א. חילופי הטעם במחקר

לפני עשרים וחמש שנים התחלתי את עבודתי בהוראה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב. פעמיים בכל שנה, בתחילת כל קורס, אני מתייצבת בפני תלמידי ושוטחת בפניהם את ה“אני מאמין” שלי בהוראה ובמחקר.

“תאריך עגול” זה, מזמין, אם לא מחייב, “סכום־ביניים”, שיש בו כדי לעמוד על טיבה, צדקתה ופירותיה של הדרך בעבר, ועל כיווני המשכה בעתיד.

“אני מאמין” זה, עבר, כצפוי, גלגולים שונים, אך ביסודו נשאר אותו “גרעין קשה”, שאותו נשאתי עמי כשעליתי לראשונה על הקתדרה, והוא משמש בסיס אידיאולוגי לדרכי במחקר ובהוראה כל השנים. ראשיתו בניסוחים מהוססים, אינטואיטיביים בעיקרם, והמשכו כמשנה סדורה מבוססת ומנומקת, כאחת האופציות המרכזיות המשמשות במחקר הספרות. במרכזו האמונה וההכרה, שהספרות העברית צריכה להיחקר בהקשריה הרחבים: ההיסטוריים, החברתיים, התרבותיים והאישיים, ושאין לנתקה מהם ולהתבונן בה במבודד. הביוגרפיה של היוצר ושל היצירה, נתפסת במובנה הרחב ביותר: לא רק הביוגרפיה האישית המצומצמת, אלא גם הביוגרפיה הרוחנית של היוצר ותקופתו. כלל ההשפעות הרוחניות שהשפיעו עליו והרקע ההיסטורי, החברתי והתרבותי שמתוכו נכתבה יצירתו.

הנחת־היסוד, היא, אפוא, כי הספרות בכלל והספרות העברית במיוחד, אינה הקבץ מקרי של יצירות טובות יותר ופחות, ואף אינה מכלול אסתטי אוטונומי, אלא היא מקיימת מערכת מורכבת של קשרים דו־צדדיים עם המציאות שמתוכה נוצרה. זו היא גישה גנטית וקונטקסטואלית בעת ובעונה אחת. מצד אחד, השאיפה לתאר את תהליכי ההיווצרות וההתעצבות של יצירת הספרות מתוך החומרים ההיסטוריים, הביוגרפיים, החברתיים, הספרותיים והרוחניים שביסודה. מצד שני, הרצון לתאר, למקם ולפרש את יצירת הספרות המוגמרת כחלק ממערכת תרבותית רחבה, כדיוקן של מציאות, כתגובה עליה וככוח פועל ומשפיע.

היצירה הספרותית צומחת מתוך המציאות החברתית שבתוכה נוצרה, מושפעת ממנה ומשפיעה עליה, אבל אין היא משקפת אותה ישירות. היחסים בין הספרות לבין המציאות, ובין הביוגרפיה לבין היצירה, הם תמיד מורכבים ומסובכים, ושונים מיוצר ליוצר ומיצירה ליצירה. הכלל הוא: הכרת הקשרים וההקשרים הללו אינה ערובה להבנת היצירה, ובוודאי שאינה תחליף לה, אבל היא תנאי קודם והכרחי להבנתה, ובלעדיה תהיה הבנתה פגומה וחסרה.

יש לחזור ולתאר את האווירה בשנות השישים במחקר הספרות העברית, כדי להבין עד כמה היה קשה באותן שנים ראשונות לדבוק בתפיסה זו, שהיום חזרה וכבשה מחדש את מקומה בכותל־המזרח של מחקר הספרות בכלל, ובספרות העברית במיוחד, בבחינת מובן מאליו, כאחת הדרכים המרכזיות אם לא כדרך־המלך שלה.

בשנות השישים נתנה את הטון בארץ שיטת ה־“Close Reading״, שדרשה לבודד את היצירה מהקשריה ובעיקר, להעמיד את האינטרפרטציה במרכז. שיטה זו הגיעה מאסכולת ה־”New–Criticism" האמריקנית ומאסכולת המחקר השוויצרי של שטייגר.

היתה זו תגובה שכנגד לשיטות הקודמות, ההיסטוריות, הפילולוגיות והגנטיות, שהפכו את יצירות הספרות לדוקומנטים ולמקורות, כאמצעי־עזר לשחזור העבר ההיסטורי. היתה זו ריאקציה לקיצוניות שאליה הגיעו אסכולות אלה, שראו את היצירה הספרותית אספקלריה בלבד לחיי דורה, ואת עיקר תפקידו של המחקר בחקירת הרקע ההיסטורי של היצירה והרקע הביוגרפי של מחברה. בעלי האסכולה החדשה קראו תיגר על השימוש בכל המתודות החיצוניות הדנות ביצירה השירית ותבעו לחקור את היצירה מתוכה, כחיזיון בפני עצמו, על פי חוקיותה הפנימית בלבד. במרכז הועמדו הביטוי הלשוני המיוחד של השירה והאינטרפרטציה של היצירה האחת.

הקיצוניים שבין מצדדי השיטה דרשו לסלק לחלוטין את המחבר מיצירתו, לוותר על ההתחקות אחר שורשי הרקע ההיסטורי, התרבותי והחברתי שלה, להתעלם ממקורותיה, להזניח את ההשוואות, ולא לעסוק בשאלת התקבלותה בדורה ובדורות. כל אלה, לדעתם, הם עיסוקים בלתי רלוונטיים להבנת ייחודה של היצירה.

בתוך אווירה זו החל להופיע לקראת סוף שנות ה־60 ‘הספרות, רבעון למדע הספרות’ (אביב 1968), שהשפעתו היתה ניכרת ורבה מאוד. אמנם, כתב־עת זה נתן ביטוי לאסכולות שונות במחקר הספרות הכללית והעברית, אבל העדפותיו היו ברורות.

ב“סכמה של תחומי מדע הספרות” ששורטטה בפתח המאמר הפרוגרמטי “על תחומי מדע הספרות”, הבחין העורך בנימין הרושובסקי, במידה רבה בעקבות צמד החוקרים וולק־וורן, בין “התחומים הפנימיים” של מדע הספרות לבין “תחומי הבסיס”, ה“רקע” ו“המקצועות השייכים”. במסגרת זו זכה תחום האינטרפרטציה של “היצירה האחת” לחשיבות מיוחדת, הן כאינטרפרטציה המשמשת תכלית לעצמה, והן כזו המשמשת בסיס לבניית תיאוריות כלליות. “תחומי הבסיס”, לעומת זאת, נתפסו בפירוש ובהדגשה כתחומים שוליים, ובכלל זה לא רק הביבליוגרפיה, אלא גם הביוגרפיה והטקסטולוגיה. אלה הם מקצועות־עזר הנסבלים בקושי, מתוך רחמים, ש“אין טעם לגרשם ממדע הספרות, כמקובל לעתים, שכן אין לשייכם לשום מדע אחר, ובלעדיהם נמצא מדע הספרות לקוי”.

כידוע, רוח־התקופה נישאת בעיקרה לא על ידי נותני הטון, אלא כמקובל על ידי תלמידיהם ותלמידי־תלמידיהם, שדבקותם בשיטה היתה, כצפוי, קיצונית יותר מרבותיהם, והם האחראים במידה רבה לאווירה הכוללת ול“מצב־המחקר”. וכך קרה, שניתוח היצירה האחת, בוּדד, נּותק מזמנו וממקומו והופקר לשרירות־טעמו הסובייקטיבי החפשי של פרשנו. בכתבי־העת של התקופה רבו האינטרפרטציות של שיר מתוכו, עד כדי יצירת פארודיה על סוג ספרותי מחקרי זה. מן הקתדראות באוניברסיטאות ירדה השיטה ונתגלגלה לבתי־הספר התיכוניים. על התלמידים נאסר באיסור חמור על ידי מוריהם, לעסוק בתולדותיו של יוצר, ואין צורך לומר, בכוונותיו. דורות של תלמידים עברו מעין “שטיפת מוח” שלפיה אין ההיכרות של הרקע ההיסטורי והאישי נחוצה להבנת היצירה, ואדרבה היא מיותרת ואף מזיקה. התלמידים ומוריהם, ועמם יחד הקהל הרחב המשכיל, דנו ביצירות ספרות, והמדובר לא רק בשיר הלירי, אלא גם בפרוזה לסוגיה, במנותק מכל הקשר שהוא, כגישה יחידה ובלעדית במחקר הספרות. כצפוי הגיעו הללו עד מהרה להבנות מוזרות ואף אבסורדיות.

ההרגשה בנזקיה של השיטה, ובצורך במפנה, גם היא שילוב של ההשפעות מבחוץ וההתפתחות מבפנים. ראשי ה־“New Criticism” שראו את הפירות הבאושים שהצמיחה שיטתם שהצליחה יותר מדי, היו מן הראשונים שחזרו בהם, ולאחר זמן הלכו גם אחרים בעקבותיהם. חזרה זו מטבעה שאינה נעשית מיד אלא לוקחת זמן, גם משום שקשה למי שחונך על צדקתה של אסכולה אחת לשנות את הרגליו, להודות בטעותו ולסגל לו אחרת, ודרושה הכשרת לבבות חדשה והקמת דור חדש של תלמידים, שיעשו נפשות לשיטה החדשה, והישגיה במחקר יהיו אכן ניכרים ומשכנעים.

החזרה אל מחקר הספרות מתוך הקשריו, אמנם התבססה בעיקרה על אותן הנחות יסוד קודמות, על ההתפתחויות שחלו בתחומי מדע שונים, אבל המחקר עצמו היה שונה מאוד מהמחקר ההיסטורי־פילולוגי־גנטי התמים הקודם. שוני זה התבטא בין השאר במודעות שלא לחזור על שגיאות העבר, להימלט מסכנותיה של השיטה, ובעיקר להבין את מורכבות היחסים בין הספרות לתחומים השונים המשפיעים עליה ושמתוכם נוצרה.

הדוגמה של עלייתו ונפילתו של ה־“New Criticism” היא בולטת ובוטה, אך, כמובן, אינה יחידה. אבל מכיוון שאין זו סקירה על תולדות מחקר הספרות העברית וכיווניו, אלא וידוי אישי קטן על דרכי במחקר ובהוראה, אני רואה את עצמי פטורה מלסקור, להוכיח ולהדגים תהליך זה של התחלפות מתמדת של שיטות מחקר, ורישומה של כל שיטה ומונחיה על הישגיו הממשיים של מחקר הספרות העברית.

אווירה עוינת זו למחקר הספרות בהקשריו ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים, שאפיינה את תחילת עבודתי בהוראה ובמחקר בשנות השישים, השתנתה עם עליית אסכולות חדשות בחקר הספרות בספרויות המערב. כזו היא, למשל, הפתיחות המחודשת להיסטוריה של הספרות לסוגיה, שביטויה הבולט ביותר הוא באנתולוגיה שערך ראלף כהן: “New Direction in Literary History, (London, 1974)”; כאלה הן התפיסות המרכסיסטיות המודרניות לסוגיהן באירופה ובארה"ב הקשורות בשמם של לוסיאן גולדמן, טרי איגלטון ופרידריך ג’יימסון. וכך היא גם “תורת ההתקבלות” (של יאוס וממשיכיו).

שינוי זה מעוינות (בשנות השישים), לסובלנות ולהבנה (בשנות השבעים), לאימוץ ולהכרה (בשנות השמונים), שהגיע גם למחקר הספרות העברית, הושפע, כצפוי, לא רק מגורמי־חוץ אלא גם מגורמי־פנים. המאורעות ההיסטוריים שעברו על מדינת ישראל, ובמיוחד מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון, הגבירו את מעורבותה של הספרות בחיים, והבליטו את חוסר האפשרות לדון בה במבודד.

תקצר היריעה מלמנות את שמות הספרים והמחקרים שהופיעו בשנים האחרונות, המשקפים תפיסות אלה ובראשם: חמשת הכרכים של ‘הסיפורת העברית 1980–1880’ ו’יצירות ונמעניהן: ארבעה פרקים בתורת ההתקבלות' (1987), מאת גרשון שקד; ו’בודדים במועדם' (1987), מאת דן מירון.

ב. הביוגרפיה כמקרה־מבחן

בשנים האחרונות ניכרת בין חוקרי הספרות בעולם מגמה ברורה של חזרה אל הספרות בהקשריה הרחבים ובראשם ההקשר הביוגרפי.

כשם שה־“New–Criticism” ומקביליו שימשו קודם כדוגמה לדומיננטיות של שיטת מחקר אחת, כך ישמש כעת הז’אנר של הביוגרפיה, כדוגמה, וכמקרה־מבחן לשינוי שחל ביחס אל מחקר היצירה ויוצרה, תחילה שם, בעולם הגדול, ולאחר מכן, כצפוי גם כאן, בתחום הספרות העברית.

