אהליך, עולם, משכנותיך, היקום.

קומו ונקומה למען יקום לנו היקום הזה, האמונה בטוב היא סגולה להרמת קרן האדם ולעמדת חיינו בקרן־אורה.

רק המחפש אלוהים כדי למצוא על ידו את האדם הנעלה יותר, מחפש באמת את האלוהים. הוא דבק באלוהים, אבל לא על מנת לפרוש מן העולם.

מתוך אהבות רבות אפשר להגיע לשנאת האדם: אהבת הבורא, אהבת הבריאה, אהבת הנופים והגופים היפים, אהבת האמת והצדק, אהבת האומה או החברה, אהבה למשיח. כל יחיד בפני עצמו אינו מסוגל להיכנס למחיצתה של אחת מן האהבות הללו, ובוודאי שאינו ראוי לה מפאת סגולותיו האישיות. שאינו אהוב ממילא שנוא. הטבע ממלא כל חלל ריק. מצד היפה בלבדו נגזר דינם של רוב הבריות לסלידה מהם, שאין יפים הרבה בעולם. הוא הדין אין פועלי צדקות הרבה. ומהי נפש אחת לעומת עם וחברה, או לעומת הגאולה הכללית הצפויה לנו מן המשיח? אם באַמת המידה של האהבות הגדולות נמדוד עולם קטן אחד, יהיה שקול בעינינו כקליפת השום. אולם כל האהבות, שנעוצה בהן שנאת הפרט, או שיוצאת מהן בעקיפין השפעה על זלזול בכבוד היחיד, סורן רע ותוכן שנאה כבושה. כל המטיף בהטעמה יתירה לאהבת אלוהים או לאהבת עם, טעון בדיקה שמא בא הוא למעט את דמות האדם ולזלזל בכבוד האנושי. גדולה מזו, אפילו מורים לצדקה, המטילים דגש חזק באהבת האדם, ראויים למתוח עליהם חשד, שמא אין כוונתם לשמה. לשם מה דרשנות זו על אהבת האדם? עניין זה הוא מושכל ראשון, שאינו טעון כל הדגשה. כל המוסיף גורע. כלום צריך לעורר אצל הרעב את תאוות האכילה וכלום יש טעם לשבח את המשובח? הנפש צמאה לאהבה, אלא שנשתבשו הדרכים אליה וגבהו בינה לבין זו מחיצות מלאכותיות. אהבה אינה זקוקה להטפה, אבל עומדת ומצפה, שיעקרו את המחיצות המלאכותיות בין הנפשות. אין הקול יפה לאהבה ואין התעמולה נושאת לה ברכה אלא נזק. כבודה הסתר עצמה וכוחה נכון עמה במידה שאינה מבוטאת ואינה מודעת. כיוון שנכנסה לתוך עולם הידע, כל שכן שנעשתה סיסמה, ניתנה לסיטרא אחרא שליטה עליה, ואולי סימן הוא, כי מקורה עכור מלכתחילה. מנת האהבה העכורה אינה פחותה כלל בעולם. ומנה כפולה ומכופלת לאהבה האכזרית, אהבה כפוייה ואהבה חולה נכפית. לא לשכוח את הדמים המרובים, שנשפכו בעולם על טהרת דת האהבה והסליחה. האהבה בונה את העולם. דעת האהבה נושאת עמה חורבן לעולם.

…צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה – פסוק זה. החוזר ונשנה בספרים רבים ובשיחות יראים וחסידים, איני יכול להולמו. הכיצד יושבים ונהנים? והיכי תמצא שזיו השכינה נתון לצדיק במוחלט? אין הנתון חל על זיו השכינה המוסיף והולך לאין סוף. בזיו השכינה אין יושבים; אליו הולכים הולכים וניגשים, מתקרבים ובאים בלי הרף, ותוך כדי שמתקרבים נמצאים מרוחקים.

אפשר ללכת אל אלוהים רק מתוך צמאון אין סוף ובכליון נפש לעד בלי די. לא די. ולא די. אף הרב הוא רק עד בלי די. די אינו כלל במציאות. בהילוך זה לאין סוף הנשימה נעצרת, הנפש נחרדת, הרוח מתחלחלת. מה משמע הנאה מזיו השכינה?

בחפשנו את האלוהים הננו מחפשים את האדם הנברא בצלמו. בלי אלוהים חיינו ריקים. אך בלי האדם רענו הוויתנו אפסית. רק העצם העליון נותן מושכל לחיי האדם. אך באין אדם מי ישכיל את המושכל? בלי אלוהים אין אנו יכולים כלל להגיע אל האדם אשר רוח חיים באפו ונשמת שדי תחייהו. אין מגיעים למחוז־חפץ אלא אם כן נקודת היציאה יש בה איזה צד השווה למטרה הסופית. אם אנו יוצאים מן החומר, הכיצד נבוא אל היפוכו? לכן רק אלוהים מורה דרכנו אל האדם ורק האדם בצלם אלוהים עשוי לשמש נקודת־יציאה בדרך אל האלוהים. באמת אין יוצאים לחפש, אלא מה שכבר נמצא. האדם בצלם־אלוהים הוא מעין מפרעה למציאות הבורא. ההליכה אל אלוהים היא רק בתוכו עצמו.

אם יש העולם הזה בלבד, הרי זה כאילו אף העולם הזה איננו. אין אחד שאין אחריו שניים. מה תענוג הוא לגור בעולם אחד, שאין יציאה ממנו לשכמותו? הרי זה בית כלא. לא כי: לול. קשה מזה: כלוב. אין זה דירה נאה, שיש בה חדר אחד בלבד. וכלום לא מגיעה לנו דירה נאה? עולם הזה בלבד הוא דבר חסר־שחר. אך הנה השחר פרוש על ההרים, עולה וזורח. כל זריחה לעיניים מרנינה את הנפש בבשורת החיים שלאחר החיים.

עתים אנו תמהים: הכיצד אפשר לאהוב אלוהים שאין לו תואר ודמות? אבל אלוהים אהבה ואנו אוהבים אהבה. כלום מהי אהבה? כמיהה לאין סוף, ואלוהים הוא אין סוף. צמאה לך נפשי, כמה אליך בשרי. אין פליאה בכמיהה ואין מקשין על צמאון.

מה בין ניגלה לנסתר? האם הניגלה הוא יש והנסתר הוא אין? ולא היא. שניהם הם יש, אלא שהניגלה הוא גלוי ועומד והנסתר נתון לנו כדי לגלותו. הוא עומד ומצפה שנפעילו ונוציאו מגנזיו. קולו של אדם, דרך משל, הוא יש גמור. היינו, יש רדום שצריך להקיצו מתרדימתו. האדם אינו בורא, אלא מסוגל לחיות רק יוצר. ואין יצירת יש מאין, אלא יש שלם מיש למחצה, יש ער מיש רדום. אין היא אפילו מתן צורה לחומר הגולמי, הואיל וכל הצורות מצויות בטבע, אלא שאין סמויות מאתנו בתוך הנבכים, כשם שמי תהום קיימים אלא שהם רחוקים מהישג־ידינו.

כבר נאמר שמלאכת הפסל היא לקצץ אותן יותרות שבאבן ותבנית הפסל נחשפת מאליה. בלשון עצמה, בכללותה ובחוקיה ובצירוף־מיליה, מקופלת כל המחשבה האנושית. הוגה הדעות מוציא אל הפועל מה שיש בלשון בחינת עובר. הלשון נמצאת מעוברת רעיונות והחושב אינו מגלה נצורות אלא מגלה עמוקות. הוא מעמיק, כביכול, לתוך התהום שבנפשו ודולה משם את הרעיון או את ביטויה – רעיון וביטויו הם בעצם היינו הך, לפי שמחשבה סתומה חסרת צורה אינה קיימת כל עיקר. הוא יורד לתוך הנבכים כאמודאי זה הצולל למעמקים ומעלה פנינים המצויים שם בעין. כיוצא בכך גנוזות בגופו של אדם כל צורות המחול. הרקדן מפיק מתוך התנועות את צורות המחול השונות. ניתן לומר, שכשם שהוגה הדעות מעמיק לתוך התהום שבנפשו, כך הוגה הריקודים מעמיק לתוך התהומות שבגופו, כדי לחולל כל אחד מן הריקודים הרדומים והגנוזים בהם.

הכל בא מן הנבכים והכל נובע מתהומות שבאדם. כל יצירה נעשית על ידי הרגזת איזה תהום. קדם לכל יצירה זעזוע תהומי, כשם שקודמים לכל לידה חבלי־לידה, שאם כי כרוכים בכאבים הם בכל זאת חבלים בנעימים. אמר לך אדם, שהגה איזה רעיון או צר איזו צורה שלא עלו לו בצער, כלומר, בזעזוע קשה, דע לך שהוא הוליד נפל, רוחות ולילין. רוחות אינם עמלים. הם קלי־תנועה וקלי־פעולה. הם חד־זניים, עשויים רובד אחד. אין הם נבכים. ואין בהם בבות הרבה. הם שורקים בקול ענות חלושה או חזקה – וחסל. הקול אינו גנוז בחובם, אלא גופם הוא קולם. אבל בשר ודם עשוי רבדים ושכבות זה על גבי זה. כוח הפועל וכוח המוליד שלו אצורים וגנוזים בשכבותיו העמוקות ביותר ואין הוא בא לידי גילויים אלא על ידי התנערות והזדעזעות עד למעמקיו.

מכאן יתפרש לנו סוד ההשפעה, שיש לכל יצירה הראויה לשם זה על הלבבות ועל המוחות. כשם שהאל יסד ארץ ומלואה על ימים ועל נהרות יכוננה, שתהומות להם, כך ברא את כל הנפשות על תהומות. נפש אנושית ותהום יסוריה וזעזועיה. כל הנפשות יש בהן כוח הזדעזעות, שהיא מקור היצירה וכל צורות המחשבה והציור והמחול גנוזות בהן בכוח, אלא שהן אילמות לביטוי, חרשות לקולות ועיוורות למראות. עד שכוח היוצר מפיק אותן בפועל בצורות בולטות ומושלמות שאינן נעשות אלא בהזדעזעות תהומית. הפועלן מעוצמת ההזדעזעות מכוון את תהומו מול התהום האילמת של יתר הבריות. מכיוון שכך, תהום אל תהום קורא והלבבות או המוחות מתכשרים לקליטת הקולות או המראות. יתירה על זו. כיוון שנפתחים התהומות שבנפש ונופלות המחיצות בין המשפיע והמקבל, יש שנופלות גם מחיצות שבין החושים השונים הקולטים. בשעת רצון של התלהבות גדולה יכול שרואים גם את הקולות ושומעים גם את הדממה.

מכאן אנו למדים, שכל אדם שבא לידי הזדעזעות והתפעלות, נפתח לפניו שער היצירה בכוח, בהשגה, בקבלת השפע. “כשאני כותב פואימה – סח פול ולרי – הנני עושה רק את מחצית המלאכה, את המחצית השניה עושה הקורא”. המדובר כמובן בקורא שהוא בן־לוויה נאמן לפייטנו, בן בריתו בכוח לנבכים, בן־גילו ובן־צערו בתהומות. הוא, הקורא או הצופה, אם מתפעם ומזדעזע משלים כל פרק יצירה.

הדברים מתחדשים ככל שהם מתישנים. אמנם, מתוך התישנות פוקעת מהם החדשוּת אבל כנגד זה קופצת עליהם החידושיות. הם נעשים מיום ליום מופלאים יותר והפליאה וההשתוממות עליהם גוברת והולכת. אדם השב אל נווהו מדרך רחוקה ומוצא את מערכתו ואת כל כלי ביתו כתיקונם, דבר לא נעדר, ולא נתווסף או נשתנה בהם, מסתכל מסביבו מתוך קורת־רוח מלווה פליאה והשתוממות. כל הדברים נראים חדשים בעיניו, אם כי, או לפי, שהם עומדים בצביונם, משל הריחוק מהם היקנה להם פנים חדשות ושיווה להם לוויית־חן מיוחדת. האם הזמן עצמו טבע בהם את חותמו או הגעגועים עליהם נתנו בהם את אותותיהם? אם כה ואם כה הבית על מערכת כליו ספגו בינתיים זהורית נעלה חדשה או אולי איזו עוגמה נלבבה.

כל הדברים, גם הדוממים, אינם ניצבים אלא זזים ומתנועעים במקום ובתוך הזמן. אפילו אבן, שהננו שבים אליה למועד קצר, שוב מוצאים אנו אותה בשינוי מקום ובשינוי צביון והשינויים שהתחוללו בה מעלים עליה קרום דק מן הדק ושופכים עליה אור חדש, נצנצה שלא היתה. כל הדברים חיים במקום ובזמן וחיים אותם. לא רק משנה מקום משנה מזל, אף משנה זמן משנה מזל. הזיזה בזמן היא התלבשות חדשה. וכשם שהזמן מלביש, כך הוא מפשיט. אין הזיקנה קופצת על הדברים, כביטוי השגור, אלא הדברים קופצים על הזיקנה או זזים לתוכה מנקודה לנקודה. מכאן החידוש והפליאה האופפים כל התישנות. אין קפאון, אלא תהליך, הילוך מספירה לספירה. גדולה הפליאה במיוחד לגבי חפץ הקרוב והמצוי בתחום הסתכלותנו ואנו, כביכול, עדי־ראיה לכל תהליכיו וזיזותיו שאינם פוסקים. אנו חשים בפועל ממש כיצד הוא, ההולך ומשתנה, הינהו אף על פי כן הוא, ולפעמים אפילו יותר מבלשעבר. כביכול נתווספה לו רעננות חדשה.

יכול אנו אומרים, שאין הזיקנה אלא סוג של רעננות. הזקן ניפלה ממש שהיה בגיל הצעיר והוא בכל זאת הוא. זהו הפלא. הניפלה שבזה הגוף עצמו בתזוזתו במקום או בזמן הוא המופלא.

הדברים משתנים בהתאם לזווית הראיה, שבה אנו מסתכלים בהם. הזוויות הן לאין שיעור ולכן יש אין־סוף בחינות. והכיצד אפשר להם להתישן? אין שיגרה, מאחר שאין קפאון. כל הרואה שגור ונדוש אינו אלא מעיד על עצמו שאינו מיומן כל צרכו לגוון את בחינותיו ולחדש את זווית־ראייתו. הקובל על החדגווניות צריך לתלות מום זה בעצמו.

ההתענינות בעתיקות, המגיעה פעמים לידי התפעלות וכליון־נפש, מה טעמה, אם לא התרפקות על החידוש שבישן? העתיקות הם חדשות במידה שהם נושנות. חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך. הצעירות והזיקנה, הישן והחדש, אינם כלל רשויות נפרדות אלא משמשות תמיד בערבוביה. הם פשוט זווית־ראיה. ההר מקבל פנים שונות בהתאם לנקודה שמעליה צופים בו.

על הכל חופף הוד אם חדש ואם עתיק. גם לטחב יש ברק, ואף העזובה עשויה להיות רעננה. הכל תלוי מאיזו בחינה משקיפים על הדברים. אין הפנים החדשות מתהוות על ידי עיבור־צורה אלא, אדרבה, על ידי ותק־קיומה. אין הזמן מיישן את העצמים אלא מחדישם. אילו היום שונה לגמרי מתמול שלשום לא היה כלל חדש, אלא דבר שונה לגמרי. אולם לפי שכל הימים דומים זה לזה יוצא, שכל יום חדש הוא. הישנות היא הבוראה את החדשות.

אין תימה שחפצים מתייקרים עלינו ככל שהם מתישנים עלינו. כל שעה נכנסת בהם נשמה חדשה וניצוצות הנשמות הישנות שנאגרו בהם אינם מסתלקים מהם. ככל שהדברים באים בימים כן הם מתעשרים בשיירי נשמות, כן מצטברים בתוכם רסיסי חיות. דבר זה אמור גם על טקסים דתיים, על מסורות ומנהגים, על חגים ומועדים, על קשרי־ידידות אישיים. המקום והזמן מכניסים לתוך החפצים חום נשמתי ואף אנו הנתונים עמהם בקשרי חברות נופחים בהם רסיסי חיות משלנו.

עשו אזניכם כאפרכסת והקשיבו להמיה העולה מכלי־ביתכם. לא רק השעון משמיע קול ומחוגיו מורים על הזמן, כי אם גם כל כלי וכלי מדבר אלינו וקול דפקו נשמע ומתמזג עם דופק־לבנו. לפיכך כה קשה עלינו פרידתנו מרהיטינו הישנים. וכלום ישנים הם? הרי הם כל יום נראים אלינו בפליאה ובהשתוממות וכל יום חדש שוזר חוט חדש בטווי זיקתנו הנפשית אליהם.

החורבות שוקקות מישנה חיים, וכל הנכנס לתוכן שומע בת־קולם של החיים שאינם מתים ואין הכליה שולטת בהם לעולם.

קדוש וחדש עניינם אחד. הקדוש מופרש ומובדל מן העולם, הואיל וכך העולם הוא תמיד חדש בעיניו. כל מקום שאנו מוצאים קדושה כרוכה היא בהבדלה. אין חטא גדול יותר מהתישנות עולמו של הקדוש ברוך הוא על האדם. עשיית הבריאה חול וחולין היא חילולה.

כשאדם משתעמם העולם מתמאס עליו וכל הימים והשעות נראים לו דומים זה לזה. הרי זו הרגשה של חדגוניות ומיאוס. הוא קורא לזה יומיומיות. והאמת אינה כך. אין יום דומה לחברו ואין שעה דומה לרעותה. המביט בעיניים אדישות רואה כל הבריאה כחלקה מאודשת, חטיבה של שעמום. כביכול אינו נהנה משום דבר ואין לו כל חפץ. והוא בינתיים חי לו, שואף אוויר, שותה מים ואינו מתנזר אולי גם מן היין, אוכל פרי. נמצא, לא די שהוא נהנה מן העולם בלא ברכה אלא גם מקלל, מגדף ומחלל, עושה אותו חול וחולין. הוא חוטא לנפשו וכפוי טובה לזה שבראו ושפת לו את הטובה הרבה. הוא פוסל את העולם המשעמם במום שבנפשו, שהיא הרי משעממת.

השעמום היא עבירה אחת, שכלולות בה כמה וכמה עבירות. המשתעמם תולה סרחונו לא בעצמו אלא בבריאה ונמצא עושה הוא שקר בנפשו ועובר על לאו של לא תשקרו. הוא נוטר טינא לכל מראה עיניו והריהו עובד על לא תיטור. פניו החמוצות מכריזות על סורה הרע של הבריאה והוא הולך רכיל. המשתעמם בא לידי שנאת הבריות ושנאת החיים. הרי שהוא נותן תיפלה באלהים, מחרף ומגדף כלפי מעלה. ונאמר: את אלהיך לא תאור. אי אפשר למנות ולילך כרוכל את כל התועבות הנובעות מן השעמום. עיקר הכל, שהמשתעמם פוסק חשקו וניטל ממנו מרצו לעבודה. אולם אלהים ברא את הארץ לעובדה ולשומרה, כדברי חכמינו הקדמונים: אנן פועלי דיומא.

הקדושה היא ציר ראשי בתורת ישראל עם קדושים. רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל ונתן להם תורה ומצוות. אין לך מצווה ביהדות, שאינה מכוונת לחדש ולייקר את העולם על האדם. לחדש, היינו, לקדש, ולקדש, היינו, לחדש. כדי שלא יבוא האדם לומר שאין הזמן אלא יום ארוך, יומיומי משעמם, נקבעה השבת כיום קדוש, יום מכובד מכל הימים. כבוד וקדוש וחדש כולם ענינם אחד הוא. לא ניתנה ההתקדשות אלא למען ההתחדשות על ידי ההבדלה. היום האחד הקדוש בא ללמד על כלל הימים, כשם שעם קדוש בא להכריז על קדושת כל הנברא בצלם אלהים.

אולם מושג הקדושה הוא אליה וקוץ בה. אשר קדוש ייאמר לו עלול לנהוג סלסול בעצמו ולעשות בקדושה שימוש לא כשר ולא הוגן. כלומר, קרדום לחפור בו חשיבות וזכויות יתירות לעצמו. כל הנבדל עשוי לראות עצמו נבחר לגדולה ולשררה. כנגד פירוש מסולף זה של המושג קדושה נרמזה לנו דו־משמעיותה של המלה קדושה, העשויה לצאת על נקלה לתרבות רעה, לקדשה בלי ואו. רק קוצו של ואו מפריד בין הקדושה לקדשה.

גדולה מזו, עצם הקדושה עלולה ליישן עצמה וליישן כל הדבק ומתאבק בעפרה. אם כך, היא פועלת במגמה הפוכה מזו שהונחה ביסודה. כיוצא בכך, גם החדש לעצמו יכול שיהא מסתלף על ידי הטלת דגש חזק בפשוטו. אדם יאמר אבנה לי בית חדש, אתפור לי בגד חדש, אגור מדי פעם בפעם בעיר או בארץ חדשה, אארוש לי אשה חדשה ויתחדש עלי העולם. ושוב, האדם מגיע לחטא זה עצמו מצד אחד לגמרי, שכן תחת לחדש את העולם, הוא מחדש פרטים נפרדים, ועוד הוא מוסיף חטא על פשע, שכל מה שמחוץ לאותם פרטים מחודשים, כלומר, העולם כולו, מתיישן עליו עוד יותר. כנגד הקדושה המסולפת הזאת מוצאים אנו בתורת ישראל הרבה אזהרות וסייגים. כלל גדול בתורת ישראל: כל חדש הוא טבל עד שמפרישים ממנו תרומה. בכך מקדשים את החדש. תרומת ומעשרות מן התבואות, כל בכור מן הבקר והצאן קדושים הם. בית חדש טעון חנוכת הבית וכל עץ מאכל שלוש שנים הוא ערלה, כלומר, אינו נעשה חדש אלא כן הוא מתיישן תחילה.

גדולה החנוכה, הן חנוכת הבית והן חנוכת הכרם וחנוכת האשה, שהיא דוחה אפילו מלחמת מצווה. "והיה כקרבכם אל המלחמה וניגש הכהן ודבר אל העם: כי ה' אלהיכם ההולך עמכם… ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך לביתו… ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו… ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך לביתו…

המקדש את האשה מחדש אותה לעצמו בכל עת ובכל שעה, ולפי שהקידושין אוסרים אותה על כל האחרים, הריהו קונה אותה בכל יום מחדש.

אף פרשת נידה נקבעה בפרשת קדושים. היא קידושים היא חידושים. לפנים בישראל היה ראש חודש ראש החגים והמועדים, ללמדך, שהזמן הוא כמעין המתגבר, המתחדש ממקורו תמיד.

נר אלהים נשמת אדם. כוח החיים של האדם עולה בד בבד עם תוקף הלבה של נר־נשמתו. מן האור הזרוע בנפשו מתהווה אותו עיגול האור המקיפו מבחוץ. רואה הוא שעיגול האור מצטמצם והולך, סימן לו, שאף חייו מתקצרים והולכים. אילו ניתנה לנו הסגולה לראות תמיד את עיגול האור המקיפנו, היינו יודעים בקירוב אימתי תגיע שעת מותנו. אולם זה שיצר את אורנו הוא אשר ברא את חשכנו האופף אותנו, כדי שלא נראה נכוחה את מידת ימינו. יתכן שיש רגע ונקרעות עינינו לראות את קיצנו ממשמש ובא.

צדקה נעשה לאדם שדרך כלל אינו יודע שעתו. אילו היה יודע אותה, היה מת לאלתר. לכאורה ידוע לו שכל חייו הוא הולך למות, אבל ידיעה זו שרויה בהעלם. אין זו ידיעה אלא תת־ידיעה. אבל בהרגשה חש הוא תמיד, שהוא הולך לחיות, ועד בלי די. אפילו הוא הולך על סף קברו, עדיין בטוח הוא, שהנהו הולך לחיות. כנגד זה קרוביו ומיודעיו המסתכלים בו מכירים, על פי אילו סימנים לא מבוררים להם כל עיקר, שקיצו קרוב. עיתים אף הוא קורא במבטיהם או בארשת פניהם, כי בעיניהם הוא נחשב כבר לגברא קטילא. וכך סוד שאינו ידוע לנו על עצמנו ניגלה לנו על ידי אחרים. הננו דולים אותו מתוך מבטיהם וארשת פניהם או קולותיהם. על פי הד־בן־הד מקול הרופא עשוי החולה להבין באיזו מידה מחלתו אנושה או נואשה.

נאמר: דע את עצמך. ראוי אולי לומר גם כן: שמע את עצמך. אדם המתקרב בצעדים חפוזים למוות, מותו מהדהד בקולו שבפיו ובקול צעדיו. אילו היה חוש שמיעתנו דק היינו יכולים להכיר על פי קולנו מה מראים מחוגי השעון של חיינו. ואילו היו עינינו פקוחות יותר היינו רואים את מלאך המוות המהלך תמיד בעקבותינו ואורב לנו לכל חולשה ומידחה, שעלולים להיכשל בהם. אין הוא תופסנו בגרגרתנו, עד שאנו נעשים מזומנים לפורענות. רב הטבחים אינו עושה בנו את מלאכתנו, עד שאנו מודיעים לו ברמיזה, שהננו מוכנים ליפול בזרועותיו. למה לו לבשל אותנו בסיר המוות? נוח לו שאנו נעשים בשלים מאלינו. חולשה שירדה לתוכנו, חולשת הדעת, חולשה שהיא, כגון רפיון ידים, רפיון אמונה בכוחותינו, אכזבה המקצצת את כנפינו, מיד הוא כעיט היורד על הפגר. מבחינה ידועה אפשר לומר, שכל מיתה היא התאבדות מדעת.

אשרי שילמד את האדם להסתכל בלבת אורו ולבחון את עצמו לאור נר־נשמתו. מי האיש החפץ חיים, המשתוקק לקו חיים ארוך, ישמור נא על טהרת האור הזרוע בנפשו, יעלה נא בכיסופים עזים את לבת־נרו. בהתמעט אורו, מתמעטת דמותו כולה. משום־מה אומרים על אדם שבא עד דכא, כי סר צלו. נכון יותר לומר עליו, כי סר אורו, הוקטן או נתעמעם, ונפגמה זכותו.

מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חושך – סח איוב במרי־רוחו. איוב בבואו עד דכדוכה של נפש, זועק מרה על הצטמצמות אורו. אף מי שאינו אומלל כאיוב כיוון שצרה באה עליו, עיקר צעקתו צריכה להיות על ליקוי־מאורו. אין צרה באה על יחיד או ציבור, אלא מתוך ליקוי מאורותיו, שכשם שהוא משמש תוצאה ממנה, הוא מהווה עילה לה. רגעים של חשכות מצויים גם בימי הטובה, ביום בהיר פעמים מתקדרים השמים. אולם כל עוד הילת הנר על הראש ועיגול האור המקיף את הגוף בוהק, אין סכנה ממשית צפויה לו. יש ברק של חושך, כשם שיש ברק של אור. אין השני מגביר לאורך רגעים את האור. כיוצא בזה, אין הראשון מעבה את החשכה. אולם עיגול האור שנסדק או נתמעט, מבשר שבר. איוב נשבר משום שאורו נשבר. לכן בקללו מזעם את יומו הוא מבקש על נפשו חשכה כבדה יותר. היום הזה, אומר הוא, יהי חושך ואל תופע עליו נהרה.

בשחר נעורי שמעתי נשים יראות שמים מסיחות בקרובי משפחה או אפילו אחים הנבדלים זה מזה בגורלותיהם, שזה עני וזה עשיר, זה נתון תמיד בצרות וזה בכל אשר יפנה יצליח. היו הנשים הצדקניות מנמקות, שזה יש לו עששית במרומים שאורה כהה וזה שעששיתו דולקת במובהק. אבל יכול שההצלחה או חסרונה תלויים לא רק בעששית שבמרומים, כי אם גם בעששית שבלב, ממנה נמשך עיגול האור המקיף את הישות כולה. הוא צר מסביב לראש זר־שושנים או זר־קוצים.

הלוחץ על הכפתור החשמלי במבוא הבית מאיר לעצמו שטח כדי עליה לדיוטה מסוימת בלבד, ולא כדי הטיפוס בכל מעלה הקומות. כך מצוייד כל אחד בסוללה חשמלית להאיר לפניו עד כדי שטח מסויים בשלבי־התפתחותו. בראשית דרכו בחיים רבים מסייעים בידו ללחוץ על כפתור המאורות שבנפשו: הוריו, מוריו, קרובי־משפחתו, רעיו מנוער. רבים מגבירים את עיגול אורו גם על ידי שמאירים אליו את פניהם באהבה. אולם ככל שהוא מרבה שנים, כן מתמעטות הידיים הלוחצות. יבוא הזמן שבו אין עליו להישען אלא על האור המתברך ממקורו. ככל שכוחו מתמעט בלחיצת הכפתור, כן מביטים עליו הבריות בהשתאות ושואלים: לאן פנה הודו ולהיכן הלך זיוו? הם מתרחקים ממנו והולכים. הכל שואפים אל האור וצמאים לזיו ומי שאינו עוד זיוותן מתבדלים ממנו. שאינו מאיר מנדים אותו. אומרים: ארור שאינו מאיר.