בעוד שבעולם הגדול נמשכה ללא הרף כתיבת הביוגרפיה, גם בשעה שמניותיה היו בשפל המדרגה, נפסקה כמעט לחלוטין הופעתה בתחום מחקר הספרות העברית. אלפי מחקרים ומאמרים נכתבו על ביאליק ועגנון, אבל עדיין אין בנמצא ביוגרפיה מדעית, ולא כל שכן מונוגרפיה עליהם ועל יצירתם (אם כי, ראוי לציין את עבודות התשתית החשובות של לחובר ושל א. באנד).¹

מתנגדי הביוגרפיה במחקר הספרות העברית, רובם אינם טורחים לנמק את הסתייגותם ממנה בנימוקים עקרוניים של ממש, ונאחזים בפרט אחד מתוך מפעלו המחקרי האדיר של יוסף קלוזנר בהקמת הבסיס לבניין הגדול של תולדות הספרות, כדי לנגח את השיטה כולה “עד עולם”. “כשל קלוזנרי” מגוחך זה, הוא אותה תפיסה פשטנית ותמימה שלו, שלפיה הוריו של “אדם יוצא מן הכלל” חייבים להיות “שני הפכים”. דבקותו בגישה זו היתה כה קיצונית, עד שגם בשעה שלא היו לו ידיעות על אחד ההורים, “שיחזר” או “השלים” אותן בהתאם לסכימה קבועה זו שלו.

אין צורך לומר, שהתפיסה הביוגרפיסטית התמימה של קלוזנר היתה ברוח תקופתו, ולא כאן המקום להדגיש את ערכו וחשיבותו למחקר הספרות העברית עד היום, על אף “כשל ביוגרפי” זה. דחייה מוחלטת של הז’אנר הביוגרפי בהסתמך על סכנותיו להיקלע ל“כשל קלוזנרי” מסוג זה, המתחמקת מן ההתמודדות החזיתית העקרונית, ובוחרת דרכים קלות של היאחזות בחולשת הפרט הקיצוני והפיכתו למרכז עקרוני.

מן המפורסמות, שבמרבית הספרויות המערביות המפותחות, זוכים מרבית הסופרים, כולל גם כאלה שאינם מן השורה הראשונה, למערכת ענפה ומסועפת של מחקרי־תשתית, המבוססת על ההיכרות הרבה ביותר האפשרית עם היוצר וארכיונו, כלל יצירתו לנוסחיה, תקופתו, וההשפעות עליו.

רק סופרים עבריים מעטים זכו לפירורים מאותה מערכת הכרחית של מחקרי־תשתית. תחושת הסכנה שבניין מחקר הספרות העברית בנוי בחלקו על “כרעי תרנגולת” ועלול חלילה להתמוטט, משמשת ככוח־מניע במחקרי, בדרך ההוראה שלי ובמיוחד בהדרכת תלמידי המחקר שלהם אני מנסה להעביר תחושה זו עם מתן כלים נאותים להתמודד עמה ולהקטינה.

ג. מסכת והסתעפויותיה

ספרי ומחקרי הם חלקים בתכנית מחקר כוללת, שמטרתה למלא את החסר במחקר הספרות העברית, ואף להעלות נושאים ותחומי מחקר חדשים, כהמשך לדרכם ולמחקריהם של קודמי ושל עמיתי במחקר בעבר ובהווה.

מחקרים אלה נכתבים מתוך התפיסה הכוללת על הקשרים ההדדיים שבין הספרות העברית, לבין ההיסטוריה היהודית, הזרמים המרכזיים באידיאולוגיה הציונית, תהליכים בחברה היהודית בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 במזרח־אירופה ובארץ־ישראל.

תפיסה עקרונית זו מתממשת בשורה של הנחות־עבודה, שיטות־מחקר ומסלולים מתודולוגיים, שבאמצעותם אני בוחנת, כהיסטוריונית של ספרות, את הספרות העברית שנוצרה במאה השנים האחרונות במרכזים השונים בגולה ובארץ־ישראל.

הנחת־היסוד היא, שהכרת הביוגרפיה של היוצר, מלבד העניין שיש בה כשלעצמה, היא כלי־עזר חשוב להבנת יצירתו. זאת משום שכל סופר נזקק באופן כזה או אחר לחומרי הביוגרפיה שלו כחומר־גלם ליצירתו, והבנתה מתחדדת מתוך ההשוואה עם המודלים המציאותיים ששימשו לה כמקור, ומתוך זיהוי המנגנון האמנותי (“המעבדה הפנימית”) שהפעיל היוצר בעיצובם הספרותי של מודלים אלה. הביוגרפיה היא מקור ככל מקור אחר ששוקע ביצירה: מקראי, ספרותי, לשוני וכו'. עם זאת, הקשר בין החומרים הביוגרפיים לבין גלגולם הספרותי, לעולם אינו ישיר או פשטני.

דוגמאות להפעלתה של שיטה זו מרוכזות בספרי ‘מפתחות’ (תשל"ח) כגון בפרקים על שופמן, דבורה בארון, יעקב רבינוביץ, נתן ביסטריצקי; וכן בסדרת המחקרים על סופרים כדמויות ביצירה הספרותית (א. ד. גורדון, ברנר, שופמן, ברש, ש. בן־ציון) ועוד.

ד. מונוגרפיות של יוצרים

על חסרונו של ז’אנר המונוגרפיה והכרחיותו כבר דובר לעיל, וכן על השתנות היחס אליו במחקר. יותר ויותר מסתמנת התפיסה ש“ההיאחזות ב’טקסט' ובו בלבד, היא נאיבית לא פחות מן האמונה שכל סודות היצירה ניתנים לגילוי באמצעות נבירה בנסיבות חייו של היוצר” (דן מירון, “שיחות פתיחה על אלתרמן”, ידיעות אחרונות, 7.9.1983).

הנחת היסוד היא, שתולדות חייו של היוצר, במובן הרחב ביותר, יש להן גם חשיבות רבה כשלעצמן, והדרמה של חייו ומאבקיו הרוחניים עם עצמו וסביבתו, מרתקת גם לגופה, ולא רק כאמצעי להבנה טובה יותר של היצירה הספרותית. מתוך נקודת מוצא זו, פרסמתי כמה מונוגרפיות כוללות על יוצרים מרכזיים יותר ומרכזיים פחות בספרות העברית. ביסודן הדגשת הקשר בין הנסיבות הביוגרפיות, ההיסטוריות, החברתיות והספרותיות שבהן צמח הסופר ופעל, לבין אופיה ומשמעותה של יצירתו.

שני החיבורים המרכזיים שלי בתחום זה הם ‘מאופק אל אופק. חייו ויצירתו של ג. שופמן’ (תשמ"ג), ו’המחצית הראשונה' מונוגרפיה על המחצית הראשונה העלומה בחייה וביצירתה של דבורה בארון, בצירוף כינוס ראשון של כל סיפוריה מתקופה זו (תשמ"ח).

הקישור בין הספרות לבין הביוגרפיה נערך במונוגרפיות אלה מתוך זהירות ומודעות לטיב הקשרים המורכבים ביניהן, בלא להשתמש ביצירות לצורך “מילוי פערים” בביוגרפיה, ובלא להסתמך על הביוגרפיה כמקור בלעדי להבנת היצירה.

אליהן מצטרפת שורה של מונוגרפיות קצרות יותר על סופרים כגון: ראובן פאהן, מ. ז. גולדבוים, ש. בין ציון, נחמה פוחצ’בסקי, אירה יאן, יעקב מלכוב.

בשנים האחרונות נתפרסמו כמה מונוגרפיות חשובות על סופרים עבריים, כביטוי לשינוי היחס לתחום זה, ובהמשך למחקרי אחרים ולמחקרי. ביניהן: על נתן אלתרמן (הכותבים: דן מירון; מנחם דורמן), אמיר גלבוע (הכותבת: אידה צורית); יעקב הורוביץ (רחל פרנקל); יעקב פיכמן (צבי לוז); אלכסנדר פן (חגית הלפרין), אם להזכיר כמה מן האחרונים בלבד. שילוב החומרים החוץ־ספרותיים עם השיטות הפנים־ספרותיות נתגלה כפורה ביותר. עם זאת, אין מנוס מן ההערה, שאין “קופצים” רבים על התחום המונוגרפי, לא כל כך בגלל ההערכה השנויה במחלוקת לסוג מחקר זה, אלא בעיקר בשל ההכרח להשקיע בו עבודה קשה ורבת־שנים.

ה. מפת־הספרות וחיים ספרותיים

על פי גישתי הקונטקסטואלית לחקר הספרות, כל יצירה וכל יוצר תופסים מקום במערכת ספרותית־תרבותית דינמית ומורכבת ביותר. במערכת זו קיימים מתחים בין מוקדי־כוח משפיעים, נורמות פואטיות מרכזיות ושוליות, מרכזים ראשיים ומשניים, אישים קובעי־טעם וממשיכים אפיגוניים, כתבי־עת דומיננטיים וצדדיים. זהו ריבוד של דורות ספרותיים הפועלים בעת ובעונה אחת, על רקע הנסיבות ההיסטוריות והחברתיות של זמנם.

אפשר לחלק את מחקרי בתחום זה של תיאור מפת־הספרות וחייה לחמישה תחומי משנה, שההפרדה בינם לבין עצמם ובינם לבין הסעיפים הקודמים לא תמיד חדה וברורה.

1. “פעילות ספרותית אינטנסיבית מתבטאת בשלושה: בחבורת סופרים, בקהל קוראים ובבמות לפירסום”, “כל שלושת התנאים נתקיימו באותן שנים במרכזים הספרותיים שבהם התנהלה הפעילות הספרותית” (‘תלישות והתחדשות’, 1985, עמ' 12).

תפיסה זו משמשת בסיס למחקרים רבים על צמיחתו של המרכז הספרותי בארץ־ישראל ועל מרכזים ספרותיים אחרים שהתקיימו במקביל לו.

מחקרי על כתב־העת ‘העומר’ (1972; 1980) מתאר במפורט את ניסיונו ההירואי והטראגי של ש. בן ציון “להעביר את המרכז הספרותי מתפוצות הגולה לארץ־ישראל”, באמצעות ייסודו של כתב־עת ספרותי־מדעי־פובליציסטי ברמה גבוהה, כמעין סניף של ‘השילוח’ וכהמשך ל“נוסח־אודסה”. ספרי ‘שרשים וצמרות’ (1981), מתאר את היחס השלילי לעלייה הראשונה, כאחד הגורמים שקבעו את זהותם העצמית ותודעתם הספרותית של אנשי העלייה השנייה והבאים אחריהם. הספר ‘מאורע ברנר’ (1985) שבו תואר אחד הוויכוחים העזים שהסעירו את ציבור הסופרים והקוראים בארץ־ישראל, הראה, כיצד הניסיון לפגוע בעצמאותם הרעיונית, פעל דווקא לגיבוש תודעתם הרוחנית, הלאומית והחילונית. ספרי ‘תלישות והתחדשות’ (1985) שהופיע גם באנגלית (1989, Alienation and Regeneration), יחד עם החוברת ‘הספרות הארץ־ישראלית בראשית ימי הישוב’ (תשמ"ה) מתארים מתוך פרספקטיבה רחבה את תהליך הסטת המרכז שהתחולל בספרות העברית ממזרח־אירופה לארץ ישראל. ההדגשה היא על גלגולם של דגמים ספרותיים והשינויים שחלו בהם בהקשר הארץ־ישראלי. במרכזו “דמות התלוש” שהוא הגיבור האופייני ביותר שהעמידה הספרות בגולה, והניסיון של הסופרים־העולים להשתחרר ממנה ולהציב תחתיה את דמות “העברי החדש”. הספר מבליט את “המילכוד הארץ־ישראלי” שנקלעו אליו, בשעה ש"סימני־התחייה״ עדיין אינם ניכרים, ואת ההתחבטות של כל אחד מן הסופרים בין “אמת מארץ־ישראל” לבין החשש “להוציא את דיבת הארץ רעה”. פרקי הספר מצביעים על דרכי ההתמודדות השונות של הסופרים בבואם לעצב את המציאות הארץ־ישראלית ביצירתם.

בספר ‘דבש מסלע’ (1989) נפרשה תמונה רחבה ובלתי־ידועה ברובה, של המציאות הספרותית בארץ־ישראל על מלחמת העולם הראשונה, על היחסים המורכבים שהתקיימו בה בין החזון לקשיי המציאות, באמצעות דיון בשורה ארוכה ומגוונת של אישים ויצירות, כתבי־עת ופרשיות ספרותיות.

בד בבד עם מחקר אינטנסיבי של צמיחת המרכז הספרותי בארץ־ישראל, הקדשתי מחקרים לא־מעטים למרכזים נוספים שבהם התקיימה הספרות העברית בראשית המאה. על המרכז בגאליציה, באמצעות חייהם ויצירתם של ראובן פאהן (1969) וג. שופמן; על המרכז בווילנה, באמצעות הדיון בחייה וביצירתה של דבורה בארון; ועל החיים הספרותיים בברלין שהתרכזו סביב דמותו של ראובן בריינין, במאמר “שיח סופרים” (1984) באמצעות מכתב לא נודע של ברנר. סדרת מאמרים מיוחדת שלי דנה בתיאור כיווני התפתחותו של המרכז הספרותי העברי בארה“ב ובשאלת ה”אמריקניות" בספרות העברית.²

2. חטיבה נכבדה במחקרי עוסקת בתיאורם של כתבי־עת ספרותיים, מתוך “ההכרה בחשיבותם כזירה שמתחוללות בה ההתרחשויות המרכזיות והתהליכים המשפיעים על מהלכה של הספרות ועל אופיה” (“המוזות והתותחים”, נכלל בספר זה). ניסוח עקרוני של חשיבות כתבי־העת להבנת מפת־הספרות וחייה, מצוי במבוא לקובץ ‘מאניפסטים ספרותיים’ (1984) בעריכתי (נכלל בספר זה):

“תולדות הספרות העברית הן במידה רבה כתבי־העת הספרותיים שלה, ומהלכה נקבע במידה רבה מכתב־עת אחד לחברו. גם בשעה שמדובר בקבצים חד־פעמיים, שתפוצתם מוגבלת וחוג קוראיהם צר, גם אז יש להם השפעה.”