רעיון השגעון טורדני הרבה. חושב אני על כך, אם יש אדם שהוא מחוסן בהחלט כנגד השגעון ואם יש אדם שאינם צומחים לפעמים במוחו הרהורי־טירוף. מעסיקני במיוחד הדבר: על שום מה סובבים הרהורי לעיתים כל כך תכופות על ציר השגעון? עיתים נדמה לי שכבר נתקעתי לתוכו ולמעשה שוב איני שפוי, אלא שמצליח אני באיזו תחבולה להעלים זאת מאחרים, ויתכן גם מעצמי. משער אני, שמצויים רבים כמותי המפקפקים בצלילות־דעתם. והרי יש יסוד לפקפוק זה. אדם בא לעולם חסר־דעה ועל הרוב הוא יוצא מן העולם כשדעתו מטושטשת עליו. אלא שבאמצע הוא מדמה עצמו בר־דעת גמור. אבל זו מניין לו? הרי כל זקן הוא עובר ובטל, ובוודאי אינו עובר ובטל בבת אחת כי אם קימעא־קימעא. ובכן שאלה היא: אימתי מתחילה בטילותו? אפשר שרוב ימינו הננו עוברים בטלים, וכדרך שכל ימינו הננו הולכים למות, כך כל ימינו הננו הולכים להשתגע.

על יצר המיתה כבר דיברו רבים, אבל שמא קיים גם יצר השגעון. אין צורך כלל לגלותו, מאחר שהוא גלוי ועומד. ראיה לכך, הקריאה המתפרצת על הרוב מפי אנשים ואפילו מפי ילדים: אנחנו רוצים להשתגע, אנחנו רוצים לשמוח עד שגעון. כל פעם שבאים להפליג במעלתה של אהבה נסערת אומרים עליה, שהיא אהבה שגעונית. לאיש הרוח הגדולה קראו משוגע. המשוגע נחשב בתקופות מסויימות אצל עמים רבים כאיש קדוש. יש רואים שגעון כבן־לוויה הכרחי לגאון. סקרנות לוהטת זו, שבה מלווים הבריות כל מי שאינו בקו הבריאות הנפשי, מוכיחה עד כמה המשוגע נוגע ללב כל אחד. מצד אחד נוהגים בו סלידה ורתיעה למראהו מתוך הרגשה של אי־נוחיות ומצד אחר משתפך בפני הצופים איזה חיוך של ליבוב וריצוי ואף קורת־רוח שיש בה נ“ט בר נ”ט של קנאה.

אף השכל מחייב חופשא פורתא מעצמו, שכן כל הכוחות הנפשיים מתעייפים מפעילות מתמדת ותובעים הפוגה. העיניים מתעייפות להביט, האוזניים לשמוע; הידיים אינן מסוגלות לעבוד בהתמדה, הרגליים זקוקות לנופש מן ההליכה. אף השכל משתוקק לפרוץ ממעגלו הצר לרגעים, לנתק את כבלי חוקיו, להשתחרר זמנית מעצמו. השכל הוא עבד המציאות וההגיון. כנגד זה הטירוף הוא מלכות החירות. למעשה, אין לך אדם שאינו עושה לפעמים קפיצות כאלה מצלילות הדעת לתוך עכירות הדעת. כל טעות, כל פליטת פה, היא קפיצה כזאת. אפשר שאין הכועס עובד עבודה זרה, אבל הוא נתפס למחשבה זרה. המשבר כלים בחמתו בוודאי שאינו אחראי למעשיו וגם למחשבותיו. וכלום אין חלומותנו חלק מעצמותנו? אין חלום בלא דברים בטלים וחסרי־שחר. אין השכל אלא כלי זין במלחמת הקיום בינינו לבין זולתנו, אבל בינינו לבין עצמנו אין אנו משתמשים הרבה בכלי־זין זה, אלא אם כן אנו מחבלים תחבולות, מטכסים עצות לשם משא ומתן. אדם לבין עצמו אוהב לעשות לו שעות דפגרי ממרות השכל. אפילו איש שלטון השכל, כשהוא יושב בקייטנה, שוכב על שפת הים, משתזף בשמש, פורק מעליו את עולו של ההגיון ונמנע ככל האפשר מללון בסוגיות קשות ויש שהוא שולח את דמיונו החופשי כציפור דרור ומסיר מעליו כל פיקוח.

השכל הוא עול, שעבוד; חוסר שכל הוא פורקן, חירות. אפילו השכל מתקשה לעבוד שעות נוספות. די לו שהוא עמל ומתייגע בכל הדברים שיש בהם משום פיקוח נפש. אין ספק בדבר שרבים, רבים מדאי, היו פורקים מעליהם בשעות מרובות את עולו של ההגיון החמור, אילולא פיקוח זולתם עליהם מרתיעם מכך. הם מתביישים לצאת בפרהסיה לתרבות טובה של חירות, כשם שבושת המערומים עליהם בקהל־עם. ואילו כשהם מתייחדים עם עצמם, אינם נרתעים כל עיקר מן המחשופים השכליים. אדם בפני עצמו מעלה במחשבתו כל מיני דברי הבאי ומחשבות סרק ואינו חושש. אדרבה, הוא משהה את דעתו על כל מיני בוקי סריקי לתאבונו ולהנאתו. יכול שמשום כך חולקים הבריות כבוד ומודיעים חיבה יתירה לפייטנים, אפילו אלו מהם שאין להם כל הבנה ושום צורך נפשי בדברי שירה. מתוך פזילה חובבנית זו כלפי המשוררים נשקפת הקנאה הכשרה בחירות שניתנה לפייטנות מן המציאות השכלתנית.

יכול שלא רק כותב הטורים האלה, אלא שכל הבריות בלי יוצא מן הכלל יודעים, כי אהבה חשאית נרקמת בינם ובין השגעון, אלא שאינם מספרים עליה עם זולתם. דרך כלל נוהגים רבים לספר עם ידידיהם ומכריהם על מחלותיהם הגופניות, אבל כל אחד מעלים מחברו את חוליו הנפשי. כל חולה אינו פסול במשפחה, להוציא המשוגע, שבו כל המשפחה מתביישת. דומה הוא לתלוי שאין מסיחין עליו ברבים. ההתאבדות לדעת היא מחלה מידבקת. הוא הדין השגעון. ולכן משתמטים מלעשותם נושא לשיחה. כל אחד חושש לשלום נפשו. ומה פלא? המוח האנושי הוא מכשיר רך, רופף ופריך, הניתן להיפגע מכל מגע בלתי זהיר. אמנם, תפקידו לחדור ולנקוב הכל, אבל הוא גופו חדיר, עשוי נקבים־נקבים, כל רוח מצויה עלולה לחבל בו.

איזה פלא הוא המוח שבקודקודנו, שהוא כקונכיה הומיה תמיד. קטנה לאין שיעור הקונכיה והיא מכלכלת בתוכה דעת לאין סוף. היא עצמה עולם. והיא עשויה בתבנית עולם, ארץ ושמים, הרים וגבעות, תהומות וימים, רוחות מנשבות בה וגם סערות פוקדות אותה, על ימים יסדה עושיה ועל נהרות יכונניה, ימים של שאלות ונהרות של ספיקות ולבטים. מלחמה לה עם איתנים שמבחוץ ועם געשים שבתחומיה, כל עצמי היש נחותים בה והיא מטרה לחציה־ברקיה של עצמה. מלחמות נטושות לעיתים בין גידוליה ומחשבה תקום על רעותה לרצחה נפש.

הה, קונכיה, קונכיה, מי יתנה את גודל ענותך ועוצם שברך ומי יתן ניב־שפתיים לשכולך ולבדידותך. אין כמוך גלמודה ביצורי־גיוונו. יד מחבקת יד ורגל צועדת בתואם לזולתה, אולם כל מוח אנושי בודד במועדיו, אין שומע לו ואין מבין לרוחו. לקונכיה הקטנה אין ידיד וגואל. היא ממתיקה סוד רק עם נפשה. אין לה מגיד, אף אין משמיע עצה. לעולם אין מחשבותיה מחשבות זולתה ואין לבטיה־פצעיה מוצאים כיוצא בהם. הכי כוח לה לבטא את מסתרי הגותה ולתאר את רזי חזותה? התוכל לתאר כמו אפס קצהו של הלך מחשבותיה וסדר השתלשלותן וסיבוכי סיבוכיהן? התוכל להביע אף מעט מזעיר, כיצד היא רואה את הדברים, את הפרצופים, את צבע האור והחושך, את המישור והעקוב, אי מקום תזרח לה השמחה, אי הרוח הצוררת עימה את היגון ומהיכן נשקפת אליה קדרות ובלהה?

הה, קונכיה, קונכיה, אין מחשבה כמחשבתך ואין מכאוב כמכאובך. כל הנגועים באחד מחלאי הגוף מרגישים בערך אותו הכאב והמומחים לרפואה מסוגלים לתאר בפני החולים את תכונת מכאוביהם, חוזקם וסדר השתלשלותם, אף דרך ריפויים היא כמעט אחת ללא הבדל בין איש לאיש. אולם מיחושייך, קונכיה, שונים אצל כל אחד ואחד. סתומים הם לרופאים ונעלמים מהחולה עצמו. יכול אדם לומר, אני חש בשיני, אני חש בידי וברגלי, בכל אבר שבגוף ולהורות באצבעו ממש על מקום הכאב. הוא אף יכול לפרט את הכאב לבבותיו ולשלביו. ולא כן כשפגע בך, קונכיה, איזה מיחוש, אין כל דמות לו ואף לא מושג עליו. אין מקום שהוא מקומך. את בכל ואת הכל. את משנה במיחושך את כל המערכות באדם ועל כל סביבותיו. את, קונכיה קטנה, הנך גוף ורוח, ראש ולב, ארץ ושמיים, אור וחושך, הר ועמק. הכל את מכלכלת אך שמיים וארץ לא יכלכלוך. הינך חלק ממעל, לכן תעיקי בחולייך על הנפש כמו ירדו עליה כל המצוקים מגבהים שאין למעלה מהם.

הה, קונכיה, קונכיה, הינך פלא, לא כי פלא על כל פלא. פלא שאת מחזיקה מעמד לאורך שנים, על אף כל הלחצים של עולם ומלואו. פלא שאין את נשברת ואין את מתפוצצת, על אף כל העומס הרב שאת טעונה על גבך. פלא, פלא, שאנשים אינם משתגעים או שהם משתגעים רק מעטים.

הה, קונכיה, קונכיה, את נקודה זוטא של ישוב הצפה על גבי תהום של תוהו ובוהו. הינך גלמודה מאד. אמנם, המיית כל היקום בך. אבל איש והמייתו. איש לנפשו הומה. זר לא יבין פשר המייתו וזר לא יקשיב לסוד שיחו. כל קונכיה מדברת בשפת עם לועז. איש לנפשו עם. איש לנפשו יקום. מה עצוב להיות יקום לעצמו. היקום לעצמו קום לא יקום.

אכן, פלא על כל פלא, שאת בכל זאת קמה וגם ניצבה.

פליאה־חידה בעיני: מפני מה אין איש סח לחברו על כאבייך, הה, קונכיה? מפני מה אין איש אומר לחברו: חוסה נא עלי, כי אך כפשע ביני ובין הטירוף? שמא משום שאין יודעים כיצד לבטא זאת, ושמא משום שמי שיבוא לספר עם חברו על כל כגון זה, יתחוור לו, שבעצם אין מה לספר. ואין שפה משותפת להסיח עצמו על כך. כל הטירוף הוא אישי פרטי לגמרי, שופע מאיזו נקודה טמירה, נמנעת התפיסה וההישג. זו היא באמת מהותו של השגעון, שבמידה שהאדם נגוע בו, הוא נעשה מובדל ומבודד מכל האחרים. כל טירוף נובע מאיזה אוטם שבנפש.

קונכיה, קונכיה, הבדידות היא עצם מהותך והתלישות היא מעיינך. כלום אפשר לחבר את התלוש? צאי וראי, רוב משוגעים משוטטים בשווקים ורצים ברחובות, שהרבים מצויים שם. וכל כך למה? לפי שהם חשים בתלישותם ומבקשים להתחבר. כל מטורף עמוס חומרי־בנין על גביו, כדי להיבנות בתוך המוני האנשים. רבים מהם מחזיקים בתרמילם, בתוך יתר הגרוטאות, חוט ומחט. אין זאת אלא שמתכוונים הם לתפור את עצמם אל יתר הבריות. ולפי שאינם יכולים, הם יוצאים קרועים ובלויים, טלאי על גבי טלאי. רמז לכך שאם אינם מסוגלים להיתפר אל האנשים יהיו נא לכל הפחות מטולאים אליהם. כל מטורף שואף להיות מעורב עם הבריות.

כל רשות, שבאצילות או שבעשיה, יונקת כביכול מרשות של מעלה, המכוונת כנגדה. בפי הקדמונים מכונה זו בשם היכל במרום: היכל החכמה, היכל הניגון, היכל היראה, היכל האהבה היכל התורה, היכל דרך־ארץ, היכל הצדקה וכל היכלות לאין שיעור. כיוון שהגיעה שעתה של נשמה לרדת לעולם הזה והיא חצובה ממקורו של אחד ההיכלות, מיד פותחים לפניה שער לבוא בכל שעת־רצון לפניה לתוך היכלה, בחינת דודי ירד לגנו לרעות בגנים וללקוט שושנים, וכמו שנאמר גם בפסוק אחר משיר השירים: יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו.