כתב־העת הספרותי הוא יחידה קולקטיבית בעלת קיום עצמאי, שלו חוקיות משלו, והוא משמש גורם בעל חשיבות ומשקל בתוך המערכת הספרותית הכוללת, כמו גם בחיי היוצר היחיד ויצירתו. נקודת־המוצא היא שכתב־העת הוא אחד הגילויים המובהקים ביותר של השילוב בין מרבית הכוחות הפועלים במערכת הספרותית הכוללת.

שני מסלולים למחקרי על כתבי־העת: המונוגרפיות העצמאיות והמונוגרפיות שהן פרקים במסגרת מחקרים מקיפים יותר על עורכיהם.

מקום מיוחד תופס בהקשר זה הקובץ ‘מאניפסטים ספרותיים’, שהופיע בעריכתי בשנת תשמ"ד (במהדורה שנייה ומורחבת), הכולל כ–150 צילומים של מאניפסטים של כתבי־עת בשנים 1981–1821. המבוא ממקד, אולי לראשונה, את תשומת־הלב בז’אנר זה של המאניפסט הספרותי. הדגמת חוקיותו על הקבוע והמשתנה שבו נעשתה במאמר מיוחד (1989).

3. מחקר הספרות בהקשריה, בא לידי ביטוי בקבוצת מחקרי שבהם נחשפות מערכות יחסים אישיים וספרותיים בין סופרים לבין עצמם. מחקרים אלה מתארים את המגע החי בין סופרים כחלק מעולמם הרוחני ומן ההשפעות הפועלות עליהם, כמקור לחומרי־היצירה וכחלק ממערכות רחבות יותר של חיים ספרותיים, פולמוסים, התארגנויות אסכולתיות ודוריות.

במחקרים אלא בודדו “זוגות” סופרים, תוך התחקות על מסכת יחסי־הגומלים ויחסי־הכוחות האישיים והספרותיים ביניהם: שופמן וברנר, שופמן וטשרניחובסקי, שופמן וברדיצ’בסקי, שופמן וא"צ גרינברג; פיכמן ואלתרמן; נחום גוטמן וש. בן־ציון; אירה יאן וביאליק.

בתוך סדרת מחקרים זו, מתבלטת תבנית־היחסים שבין “גדול בדורו” לבין הנתונים להשפעתו, בין שהם בני־דורו ובין שהם צעירים ממנו. לדינמיקה הנוצרת ביניהם השפעה על הדור כולו ועל חייהם ויצירתם של הסופרים היחידים. לקבוצה זו שייכים מחקרי על השפעתו של ברדיצ’בסקי על אישי העלייה השנייה וסופריה; ועל השפעתו החיובית והשלילית כאחד של ברנר על בני־דורו ומעריציו.

4. נושא מיוחד בתחום זה, שיש בו לא רק חידוש אלא במידה רבה הליכה כנגד הזרם וכנגד מוסכמות הביקורת, והוא ממש מזמין אליה את חיציה, הוא סדרת מחקרי המתארת את בעיות עיצובה של דמות שבמציאות והפיכתה לדמות ספרותית, כחלק מאותו דו־שיח שבין סופרים לבין עצמם. מחקרים אלה מַפְנים את תשומת הלב להיקפה הנרחב של התופעה, ומנסחים את השאלות המהותיות שיש לשאול עליה. זהו נושא מוזנח ובלתי־נחשב במחקר, הנתפס כגובל ב“רכילות”, כמספק את יצר הסקרנות “הנמוך” והבלתי־מכובד.

גם כאן, נקודת המוצא שלי היא, שהדמות שבמציאות המשמשת כמודל לדמות שבספרות, היא חומר־הגלם של היצירה, ודינה כדין חומרי־הגלם האחרים ששוקעו בה. עיבודו, ניתוחו ופרשנותו מתחילים מרגע שנחשף המקור ונעשים באותם כלים של עיבוד המקורות האחרים שמהם ניזונה היצירה. הסופר נוהג תמיד חירות גמורה בדמות מן המציאות שגִלגל לתוך יצירתו, והיא מצטרפת לחוקיות הכוללת שלה ולמערך הכולל של דמויותיו. הכלל הוא, שהזיהוי בלבד אין בו ערובה להבנת הדמות, אבל בלעדיו בוודאי שתהא ההבנה חסרה הרבה.

בסדרה זו פורסמו מחקרי על דמויותיהם של ג. שופמן, אשר ברש, י. ח. ברנר וא.ד. גורדון, וגלגוליהן ביצירות הספרות בדורן ובדורות הבאים.

5. תיאור היחסים המורכבים בין סופרים משמש כמצע לאפיונם של תהליכים ספרותיים רחבים יותר, של חילופי דורות וטעמים, מאבקים פואטיים, רעיוניים ואישיים, בין קבוצות שונות בספרות העברית.

הז’אנר של הפולמוס שתואר בהרחבה בספרי ‘מאורע ברנר’, גם הוא חלק מאותה דינמיקה של חיי הספרות הסוערים, שהפולמוסים הספרותיים תופסים בתוכם מקום נכבד.

מחקרים נוספים שלי על פולמוסים בספרות העברית הם, למשל, הוויכוח של שופמן עם חבורת ‘כתובים’, שהמחיש את יחסיותו של מושג המודרניזם בספרות העברית; הוויכוח על המאסף ‘פמליה’ בעריכתו של ישראל כהן, שהדגים את הדינמיקה של התחלפות הדורות ואת התפקיד שממלאת האידיאולוגיה הפוליטית בתהליך זה, בד בבד עם ההעדפות האישיות; וכן הוויכוחים סביב מאמר הצומת של ברנר "הז’אנר הארץ־ישראלי ואביזריהו״.

ו. בין דרך־המלך לצדי־הדרכים

אחד העקרונות המנחים את עבודתי כהיסטוריונית של ספרות, הוא הצורך לבחון ולתאר את מפת־הספרות במלואה ובגיוונה, תוך הצגת שיאיה – גדולי הסופרים ויצירות המופת – בהקשר שמתוכו צמחו, הכולל גם סופרים ויצירות שחשיבותם משנית ושולית. בדרך זו אפשר לעמוד על יחסי הגומלין שבין המרכז לשוליים, מבלי לטשטש את הבדלי הערך והרמה שביניהם. בכך יש המשך לתפיסותיהם של מבקרים מרכזיים כיעקב רבינוביץ וכדב סדן. תפיסה זו הנחתה את מחקרי הראשונים בתחום זה של סופרים נידחים, ביניהם מ. ז. גולדבוים (1968) (נכלל בספר זה) וראובן פאהן (1969).

לימים נוסח עיקרון זה במפורש במבוא ל’דבש מסלע' (1989). פרקי הספר יש בהם דיון משולב בסוגים שונים של סופרים המתחלקים לארבע קבוצות: סופרים מרכזיים ומובהקים (ברדיצ’בסקי, עגנון, ש. בן־ציון); מספרים לעת־מצוא (מנחם אוסישקין, א. ד. גורדון, חמדה בן־יהודה, אירה יאן); סופרים שנשכחו (נחמה פוחצ’בסקי, ק. י. סילמן, י. צ. רמון); סופרים בלתי־ידועים (אריה יפה, יעקב מלכוב).

חישוף רבדים חדשים אלה במציאות המגוונת של התקופה, הביא לא רק אינפורמציה חדשה ותיקון שגיאות עובדתיות, אלא בעיקר גרם לשינוי ההכללות המקובלות במחקר תוך הצבעה על החשיבות של כיווני מחקר אלה.

אחת התגליות בסדרת מחקרים זו, היא גילוי סיפור מוקדם לא־ידוע של ש"י עגנון, השופך אור על התפתחות יצירתו על פיתוליה הרבים.³

ז. תולדות הביקורת וההתקבלות

מתוך העיקרון הבסיסי שהספרות אינה מתקיימת בחלל ריק, וכי התגובות עליה הן אחד הגורמים המעצבים את המערכת הספרותית ומשפיעים על הסופר היחיד ויצירתו, הקדשתי שורה של מחקרים לתולדותיה של הביקורת העברית. כל אחד ממחקרים אלה עוקב אחר השתלשלות הביקורת על יצירתו של סופר מסוים, מתאר ומסכם את הדרכים שבהן התקבלה יצירתו, הובנה והוערכה בתקופות שונות, ומהווה מפתח לגישה אל יצירתו ונקודת־מוצא להמשך הדיון בה. מחקרים אלה, בהצטרפם יחד, תורמים תרומה נכבדה ביותר להבנת התפתחותן של דרכי הדיון הביקורתי, מלמדים על חילופי המושגים והטעמים הספרותיים, ועל יחסיותן של מוסכמות בביקורת, ומסייעים להכרת הדורות השונים שפעלו בביקורת העברית במאה השנים האחרונות.

בקבצים בסדרה ‘פני הספרות’, מרוכז מבחר מייצג של דברי הפרשנות, הניתוח וההערכה העיקריים שנכתבו על מיטב היוצרים בספרות העברית במאה ה־20. שלושה קבצים בסדרה זו הופיעו בעריכתי: יעקב פיכמן (1971); מ. י. ברדיצ’בסקי (1973); ג. שופמן (1978).

מחקר נוסף שלי בתחום זה עוסק בביקורת המוקדמת על יצירתה של דבורה בארון, ושולב במונוגרפיה ‘המחצית הראשונה’. לקבוצה זו שייכת גם הסקירה המקיפה על אבי: “ישראל כהן בעיני הביקורת” (1980), הפותחת את ‘ספר היובל לישראל כהן’ שהופיע בעריכתי.⁴ במאמרַי על מורי ורבי דב סדן, נערכת התמודדות מזוויות שונות עם משנתו הביקורתית.⁵ תרומה נוספת לחקר הביקורת יש בשני המאספים שבעריכתי: ‘פלס – מחקרים בביקורת הספרות העברית’, שהוקדש לזכרו של מורי ש"י פנואלי (1980), ו’ערוגות' ב', שבו מחקרים ודברי זיכרונות על יעקב פיכמן (1977).

תשומת הלב לקשרים שבין הספרות היפה והביקורת, מתבטאת גם בסדרת מחקרים על יוצרים כמבקרים, ועל היחסים בין הפואטיקה המנוסחת של הסופר לבין מימושה או אי־מימושה ביצירתו.

פרשה בפני עצמה היא סדרת מחקרַי על ברנר כמבקר וכהוגה ספרותי, ועל השפעתו העצומה בדורו ומעבר לו. התיזה (1978), שמאמרו הידוע “הז’אנר הארץ־ישראלי ואביזריהו” שימש כגורם מרסן ומדכא בסיפורת העברית, וכי השפעתו בלמה ועיכבה את ההתמודדות הספרותית הישירה עם המציאות הארץ־ישראלית, מצאה לה לא מעט תומכים וממשיכים בשנים האחרונות. כהשלמה ניגודית לכך, משמש מחקר נוסף שבו הראיתי את הניגוד שבין גישתו העקרונית לבין עשייתו בפועל (1986). בחיי המעשה, היה ברנר מעודדה ומטפחה השקוד והנאמן ביותר של הסיפורת הארץ־ישראלית בפעילותו כמבקר, כעורך וכמו"ל. שני מחקרים אלה ואחרים מצטרפים להארה מורכבת של הפרדוקסליות הברנרית, כחלק ממחקר אינטנסיבי ורב־פנים בדמותו וביצירתו בדורו ולדורות.

*

דרכי במחקר ניזונה מדרכי בהוראה האוניברסיטאית ומשולבת בה. תלמידי לומדים להתנסות בדרכים השונות של חקר הספרות מתוך הקשריה, למקם את יצירות הספרות בתוך מערכת היסטורית־תרבותית רחבה, ולהכיר בחשיבותו של לימוד הרקע והנסיבות שמתוכם צומחת היצירה כאחד המפתחות להבנתה.

חשוון תשנ"א

א. חיבוק הממסד

היחסים בין הממסד, כל ממסד, לבין אנשי־הרוח, הם פרדוקסליים מטבע בריאתם. ביסודה של מערכת יחסים פרדוקסלית זו עומדת ההכרה ברוחם של הסופרים ואנשי־הרוח ובכוחה של הספרות, וכן בצורך של הממסד להישען על הספרות ועל הסופרים, ולשאוב מהם את הבסיס המוסרי האידיאולוגי לעצם קיומו ובעיקר להצדקת מדיניותו.

חולשתו של כל צד היא כוחו של הצד שכנגד; כל צד רוצה להיבנות מכוחו של הצד שכנגד ולנצלו לטובתו, אבל, הצלחתו של כל צד היא גם כישלונו. ברגע שהצד האחד משיג את מטרתו, חדל הצד שכנגד להיות מה שהוא, ומאבד את כוחו.

במטאפורה, אפשר לבטא את היחסִים הפרדוקסליים הללו בין הממסד לאנשי הרוח: “חיבוק הממסד”, על משקל “חיבוק הדב”. זוהי לפיתת אהבה המובילה לאבדנו של הלפות.

כוחו של הממסד במשאבים שהוא חולש עליהם, במסגרות הארגוניות העומדות לרשותו, ביכולתו ליזום פעולות ומפעלים ולבטלם. כוחם של אנשי־הרוח, של הסופרים, הוא בעצמאותם ובחירות־מחשבתם, בעמדותיהם האידיאולוגיות והמוסריות, ברוחניות וביצירתיות שלהם. הם שואבים את כוחם ממעמדם המיוחד בציבור הרחב, המייחס להם כוח־מוסרי ואמת בלתי־מתפשרים, חופש רוחני ללא־פחד וללא־חשבונות ויכולת לבטא במילים הנכונות והקולעות את אשר בלבם ובכך להיות פה לרבים.