אילו זכינו וצינורות השפע מושכים ישרות וכל העולם האנושי נתון במזל מישרים, אין שבירה ועקמומיות, לא סילוף וזיוף, היה כל אחד צמוד בטבורו לשרשו שבהיכל, מקבל את מנת־שפעו, דולה ומשקה. הוא מתברך ואת הרבים הוא מזכה. בהווייה של מאזני־צדק הברכה שרויה בכל המעשים, כל אחד עודר את חלקתו ומביא את תנובתו לציבור כולו, מוציא אל הפועל את התיקון בישוב העולם שנמסר לשליחותו. כיוון שלא זכינו ושבירת הכלים, אף פריצת הגדרים, מתחוללת, כנראה, אי־שם גם במרומים, ואין פתיחת השערים מכוונת כלפי ההיכלות המתאימים, ולכל נפש לפי שיעורו שלו, אף אנו כאן בעולם התחתון, כל יחיד לעצמו וכלל הבריות עמו, חיים על הרוב במציאות מעורבבת. יש מכנים את עולמנו בשם עולם השקר, ואין זה נכון. זה פשוט עולם המבוכה והבלבול. כל הדורות הם מעין בבואה של דור הפלגה, שבו נשתבש המשא ומתן בין הבריות. זה אומר: תן לי לבנה! וזה מביא לו חול, אבן, פטיש. אין איש מבין שפת חברו. הטוען בחטים עונים לו בשעורים.

זהו הענין הרע תחת השמש, שגם שם מעל לשמש במרום נתערבבו הדברים ונתקלקלו הסדרים. מי שמקורו בהיכל היראה נפתח לפניו שער להיכל אהבה. שורש נשמתו של פלוני בהיכל המושכלות ונפתח לפניו השער להיכל הניגון. כל פעם שאין שער מכוון כלפי היכלו באה ערבוביה לעולם. כל הקלקולים הם מתוך פגם שבזיווגים.

הנכנס לתוך היכל שאינו שלו, לא די שאינו מתקן את עצמו, הוא מקלקל גם אחרים, שהרי הוא תופס מקום שאינו שלו. מפני טעם זה מסתמא מרובים כל כך האנשים, שאינם נתונים במקומם. אדם נכון במקום הנכון הוא בכל זמן יקר המציאות. מקום וזמן כרוכים יחד. שאינו מגיע למקומו משתבש גם בזמנו: הוא מקדים או מאחר להיוולד. מי שאינו פועל במקומו נראה לפעמים, כאילו הוא חרש לקול הזמן, כמין חוני המעגל.

אילו אני נותן ממש במשאלים, שנעשו אפנה, הייתי מציע לברר על ידי משאל כמות האנשים, שיש להם סיפוק מעיסוקם, האוהבים בלב שלם את אומנותם. חושבני, שרבים, רבים מאד, סבורים בדין או בטעות שאין הם רוכבים על סוס־חפצם. כל אחד נכווה ממקצוע שלו ורואה את עצמו כקרבנו. עורך־דין מתקנא ברופא והרופא נוטה לפריטה על הכנור, בן הסנדלר לומד חייטות ובן החייט מחבב דווקא את המסגרות, אומנות העוברת בירושה שלושה דורות בזה אחר זה היא מעשה נדיר. רק בישראל היו משפחות, שהוציאו מתוכן עשרים דורות רבנים, אנשי־באך ובני־סטרדיבריוס וכמה משפחות של מדינאים אנגלים הם יוצאי־דופן. דרך כלל בני־אדם אינם מרוצים מעצמם ולא מעיסוקם. פושקין ציין פעם את פלוני, שהוא מרוצה מעצמו, מארוחתו ומזוגתו. מכלל שמרוצים כאלה אינם שכיחים.

אין הרבה מרוצים ולא הרבה מאושרים. ראיתי בני־עליה, חכמים היושבים בקתדרה, מורים לרבים ודוברים בשערים, ואף ביניהם מעטים שאינם רואים עצמם מקופחים, אם משום שאחרים מהפכים בחררה שלהם ואם משום שנשמטה מידיהם בתגרת הזמן או באשמת בני המקום צלחת הרקיע. דוד בהימלטו אל מערת עדולם טרח הרבה עד שנתקבצו אליו ארבע מאות איש ומרי־נפש. כל הרוצה בזמננו לקבץ סביבו אלפי אנשים מרי־נפש אינו צריך לטרוח כלל וכלל. כל אחד הוא קצת מר וממורמר וקצת זועם, בין הוא מביט לאחוריו ובין קדימה, מכל מקום הוא זועם. המרירות והזעם תופסים באדם קודם כל על שום שאין לו נחת מעצמו. הארי נוהם לטרוף והאדם נוהם מתוך טירוף הדעת ובעיקר מתוך שנטרפה לו השעה ונשתבש לו מקומו.

לא רק על פתח לחם יפשע גבר. אף על מעט השפעה. כל אחד רוצה להשפיע. כל הגדול מחברו יצרו להשפיע גדול יותר. יש מי שכשנוטלים ממנו אפשרות להשפעה, דומה עליו, שנסתם מקור־חייו. או שיש בידו להרצות, ואין זו אוזן קשבת, אומלל ממש. במאה התשע־עשרה תיארו סופרים רבים את יסוריהם של האנשים המיותרים. בדורנו ראוי היה לתנות את מצוקותיהם של עמים הנראים בעיני אחרים, ומתוך כך גם בעיני עצמם כמיותרים. ואולי בדורות הבאים תצמח צרה חדשה, מזוועת לאין שיעור, שאוכלוסיות מרובות על פני כדור הארץ תהיינה מיותרות.

האדם המיותר – וכל מי שאינו במקומו נראה מיותר – הוא מוקד הצער של דורנו, ובוודאי גם של כל הדורות. כל מי שלא נכנס דרך השער הנכון להיכלו מתייסר כל ימיו בצער ההויה הלא נכונה. יהודים בתפילת נעילה של יום הכיפורים הרעישו בצעקותיהם “פתח לנו שער” בשם כל הציבור. צעקה זו, אם כי באלם – הצעקות האלמות טעונות חמרי־נפץ עזים ביותר – מנסרת בפי רוב מנין של אנשים החיים בעולם. מעטים מאד האנשים בעולם, שכל אחד יכול לומר על עצמו שהוא נטוע איתן במקומו, על מחנהו ועל דגלו.

אין נחת באנשים. קל וחומר אין נחת באנשי־תרבות. על אחת כמה וכמה אין נחת באנשי הרוח היוצרת.

אם נבוא לציין מניין כל שהוא של חוקרים ומלומדים, סופרים ואמנים, שנכנסו בטעות להיכל שאינו שלהם, אין אנו מספיקים. על רבים מאנשי שאר־רוח נאמר שפטישם לא מצא את סדנו, קולם היה קורא במדבר, לא הגיעו להשפעה, שהיו ראויים לה, שאחרו או הקדימו להיוולד. הכתוב חכמת המסכן בזויה מכוון מסתמא לאותו חכם מסכן, שמצא את מקומו בהיכל תפוס על ידי מי שהקדים בשגגה לבוא לפניו. כן, חכם מסכן, מה בצע שמילא את כרסו תורה וחכמה ואין אזנים שומעות לו?

פליאה היא: מפני־מה מרובים כל כך השיבושים והטעויות ואי ההתאמות בין השערים וההיכלות שם בעולם העליון?

עוד אני תוהה על סוגיה חמורה זו. מצאתי כתוב בספר ישן, כי ההשתבשות באה כל עיקרה מהיכל הראש. הוא ההיכל החולש על כל ההיכלות, המכוון כל רשות של מטה כלפי כל רשות של מעלה. אין שום היכל במרום נבדל לעצמו, אלא השפעת־גומלין שרויה ביניהם. הם מקבלים דין מן דין, כגון שהיכל הדעת מושך חיוּת מהיכל הניגון והיכל האהבה מושפע מהיכל היראה וכיוצא בזה. נאמנו עלי הדברים האמורים בספר הישן. הם מתאמתים בהחלט על־ידי מציאות של מטה. חוק השפעת־גומלין פעל בכל שטחי המחשבה והמעשה. האמנויות היפות ניזונות מן המדעים; השכל בונה את הרגש; ספירת החן נותנת במזומנים ובהקפה לכל שדה־תרומות, כוחות וסגולות מסייעים אלו לאלו; החומר והרוח שלובים זה בזה. כשם שהרשויות מתאחדות למטה, בנפש האדם, כך מתחברים ההיכלות למעלה בתוך ההיכל הכולל. וגם ההיכל הכולל הוא בעל דו־פרצופים: חושך כנגד אור, קור כנגד חום, רע כנגד טוב. היינו, היכל הבהיר או היכל התיקון מכאן והיכל התועים או היכל התוהו מכאן.

לא לפי גדלן, חזקן ועמקן נמדדות נשמות, אלא לפי אורן. יש גדולי־דעה, היונקים מהיכל הבהיר, מעולם התיקון. וכנגדם שאורם מועט וניצוצם אפל, שרשם עולם התוהו. בני התוהו מעלתם, אמנם, פעמים גבוהה משל אנשי התיקון. אף על פי כן הם פגומים ומשוועים לתיקון. סימנם, שהם קנאים יתרים לתיקון, אף קנאים ונוקמים. יש שהם מוכנים להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו, ובלבד שייעשה התיקון. נשמת רבי שמעון בר יוחאי היתה, כפי שנרמז בספרים, מעולם התוהו. לכן ביקש לשרוף בהבל פיו את הזורעים, החורשים ואת העוסקים במשא ומתן.

נשמה של תוהו היא אורחת־פורחת בעולם. זר לה גם בית־חמרה. גבוהה היא מלהאיר לעולמנו האפל. הואיל ואינה מעורבת עם הבריות, אף הבריות בדלים ממנה ומבודדים אותה. מי שאינו עמל עם הציבור, כלום רשאי הוא לשמש שליח־ציבור? המגיע לבחינת לעילא שוב אינו שרוי בלתתא. חכם מסכן קובל על שאין מקבלים השפעה ממנו. אבל כלום אין הוא בכל גילוייו והעוויותיו חוסם בעדו את הדרך להשפעה? בתוך־תוכו מתנזר מכל מגע עם הבריות ובפיו מתמרמר שאין דורש לו.

היכל התועים בילבל רבים, שבאו לתקן ונמצאו מקלקלים. לא זו אף זו, היו בעלי נשמות התוהו שיצאו והוציאו רבים אחריהם לתרבות רעה. מצויים חכמים להרע, חוזים לשוא, חוקרים לריק ונביאי שקר.

אף על פי שאנו נותנים סימן בנשמות הבהירות שכוחן להשפיע, אין מכאן ראיה, שכל כושר ההשפעה הוא סימן לבהירות ולגדלות. כנגד ההשפעה ממקור הבהירות יש השפעה, עתים חזקה מן הראשונה, ממקור העכור. פעמים דווקא השכל הקטן כוחו רב להשפיע על המונים על שום שהוא בלבלן וגמגמן.

יש סבורים שאי היכולת להבהיר רעיון סימן הוא לעומק ההשגה. אולם לא כל עמקות היא גמגמנית, כשם שלא כל פשטות מעידה על ישרות.

כל שאינו מושך במישרים לתוך רשותו מן ההיכל שכנגדה, מערבב מין בשאינו מינו וזורע כלאים… יש נכנסים להיכל השירה לא דרך שער השיר, אלא דרך השער להיכל המדע או ההנהגה המדינית. במידת רחבן של הרשויות הארציות, מקבלות השפע מן ההיכלות, גוברת התייחדות של כל רשות בתוך עצמה בלי להסיג את גבול חברתה… באוכלוסיה קטנה תובע המלך לעצמו גם כתר הכהונה הגדולה, החוקר מחבר שירים, המשורר פושט את ידו בגדוד המאורעות המדיניים. כל אחד בוחש בתוך קלחת זרה, פורץ גדר בהיכל שאינו מכוון כלפי רשותו… בתוך אוכלוסיה גדולה נוח יותר לקיים חלוקת התפקידים בשמירה על השערים וההיכלות, השיעורים והמידות.

רוב מדינות, שחרבו בעולם העתיק ובזמן החדש, קדמו לחורבנן ערבוב הרשויות ובלבול השערים והשיעורים. התנצחות המלכות בכהונה גרמה לחורבן ירושלים. תמוטת יוון באה בגלל התפשטותה של רשות החן לתוך ספירת המוסר. היכל התועים התפשט ברומא על ידי המלכים, שנכנסו לתחומה של האלהות.

אין אומה נופלת, אלא אם כן נשתבשה לה התחבורה בין היכלותיה והשערים ננעלים ונפתחים חליפות בשרירות לב, ללא חשבון ויושר.

הדיברה לא תחמוד חלה גם על המחשבה, לפי שיש מחשבות אצל כל אחד, שהן זרות לתכונתו. כשם שאין פרצופים של בני אדם דומים זה לזה, כך אין דרכי חשיבתם דומות זו לזו. כל טיפוס־אנושי ומעגל־מחשבותיו, בתוכו הוא מסתופף ואינו מסוגל כלל לקלוט את שאינו כיוצא בשלו, כל שכן לעכל אותו. מכאן השערה מאוששת למדי, שהפתגם הנודע: הנני אדם וכל דבר אנושי אינו זר לי, איננו בלתי נתון לערעור. אין אנו יודעים מהו האנושי המוסכם והמקובל, מאחר שאין כלל אנושיות אחת אלא כמה וכמה אנושיות, ודבר שהוא בגדר מושכל ראשון ומטעם ראשון לאנושות זו הוא מותמה ומופרך בעיני האחרת ואף מאוס ומובחל בעיניה. יש מין אדם המפגל בשר החזיר, הכלב והצפרדע, שהוא ערב מאד לחיכו של מין אדם אחר. וכן יש מי שנפשו מואסת בבשר מן החי בכלל. כך יש מושכלות שאינם נתפסים לתוך מוחות מסויימים ורגשות שאינם חודרים ללבבות המשורינים כנגדם. השכל הישר והלב הנבון מנחשים או חשים את גבולותיהם, בחינת עד כאן תבואו ולא תוסיפו. בין כל סוגי הגבולות, שהאדם מצווה על הסגתם, חמור ביותר גבול עצמו, גבול כושרותיו וסגולותיו. אולם לא כל אחד ולא תדיר עומד לו חושו של האדם להכיר את מקומו, לבלי לצאת מחוץ לתחומו. יש שעה של ליקוי־מאורות וסתימת מעיינות הבינה היתירה, בה הוא יוצא מגדרו אשר גבל לו טבעו והוא נעשה תועה ומבולבל בדעתו, נעקר ממקור יניקתו ונעשה משוטט בשדות זרים, מקצץ בנטיעותיו ועוגב על זמורת זר. זו היא בחינה של מומרות. אין הוא נוטר את כרמו ואינו חורש את שדהו, אלא עיניו, ליבו ומוחו משוטטים על פני החלקות של השכן. נתינת עין בכל מה שהוא זר לרוחו ואינו תואם את תכונתו הוא פסול.

המחשבה הזרה אינה נובעת ממקור הנפש, אלא מובאה מן החוץ, שתולה בתוכנו בכוח האופנה, מטעם יצר החיקוי. אסור לחקות לא רק את הזולת, כי אם גם את רוח הזמן. כל חיקוי הוא זנות. אפילו מגיעים בדרך העמקה לידי מחשבות זרות, הן בכל זאת ממזריות, שלא נולדו בקדושה, כלומר בטבעיות, כי אם שלא כדרכן. הן לא פרי הרוח באנוש, כי אם פרי היצר בלב. פעמים המחשבות הזרות הן מצויינות בבריות גוף ובסומק־לחיים יותר מן הטבעיות. אף על פי כן, אין חותמן אמת ואינן כשרות. הדברים אמורים על אחת כמה וכמה במחשבות שנולדו מלכתחילה על ידי כפיה ואלימות, כגון על ידי השימוש בסמים משכרים. כל שאינו נולד חוקי הוא מעשה חיקוי ואונס.

יש אומרים: מה לנו חוק ומה לנו טבעי? העיקר שהנפש מתלהבת. אולם התלהבות מאש זרה אינה מסוגלת להוציא פירות משובחים. גדולה מזו, התלהבות לעצמה מולידה רק נפלים או רוחות ושדים ולילין. כל זמן שהאדם נתון בהתפעלות נחלש בו כוח הפועל. אמנם המטבע נכנסת תחילה בתוך האור, אבל היא מתקשית ומגיעה לגמר צורתה רק בצונן. השכל הוא האדריכל המנצח על כל מלאכת מחשבת, כי רק הוא יודע את גבולותיו וגבולות כל כוחות הנפש ורק הוא מוכשר לשפוט אם הוא עומד במקום חיותו או סטה ממכורתו לשדות זרים. ורק הוא מוכשר לבדוק את היושב על האבניים לעשות במלאכת מחשבת, אם לא הסיג את גבול עצמו. תמה אני על הדעה המתהלכת, שהשכל הוא בריה שכלתנית בלבד וכי אומנותו ההפשטה, אינו מבין כלום בעיסוקים חיוניים. אין זה נכון כלל. אף השכל הוא בעל־גוף ובעל־רגשות. הוא שוקק חיים ותוססים בו יצרים, אלא שהוא יודע גבולות. הוא כל עיקרו שומר על הגבולין ותפקידו להרחיק את האדם מן החמדה המיוחמת על ידי גורמים וכוחות זרים, שלא צמחו ממקור האישי.

המחשבות הזרות הן לא רק עקרות, אלא גם עלולות לפגוע בשיווי המשקל הנפשי. על ידי כך האדם יורד ממסלולו והוא נעשה כחומה פרוצה לכל מיני הרוחות הטובות והרעות המנשבות. וקשה פגיעתן של הטובות כשל הרעות. תדע לך, שאף מוח פתוח לגמרי אינה מידה. כשם שמוח שאינו שוכח כלום אינו מחזיק טובה רבה, שאין זכירה פוריה בלי פינת־שיכחה המתלווה אליה, כך צריך המוח להיות בררן מלכתחילה ולבלי לקלוט דברים שאינם נחוצים לפרנסתו. חייב אדם להניח רעיונות מסויימים מחוץ לגדר השגתו. המבין הכל, יתכן, שאינו מבין כלום כדבעי. אם יש נשמה ולה שורש, הרי שמצויים דברים הרבה שאינם בני־שורשה. המוחות מחולקים למשפחות ומושגים להם רק רעיונות, שהם לה קרובי־משפחה. מכל השאר דין הוא להתנזר.

דרושה מידה של נזירות וסגפנות גם במחשבה. אסור להתיר את כל הרצועות. אף עולם המחשבה אינו הפקר. אמנם המוח הוא האדריכל, אבל גם הוא איננו כל האדם. לא נאמר בכך שיש לגרש כל מחשבה זרה במקל חובלים. אולם חובה לעמוד על המשמר גם מפני השכל הפועל, שלא יהיה פעיל יותר מדאי. יש מחשבה זרה, הנושאת בחובה רעל קטלני לאישיות כולה, וחובה לנהוג בה על דרך שנאמר: הבא להרגך, השכם להרגו.

האמת היא סם החיים. אין היא בת־תוקף מוסרי בלבד אלא גם בת־תוקף קיומי. אם אין אמת, אין חיים, אין שום ממשות. אין אנו קיימים אלא במידה שקיומנו מוּדע לנו ומתוודא על ידינו – והוודאי שמו אמת. אין אנו באים בסוד ההוויה לאמיתה על ידי שכלנו השופט וחושינו הבוחנים, אלא על ידי ליבנו המרגיש. מראה־עינינו ומשמע־אזנינו אינם מקנים לנו תחושת ההזדהות עם העולם, בלעדי הלך הנפש המתלווה אליהם. אילמלא העולם הנתון בליבנו, לא היינו חשים את עצמנו חלק מן העולם, לא היינו מרגישים עולם. הרגש עושה את ההוויה – והרגש שמו אמונה. הווי אומר: האמת והאמונה תואמות הן. באמרנו כי הדעה הזאת מקובלת עלינו כאמיתית, הרינו כאומרים, שאנו מרגישים או מאמינים כי הדעה הזאת היא אמת. הוא הדין כשהננו מגדירים את השחור כשחור ואת הלבן כלבן, פירוש הדבר שבעומק נפשנו אנו מאמינים שכך הוא. תוקף דעה ענינו חוסן־אמונה. אין אמת אלא זו המובלעה בעצמות ואין אמונה אלא זו, שכל עצמותינו תאמרנה אותה. וזו היא משמעה גם של ממשות, שאנו חשים אותה בלב ובנפש ובכל אבר מאברינו.

אין האמת אלא שלימה ואין חש אותה אלא אדם השלם בגופו ובנפשו. שירים על לב רע ניטל מהם טעמם, הואיל והלב אינו שלם עימהם. קול חתן וקול כלה לא די שאינם ערבים לאזני האבל, הם מרגיזים אותו. לשמחה מה זו עושה לאיש הנתון בצרה? בעל מרה שחורה אומר: שקר החן והבל היופי. אף הפרחים לא יתנו ריח ניחוח באפו. איש השרוי בדאגות אין כל אימרי־שפר נכנסים לאזניו, כל שכן לליבו. אין הדברים קיימים אלא במידה שהננו מאירים אליהם את פנינו ומיישרים את כוחם, אומרים להם הן־הן וחן־חן, כלומר מוודאים אותם ומאמתים את מציאותם. בלי אמונה, מבוע כל אמת, אין גם טוב ורע, אפילו לא אור וחושך. ברזילי סח אל דוד: “בן שמונים שנה אנכי היום. האדע בין טוב לרע, אם יטעם עבדך את אשר יאכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שרים ושרות” – שמואל ב', י"ט. העולם הוא יש רק במידה שיש לנו נגיעה אי־אמצעית בישנותו, במידה שהננו אוכלים אותו ושותים אותו, במידה שמציאותו מהימנית עלינו, שמרגישים את טעמיו וריחותיו. הטעם הוא עיקר. מה שאינו נוגע לליבנו, רואים אנו אותו כאילו אינו. מר־נפש, גם האור לא יאיר לו, העולם חשך בעדו. הוא כאילו כופר במציאות השמש, אינו רואה במו עיניו כרים עטפו בר ואינו שומע במו אזניו שירת הציפורים. כל המציאות עוברת ובטלה. האדם הוא הנופח רוח חיים ביקום, ואם ליבו טוב עליו, הוא נותן נשמה גם בדומם.

החושים מקנים לנו רק ידיעות מקוטעות, חלקיות ומפוקפקות ביותר על המציאות. השכל יודע את המציאות בידיעה השאובה דרך צינורות החושים, היינו, ידיעה מכלי שני. רק הנפש יודעת ממקור ראשון והיא נותנת גושפנקה של אמת וממשות לדברים. הנפש היא באר האמונה, השכל הוא הדלי, הרוח הנרגשה והמרגישה מד האמת. השכל מביא לנו ידיעות גם על הנעשה במדינות הרחוקות ועל אורחות תושביהן, אבל האם באמת אנו יודעים את הקורות מרחוק, כל זמן שלא נפנינו אליהם מתוך מגע אישי? בשכל הננו יודעים גם את העבר והעתיד, אבל ידיעה חיונית הננו יודעים רק את ההווה. הוא לבדו מאומת עלינו ובו בלבדו אנו מרגישים טעם ממשות. בלא אמונה שהקרקע לא תישמט מתחת רגלינו, אין לנו שליטה אפילו על ד' אמותינו. אילולא היה העולם מאומת וממומש על ידינו, היינו מרעידים כל רגע ופחדים בלתי פוסקים היו מהלכים עלינו. אכן, האמת היא יסוד הקיום. נאמר על הקדוש ברוך הוא, שחותמו אמת, וכך הבריאה כולה, אם אתה נוטל מתוכה את האמת חותמה, אינה חיה וקיימה. מי שאינו אומר לבריאה וארשתיך לי באמונה, אינו מסוגל לחבקה ביסודה שלה ואינו חש ברוח החיה המפעמת הכל. דופק היש נשמע רק לאיש, שהאמונה היא איזור למותניו.

מהי אמונה? אמת, שהננו מאמצים אותה אל ליבנו. ומהי אמת? אמונה, המובלעת בכל עצמותינו. תאמר: ומה דינן של אמונות טפלות? אבל יתכן, שכל האמונות הן טפלות, כשם שיתכן שכל האמיתות עשויות להתבדות. אבל אין לאדם אלא מה שליבו מרגיש. גם אמת לשעה ואמונה העתידה לחלוף, אם כל מעייני הלב בהן, כשרות לנו. כל לפי שעה נתון תחת חסותו האדיבה של הנצח, ובלבד שהלב שלם עימו.

לידע ולהודיע: אין האמת והאמונה פירות הגדלים בעץ הדעת. השכל עלול לטעות ולתעות בתוהו לא דרך ולעשות תחת ענבים באושים. אולם כל גרעין של אמת, אפילו היא מוטעית, הנזרע בנפש מגדלת פרי־הדר. אמת כל שהיא היא לעולם סם חיים. אמת זו שאמרנו פירושה: השאיפה, ההתכוונות הנפשית וההשתוקקות אליה, ולא הבטחון שיש למי שהוא, כביכול, חזקה עליה.

נבדלה הידיעה מן האמונה כהיבדל המושג מן המוצג, ההיכרות מן הדביקות, על יד מן הבתוך, הקרוב לוודאי מן הוודאי ממש. לשום ידיעה אין חזקת וודאי, או נאמר, שום ידיעה אינה ודאית מבחינה אישית. הכל יודעים שהשמש תזרח גם מחר, אבל זו היא ידיעה כללית, שאינה מחייבת אותי אישית. הפרט, שבמנגנון האישי שלו נתקלקל איזה וו החיבור המרתק אותו כחוליה אל השרשרת של ההגיון הכללי, יכול שנתערערה אצלו הביטחה בזריחתה של השמש למחרת, אבל גם לאחר שמיטשטש ההגיון, נקודת האמונה אינה נעקרת מן הלב. אפילו מטורפים,שנתרופפו אצלם קשרי סיבה ומסובב, נמנעים לשלוח את ידם באש שלא להיכוות, ונזהרים מלהשליך את עצמם למערבולת נהר איתן שלא לטבוע. הם מצייתים, אומרים, לחוש הקיום.

אבל כלום מהו חוש הקיום? אמונה בקיום. היא אמונה, היא בטחון, והיא ודאות. אין אנו מתוודעים במוחש אל הדברים ואין הם מתוודאים לנו, עד שהם נעשים חלק מעצמותנו. רק מתוך התמזגות באה ההזדהות. לפיכך הביטחה בקיומנו האישי קודמת לביטחה בקיום הכללי. במציאות האני אנו מרגישים, ואת מציאות הזולת הננו רק יודעים. אין כור היתוך למיזוג אני והזולת – כל הבריאה היא לגבינו זולת – אלא בכבשן האמונה. הידיעה מלחימה את הדברים, אולם האמונה מרתכת ומדבקת אותם בייחוד השלם.

כיסופי האדם לאחדות, לשלימות, לזיווג הגמור עם עולם ומלואו. כל מלאי הדווי שבלב אנוש בא לו מחוסר השלימות; כל הצווחה שבנפש מקורה בפרץ. כל געגועינו על הוודאי שניטל מאתנו, עליו אנו מתדפקים עד כלות הנפש. עד שאדם אכל מעץ הדעת היה בתמימותו מקופל בתוך הבריאה כעובר במעי אימו והעולם היה כגן עדן לפניו. הוא היה הוא וכל הזולת, לא ידע את נפשו. לאחר שאכל, נעשה מודע לעצמו כחי נושא את עצמו. הוא מצא את עצמו, אבל אבד לו כל העולם. כלומר, רכש לו את הידיעה ונשמט ממנו הבטחון. מן הידיעה באו לו הפירוד והתלישות. מה שפגם בידיעה עליו לתקן באמונה, המחברת והמשלימה.

אין תימה שכיוון שאכל מעץ הדעת ונודעה לו נפרדותו כאני לעצמי, בשומעו קול אלהים המתהלך בתוך הגן קורא אליו, הוא נחבא לו. הנפרד יכול להיחבא. התלוש אינו שומע כלל את הזולת. לפנים, כשהיה מחובר, לא היה עולה כלל על דעתו להיחבא. מפני מי? ובתוך מה? הרי הוא הכל ובכל, כשם שהוא הנהו הוא בוודאי ובהחלט. מה שאין כן אדם היודע, הרי יודע הוא שכל היתר הוא זולת ולא הוא. דווקא בגלל הידיעה נשמטה ממנו הידיעה הברורה והוודאית. כל ישותו נעשתה ככברה זרועה ספיקות. אדם יצא מגן עדן התום והילדות, נתבגר והבשיל לצער ההוויה. הוא נעשה חוליה שניתקה מן השלשלת.

מאז ואילך הוא חותר לחדש עם הבריאה את ברית האמונה, להשתלב בתוכה ולהתמזג עמה, להישתל בקירבה. אין צער ההוויה אלא חבלי הלידה של עצמו. אין מכאוב אלא כאב הספק. כיוון שאין לו בטחון קיום, חייו תלואים לו מנגד וחיי כל הבריאה תלויים לו מנגד. ראשו עליו סחרחר, הוא כל רגע על סף התמוטה, ספק חי ספק מת, ספק קיים ספק לאו. הוא פוסח תמיד על שתי הסעיפים וכיעקב לאחר שנאבק עם המלאך הוא יוצא צולע.