הממסד שואף לברכתם ולהסכמתם של הסופרים, והסופרים זקוקים לממסד כדי ליצור ולפרסם. שני הצדדים ערים לכך, שכל צד יאבד את עצמו לדעת אם יצליח להשיג אצל הצד שכנגד את מבוקשו. ברגע שהסופרים יירתמו “מטעם” ומגבוה לצורכי הממסד הפוליטי ולהסברת מדיניותו, יאבדו את כוחם, את מעמדם, את עצמאותם ואת התוקף המוסרי שלהם. והעיקר: גם תמיכתם בזכות הממסד הפוליטי תאבד את ערכה ואת חשיבותה. מן הצד האחר: ברגע שהממסד הפוליטי יוותר על מאמציו להשיג את תמיכתם של אנשי־הרוח, יתגלה במלוא דלותו, כיעורו ועירומו, וכן, אם יצליח להשיג תמיכה זו, יהיה זה “עלה תאנה” בלבד, שלא יצליח לספק את הבסיס המוסרי שרצה בו למעשיו. הלגיטימציה שיצליח להשיג בדרך זו לא רק שלא תיחשב לזכותו, אלא תזיק לו.

מה שנדרש מן הממסד הפוליטי למעשה הוא, לתת את התמיכה ואת התנאים הדרושים לפעילותם של הסופרים, ללא כל תנאי, מבלי לדרוש מהם דבר בתמורה, ולהיות מוכן שישתמשו בכל מה שהוא מעמיד לרשותם – כנגדו; לספק את התנאים לביקורת כנגדו, מבלי שתהיה לו הזכות לדרוש דבר בתמורה, אלא את הנאמנות לאמת ולמצפון של כל אחד ואחד. למעשה, הוא נדרש לוותר על כוחו ועל עצם טיבו, ולהפסיק להיות הוא, כדי שיוכל להמשיך ולהיות הוא.

והסופרים חייבים להיות נאמנים לעצמם, גם בשעה שהם נהנים מתמיכת הממסד ומעזרתו, מבלי להרגיש מחויבות ליד המפרנסת אותם, בצורה מלאה או חלקית. כל מחויבות מסוג אחר, תהיה בגידה בעצמם ובייעודם וממילא גם החלשת כוחם ומעמדם המוסריים.

בהיסטוריה של היחסים בין ממסד לבין אנשי־רוח בישראל, מעטים היו אנשי הממסד שהבינו הבנה מלאה את טיבה ואופיה של מחויבות זו של הממסד לסופרים שבתוכו, לא רק ללא תנאי וללא תמורה מידית, אלא גם במחיר ביקורת וערעור על עצם קיומו ומעשיו של אותו ממסד עצמו והעומדים בראשו. היחסים בין שני הצדדים רווים בניסיונות של הממסד להשיג תמיכה במדיניותו ובפעולותיו השונות מאת הסופרים, באמצעים שונים ואף משונים.

קיימים כמה מחקרים בנושא זה, של היחסים בין הממסד הפוליטי לבין הממסד הרוחני, והסופרים בתוכו. כל אחד מהם בונה מודל משלו ומגיע למסקנות משלו על מערכת היחסים שבין שני ממסדים אלה.¹ מבלי להיכנס כאן לניתוח מחקרים אלה ומסקנותיהם, ברצוני, במסגרת זו, רק להעיר הערה ספקנית ואפיקורסית במקצת, שכמובן דורשת הוכחה החורגת ממסגרת זו, על השימוש במושג זה של “ממסד” ביחס לאנשי־הרוח ובמיוחד לסופרים. המושג “ממסד ספרותי” יש בו אכן מידה רבה של נוחות ביחס למשתמשים אבל אין הוא נכון, באותה מידה שהוא נכון ביחס למערכת המפלגתית והפוליטית. למעשה, ספק בעיני אם הוא בכלל קיים, ואם אפשר להצביע על מאפיינים ממסדים כל שהם אצלו, ולו גם בצורה רופפת, גמישה וחמקמקה. אמנם, קיימת מסגרת של אגודת הסופרים, על כל ועדותיה ומוסדותיה, אך אין זו בגדר הנהגה באותו מובן שמדברים על הנהגה במדינה, בתנועה או במפלגה. אין כאן סימטריה של ממסד פוליטי מול ממסד רוחני, אלא ממסד פוליטי מול אנשי־רוח יחידים, שבמידה שהם מתארגנים, הרי זה ארגון אד־הוק, לרגע, לצורך עניין מסוים, שגם בו אין אחדות דעות, ולאחר מכן הם מתפרדים, וחוזר חלילה.

למעשה, גם היחסים בין ממסד לסופרים הם היחסים שבין אישים שונים בהנהגה הפוליטית לבין הסופרים, כל אחד בהתאם לחינוכו, לאישיותו ולהשקפותיו. ההבדלים בין האישים השונים הם למעשה ב“אורך החבל” שכל אחד מהם היה מוכן לזרוק לסופרים ולאנשי־הרוח שבזמנו. אחדים הבינו שיש צורך בחבל ארוך, שיהיה בו מראית עין של חופש מוחלט (כגון ברל כצנלסון, אם להזכיר שם אחד בלבד). אחרים, והם אולי הרוב, דרשו שהחבל יהיה קצר, ושהסופר ישלם ומיד בעד ההטבות הניתנות לו, ולעתים דרשו תשלום גם בלא הטבות (כגון מאיר ארגוב, מזכיר מפא"י 1954–1951, אם להזכיר גם כאן שם אחד בלבד). מעטים, אם בכלל, הבינו שהחבל עצמו מיותר.

אשר ליחסים בין הסופרים לממסד, טענתי היא טענה שאולי אינה מקובלת ואף מפתיעה, שאין סופר שהעמיד את עצמו בלעדית לרשות הממסד באותו אופן המוכר ממזרח אירופה, ואין סופר עברי שנעשה משמשו של הממסד ורתם את עטו לעגלת הממסד. גם אותם סופרים שהכריזו עליהם כ“משוררי חצר”, לא היו אף פעם כאלה. בכל אותם מקרים שסופרים העמידו את עטם ויצירתם לשירות העם ומנהיגיו, עשו זאת משום שרצו בכך מכוח בחירתם החופשית ואמונתם השלמה, שאכן טובים העושים והמעשים ויש לסייע להם לטובת העם וארצו. אבל לא היתה זו התגייסות כפויה וחיצונית, ובוודאי לא לשם קבלת טובות הנאה וכמובן לא לאורך זמן ולא בכל המסיבות. אדרבא, בכל פעם שהעושים ומעשיהם לא נראו להם, לא היססו מלצאת נגדם בגלוי, בפה מלא, בכל הכוחות העומדים לרשותם, ללא מורא ופחד. זאת ועוד: באווירה ששלטה ועדיין שלטת, שלפיה על הסופר להיות תמיד נגד הממסד ולהיות באופוזיציה קבועה כנגד כל עשייה שהיא מטעם השלטון, דווקא התמיכה המבוקרת בשלטון ובשולטים יש בה משום העזה והליכה כנגד הזרם ודרוש אומץ לא־מבוטל כדי לעשות זאת. הדוגמאות לכך הן רבות. רק לאחרונה חזר לתודעה הציבורית הוויכוח על מעמדו של נתן אלתרמן כ“משורר החצר” של דוד בן־גוריון, בין דן מירון לבין מנחם דורמן, שאליו הצטרפו גם אחרים.²

בהקשר זה אני רוצה להזכיר עוד דוגמה, ידועה פחות. הכוונה לוויכוח בין דוד בן־גוריון לבין הסופרים משה שמיר, ש. שלום, ישראל כהן, ב. י. מיכלי ואחרים. ויכוח זה (שיש לי בו גם נגיעה אישית, שכן אבי, ישראל כהן, לקח בו חלק נכבד), התקיים בסוף שנת 1960 (תשרי־טבת תשכ"א), ולפחות שלושה מבין ארבעת השמות שהזכרתי (להוציא אולי את משה שמיר) נחשבו כ“אנשי־הממסד הספרותי” בה“א הידיעה ר”ל, וש. שלום “הואשם” לא פעם, האשמה שהכאיבה לו מאוד, שהוא “משורר חצר”, “משורר מטעם” וכדומה.

סופרים אלה לא נרתעו מלתבוע מדוד בן־גוריון את עלבונה של הספרות העברית, בשעה שחשו שפגע בה ונתן פומבי ליחסו המזלזל בה. יש לשער, שיחסו של בן־גוריון לסופרים הושפע מיחסו של אפלטון אליהם. לא כאן המקום לפרט את פרטי הוויכוח והשתלשלותו,³ אומר רק זאת, שהוויכוח היה עז וסוער. כבודו של בן־גוריון כמנהיג וכאדם נשמר, אבל הדברים שנאמרו כנגד דעותיו נאמרו בצורה הנוקבת, הישירה והבוטה ביותר. בן־גוריון ראה את עצמו נפגע והרגיש צורך להתנצל, להסביר את דבריו, לטעון שהובן שלא כהלכה, אם כי לא חזר בו מהעדפתו ספרי הגות על ספרות יפה לסוגיה ומיחסו המזלזל לספרות העברית החדשה.

ואביא בקצה צעדים אחדים מתוכו:

בין הדברים שכתב דוד בן־גוריון במכתב תשובתו (‘דבר’, כ“א בתשרי תשכ”א) כתגובה על רשימתו של משה שמיר “הירידה והרנסאנס”, היו משפטים כגון: “ומהי החשיבות אם מופיע סיפור משובח או שיר יפה או מחזה לוקח לבבות או אינו מופיע?”; “החיים – אם הם עשירי־תוכן – חשובים מספרים שמנסים לשקף אותם”; “התעלות האדם, שקול בעיני כנגד הספרים שנכתבו בתוכנו”; נוער זה שמטפס באלפיו על מרומי מצדה בנגב – לא ירוו צמאונו בסיפורי עגנון ומנדלי"; “ייעשו המעשים הגדולים! – הספרים כתוב ייכתבו, ואם יבוששו לבוא לא אשתעמם בינתיים”.

הוויכוח, כפי שהגדיר אותו ב. י. מיכלי, היה כנגד טענתו של דוד בן־גוריון ש“החיים חשובים מתיאור החיים, המציאות חשובה מביטוי המציאות”.

ישראל כהן היה הראשון שהגיב (‘דבר’ 21.10.1960) על דברי דוד בן־גוריון, כנגד זה שהוא “ממעט את דמותה [של הספרות העברית] בעבר וכופר בכוח השפעתה על דור־התחיה ועל בוני התיישבותנו”, וקרא לו:

בכל הענווה אני אומר: בן־גוריון ראש ממשלת ישראל חייב לחזור ולבדוק באומץ־לב את משפטו על הספרות בכלל ואת גישתו לספרות העברית וליוצריה בפרט, למענו ולמענם.

ש. שלום עשה את החשבון הנוקב עם דוד בן־גוריון, שהוא חשבונו של היוצר הנותן, עם הממסד הלוקח ואינו נותן, וטען: “פינקנו אותם”:

אמור אמרנו לתומנו: אנו ניתן יד לממלכת החומר בישראל והמה יתנו ידם לממלכת הרוח. לא אותה רוח הבית שלהם, [– – –] אלא הרוח הממריאה, בת־החורין. [ – – –] המשכנו להאמין בכך גם כאשר ראינו את מיטב הכוחות הספרותיים שהגיעו עד הלום נופלים באין סומך, נופחים נפשם לאין שם אל לב. [– – –] אחד הוא נתיב החירות של הספרות העברית האמיתית. על כן לא יתנו המושלים תנומה לעפעפיהם עד אם ישפילו לעפר “ספרות יפה” זו שאינה סרה למשמעתם [– – –] כל הנוגע ביצירה הספרותית החופשית, בבבת־עינה של התרבות הוא נוגע, את כנפי הרוח אשר באנוש הוא גודע.

על דברי תשובתו של בן־גוריון ענה ש. שלום:

עלבונה של שירה אנו באים לתבוע מכבוד ראש הממשלה ומן המוסדות, ולא עלבונה של “ספרות יפה”, בחינת "מעשה־ביכלעך״, כפי שהוא ראה אותה. שירה שאיננה רק “ביטוי המציאות ושיקופה” אלא שהיא יוצרת מציאות ומשנה סדרי מציאות. [– – –]

האימרה שהפריח איפוא ראש הממשלה, כי “איננו מתעניין בספרות יפה” – אימרה שניסה לתקן במידת מה במאמרו, ולא עלה בידו – אימרה מפוקפקת היא, שסתירתה בתוכה. ואי הבהירות שבנפשו לגבי הגדרתו של מושג זה, היא שהביאה לידי האבסורד שביחסים המוזרים בין איש רוח כמותו ובין הספרות והסופרים של הדור.