כשהספק קולע את חיציו בנפש, הוא פוגע בעיקר בתחום הזמני שבה. כל אברי גופנו מעורים במקום, נוגעים בו וצמודים אליו. אין המקום פוגע בנו אלא אנו פוגעים במקום. מכל מקום, האדם מכיר תמיד את מקומו, חש אותו. הזמן הוא נקודת התורפה. השתבשות שכלו גוררת אחריה לאלתר תעיה בדרכי הזמן. הזמן אין לו שום ממשות. באין אמונה הוא כולו נמוג. קדמה אמונת עתיד לכל חוסן ישועות חוכמה ודעת.

רצונכם לדעת כמה הרבה אנו טועים בדרכי החיים, צאו וראו אילו מלאכות אנו לומדים לעשותן כהלכה ואילו לאו.

אנו לומדים נגרות, סנדלרות, חייטות, חרישה, זריעה, נטיעה, רפואה וכיוצא בהן מן האומנויות המפרנסות את בעליהן, או שאינן מפרנסות אלא מכבדות אותם וקרויות משום כך יפות, כגון שירה, זמרה, ריקוד, ציור וכל מלאכת מחשבת, שעל ידה זוכה האדם לתואר חכם, רב ואמן. וכנגד זה אין אנו לומדים את הדברים שהם גופי חיינו או חיי גופנו. אף על פי שאינם בגדר מקצוע מכניס רווחים ואף לא בחזקת קרדום לחפור בו תארים ודרגות, הרי הם עיקר ויסוד בקיום האנושי, ממש הלחם של כל הצטרכויותינו, שבלי ידיעה ברורה ומאומנת בהם כל חיינו יוצאים לקלקול.

קץ לרמזים. אדבר מפורשות. הדיבור המפורש הוא הרמז השקוף והמשכנע ביותר. אין אדם לומד בעצמו ואין מעמידים לו מורים ומחנכים ללמדו לא הלכות הדיבור וההילוך, לא חכמת השינה והצחוק, לא דרכי אכילה ושתיה, אף לא – וזהו פלא על כל פלא – חוקי הנשימה.

ומכאן מוצא החייכן מקום לקצת ליצנות: הגם דברים אלו הם בגדר תורה שיש ללמדה בקתדרה? ומה דינם של בעלי־חיים, שאין להם חכמים יושבים בקתדראות ללמדם אכילה והליכה, שינה ונשימה ושאר מעשים טובים. כלום חס ושלום הם מחסרים את בטנם ואינם בשינה נעימה או שאינם מקפצים ומדלגים ורצים וצוהלים ונוערים ונוהמים ונובחים ושואגים ומצעקים ומוציאים כל מיני קולות, שהם אצלם בגדר דיבור? ולא עוד אלא שכל חי למינהו יודע־נגן לפי דרכו. משום שהם ילדי הטבע ועושים הכל בדרך הטבע.

אכן, כך היא המידה בבעלי־חיים. ולא היא באדם. ניתן לומר על האדם: ותחסרהו מעט מן הבהמה והחיה. הרבה דברים שבעלי־חיים משיגים אותם ללא לימוד וללא שכר־לימוד, לגמרי בחנם ומעצמם, בתכלית הקלות, אדם צריך להתייגע עליהם ולשלם עבורם טבין ותקילין. מה שלאחרים חיים הוא לאדם תורה. מה שלאחרים הרגל הוא לאדם תרגיל ממושך.

דרך משל, הדיבור, כל שהחיה יודעת בעסקי־לשון נופל בחלקה מיד סמוך ללידתה. כל סודות האלף־בית שלה נגלים לה ברוח הקודש וכביכול ומסתמא אף כל המליצות הנשגבות שבשפה החיתית שגורות על פיה מיום היוולדה ממש. וזו שהיא בניגון הריהי משתפכת בחמדת זמירותיה בעודה בחיתוליה. זהו. בעלי־חיים מקבלים מתנות הטבע בחנם. אדם חייב לשלם. אדם חייב ללמוד. אדם חיה תורנית.

אל תמהרו. עיינו קצת. כתר נתנו לאדם: הוא המדבר. אבל כלום באמת אנו יודעים לדבר, רצה לומר, לדבר כהלכה? שאם לא כהלכה הרי לא די שאין זה דיבור, אלא הוא גם שלילה של דיבור, היינו, בלבול וקשקוש, סיבוך גמור ולא בירור. ובכן. כלום באמת מסוגלים רוב הבריות לדבר, היינו, לברר רעיון כל שהוא, לבטאו כתיקונו, כלומר, להגיד עליו את המלים הדרושות, אותן בלבד ולא אחרות, לא את חליפתן ותחליפתן, אותן הפשוטות ביותר וההולמות ממש את הנושא? דרך כלל אין מדברים אלא מגמגמים, אין מבררים אלא מסבכים, אין ניגשים אל העיקר אלא מושכים את הטפל עד ששוכחים את העיקר. וכמעט שאין שכיח אדם המדבר בעדו. מדרך האדם לדבר כנגד עצמו מחמת אי־ידיעה במלאכת הדיבור.

כקלקולו בדיבור כך קלקולו בהילוך. יש יודעים לרקוד, אבל כמעט שאין יודעים ללכת. זה כפוף בהילוכו וזה זקוף יתר מדאי כאילו מתגדל הוא ברום קומתו להגיע עד לעננים. זה מיטלטל בהילוכו כשבשבת או כמטוטלת של שעון אילך ואילך זה נוהר קדימה כמין קטר. משל הוא חלוץ של איזה מחנה הצועד בסך; זה מבליט כרסו וזה מפשק את זרועותיו כאילו הוא שוחה בים הגדול; זה יש לו טפיפה של בר־אוז, זה מנפח לו כעין דבשת בדומה לגמל וזה אץ ורוצץ ומפלס לו דרך במרפקיו כמין שור הבר. הרבה העויות משונות יש לבני־אדם בהילוכם, שהוא על הרוב לא הילוך אלא מרוצה. בריחה או רדיפה. כל אחד בהילוכו דומה למין חיה ופחות מכל דומה הוא לבן־אדם. הואיל והאדם לא למד עדיין ללכת על פי דרכו. תלכו בעקבי צאן אדם ותראו או פסיעה גסה או פסיעה דקה מדי, או הפגנת עצמו בכל צעד או מין בושת־פנים בשל דריסת־רגל, או עסקיות יתירה של חפזון או פעמי חתול מתגנב, או צעידת־עצלתים מתמיהה או ריצה דוחפנית מרגיזה, או עזות־פנים קנטרנית או נמיכות־רוח כושלנית, או זריקת אבק בפני הזולת, היינו אבק ממש, או זריקת אבק על דרך ההשאלה. אין מידה טפופה בהליכה אלא מידה גדושה או מחוקה. אין מידה משום שלא נתפתח חוש המידה. אנשים מהלכים רק ברגלים ולא בשכל, לא בטוב־טעם, משל הגוף נעמס על גבם כמין אי־הבנה, כיותרת כבדה, שאינה מפועמת מן הרוח החיה.

ציינו את צד הגמגום המכריע בכל דיבור, שמחמת אי־שליטה בחכמת הדיבור בני־אדם מערבבים לרוב ענין בשאינו ענין, מבליעים את העיקר ופולטים את הטפל, אינם שומרים על מוקדם ומאוחר ואינם מקפידים לדייק ביחסי הגומלין שבין נושא לנשוא ונמצא שעל הרוב אינם אומרים מה שרוצים או שאומרים את ההיפוך ממה שהם רוצים ולבסוף נזכרים בכשלונם, מתחרטים ומתביישים ואין תקנה. ברם, תקלה זו לא היתה מגיעה לכלל צרה אילו בני־אדם שאינם שליטים בדיבורם היו מסוגלים לפחות לתת את הנעימה הדרושה לקולם. יש דיבור קשה שהנעימה מרככתו והניגון מפייסו. אבל גם הקול וגם בת הקול מוזנחים ומשולחים או מגודלים פרע. אין נהוג להקפיד על טיפוחם אלא אצל מי שהם שחקנים ועיקר עיסוקם על הבמה כאילו חיים חשובים פחות מן הבמה וענינים שבין אדם לחברו הם שניים במעלה לגבי ענינים שבין השחקן לקהל. השחקן נתבע להבעה נכונה, להתאמה נאותה של הדיבור והתנועה של הלך הרוח וסבר הפנים, של מצב הנפש והמצב על הקרשים, של פנים וחוץ. ואילו האדם במשאו ובמתנו בשוק, במשרד, בדו־שיח ובדו־עסק פטור מלהציג את עצמו בתפאורה הנאותה לענין זה ולשעה זו וכן פטור הוא מלייצג את הגיונו ורגשו באורם הנכון. יש מדבר פיוסים וקולו רוגז; יש אומר שיר השירים בניגון של איכה; יש מלבב בשיחו וארשת פניו חמורה ותוקפנית; יש משיב, אבל בת קולו כאילו הוא שואל. מליו מקרבות ומבטיו דוחים. אי התאמה, שהיא פרי חוסר הכשרה בטעם ובנעימה, משמשת גורם לרוב סכסוכים ואי־הבנות.

הגיעו עצמכם, אילו שקדוּ להכניס לתוך כל סל המזון הרוחני, שמציידים בו את הנער והנערה בצאתם לדרך החיים, גם “פרפראות” שכאלה, שבאמת הם צרכי אוכל נפש ממש, כגון נימוסים שבהילוך, שבדיבור, שבסבר פנים, שבטעם, שבתרבות הנפש, שבחוש המידה ושבחוש היאות, שבשכל טוב באומנות הגדת העיקר ומניעת הפטפוט ושבחכמת ההקשבה ושבסגולת הטעם והתואם, הנועם והנעימה בכל שיח ושיג, כלום לא היינו עוקרים על ידי כך משרשם הרבה סלעי־מחלוקת וכלום לא היינו שופכים על ידי כך לאבדון הרבה מי־מריבה?

פורענויות לרוב נתונות מידי הטבע. ומלבדן אנו ממשיכים על עצמנו פורענות בידינו ממש, זה מרים את קולו שלא כיאות ונמצא פלוני נפגע עד שורש הנפש; זה שופך את כעסו בהגזמה יתירה והוא מחבל מדעת או שלא מדעת בכל מקורביו. זה מכה בלשונו סתם מתוך שיגרא דלישנא וזה מבקש ממך כוס מים במין נעימה מסתורית שבקול או שבארשת פנים כאילו הוא מציע לפניך עסק של מחתרת או שמשות נבזה. או שהוא פשוט צועק על פלוני שלא במתכוון אלא משום שאין הוא מכוון את קולו, אלא קולו מכוון אותו. אומר לו פלוני: ועל שום מה אתה צועק עלי? כיוון שאין הוא יודע כלל בעצמו שהוא צועק הריהו משיב בקפידה; כלום אני צועק? הרי אתה מרעיד בקולך. עונה לו בן־שיחתו או בן־צעקתו ב“ירגזון”: לא אני אלא אתה מרעיש עלי את העולם. והרי נושא ראוי לקטטה או מכל מקום לפטר־מדון. הרבה קטטות שרשן באי הבנות. ואולי גם מלחמות גדולות נגרמות על ידי הרמת הקול שלא בעתה ודפיקת היד על השולחן שלא היתה צריכה לגופה.

עיקר מרירותה ומרייה של מחלוקת, ששני הצדדים צודקים או ששני הצדדים טועים. מחלוקת שהכל צודקים והכל טועים סופה להתקיים. וכלום מהי טעות? חוסר גמישות. קלקול בהילוך ובהליכות; נשימה שאינה כתיקונה. מחלוקת נעוצה כל עיקרה בחוסר תרבות, תרבות הנפש והגוף כאחד. שנים אוחזין בטלית, ששניהם יכולים להתכסות בה, או שניים אוחזין בספסל, שיש עליו שני מקומות־ישיבה, אלא שכל אחד מושך הכל לעצמו או תופס הכל לעצמו, ועל הרוב לא במזיד אלא בשוגג דווקא. אנו נחבלים על ידי השוגים הרבה יותר מאשר על ידי המזידים, והשגגה היא ענין של בורות, מיעוט לימוד, תירגול בלתי מספיק. כיוון שאין אנו לומדים כראוי את הדברים העיקריים, שהם יסוד ושורש להתנהגותנו, הן בין אדם לחברו והן בין אדם לעצמו, הרינו נוחלים רוב כשלונות.

אולי כדאי להטעים, שאנו חוטאים לכל מה שהוא עיקר ויסוד בחיי אדם הרבה יותר מן הדורות הראשונים. באשפרטה שביון עשו את אורח החיים של האדם לתורה שלימה והיו מחנכים עליה את הנוער, שולחן הערוך בישראל לא כל שכן שיש בו סעיפים וסעיפי־סעיפים להלכות דרך ארץ, הכוללות את האדם ומלואו בגוף ובנפש, באכלו, בשנתו, בדיבורו, בהילוכו, במשאו ומתנו, בקבלת אורחים, בהכנסת כלה, בהלוית המת, בכיבוד אב ואם ובכבוד לזקנים וכיוצא בזה. אין פרט בחיי אדם, שלא נאמר עליו איזה כלל. ואף על פי שהטעם והנימוק היו מוסר וחובות הלבבות, הרי הכוונה הצפונה שלום האדם וכבודו, אף תיקון החברה. ואילו אנו מזלזלים בכל. מילא, מוסר – זהו ענין של שוטים, לפי השגת רבים, אבל בריאות הגוף ושלום הנפש, של היחיד בעם ושל כלל העם, כלום אף הם דבר של מה בכך? ובכל זאת אנו מזלזלים באכילה ובשתיה, בצחוק ובשינה, בדיבור ובהילוך. אין סבורים שצריך לחבר עליהם תורה בספרים, אלא בחיים ממש. פלוני אינו אוכל אלא טוחן, אינו מהלך, אלא מטופף או מקפץ, אינו מדבר אלא לוחש או מצהיר, אינו מנעים בצחוקו, אלא שופך אותו עלינו כמן שצף קצף – מה בכך? דברים אלה הם זוטות בעינינו.