זוהי דוגמה, שאינה יחידה ואינה יוצאת־דופן, לאי־מחויבותם של סופרים לשום שליט ומנהיג, גם כשהם מזוהים עם הממסד, אלא לעצמם ולאמת שלהם בלבד; לחופש ולאי־התלות בהנהגה הפוליטית ובעומדים בראשה, גם כשהם נושאים באחריות מוסרית לסופרים ולספרות. וכשם שיש להאמין להם כשהם יוצאים לתבוע את עלבונה של הספרות מן המנהיג הממעיט את דמותה ומזלזל בה, כך יש להאמין להם כשהם באים לתמוך בצעדיו ולחזק את ידיו. כאן וכאן מחויבותם לעצמם ולאמת הפנימית שלהם היא בלבד המפעילה אותם. ואם סופרים־נושאים־באחריות אלה כך, האחרים, על אחת כמה וכמה. זוהי גם דוגמה, להתנגשות הקבועה והבלתי נמנעת בין הסופרים לממסד, שראשיתה נעוצה עם התגבשותם של מנהיגים והנהגה עוד בשחר ההיסטוריה היהודית.

ב. המשורר המוכיח

באותו ויכוח עם דוד בן־גוריון, חזר ש. שלום על התפיסה שהספרות העברית היא “בתה החוקית של הנבואה”, והסתמך על “גדולים וטובים” ממנו שציינו את הזיקה של הספרות העברית החדשה לנבואה הקדומה, והיותה, למעשה, יורשתה הישירה והחוקית, תוך הסתייגות ש“חוש הדיסטאנס מצווה עלינו לא להשתמש בכינויי הנבואה, שנתקדשה קדושה דתית, להגדרת הספרות כפי שאנו תופסים את מהותה”.

הכמיהה לחידוש הנבואה, ובמיוחד ל“נביא מוכיח בשער”, היא עתיקה וחזקה ושורשיה עמוקים ודומה שראשיתם עם חתימת הנבואה. האזהרות שהזהירו חכמים כנגדה – “מיום שחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים” – רק מעידות על תוקפה ועוצמתה.

התעוררותה המחודשת של כמיהה זו, בספרות העברית של הדורות האחרונים – עם הופעתו של המשורר היוצר הגדול, ששירתו מלווה את המאורעות המתרחשים בהיסטוריה של העם, ומביעה עמדה, בדרך כלל ביקורתית חריפה, ביחס אליהם.

שילוב זה של משורר ומוכיח, חזר והעלה בעוצמה רבה את ההקבלה בין השירה לנבואה ובין המשורר לנביא, הוציא מן הכוח אל הפועל את המאוויים הכמוסים של החברה, וחידש את הוויכוח בדבר האפשרות של השוואה זו. למעשה, זהו ויכוח על עצם קיומה של יהדות לאומית חילונית, מול אלא הטוענים שאין יהדות בלא דת ומסורת. זהו ניסיון להציג את הספרות ואת הסופר כיורשיה וממשיכיה של הנבואה והנביאים, וממילא גם כממשיכי דרכם וגורלם. ראיית הספרות והסופרים כיורשי הנבואה והנביאים והמודל של יחסי שלטון ואנשי־רוח בישראל, היתה לא רק נחלתו של הקהל הרחב, אלא דבקה גם בסופרים עצמם והגבירה את מחויבותם, “לעמוד בשער” ולדבר “מנהמת לבם”.

הדוגמה של ח. נ. ביאליק היא אחד מגילוייה הבולטים של כמיהה זו, במיוחד לאחר “שירי הזעם והתוכחה” שלו, ובראשם “אכן חציר העם” (תרנ"ז), “בעיר ההריגה” (תרס"ג), “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם” (תרצ"ב) – אם להזכיר שלושה בלבד.

כבר בתרס“ח יצא דוד פרישמן ב”מכתב שלושה עשר" מסדרת “מכתבים על דבר הספרות” שלו, כנגד הכתרתו של ביאליק בתואר זה, בנימוק שביאליק הוא בראש ובראשונה “אמן”:⁴

ואמן – כלומר, זה שהסימן העיקרי של הפואזיה שלו הוא בעצם וראשונה הצורה האמנותית – זהה לכתחלה ההפך היותר גדול מן הנביא, אשר סימנו העיקרי של זה הוא העדר האמנות מכל וכל.

עם זאת, אין גם ספק שתופעת “המשורר המוכיח” בספרות העברית, ששורשה במודל הנביא המקראי, התחזקה והתעצמה בעיקר לקראת סוף המאה ה־19 כתוצאה מהשפעות השירה הסלאבית, הרוסית והפולנית, כפי שהראה, למשל, חנא שמרוק במאמרו “הקריאה לנביא”.⁵

גילוייה הבולטים האחרים של תופעה זו, במיוחד בתחום השירה, הם, כידוע, אורי צבי גרינברג ב’ספר הקיטרוג והאמונה' (תרצ"ז); נתן אלתרמן בשירי ‘הטור השביעי’ שלו, במיוחד באותם שירים שבהם התייצב כנגד השילומים מגרמניה, ומחה על היחס לערביי ישראל. פחות ידועים, אבל לא פחות חריפים, מוחים וכואבים, הם גם משוררים כאביגדור המאירי בשתי במות היחיד שלו “לב חדש” (תרפ"ב) ו“המחר” (תרפ"ז), ורבים רבים אחרים. לכאן אפשר לשייך גם את גל השירה האנטי־מלחמתית בעקבות מלחמת לבנון, וכתקדים לו את סיפורי־המלחמה של ס. יזהר ובראשם “חירבת חיזעה” (1949).

ואיני רוצה לגלוש לדוגמאות מספרות ימינו, שבהן המעורבות של סופרים ומשוררים מעמיקה והולכת, במסגרת יצירתם ומחוצה לה, על כל מורכבויותיה והיבטיה החיוביים והשליליים של התופעה.

אין ספק שמסורת המחאה נעוצה עמוק במסורת הרוחנית של עם ישראל, בין ששורשיה ביחסי הנביאים והנבואה עם השליטים והשלטון, ובין שזו תופעה מודרנית וחדשה. בכל מקרה, היא נובעת מתוך תחושת אחריות עמוקה של הסופרים להמשך הקיום הלאומי, ואינה בגדר מחאה לשמה. מחאת הסופרים והספרות היא חלק מן הקשר העמוק שבין הספרות העברית לבין תולדות העם, ומן המחויבות שמרגישים הסופרים לגורלו.

בתקופת ההשכלה יצאו הסופרים כנגד הממסד הדתי ומוריו הרוחניים, ומאבקם, שנמשך כמאה שנה, לא היה לשווא. כל אחד מהם היה מוכן לשלם את המחיר, ואף שילם אותו במלואו. אנשים כפרץ סמולנסקין, כיל"ג וכמשה לייב לילינבלום, אם להזכיר שלושה בלבד, נרדפו, נוּדוּ, ואף נאסרו, הופרדו ממשפחותיהם ופרנסתם נפגעה.

המאבק הקבוע של סופרים כנגד הממסד החליף צורה ופשט צורה, בהתאם לנסיבות ההיסטוריות המשתנות, אך גרעינו נשאר קבוע: מאבקם של הסופרים כנגד כל ממסד, והרגשת המחויבות האישית הגדולה שלהם לומר קבל עם ועדה את האמת שלהם, גם כשאינה נעימה לאוזן. המלחמה כנגד הממסד הדתי הוחלפה במאבק כנגד הממסד הציוני, ולאחר מכן כנגד מנהיגי היישוב בארץ־ישראל ומוסדותיו, ולאחר מכן, כנגד מנהיגי המדינה ומוסדותיה.

מסורת המחאה בספרות העברית, גם אם לא נמנה את ראשיתה במקרא, ביחסי נביא־מלך, היא קדומה ובעלת היסטוריה ארוכה. מסורת מחאה זו היא חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של הספרות העברית של הדורות האחרונים, ודומה שאין סופר שאינו חלק ממנה.

אף־אל־פי־כן, דומה שאין ספק, שהדוגמאות הבולטות, הבוטות והחשובות במיוחד, המשמשות מקור־השראה גם לימינו אלה, קשורות בדמויותיהם של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (1921–1865) ויוסף חיים ברנר (1921–1881). ברדיצ’בסקי הוא בעיקר סופר לסופרים ומקור השראה למעטים הנבחרים, ואילו שמו של ברנר, חייו, יצירתו ופעילותו, חרגו מן התחום הצר של אנשי־המקצוע הבקיאים, והגיעו גם אל הקהל הרחב, המתעניין.

אחד הדברים הרבים שלמד ברנר מברדיצ’בסקי, הוא העיקרון של חופש המחשבה והזכות ואף החובה להטיל ספק גם בדברים המקובלים והמקודשים מימים ימימה, ולחזור ולשאול את השאלות היסודיות מראשיתן, לפי הכלל המאפיין את פעילותו הרוחנית של ברדיצ’בסקי: “ברי ושמא – שמא עדיף”.

שניהם השמיעו דעות בלתי מקובלות, חורגות וחריפות, העזו להטיל ספק במוסכמות, לצאת כנגד מנהיגים ותקיפים, תנועות ומפלגות; ובכל זאת, נתפסו גם בשעתם, וגם על ידי מתנגדיהם החריפים ביותר, כסמכויות מוסריות מרכזיות בדורם.

הוויכוחים עימהם היו עזים וסוערים, ההאשמות כנגדם היו חמורות וקשות, ועם זאת, ואולי דווקא בשל כך, השפעתם היתה מכרעת וניכרת במהלכיהן של תנועות ומפלגות, ובמיוחד בחייהם של היחידים המנהיגים. להם, ובמיוחד לברנר, הרשו מה שלא הותר לאחרים, להעביר כל ביקורת ותהי מרה ככל שתהיה, משום שהרגישו בהזדהות, באהבה, באחריות ובדאגה האמיתיות שמאחוריה, היה בזה גם מעין “טיפול בהלם” שבא “לעורר את החולה מן האפתיה שלו, ולהביאו לכך, שיסייע בעצמו לריפויו”.⁶

במאמרי על “מ”י ברדיצ’בסקי והרעיון הציוני“⁷ ניסיתי להסביר את הפרדוקס, כיצד אדם זה, “שלא עלה לארץ־ישראל, לא ביקר בה ולא היה חבר באחת האגודות הציוניות הרשמיות ובכתביו אין קריאה מפורשת לעלות לארץ [– – –] זכה להערצתם של סופרים, אישים ומנהיגים, במיוחד של אנשי העלייה השנייה”, ש”אימצו" אותו וראו בו את מורם־ורבם, מורה־הדור ומחנך, מורה־הדרך לעלייה השנייה.

ספרי ‘מאורע ברנר, המאבק על חופש הביטוי’, “מתאר את אחד הוויכוחים הנוקבים, שהסעיר את דעת־הקהל בארץ־ישראל ובעולם היהודי בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה (תרע“א־תרע”ד) [– – –] בשאלות הבסיסיות של החברה ושל העם”. בוויכוח זה, שפרץ בעקבות מאמר פרובוקטיבי של ברנר שדן בתופעת המרת־הדת, שהדאיגה אז מאוד את העולם היהודי (‘הפועל הצעיר’, חשוון תרע"א), כמעט לא היה מי שתמך בדעותיו של ברנר, ואף־על־פי־כן נלחמו על זכותו להשמיע את דעותיו, בשם עקרון חופש־הביטוי. גם מרבית מתנגדיו הפרידו בין הדעות לבין בעל הדעות, ולמעשה “הרשו” לברנר לומר כל מה שהיה בלבו, בעוד ש“אסרו” זאת על אחרים, כיוון שהאמינו לו שהוא אכן מדבר “מנהמת לבו”.

אחת המסקנות מהוויכוחים עם מי“ב ועם ברנר היא, שחשיבות מיוחדת נודעת לאישיותו של בעל־המחאה, ומרגע שהוא נתפס בציבור כאיש־אמת וכאיש־מוסר ללא חת וללא פשרות, מוכנים לאפשר לו להשמיע גם דעות הנראות לכאורה פוגעות ב”קודש הקודשים". גם אם אין מסכימים להן הן עושות את שליחותן, מכריחות את האנשים לחזור ולבדוק את אמיתותיהן, ומשפיעות.

מסקנה נוספת היא, שבעל־המחאה חייב בראש ובראשונה להיות יוצר גדול, יוצר אמן. אמיתותיו ודעותיו בתחום הציבורי יונקות ממעמדו כסופר מן המדרגה הראשונה. יצירתו הספרותית היא מקור כוחו ולא להפך. זאת ועוד. הקהל חש, שמאחורי השלילה הגדולה מסתתרת לא רק אהבה גדולה, אלא בעיקר הרגשת אחריות כבדה לגורל העם ולהמשך קיומו. אין זו מחאה לשמה, אלא היא נובעת ממניעים מוסריים, אנושיים ולאומיים יסודיים ונעלים ביותר, הגוברים על שיקולים הנובעים מצורכי זמן והמקום.

שניהם, ברנר וברדיצ’בסקי, נהפכו עוד בחייהם למיתוס, שהתגבר עוד יותר לאחר מותם. בין מרכיביו של מיתוס ברדיצ’בסקי, אותה תחושה של היחיד שבחר לחיות בבדידות, רחוק מעמו, “בודד במערבו” כביטויו של מי“ב, וממקום מושבו זה הוא צופה אל המתרחש, כואב אותו ומגיב עליו. בין מרכיביו של מיתוס ברנר, שהוא, כאמור, חזק ומפורסם יותר, גם אותה תמונה מפורסמת של נחום גוטמן, “זכות הצעקה”. היה זה, כפי שסיפר יעקב יערי־פולסקין,⁸ בוועידה בחיפה שנועדה לאחד את כל פועלי הארץ להסתדרות כללית, בשעה שהעיר לו יוסף שפרינצק, שהיה היו”ר, “לא בלי כעס”: “אבקש את ברנר לא להפריע את האספה, החבר ברנר איננו ציר ואין לו רשות לחוות דעה!” אז נתרגש ברנר עוד יותר וקרא: “אני אחד מן הקהל, כן, אין לי להביע דעה, אבל יש לי הזכות לזעוק”.