כיון שאין אנו לומדים ולא מלמדים דברים שהם בגדר עבודה, קל וחומר שאין לומדים ולא מלמדים ענינה של המנוחה, של הבטלה הפוריה, של שמירת שבת לכלל או של עשיית הפרט שבת לעצמו, כלום מהי שבת? נשימה מתוקנה, נופש, הפוגה, כמה שנאמר שבת וינפש. השבת היא המוסך, שכל כלי הרכב של ימות החול והחולין נוהרים לשם לתיקון ולשיפוץ. המנוחה היא הסדנה של המלאכה, המעבדה של העבודה. אלא שפחות מכל אנו לומדים את תורת המנוחה, היינו, תורת הנשימה הנכונה, בדומה להעמדת הקול, נראית לנו עסק של שחקנים וזמרים או גם של נואמים, היינו, של בעלי מקצוע, מומחים לדבר אחד. אבל כלום גם הדיוטות חייבים בנשימה כתיקונה?

צרה היא שבן־זמננו אינו יודע אפילו צורת אלף בתורת המנוחה. הוא משקיע רוב מרץ בעבודה, ולא קורטוב התענינות במנוחה. הרוצה לנוח הולך לבית־שעשועים, כלומר, מוסר עצמו בידי אחרים שהם יעסיקוהו וישפיעו עליו חויות. כשהוא עובד הריהו פועל וכשהוא נח רצונו להיות נפעל. אין הוא בעצם נח אלא מונח או נינוח. אנו פשוט לא למדנו את אומנות המנוחה, שתהא שופעת מתוך מקורנו ממש. וי לבן זמננו שבאה עליו שעה של מנוחה ואין לו בשכנותו זמר או קריין, רקדן או מומוס, אין שאין לו בכיסו ממון במידה מספיקה לקנות לו כרטיס הגורל, המזכה אותו להיות אחד המאזינים והצופים לחכמים מומחים המארגנים את מנוחתו. אומלל הוא, יש לו שעת־נופש, שבת קטנה, ואינו יודע מה לעשות בה. מכאן אתם לומדים שאף המנוחה היא ענין של עשיה, או דבר של שכחה. במנוחתו רוצה האדם לשכוח את עצמו, איזה הויה עלובה שרוצים לשכוח אותה.

אולם ההוויה אינה עלובה כלל. היא מתנה יקרה, חמדה גנוזה, היא חג הנשימות ושמחת הנשמה. אלא שלא למדנו להבינה כהלכתה ולהשגיחה כתיקונה, באמת צער הויה, שאין אדם יודע להיות הווה. לא למד מלאכה זו.

דיברנו על הנשימה דרך משל, ולמעשה המשל עשוי להיות נמשל גם כן. פשוט אין יודעים נשימה כהלכה משום שאין לימוד זה נחשב כל עיקר. השחקן, הזמר, הנואם עושים כל יום תרגילי־נשימה משום שמקצועם מחייבם לכך. אבל כלום כדאי לעשות תרגילי־נשימה לשם חיים סתם? החיים אינם מקצוע ואינם מחייבים, משמע, לשום דבר.

הסתכלו בהזנחה זו שנוהגים ביסוד היסוד של חיי־אדם – בנשימה – ותלמדו ממנה גזירה שווה על רוב הזנחות אחרות, הטובעות את חותם הקלקול בהילוכנו, בדיבורנו, בצחוקנו ובכל שיחנו ושיגנו.

לא שמעתי צלצול־הפעמון בביתי ולא רשרוש צעדים הקרב והולך אלי. אך לפתע פתאום הבחנתי דמות־אדם הניצבת ליד מיטתי, שאני מוטל עליה מדומדם, ואולי שרוי בנים ולא נים. פקחתי בעצלתיים את עיני המלופלפות והצצתי בפני האיש כמבעד הערפל. מראהו נראה לי במטושטש, ספק בן־שנות העמידה, ספק קשיש יותר. זקנו, כמדומה, גזוז כיאות, אך שערות־ראשו מגודלות־פרע. גבוה לכאורה, אך קומתו נשקפת לי ממוצעת.

– באתי – אמר בקול רם, שנשמע כמלוחש. – לא הבהלתיך?

– לא – עניתי מתוך נקיפת־לב של אימה סתומה, המתעוררת בי בשל כל הופעה של זר בקרבתי, לא כן שכן שהגיח אלי בפתאומיות כזו כמו אין־צעדים לו. אבל… אמור, מי אתה?

– אני קטניהו, הנער הסרבן – ענה בחיוך שובבני ובסבר־פנים היתלולי של אחד הקרוב אצל כל אדם ובכל שעה.

– נער אתה? הרי… – מילמלתי בהשתאות.

– מתכוון אתה לומר שאיני עוד נער? – דיבר ברהיטות, כאילו חושש היה שמא אפסיקנו – כן. אינני עוד בגיל הנעורים, אבל גם זקן אינני עדיין ולא אהיה לעולם, אם כי פני, כפי שאתה רואה, חרושים קמטים. אולם אין אלה קמטי הזיקנה, אלא קמטי הצעירות דווקא.

– חידה פליאה לי דבריך. מה משמע קמטי הצעירות ומה זאת אומרת נער סרבן? אינני מבין מה אתה סח.

הזר נעץ בי מבט סוקר ובוחן, לבוא, משמע, עד חקר תכונתי, ואמר בקולו המהיר:

– אני אגיד לך… אסביר לך… אבל מקודם עליך להזמינני לשבת. אינך צריך להטריח את עצמך. שכב לך, שכב. הנה כסא, אקריב אותו אל המיטה ואתה תשכב לך והיטב תשמעני. מדבר אני אליך ברורות. הנה אני יושב. כשאני יושב, מוחי נעשה צלול יותר, והנני מסוגל לכלכל את דברי בשכל טוב.

ובכן, דע לך, כי אני, כפי שאתה רואה אותי, עודני נער. כלומר. לא זקן כלל. לא באתי בשנים, והשנים לא באו בי. בנת? הקמטים נתהוו בפני גם כשעדיין הייתי נער. אתה מבין?

– אינני מבין כלום. ככל שהנך מסביר, דבריך נעשים לי סתומים יותר.

– משום שאתה מפסיקני ואינך נותן לי להסיח עצמי. – בקולו ביצבצה נימה של קפידה – אמור אמרתי לך, שהקמטים שבפני לא נחרשו על ידי השנים. אותם הצמיחו בי החרדות.

– כלומר? הפסקתיו מבלי משים מתוך קוצר־רוח.

– יש חרדות, שהן, כמו שנים, עושות קמטים.

– החרדות הללו מה טיבן?

– מכיוון שהנך שואל לפי תומך ומבקש באמת לדעת פשר־הדבר, הנני להסביר לך. הקמטים – סח בחיוך מוזר, אולם נלבב – נחרתו בי מפחד הגידול. מיום שהנני זוכר עצמי, פחדתי לגדול, סירבתי לגדול.

– ולכן הנך מכנה את עצמך בשם הנער הסרבן?

– רואה אני שאתה מבין דבר מתוך דבר, אלא שלהוט הנך להיכנס לתוך דברי. וזה לא טוב. כשמפסיקים אותי, הנני מתבלבל ואינני מסוגל עוד לדבר בשטף. טוב תעשה אם נאה תקשיב לי. כך היה המעשה.

כשהייתי ילד, ראיתי פעם כוס על השולחן. נתחשק לי לדעת מה יהיה עליה אם אקחנה ואזרקנה למטה. זוכר אני את המעשה כאילו היה אתמול. טיפסתי על כסא והושטתי ידי לשולחן. נטלתי את הכוס, זרקתיה למטה, נתפוצצה לרסיסים. אותו רגע נכנס אבא לבית, ראה מה שעשיתי, סטרני על הלחי והיה גוער והולך בי: “התבייש לך. אינך עוד תינוק ואפילו לא עוד ילד. לימים אתה נער ועושה מעשי ילדות. התבייש לך”. געיתי בבכי־תמרורים, וכפי שזכור לי היטב לא פרצתי בבכי בשל סטירת הלחי – דומה, היא לא הכאיבה לי כלל, ולא עוד אלא שהנאתה אותי בכך שנעשה בי מעשה וביד אבי שלי – אלא משום שאמר, ששוב אינני תינוק ואף לא ילד, ולא יעברו ימים מרובים ואהיה לנער.

מה פתאום? וכל כך מהר? התייפח הלב בקרבי ולא יכולתי לעצור את בכיי. “לא, קראתי ביבבה. אני, אבא, עודני תינוק, אפילו לא ילד, ואיני רוצה להיות נער תיכף ומיד. איני רוצה, איני רוצה לגדול מהר”. אבא ואמא פרצו בצחוק לשמע זאת, ואני הוספתי לבכות גם על צחוקם עד שנרדמתי. מאז החלחלה ההיא, זוכר אני, חרדת הגידול לא פסקה מלבי. כעבור שנה או שנתיים ואולי שלוש, אינו זכור לי בדיוק, שוב היה מעשה ואירעה תקלה על ידי. שברתי צלחת במחשבה תחילה. ילד סורר הייתי ופגע רע. חבּלן לתיאבון ולהכעיס, להוט לילך ולהזיק. שיחק לי מזלי ומאז ששברתי את הכוס לא נתפסתי עוד על ידי אבא במקום הפשע. ואילו אמי הסלחנית והרחמנית לא הסגירתני אף פעם לידיו. אולם לרוע המזל אבא נכנס הביתה מיד לאחר המעשה, עוד רסיסי הצלחת השבורה מונחים על הרצפה. הפעם אבא לא פטרני בסטירת לחי דרך מריחה כלאחר יד כבפעם ההיא, אלא עשה בי דין כדבעי. הפשיל את מכנסי, מתחני על השולחן, נטל את הרצועה והרביץ בי אחת ושתיים ושלוש. ידו מנפנפת ברצועה ודיבוריו משמשים לה ליווי: “התבייש לך. שוב אינך ילד ואף לא נער, ולאלתר אתה בחור מגודל ועושה מעשה ילדות”. אף הפעם נכויתי לא כל כך מהמלקות, כי אם מגערת המוסר שבפיו, שעומד אני להיות בקרוב בחור מגודל. הטחתי כנגדו ביבבה: אינני רוצה להיות לאלתר בחור מגודל. איני רוצה לגדול… איני רוצה… – “שתוק טיפש שכמותך, הבלים אתה מדבר” – צועק אבי בשצף־קצף ומוסיף להפליא בי את מכותיו – “עליך לגדול… לגדול”. ואני מטיח כנגדו ביליל: “לא, איני רוצה לגדול. רוצה אני להיות נער תמיד”.

מזלם של הילדים הבוכים, המוכים בידי אבא שלהם, שהם נרדמים סוף־סוף ובא הקץ לכאבים ולבכיים גם יחד. טובה שינה שהיא משכיחה כל צרה ויגון. ואילו אני בשנתי ניתן לי תוספת גמול ושלם חלף צערי הרב, שכן חלום חלמתי ובחלומי הופיעה דמות. שנים מרובות עברו מאז ועדיין הדמות ניצבה חיה לנגד עיני… זכור לי מראה־דיוקן כמו זה שלך, כפי שהנני רואה אותך כעת מקרוב. מרחוק ראיתי אותך פעמים רבות, הזכרת לי את האיש שראיתי בחלום. מאז… לא אסתיר ממך. יקר הנך לי, מאד יקר. אתה בחלום דיברת אלי בקול חנון ורחום: אל תירא, בני, אל תירא. אני מבטיח לך שלא תגדל, לא תהיה זקן, לעולם לא. אתה תהיה נער תמיד. אתה אימצתני אל לבך, חיבקת אותי. כל כך הייתי אסיר־תודה לך. פניך היו כל כך טובות, שוחקות, כמו עכשיו.

למחרת הייתי שמח כל היום… איני יודע איך לומר זאת, הייתי מאושר. טוב היה לי לדעת שאיש אינו יודע מה בחובי. קבלתי עלי בנדר ובשבועה שלא אספר זאת להבא לאיש. אין צריך לומר לאבי, אפילו לא לאמי. זה יהיה מעכשיו סודי הכמוס. וכך היה. כן. כך היה. מימי לא גליתי סודי זה לאיש. דבר זה מפלא אותך? בבקשה. אל תפסיקני. הייתי איש ככל האנשים. גדלתי. הנער נעשה לבחור. הבחור גדל לאברך. אחרי כך גדלתי עוד עד שנעשיתי כאילו קשיש. אך זה רק למראה עינים. לגבי אחרים. אני לי, ידעתי היטב, הנני חי לי ללא שנים. השנים זרמו להן לחוד ואני לי לחוד. אל תוכי פנימה לא נכנסו. אתה מבין אותי? בבקשה, לא להפסיקני. רואה אני פליאה בעיניך, ואני יודע… אולם אני אגיד לך… אני אסביר. תמה אתה על שהנני מספר לך את הדבר שהוא סודי הכמוס. אבל… בבקשה… גם סוד כמוס צריך לגלותו למי שהוא. אני אותך בחרתי להיות איש סוד שלי. אותך משום שאתה… באת אלי בחלומי ובישרת לי שמשאלתי תינתן לי ואהיה נער התמיד. אילו ספרתי זאת לאחר, שאני חי לי לחוד והשנים שלי לחוד, היו אומרים עלי מי יודע מה. לא כן אתה שיש לך עינים כאלה המביטות לא אל השנים, כי אם אל האדם פנימה. וכזה ראיתיך גם בחלומי אז. ודע לך שהאדם מבפנים אין לו כלל שנים. הוא גדל והנער גדל עמו והוא תמיד נער. בנת? ומה שאמרת שפני זקן לי…

– סליחה. לא אמרתי זאת.

– שוב אתה מפסיקני – קרא בפרץ־זעם ובפרץ־צחוק כאחד – נכון, לא אמרת לי זאת. אבל חשבת זאת. הלא תודה שכך הוא. בסתר־לב חשבת זאת. שכן פני נחרשו קמטים. האין זה כך? ובכן, הרי הודעתי לך מראש – הטיח כנגדי בקול תוקפני שבצבצה בו נימה של איום – שהחרדות חרטו בי את הקמטים… הפחד מפני הגידול… לכן לא הייתי כלל בטוח שהסירוב גדול… יעמוד לי להשיג את מבוקשי. בנת? כדי שלא אהיה טורדן הנני להיפרד ממך. ובכן, אני הולך – קרא פתאום בקול חוגג איש־בשורה – זכרני נא לטובה. אני קטניהו, הנער הסרבן, שלא רצה לגדול. שמי קטניהו, לא גדליהו. מה שמך? את פניך ראיתי רבות. אך בשמך לא נודעת לי…

לא הספקתי לבטא את שמי והוא חמק ממני ויצא כלעומת שבא, חרש חרש, אף ללא רשרוש צעד. כאילו אין צעדים לאיש, כשם שאין לו פנים.

שעה לא מעטה לאחר כך הייתי משפשף את עיני המלופלפות ותוהה, אם הנער הסרבן הופיע אלי בעליל או היה זה אלא חלום או הזיה, אף לא ידעתי אם הייתי אותה שעה תפוש־תנומה או תפוש־הגות.

הנחת הנכס והשגת הקנין הן דבר מופלא. אין נכס וקנין בלי שלי. אבל כלום יכול אדם לומר בתוקף גמור שלי?

השלי חל על הקבע ואין הבית, השדה, כל רכוש מיטלטל, בחזקת קניין קבוע בכל התנאים. לעולם הם עשויים לעבור מרשות לרשות, אם בדרך ההסכם ואם בכוח הכפיה. אין אדם יכול לומר אפילו אני שלי, שכן הוא שייך במידה מרובה או מועטה גם לכמה שותפים שבו; להוריו, ליוצאי־חלציו, לשארי־בשרו, לחברה ולמדינה. אף מה שמכונה בפינו בשם נכסי דלא ניידי הבעלות עליו היא ניידה. המלך רשאי לפרוץ בו גדר, החוק עלול להפקיעו מידי בעליו, שטר־מכירה מסיעו מגבול לגבול. כל שכן הבעלות על בעלי־חיים ועל מיטלטלים, שעניינה רופף לגמרי. בעלי־חיים צפויים למיתה, חפצים להישבר וממון להיאבד, כל שאינו מוחלט קיומו מפוקפק. דבר המוטל בספק שוב אין הכמות מכריעה בו. דין מנה המוטלת בספק כדין פרוטה, שאינה בוודאות. מבחינה זו אף העשיר עני הוא. ולא עוד אלא עניו גדול משל העני. העני חרד על פרוטתו והעשיר על מנהו. ובכן, חרדתו של מי גדולה יותר?

אף על פי כן ראה פלא, הנכס נתון והקניין הוא מושכל שהדעת סובלתו. אדם אומר ביתי, שדי, כרמי, ממוני, אשתי ואני לי. אנו תופסים גם את הארעי מבחינת המוחלט ובתוך הארעי הזה, שהוא אויר־נשימתנו, הננו חיים ופועלים כאילו הננו משתרעים על מצע ללא קץ וגבול. אנו וכל אשר לנו סופיים, ואילו איצטגנינותנו היא אין־סופית. דבר זה הוא אחד מגדולי הפלאים שבהשגה האנושית. בן־תמותה נושא ונותן, הוגה ומדבר, פעול ומדיין, כאילו הוא בן־אל־מות, כאילו זה אינו משל ודמיון, אלא יסוד קיומנו ועצם מהותנו. והרי זה כאילו אנו אומרים, שאין כלל כאילו, אלא כך באמת הם פני הדברים. אין האדם צל עובר, אלא אזרח רענן בנצח, לצל אין בית, אין שדה וכרם, אין אשה, אין לו שום נכס וקניין. מכל מקום ממוחלט אין בידינו, ומה שהוא פחות ממוחלט הריהו במעלה לא מרובה מן האפס מבחינת הקנינות. ואם אף על פי כן אנו גורסים נכסיות וקניינות לגבי פרטים, אפשר לתתן עניין גם לגבי היש הכולל ולומר, למשל, עירי, מולדתי, ארצי, עמי ועולמי. כל יחיד זכאי לומר בשבילי נברא העולם ושלי העולם.

מי שהעולם כולו הוא קניינו, כלום הוא עני? אין עניים, אלא יש כאילו־עניים; אין מחוסרי־כל אלא במובן זמני, בארעי. כל הנכתבים לחיים הם עתירי־נכסים, שכן בעלותם, המוטבעת בהם מעצם קיומם, תופסת כל ארבע רוחות העולם, ים ויבשת, שדה ויער. כל האנשים יש להם חלק בעולם הזה. כל הנופים הם שלהם; כל הצפרים מנעימות זמירות לכבודם; כל הרוחות מנשבות עליהם בלטף; כל קרני השמש שלוחות אליהם; כל הכוכבים קורצים לכל אחד מהם במיוחד.

העיניים בוודאי רשאיות לומר על כל מראה, שהוא שלהן. הוא הדין באזנים, הקונות הכל בשמיעה. קל וחומר הלך־נפש, המשייך לעצמו כל מה שהלב מתאווה לו ואי כוח בעולם, המסוגל להציב גבולות לדמיון? הדמיון מושל העולם הן במשמע של מקום והן מבחינה של זמן. הדמיון כאן ורואה חלום באספמיה או בכל מדינה שהיא. הדמיון שרוי בעתה ומפליג לאחור עד ששת ימי בראשית ולפנים עד אחרית הימים.

אמנם, לא כל החפצים ניתנים לנו למימוש בידים ולא בכל המקומות יש לנו דריסת־רגל. אבל הידים והרגלים אינן כל האדם. העיניים, האזנים, חזיוני הרוח, הלך־הנפש והדמיון הם עיקרו של אדם. מצד העיקר על כל פנים דלי־עולם, הנקיים מכל נכס והמופקעים מכל קניין. רבים עלובי החברה, אבל אין עלובי־עולם. העולם הוא נכס של כל אחד וקניינו של כל מי שעיניים לו לראות, אזנים לשמוע, לב לחמוד ודמיון להפליג.

החלוקה לעשירים גמורים מכאן ולדלי־דלים מכאן היא תפיסה שכלתנית מוגבלת, המאוששת על אמונה נבובה, שאין קניין אלא בכוח חזקה, היינו, על ידי אחיזה ביד חזקה או על ידי דריסת רגל גסה. הזן את עיניו מראות, את אזניו בצלצלי־שמע, המפרנס את רוחו בחזיונות ואת שכלו במושכלות, אפילו אין לו מזון סעודה אחת, הוא, אמנם, רעב, אבל אביון איננו. אין הוא אביון אפילו נצרך למתנת בשר ודם. מה שנותנים לו משלו נותנים. כל אחד, כיוון שנולד, נעשה מיניה וביה חבר בחברת המניות העולמית. אין מקבל נדבות. לכל איש מגיע תלוש מן המניה שלו אף לפני שחרש וזרע והרוויח לו את לחמו בעמלו. מה שקרוי עוני אינו אלא גזל הכלל מן הפרט. הואיל ואין כלל עוני – זה מושג כוזב ומסולף – פשיטא שאיננו חרפה. אבל ברור, שהבושה בעוני היא חרפה.

המהלך בכפר ובסביבתו רואה עצים בלבלובם, שדה בקמותיה, עצים טעוני פרי, עדרי צאן ובקר שבים מן המרעה. חן תמים הוצק בקלסתריהם וארשת הנדיבות במראיהם, סבר של מסירות־נפש בהילוכם, מוכנים להניק את חלבם ולתרום את בשרם לכל דכפין – כלום אין ההלך שותף בטביעות־עין למצער לרכוש הרב הזה? השדות, העצים, העדרים – המעלים, אגם, תמרות־אבק בפניו – הם גם שלו. ריח השדות והפרי הטוב, הנודף אל אפו, הוא בוודאי שלו. בעלי החיים, העוברים לפניו בסך ומפריחים אליו מבטים מלבבים, המעוררים בו המיית־לב, הם גם כן שלו. וכי משום שאין לו בעלות עליהם לתקוע בהם סכין ולשחטם אינם שלו? אדרבה, הם שלו באופן החלטי יותר משל הקצב, שיובילם לטבח. זיקתו של ההוא איטליזית מלכתחילה. אין הבהמה נראית לו כלל כבעל־חיים, אלא כקופה של בשר, שמשקלה כך ושוויה כך וכך. ואילו ההלך מתעלס עמה באהבת־חיים.

בדין ציינו את עתיר הנכסים, בין בנכסי דלא ניידי ובין בעדרי בקר וצאן, בשם בעל־גוף. באמת אין לו בעלות אלא על הגופים. אין הנכסים בעיני בעליהם אלא מקביל או תחליף לממון במזומן שאפשר לקבל תמורתם. הם בעיניו מחסורי־נשמה. אף בעלי־חיים נידונים על ידו כמחוסרי־חיים. רק ההלך הוא בעל־נשמה. אין העדר נראה לו כדבר העומד לשחיטה, אין השדה עומד לקצירה ואין בית־חומה עומד למכירה. שום דבר אינו נשקל בתמורתו. אלא הוא חי ונושא את עצמו, קיים בזכות עצמו למען עצמו. רק מי שאינו רואה את הדברים באספקלריה של נכס וקניין נותן בהם נשמה.

ובכן, איזהו עשיר? מי שיש לו הרבה או מי שיש לו מעט? רשאים אנו לומר, ודווקא מתוך שיקול הדעת, ולאו דווקא לתיאבון או בכוח האף על פי כן: עשיר יותר מי שיש לו פחות. מרבה נכסים מרבה דאגה וממעט ישות. הבעלות לעצמה מטילה פחת, ממעטת את החיות, מגבירה את החרדה, מצמצמת את הנשמה ומעלה את הגופיות. בעל־גוף הוא עשיר עני. ובעל נשמה יכול שהוא עני עשיר.

אף בכרכים, שישיבתם קשה, יש עוד מרחב־מחיה לעניים שבפרהסיה להיות עשירים בצנעה. הגנים, פינות־נוי, ספריות, רוב בתי־משכית, שעריהם פתוחים לכל. הדברים הרבים, המשעשעים את הלב ומרחיבים את הדעת, מצפים לשוחריהם. הם של הכל ואף לא של אחד. אין האדם חסר אלא לחם לאכול ובגד ללבוש, אבל החמודות הגדולות באמת ניתנות לכל בחינם. האוויר, המים, הנופים היפים, שמי התכלת, ההרים הנישאים, שכל הרוצה רשאי לטפס בהם, ערוגות הפרחים, התמונות היפות, פרצופי האנשים היפים, הנוהרים ברחובות והעיניים מסתכלות בהם ואין ממחה – כלום יש מקורות־תענוגים נאמנים מהם? רק המותרות, שיש בהם על פי רוב הרבה מן הניוון והזוהמה, אינם בגדר הישגו של רוב הבריות. אבל אין זו כלל צרה, אלא ברכה, שאין מקורות התפנוקים, שהם מקורות הניוון, נפוצים ביותר.

אילו לא היתה לפנינו יבשת גדולה אלא שפת הים בלבד דיינו. הים במראותיו, בקולותיו, בשלל־צבעיו, בשצפותיו ובדממותיו, בחן־חלקתו, בתעצומות־מצולותיו, בתצורתו הנמרצה בחי ובצומח, באצותיו ובצדפיו, בפיו המפיק מרגליות ממש, בבמה האדירה, במת ישחק, המציגה לפנינו מחזות למאליפות , בססגוניותו המסחררת, יש בו כדי להשביענו חיים ולפרנסנו בראוות ובשעשועים לאין קץ. אבל צא וראה כמה מרובים תושבי הכרכים על שפת הים, המתהלכים משועממים וחמוצי־פנים, עיניהם משוטטות למרחקים, שהאניות באות משם מתוך שהם רואים עצמם עניים ברשמים, דלים בנכסים, אביונים בקניינים ומקופחים בחוויות מרעישות.

שומע אני חוויות. הכל צורמים את האזנים בחוויות, תובעים חוויות, מצלצלים בפעמונים חוויות. באמונה שלי, כבר שכחתי פירושה של מלה זו, ואף מקורה נעלם ממני. מכל מקום איני יודע למה מתכוונים הרבים בהיגויה. לאחרונה עמדו וצירפו למילה שוטה זו בת־זוג והיא: מרשימה. חוויה מרשימה. דהיינו, למשל, אם פלוני ליצן על הבמה ובהעוויות משונות חיקה את פלוני הידוע בציבור, הרי גרם לנו חוויה מרשימה. הוא הדין כוכב פלוני, ששיחק בפעם המאה אלף “להיות או לחדול” העשיר אותנו בחוויה מרשימה. אילולא אותו כוכב ואותה כוכבת היינו חס ושלום עניים וריקים מחוויות. באו הם והחזירו לנו את אבידתנו. מכאן שהים אינו חוויה, השדה, השמים, קול תינוקות של בית רבן וקול הצאן, יפה־נוף ויפה־אדם ויפה־עץ ושיחה חברית ולטף יד של ילד וסתם שעה של שקט נפשי, או להיפך של סערת הנפש וגעגועים או כיסופים, אינם חוויה. חוויה אפשר לקנות רק בכרטיס, העולה ביוקר.

חושבני, שאין ברירה אלא להפוך את הקערה על פיה ולהחליף את היוצרות, שהעשירים הם במחילה עניים ועניים עשויים להיות עשירים בתודעה. אנו גורסים כך: איזהו עשיר? זה שיש לו תודעה של עשיר, המכיר ומבין ואף מרגיש, מסכים ומקבל, שהעולם הוא שלו, בזיקה נפשית אליו, בהסתכלות טהורה בו, שלו באספקלריה של דעה רחבה ולב נדיב. הרי משום כך הנדיב מפזר הרבה משלו, כי מפאת עינו היפה בשל אחרים, אף של אחרים הוא שלו, לכך הוא נותן משלו לאחרים.

הדברים אינם כרוכים כלל בטיבו של המשטר. כל משטר, בין רכושני ובין הוא דוגל בעקרון השיתופי, מניח מקום לחלוקה בין עשירים ועניים. מתוך שהמדינה קובעת את בעלותה על הקרקעות, הנכסים ומכשירי הייצור, לא עקרה עדיין מן השורש את העשירות והעניות. התודעה היא הקובעת. תודעה היינו, תחושה, תחושה פירושה בכל השכל, בכל נפש ועד ללשד העצמות, שהעולם הוא שלי, שמעצם טבעי ומברייתי חלקי בעולם מזומן לפני, מזומן לעיני ולאזני, שרוי הוא בחינת קניין בכל אברי, כל עצמותי תאמרנה זאת. מי שיש לו תודעה הוא עשיר כקרח וכקרזוס, כאלכסנדר וכדיוגונס, ככלבא שבוע וכאחד של זמננו, שמו אינו זכור לי אך מוצאו היווני ידוע לי. אומרים עליו שאניות השעשועים שלו מהלכות על פני כל הימים.