דומה, שכל המתח המתמיד בין יחיד לבין ממסד מרוכז בסצנה זו, בכל מלוא עוצמתו.

המחאה כנגד המנהיגים וארגוניהם, בהגותם ובכתיבתם הפובליציסטית של ברדיצ’בסקי וברנר, היא רבה ומגוונת מאוד. במסגרת זו אפשר להביא רק דוגמאות ספורות מתוכה, שתתמקדנה בביקורת כנגד הממסד הציוני על גווניו ומנהיגיו השונים. ביקורת זו תמחיש את כיווני המחאה, תכניה ועוצמתה, ובעיקר את השפעתה לדורות. השפעה זו איננה רק בתכנים ובדעות, אלא בעיקר בעצם ביסוסו וחיזוקו של המודל של הסופר־איש־הרוח, המשמיע את האמת שלו ברבים ללא מורא, גם כשהיא קשה ומכאיבה.

ג. ברדיצ’בסקי – הבודד במערבו

בברדיצ’בסקי היתה מוטבעת מראשיתו הנטייה המרדנית־מהפכנית־מחאתית, שהתבטאה, בין השאר, בזיקתו המיוחדת לדמויותיהם של מורדים ומהפכנים. הוא אימץ לעצמו, במיוחד בתקופתו הראשונה, את סיסמתו של ניטשה “כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש”. הוא ראה במהפכה את הבסיס לכל התקדמות אנושית, והזדהה עם דמויות של מהפכנים ומורדים כגון: אלישע־בן־אבויה, אוריאל אקוסטא, ברוך שפינוזה, שלמה מימון.⁹

את ביקורתו של מי"ב כנגד התנועה הציונית הממוסדת יש לראות כחלק מאמונתו בחופש המחשבה המוחלט של כל יחיד, וכביטוי לרתיעתו האינסטינקטיבית ממסגרות אידיאולוגיות־ארגוניות רחבות.

קרוב לוודאי, שהסתייגותו מכל צורה של התארגנות ציונית ממוסדת צמחה מן התקופה שבה שהה באודסה (1890), שבה התוודע מקרוב לעסקנים ולאגודות של “חובבי ציון”, שפעילותם נראתה לו עקרה ומנותקת מן הצרכים הממשיים של העם.

בריאיון העיתונאי היחיד עם מי“ב שפורסם אי־פעם, עם יז’י ז’ולאבסקי בפברואר 1903 בברסלאו, הגיב מי”ב על הזכרתו של המראיין את הציונות:¹⁰

לרעיון כזה כדאי להקדיש את החיים, אפילו בידיעה שלא יתממש לעולם. אבל כל זה עדיין אינו ממצה את מהותה של הציונות. יש בה, בציונות, הרבה מן האשליה ומחוסר הכֵּנות [– – –] מדברים על פלסטינה; האם סבור אתה, שהם באמת רוצים לנסוע לשם? אדרבא, נסה להציע להם שיגשימו בעצמם את מה שהם מטיפים לו, כותבים ספרים ושולחים אחרים אל “הארץ המובטחת”! תראה אם יסעו! מה יעשו שם?!

הרהורו האחרון של המראיין על “האמיתות המרות” שהשמיע מי"ב היה: כן, נחוצה באמת אהבה עזה לעם כדי ליטול תפקיד כפוי־טובה זה! אנחנו מעדיפים שיזרו חול בעינינו.

בניגוד לאחד־העם שרצה בהמשך היהדות ההסטורית, רצה ברדיצ’בסקי בחידוש היהדות, בחידוש כוח־היצירה של היחיד בישראל. לדעתו, הדרך היחידה לגאולה הארצית של העם, היא רק בשעה שהיחידים בתוכו יגיעו למסקנה, שזו תהיה קודם כל גאולתם הפרטית שלהם. למעשה מדבר כאן ברדיצ’בסקי על הגשמה אישית, מושג מרכזי באידיאולוגיה של מפלגות הפועלים.¹¹

התנגדותו של מי“ב למדיניות הציונית הממוסדת החלה עוד בשנת תרמ”ט, במאמר מוקדם שלו בשם “ברותחין קלקלו”, שבו סקר את תולדות הרעיון הציוני ברוח של ספקנות וביקורת.¹² במאמר זה בירר מי"ב את דרך התפשטותה של התנועה הלאומית במיוחד בקרב הרבנים, והבליט את הקושי שלהם להסתפח אליה: “מובן שלא נוכל לדרוש מהם כי יעזבו את עוגתם הדתית ויהיו ללאומים”. מצד שני הוא מזהיר גם שלא להתפתות לאשליה שהם כן דבקו בתנועה זו, אשליה שגרמו לה “סופרינו” בהתלהבותם הרבה לגלות כל ניצוץ של תמיכה בקרבם, גם במקום שאיננו קיים.

בדברים אלה הוא יוצא בגלוי כנגד הזרם, ולמעשה מרחיב את הקרע, שלדעתו לא יוכל להתאחות, בין הרבנים לבין “הרעיון הלאומי”. מי"ב מודע לעמדה לא־פופולרית זו שלו ומסיים:

ידעתי כי חסידי הלאומים יתנו גם אותי למלגלג, לחותר חתירה ולמתבולל; אבל כל מי שקרא ושנה מאמרי יראה, כי כמוהם כמוני כלנו אוהבים את עמנו וחפצים בתחית אומתנו, רק אנכי איני אדוק ואיני בעל דמיון, והפראזין אינן מושכים את לבי. בשעה אשר הקולות והלפידים נשמעו, נחשבו דברי כיתר, כי כל חסידי הלאומים עקצוני בעקיצת לשונם; אבל עתה, כאשר שבת וינָפש הר הגעש, עתה אברר הדברים, ואעשה דין וחשבון מכל התנועה הלאומית.

במאמרו “בירור דברים” (1905)¹³ בתשובתו לשאלה שהציב בראשו: “הציונות – מה היא?” כתב, בין השאר:

לדעתי אני, ליקויה הגדול ביותר של הציונות הוא זה – שעמדה ויצרה מפלגה. בכך העמידה את קיומה על בסיס מוטעה. לפי ראות עיני אין בציונות על פי עצם מהותה משום ענין למנהיג ולכל מה שמחייב הנהלה מפלגתית. [– – –] רק מעשים של יחידים, העובדים על פי נטייתם ורצונם הם, בלי בקש לכך את הסכמתו של הכלל, מוליכים אל המטרה. [– – –] ואילו כל אחד ויחיד השתדל לעשות את חייו הוא לאומיים ולהניח יסוד לביתו הוא, הייתה נוצרת על ידי כך חלקת מולדת לאחרים, אשר תמיד יבואוּ למקום שיש בו “שבר”. [– – –] אני מתאר לי פעולות של יחידים תחת עסקנות כללית, צעדים ממשיים, ולא מלים וסיסמאות גדולות. – –

ברשימתו “הרצל ואוסישקין” (תרס"ד)¹⁴ הוא מתנגד לשניהם יחד, אינו רואה הבדל גדול ביניהם, ורואה באוסישקין נושא כליו של הרצל. לדעתו, שניהם אינם הולכים בדרך הנכונה:

אבל הציונות של אוסישקין וחבריו וגם ההסתדרות שלהם, אם גם ממשית יותר מעט מאותה של הרצל, אינה פוריה ממנה, באשר גם היא עוד קורעת את האדם העברי לשני גזרים, לעובד פרטי בעד חייו בחוץ־לארץ ולעובד בעד הכלל בארץ האבות, מכריחה אותו להיות עם המעשים העצמיים כאן ולהיות עיניו צופיות לשם.

בין הקטעים שרשם ביומנו¹⁵ יובא קטע קצר אחד בלבד:

רחמי נכמרים על העם היהודי, אשר מנהיגיו מטעים אותו על כל צעד ושעל, ואין אני רואה דרך לתיקון. אין לך מארה גדולה מזו מאשר להידמות שהנך צודק לצמיתות. הדבר הביאנו אל פי הפחת, ולעולם לא נצא מתוך התהום (21.11.1905).

ברדיצ’בסקי נכון היה לשלם את מחיר דעותיו הבלתי־מקובלות, ואף שילם אותו, קודם ביחס לקבלת מרותה של הדת והמסורת והרבנים, ולאחר מכן ביחס למפלגות הציוניות ולעומדים בראשן.

כך, למשל, התפלמס מ. ז. פייארברג עם דעותיו “האנטי־ציוניות” כביכול של מי"ב, וכתב (תרנ"ט):¹⁶ “הדור הצעיר הזה החולם כמותך [– – –] אותו הדור בעצמו מוצא בך את אויבו היותר נורא, והוא יילחם אתך בכל כוחותיו ויכלתו”.

לטווח־הארוך, נשאר מי“ב בזיכרון הקולקטיבי של העם, או ליתר דיוק של אותם מעטים המכירים את משנתו ויצירתו ומעריצים אותה, כ”ציוני המיואש",¹⁷ שתבע גאולה רוחנית עצמית הכרוכה בגאולה לאומית עצמית מן הגלות הגשמית. פקפוקיו, הן בכוחו של העם להתחדש והן בכוחה של ארץ־ישראל לשמש לו כארץ מולדת, לא מנעו ממנו להמשיך ולראות בגאולה כפולה זו פתרון יחיד והכרחי להמשך קיומו העצמי של העם.

ד. י.ח. ברנר – זכות הזעקה

דומה, שברנר הוא הסופר המובהק ביותר, הקרוב ביותר לתדמית הנביא המקראי, זה המגלם בחייו, ביצירתו ובכל עמדתו את המיתוס. הוא מעין גיבור משיחי ש“על כתפיו הוא נושא את משא כולנו” ברוחו של ישעיהו הנביא, שהילה של קדושה חופפת עליו. פרשת הירצחו רק חוזרת ומחזקת מיתוס זה, של מי שחי וסבל ומת על משמרת החיים של עמו.¹⁸

במסגרת זו תובאנה דוגמאות אחדות מהתנגדותו של ברנר לתנועה הציונית הממוסדת, ומציוניותו המיואשת, שנבעה מהמערך הנפשי המיוחד שלו וניזונה גם מהשפעתו של מי"ב עליו.¹⁹

אחת ההתבטאויות הפובליציסטיות המוקדמות של ברנר, בתקופת לונדון שלו (1907–1905), מעל דפי ‘המעורר’, מתייחסת לשאלה שהעסיקה את ברנר ביותר, כפי שניסח אותה יצחק בקון – “עמדה עצמאית בתוך מסגרת המפלגות הציוניות ביחס לפתרון מצוקת היהודים”²⁰:

מה שנוגע ל“חרות הדבור” הנה אמנם נכון אני לתת מקום גם למאמינים בגאולה ועובדים אותה וגם למטילים ספק, למתיאשים או לבלתי מאמינים בשום בניה בכלל, אבל בשום אופן לא למתיחסים בזרות או בקלות־ראש ל“אותו הדבר הנקרא ציוניות”. “המ.” [קיצור של ‘המעורר’. נ.ג.], כידוע לך, אינו כלי־מבטאו של המחנה הציוני (שלאסוננו כמעט שאינו), אבל בהכרח הוא צריך להביע ומתאמץ להביע, ובכל תוקף, את הכאב הציוני: ומי אשר באיזו מידה זר לו הכאב הלז, הוא לא יבוא אלינו ולא יגש אל הקיר הנטוי, שלפניו אנו, סופרי “המעורר”, שופכים את לבותינו.²¹

דומה, שבדברים אלה מקופלת כל עמדתו הציונית של ברנר: בעד הציונות ונגד הממסד, “הכאב הציוני” מול “המחנה הציוני”, הלב מול המסגרת, הציונות שבלב כנגד הציונות הממוסדת מכל סוג שהוא.

כאן מצויים גם “הקווים האדומים” שאותם הציב העורך ל“חרות הדיבור” ושאותם אין הוא מוכן לחצות. קווים אלה עוברים לא בין המאמינים לבין הבלתי־מאמינים, אלא בין הכואבים לבין “המתייחסים בזרות או בקלות־ראש”, בין הפנים והחוץ.

הספקות של ברנר כנגד כל פרוגרמה מפלגתית, שהוא רואה בה “צורת מחשבה שהתאבנה מיד עם בואה לעולם”, הביאה אותו להתנגדות לכל אידיאולוגיה מפלגתית, והעדפת האינטואיציה והרגשת הלב עליה. לכן, עמדותיו בשאלות שונות, כולל בשאלות הציוניות, היו מעשיות ומציאותיות, פרי החלטות אקטואליות שהזמן גרמן. לכן רואה בו מנחם ברינקר, בעמדותיו, את “היפוך המודל” של איש הרוח, שכן “הוא מייצג את המציאות מול האידיאה ולא להיפך”.²²

אחת ההגדרות של ברנר למושג ציונות היא: “לא מדינה [– – –] יישוב, יישוב חופשי נחוץ לנו לשם תחיית עם ישראל ועל ידי תחיית עם ישראל. [– – –] קידום פני הרעה הנשקפת לעמנו כיום הזה לחדול מהיות”²³. הביקורת לאחר הקונגרס ולאחר הפרעות של “ימי אוקטובר” (1905) היא קשה ונוקבת עד מאוד:

היתה גם בלבי התקוה, כי למרות כובד־הענינים יִבָּרא בקונגרס הזה גם איזה רעיון גדול, יִשָמע על־דבר איזו פעולה חדשה… [– – –] והיאוש האיום תוקף אותי פתאום: אין כלום, אין כלום. [– – –] כי הנה מהלך הקונגרס הזה הראָנו את עמנו בעצם שפלותו, בעצם חולשתו, בכל תוקף נפילתו, ועד כמה אין מרפא לו. [– – –] כל השקלות־וטריות של כל הערים והעיירות בתפוצת הגולה ושל כל משך שנות הציוניות נצברו למקום אחד ולעונה אחת. ויהי המראה נורא מאוד. נפתחו הפיות – וישטפו הדברים, המלים, העקיצות, ההוכחות, ותרב הכסילות אשר שאב איש מפי רעהו, וישכחו גם הטהורים את נפשם הם, ויתערבו במהומה, ויטבעו באינטריגות ויגדל מחנק־הנפש עד לבלתי־נשוא. טובי האומה! (י“א בחשון תרס”ו).²⁴

בתשובה על האשמתו של א. ציוני (אליעזר וילקנסקי־וולקני) על כך שברנר קרא ב’המעורר' (ינואר 1906): “ארץ! כל ארץ שיש יכולת להשיגה, כל ארץ שיש אפשרות להתחיל בקרוב לבנות ביתנו בה”;²⁵ ענה ברנר (‘המעורר’, יולי־אוגוסט 1906):²⁶

ודאי! היה חטא נורא לשאת עיננו אל ארצות בעלמא, אילו היינו רואים שפלשתינה קרובה יותר להיות בזמן מן הזמנים לארץ־ישראל, אילו היינו רואים שיש בה באמת כוח־משיכה גדול, שאוירה מהפך באמת את בני־הגלות לבני־חורין. אולם הן כל זה – לא מניה ולא מקצתיה! את יהודי פתח־תקוה הלא יודע אתה כמוני, אחי, ואת ה“תחיה” שבציוניות ה“מעשית” בימים האלה יודע אתה גם כן כמוני, אחי, ומה אפוא העוז והגדולה שאתה רואה בפוליטיקה הפרייבורגית עם העסקן הבריא שלה בראשה, מ. אוסישקין, שבריאות אמנם יש לו, אך גאולה אין אתו… אינה דרושה לו?!…

לכן, כשנשאל על ידי אחד מידידיו, ש.ז. סירטה, אם הוא מייעץ לו לעלות לארץ־ישראל, עם הגיעו אליה, ענה (חותמת הדואר (23.2.1909):²⁷

כי תסע לפלשתינה – לא איני מיעץ. עבודתך תוכל למצוא באוסטריה, ולא כאן. החיים פה קשים מאוד, מאוד. הכל ביוקר, הפרנסה לא מצויה, תחלואים וכו'.

ובנוגע לי – מה לי הכא ומה לי התם? החמה זורחת; כפעם בפעם אני קונה שקדים ואוכל. טוב!

במכתב אחר, מיום 1.5.1909, כתב לאשר ביילין, בתשובה לאותה שאלה:²⁸

שתבוא הלום – ובמה תתפרנס?

הפרנסה פה מרה, צרכי אוכל וכו' יקרים. מ’עסט [אוכלים] קדחת, ומחלות מצויות. [– – –] שאכתוב לך “כדאי לבוא לכאן” אתה רוצה – לא. את זה לא אכתוב לך. שאכתוב לך “שמתחרט אני שבאתי”? – לא! למה אתחרט? ולאן אסע כשאתחרט? [– – –]

בהתגשמות הציונות איני מאמין, ולא רק אני.

ומיד לאחר הצהרה זו, באה הבקשה לשלוח חומר ספרותי ל’הפועל הצעיר'.

ואין צורך לומר שהדוגמאות רבות, והעמדה הנפשית ביחס לאידיאולוגיות הציוניות למיניהן, למסגרות השונות ובעיקר למנהיגים, היא מורכבת ואינה נקייה מסתירות ומתהפוכות.

פעילות זו, מתוך תחושה פרדוקסלית של חוסר אמונה מצד אחד, וההכרה בהכרח להמשיך ולפעול למרות הכל מן הצד השני, היא שאפיינה את כל פעילותו הספרותית, הפובליציסטית והציבורית של ברנר. הוא, אולי יותר מכל סופר אחר, נעשה לדמות המובהקת ביותר של הסופר, איש־הרוח, המדבר מתוך הכאב שבלבו.

יוני 1990

הוויכוח בין הסופרים לבין דוד בן־גוריון

א. “אין הקיסר עליון על המדקדקים”

בזיכרונותיו של ישראל כהן על מסכת יחסיו עם דוד בן־גוריון סיפר את האפיזודה האופיינית הבאה.¹ ישראל כהן היה במשך עשרות שנים עורך ‘הפועל הצעיר’, ביטאון מפא"י, ובן־גוריון הרבה להשתתף בו. “בדרך כלל”, סיפר ישראל כהן, “לא הייתי משנה ממטבע דבריו של בן־גוריון [־ ־ ־] אלא מוסרם לדפוס כמות שהם. אולם פעם אחת עברתי על מידה זו. בן־גוריון הקפיד, כידוע, שלא להשתמש במילת היחס “את” והיה מוחקה לצורך ושלא לצורך. והנה אירע, שתוך כדי קריאה במאמרו, הוספתי “את” במשפט מסויים, הואיל וחסרונה עלול היה, לפי דעתי, לשבש את הבנתו. [־ ־ ־] כשקיבל את ‘הפועל הצעיר’, שוחח עמי בטלפון והעיר לי על כך. אמרתי לו [־ ־ ־] שכאן היה הכרח גמור להוסיף את “את”, כדי שהקורא יבין את הדברים כהלכה. והלא אין הוא מתכוון למחוק כל “את” מן הלשון העברית, שהרי הפסוק הראשון בספר ‘בראשית’ מתחיל “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”… לאחר שהוסיף לעמוד על דעתו, העזתי ואמרתי לו, שיש אימרה לאטינית עתיקה: “אין הקיסר עליון על המדקדקים”. הרגשתי, שהוא מבודח מן האימרה [־ ־ ־] [וכך] יצאתי בשלום מן המעשה הזה”.²

אפיזודה זו אופיינית לוויכוח בין הסופרים “המדקדקים” לבין דוד בן־גוריון “הקיסר”, שלא ויתרו לו, על אף הכבוד שרחשו לו, בשעה שחשו שאין הוא מעריך את הספרות העברית ומזלזל בה, ו“מוראה של מלכות” לא היה עליהם.

ב. מגויס מטעם עצמו ולא מגויס “מטעם”

הפרק הקודם, “מסורת המחאה בספרות העברית”, המשמש נקודת־מוצא לפרק זה, תיאר את מערכת היחסים הפרדוקסלית שבין ממסד, כל ממסד, לבין אנשי הרוח. לפיה: “חולשתו של כל צד היא כוחו של הצד שכנגד; כל צד רוצה להיבנות מכוחו של הצד שכנגד ולנצלו לטובתו, אבל הצלחתו של כל צד היא גם כישלונו. ברגע שהצד האחד משיג את מטרתו, חדל הצד שכנגד להיות מה שהוא, ומאבד את כוחו.”

המסקנה היא,שאין סופר עברי שהעמיד את עצמו בלעדית לרשות הממסד, שנעשה משמשו ורתם את עטו לעגלתו, באותו אופן המוכר ממזרח אירופה. הסופרים, במידה שתמכו במדיניות קיימת ובעומדים בראשה, היו תמיד מגויסים מטעם עצמם ולא מגויסים “מטעם”.³

התמיכה בממסד נעשתה תמיד בשליחות לבו ובהתאם לצו מצפונו של הסופר משום שהאמין באידיאולוגיה ובמפעל שאליהם הוא מגייס את עצמו, ולא משום שמישהו מבחוץ הפעיל עליו לחץ או הבטיח לו טובות הנאה.⁴

ג. אין ממסד ספרותי

אני רוצה לתאר כאן ויכוח כזה, שנערך, מעל דפי העיתונות, בתחילת שנת תשכ"א, (אוקטובר־דצמבר 1960; ינואר 1961) בין דוד בן־גוריון, לבין סופרים, שנהוג לזהותם עם “הממסד הספרותי”, כלומר כאלה שמילאו תפקידים מרכזיים במוסדות הסופרים. היה זה כשנתיים וחצי לפני התפטרותו של בן־גוריון מראשות הממשלה בעקבות “פרשת לבון”, ביוני 1963. בהערת הסתייגות, שפיתוחה והוכחתה חורגות ממסגרת זו, ברצוני לומר, שמושג זה, “ממסד”, כשהוא מכוון לסופרים, הוא תרתי דסתרי, ולמעשה, אינו קיים. היוצר הוא מטבעו אדם בודד, איש לבדו, וכל ההתארגנויות בחבורות או בקבוצות־לחץ הן "אד־הוק״ לצורך השעה ולצורך עניין מסוים, ואינן מחזיקות מעמד מעבר לו, אם בכלל. “איש רוח בא תמיד ביחיד, אחד משכמו ומעלה. אין שני ברדיצ’בסקים, אין שני ברנר. הוא אחד ואיש לא שלח אותו,” אמר ס. יזהר באותו כנס ב’יד טבנקין' (יוני 1990), ואני מסכימה עמו בעניין זה. והוסיף: “לא קיים איזה ‘ממסד רוחני’ ולא מועדון של ‘אנשי רוח’. תמיד יש רק אחד, סביבו לפעמים מתאספים עוד אחדים והוא הבולט שבהם. ברגע שבדידותו של האחד נפסקת, גם קולו לא חשוב עוד. כתיבתו, שירתו ראשונה. פעילותו הציבורית מקבלת משמעות משום שהוא מוכר כסופר”.

ד. התובעים את עלבונה של הספרות העברית

דוד בן־גוריון כיבד והעריך אינטלקטואלים (תהיה ההגדרה של מושג זה אשר תהיה), התעמק בפילוסופיה היוונית ובזו הבאה מן המזרח הרחוק, עסק הרבה בתנ“ך אבל לא העריך את הספרות היפה בכלל וזו העברית בפרט. אפשר לשער שבעמדתו זו הושפע במישרין מאפלטון ומהשקפותיהם של המבקרים הרוסיים הפוזיטיביסטיים ובראשם: בלינסקי, צ’רנישבסקי, דוברוליובוב, ופיסארב או בעקיפין, כפי שנקלטו “ברחוב היהודי” בקרב הסופרים, המבקרים והפובליציסטים העבריים ביניהם לילינבלום, יהל”ל, פאפירנא, מנדלי, א. א. קובנר. המבקרים הפוזיטיביסטיים הרוסיים היו נגד “אמנות לשם אמנות”, דיברו על “התועלת” שעל האמנות להביא והעדיפו את המציאות על האמנות: “נאה המציאות החיה ממלאכת המחשבת” (צ’רנישבסקי). ידועה במיוחד עמדתו של פיסארב, שהעדיף את המחקר על הספרות היפה: “מחקר רציני הכתוב בבהירות ובאופן המושך את הלב מאיר כל שאלה שענין בה באופן טוב ומלא יותר מסיפור בדוי על אותו נושא.” כמו כן שלל את הספרות היפה בנימוק שאיננה דרושה לעם. ובמיוחד התפרסמה אמירתו הפרובוקטיבית: “זוג נעליים חשוב משקספיר ומפושקין”.⁵

חלק מן הוויכוח היה מתחת לפני השטח, במכתבים פרטיים, במאמרים בודדים, בהרצאות בעל פה, בישיבות ובכינוסים, במיוחד בכל מה שנוגע לסופרים בינם לבין עצמם, ובינם לבין קהלם. אבל הוא פרץ אל פני השטח, ובעוצמה, לא פעם.

הסופרים חשו ביחסו המזלזל של דוד בן־גוריון אל הספרות העברית, במיוחד, בכל פעם שרצו להזמין אותו להיות אורח־הכבוד בוועידות של אגודת הסופרים שנערכו בקביעות אחת לשנתיים. או שלא נענה להם כלל, או שנענה להם אבל השמיע דברים מזלזלים ופוגעים.

כל זמן שבן־גוריון עצמו הביע את דעותיו אלה בחוגים סגורים ולא שיתף בהם את הקהל הרחב, “ספגו” הסופרים, שבאו במגע עמו, את העלבונות, גם כדי שלא לפגוע בכבודה של “השררה”, גם משום שחששו להחליש את מעמדם הרופף של הסופרים והספרות, גם משום שאין זה דבר של מה בכך להיכנס לוויכוח פומבי עם “השליט” במיוחד שהוא דוד בן־גוריון.

“הוויכוח בין ראש הממשלה, הח' דוד בן־גוריון, ובין הסופרים בישראל על ערכה של הספרות היפה, איננו חדש,” כתב ישראל כהן⁶ (אוקטובר 1960) והוסיף: “הוא מחלחל ומפרכס לצאת, ואף יצא פעמים אחדות. יחסו זה של ראש הממשלה ליצירה הספרותית, שגרם וגורם צער גדול לכל מוקיריו, איננו סוד, וכבר היו לו גילויים שונים, בכתב, בעל־פה ובמנהגו עם כינוסי־סופרים”.⁷ אבל משעה שבן־גוריון עצמו נתן פומבי ליחסו המזלזל בספרות העברית, והוציא את הוויכוח עם הסופרים לרשות הרבים, הרגישו ששוב אי אפשר להשאירו במחתרת, הרחק מן העין הציבורית, ושחובה עליהם להשיב מלחמה שערה כדי להחזיר את “כבודה האבוד” של הספרות העברית. כתב ישראל כהן: “אך משעה שבן־גוריון הביא לפני הציבור החרב את הערכותיו בצורה סדורה וברורה, שוב אין להשתמט מן החובה להתווכח עם דיעות אלו ולסתרן מנקודת־ראות אישית, אנושית ולאומית כאחד. שכן הטעות המונחת ביסודן, עם שהיא עתיקת־ימים, היא כל־כך שרשית וכל־כך מזיקה, שהמחריש לא יינקה”. [שם].

את העילה להפיכת הוויכוח לגלוי ופומבי, נתנו, למעשה, שניים, משה שמיר ובן־גוריון עצמו. משה שמיר הגיב ברשימתו “אדוני ראש הממשלה” במדורו “בקולמוס מהיר” ב’מעריב‘, ערב יום כיפור תשכ“א (30.9.1960) על ריאיון מוקלט ו”סטנוגרפי" של דוד בן־גוריון עם עורכי ‘מעריב’, שהתפרס בגיליון ערב ראש השנה של ‘מעריב’, ועל מכתב פרטי של בן־גוריון אליו. לאחר פרסום זה ב’מעריב’ ביקש בן־גוריון מעורך ‘דבר’ לפרסם את חליפת המכתבים בינו לבין משה שמיר במלואה.

את הוויכוח עם בן־גוריון ניהלו מעל דפי העיתונות, בפומבי, משה שמיר, ישראל כהן, ב.י. מיכלי, ש. שלום ואחרים. הסופרים נלחמו על כבודה של הספרות העברית, מבלי לפגוע בכבודו של בן־גוריון. לכן, הוויכוח נראה כמתנהל בכוחות בלתי שווים: האחד תוקף ואף מעליב ממרום מעמדו ובכל כוח סמכותו, בפסקנות וללא היסוס, ומביע את דעותיו הנחרצות על חשיבותה המעטה של הספרות. הצד השני, נלחם כשידיו קשורות מאחור. הוא הצד הנפגע והנעלב, לא רק בשל הדעות, אלא בעיקר בגלל סמכותו של מי שאומר אותן. הצד השני מנסה בנימוקים ענייניים להוכיח את הטעות שבהן, כלפי מי שמחזיק עצמו מעל לטעות ואינו אוהב להודות בה. ההלם בעקבות דעות אלה מפי “אבי־המדינה”, היה גדול, אבל במיוחד חששו מן ההשפעות הקשות שתהיינה להן על הציבור הרחב, ובמיוחד על אלה שהגיעו לאחר קום המדינה, ואינם מכירים את ההיסטוריה של היישוב ושל הציונות. שורשיו של הוויכוח היו עמוקים הרבה מעבר לדבריו של בן־גוריון במכתבו למשה שמיר. עד קום המדינה, התחושה הכללית היתה שהספרות העברית, באמצעות סופריה, היתה לא רק שותפה להקמת המדינה, אלא שימשה שושבין מרכזי בכל התהליכים הארוכים והממושכים שקדמו לכך, מראשיתה של הספרות העברית החדשה, מאז סמולנסקין, ולילינבלום, ומי"ב וטשרניחובסקי – אם להזכיר שמות ספורים בלבד. בלעדי הספרות והסופרים לא היתה מדינת ישראל עובדה קיימת. והנה, עם התגשמות המטרה הנכספת, בא העומד בראשה ומנשל אותם מזכויותיהם. מציג אותם ככלי ריק ומעמיד סולם עדיפויות אחר. היתה זו עוד אחת מן האכזבות הקשות שהתגשמות החלום – הקמת המדינה – הביאה בעקבותיה.

ה. בין דוד בן־גוריון למשה שמיר –

“החיים חשובים מספרים שמנסים לשקף אותם”

משה שמיר שלח לדוד בן־גוריון את ספרו ‘בקולמוס מהיר’ (הוצאת ספריית פועלים, 1960) וצירף אליו מכתב קצר, שפורסם, יחד עם תשובתו של דוד בן־גוריון, לפי בקשתו של האחרון, ב’דבר' כ“א בתשרי תשכ”א (12.10.1960) כשמונה חודשים לאחר שנכתבה. במכתב־הלוואי לספר כתב משה שמיר בין השאר: “אם תמצא לך בתוך שעתך הדחוקה את הרגעים הדרושים בשביל להציץ בכמה מפרקי ספר זה [־ ־ ־] תבחין ודאי מדוע אני מרשה לעצמי לחתום בידידות ובהערצה.”

על גילוי “ידידות והערצה” זה כתב דוד בן־גוריון, במכתבו מיום 16.12.1960: “ועד שהגעתי לפרק ו'⁸ הייתי כולי התקוממות נגד דבריך. כותבים או לא כותבים. יש שירים טובים או לא – האומנם באלה ימד דורנו? מתחולל בתולדותינו הפלא הגדול ביותר; [־ ־ ־] הולך ונוצר עם חדש [־ ־ ־] והוא בונה וכובש ונלחם ולומד וחוקר ושט וטס ומפריח שממה – בתנופה שלא היתה כמוה אף בתקופה אחת בחיינו הקדומים. ומהי החשיבות אם מופיע סיפור משובח או שיר יפה או מחזה לקוח לבבות או אינו מופיע?”

בן־גוריון חש, שאין אלה הדברים המתאימים לומר באוזני סופר עברי, אבל אינו חוזר בו, אלא אדרבה, מחזק אותם: “ידעתי, שמסוכן להגיד דברי אפיקורסות אלה באזני סופר מובהק – שחייו הם הספרות, אבל אולי גם אתה תודה, שהחיים – אם הם עשירי־תוכן – חשובים מספרים שמנסים לשקף אותם”. הוא ממשיך לפרט את כל “הנעשה בתוכנו בשטח ההתיישבות, הבניה, השיט, החינוך, התעשיה, המחקר” וקובע שכל זה “שקול כנגד טובי הספרים שנכתבו בתוכנו ובתוך עמים אחרים, בימים קדומים ובימינו אלה”. בן־גוריון מוסיף ומביע את דעתו כנגד “הדלות הנשקפת מספרותנו הגלותית” וטוען ש“נוער זה, שמטפס באלפיו על מרומי מצדה בנגב – לא ירוו צמאונו בסיפורי עגנון ומנדלי” אם כי מסתייג במקצת ומבקש: “ואל תראה חלילה בדברי אלה זלזול בעגנון ובמנדלי”.

ואם עד כה אולי לא היתה עמדתו ברורה, טרח להוסיף: “אולי איני מייחס כמוך חשיבות כה רבה לספרות יפה”. וכן: “ולא אכפת לי אם טיבם של השירים המופיעים ב’מאזנים' או במקום אחר הוא משופרא דשופרא או לא. השיר הגדול והנעלה שאני שומע – הוא שיר האדם הצעיר שלנו”. לבן־גוריון “אין ספק” שקולה של עשייה זו, ימצא “הד הולם ב’ספרות החיה'” אם לא עכשיו, הרי בעוד שנים, העיקר, שקודם “יעשו המעשים הגדולים”. האקורד האחרון של המכתב: “הספרים כתוב ייכתבו, ואם יבוששו לבוא – לא אשתעמם בינתיים”.

בדברי דוד בן־גוריון מובלעות כמה הנחות־יסוד. ביניהן: המעשים חשובים מן הספרות; הספרות צריכה לתת “הד הולם” למעשים; למעשים ולא לספרות יש חשיבות ביצירת אומה.

ו. משה שמיר: "אדוני ראש הממשלה! –

הספרות היפה נותנת את הלחם והמים לבני הדור"

שלושה קטעים מדברי ראש הממשלה מביא משה שמיר לידיעת הרבים בפתח קריאתו הנרגשת אבל המסויגת והמרוחקת, כפי שמעידה עליה הכותרת: “אדוני”. הקטע השלישי הוא מאותה “אגרת פרטית”, ששלח לו בן־גוריון בזמנו “שכמדומה השעה מתירה ידו לפרסם שורות אחדות מתוכה” ולאחר מכן פורסמה במלואה לפי בקשתו של הכותב (כפי שתואר בסעיף הקודם וקטעים נרחבים ממנו שהובאו שם בהרחבה, נזכרו בקצרה גם כאן). שני הקטעים הראשונים הם, כאמור, מאותו ריאיון שפורסם בערב ראש השנה תשכ"א ב’מעריב'.

בראשון מביע בן־גוריון שלוש משאלות: “שיהיה פה ירוק”; “שיתוספו לפחות עוד שני מליון יהודים”; “חינוך טוב לכל הנוער שלנו, וחינוך טוב כולל הכשרה וכושר חלוצי”. בשני מצטט משה שמיר את בן־גוריון האומר: “ספרות יפה? – אינני קורא זה כמה שנים ספרות יפה…”

משה שמיר יוצא כנגד ההפרדה שערך בן־גוריון בין שלוש המשאלות שלו לבין הספרות וקורא בניסוחו הידוע של אחד־העם: “הגיעה השעה לבדוק יחסך לספרות ולספרות יפה בעיקר”. בכך, מדגיש משה שמיר, הוא משמש פה לרבים: “ביטוי־מה לתסיסה החומרת ומבעבעת זה כבר בליבם של רבים”. הוויכוח האמיתי הוא, כהגדרתו: “הוויכוח על פני הדור”, שכן “פני הספרות כפני הדור”.

על טענתו המיתממת של בן־גוריון, שהעובדה ש“איננו קורא ספרות יפה” היא “עניינו הפרטי” מגיב משה שמיר, כפי שיגיב ש. שלום אחריו: “יודע אתה ככולנו – כי אין עניינים פרטיים לבן גוריון. מעשיך, מחשבותיך, דבריך, הכרעותיך – הם ענין לעם ולדור. [־ ־ ־] לפיכך איכפת לנו, ולאו דוקא לסופרים שבתוכנו [־ ־ ־] מה יחסך לספרות, לסופרים, לספרים”.

כאחרים לפניו ואחריו, מגדיר משה שמיר את “אי־הבנתו” של בן־גוריון “לגבי חשיבותה וחיוניותה [־ ־ ־] של הספרות העברית במסגרת תחיית עמנו” כ“אי־הבנה טראגית”. הוא חושש לעתיד, ש“תוצאותיה העגומות [־ ־ ־] אפשר ואינן אלא סימנים ראשונים לתהליכים הרבה יותר מסוכנים” בעתיד. וקובע: “אי הערכתך לספרות העברית בת ימינו היא אסון, לך ולנו”.

על שלוש המשאלות ה“נאות” של בן־גוריון מגיב שמיר: “אף אחת מהמשאלות הללו לא תתגשם, אם לא תהיה ספרות עברית יפה. שיר עברי וזמר עברי וסיפור עברי ומחזה עברי”. ובהדגשה: “בלי הספרות לא היה ואין ולא יהיה חינוך עברי”.

משה שמיר מתאר “כחזון רחוק” אפשרות של “מדינה ללא ממשלה”, ואולי אפילו “בטחון – ללא צבא”; “אבל אפילו בחלום המשונה ביותר לא ניתן לשער חינוך ללא ספרות”. ובספרות הכוונה היא “לספרות היפה, לשיר ולסיפור, לספרות החוויה, לספרות הלבבות”. הוא ממהר להסביר, את המובן מאליו לסופרים, אבל לא תמיד לקוראים ובעיקר לאנשי־השררה, עם לא מעט ביקורת כנגד בן־הפלוגתא שלו, ש“אין חלקי עם דורשי הספרות המטיפה וההימנונית, שכמותה גדלה, אגב, בצל השקפות כהשקפתך”. בין תפקידי הספרות הפלורליסטיים שהוא מונה “לשם חינוך בכל גווניה וצורותיה וטעמיה”, “גם את השאיפה וגם את אי־המנוחה, את הרגשת המולדת והרציפות ההיסטורית, אבל גם את ההתקוממות”.

משה שמיר סוקר את מקומה הדל של “הספרות העברית היפה בת־ימינו” בספרי הלימוד בבתי־הספר, ודווקא העובדה, ש“אין לנו ביאליק בימינו”, “צריכה להגדיל את דריכותנו, את חרדתנו – [־ ־ ־] לא לבאות אלא להווה, להיום”. לפי הכלל: “אם פני הספרות כפני הדור – הרי גם פני הדור כפני הספרות!”

משה שמיר מודה, כאחרים לפניו ואחריו, כי מלאכת הפולמוס עם בן־גוריון “לעולם אינה מלאכה קלה, בין השאר משום שנוהג אתה, מבלי־משים, להקיף כל רעיון בלתי־נכון בעשרה רעיונות נכונים שלא תמיד שייכים הם לענין”. אילו קרא בן־גוריון את הספרות העברית, היה יודע ש“הספרות היפה אינה רק קישוט לחיים” אלא יש שהיא “ביטוי ותמצית של בעיות,של זעזועים, של משברים ושל ספקות וחיפושים.” משה שמיר מנסה לשכנע את בן־שיחו גם מצד התועלת שבספרות לדור הצעיר, שאותו מרבה בן־גוריון להזכיר. ו“דווקא היום” הוא קובע, “כאשר הצדדים הפרובלמטיים בקרב הדור מתגברים [־ ־ ־] יש להכיר ברלבנטיות המלאה של הגישה הספרותית, הנתחנית, רבת־הפנים, אל דמות האדם הישראלי החדש”. נימוק נוסף בכיוון זה: “אחת הדרכים הרציניות, המעמיקות, הקשות אולי אבל הנועזות באמת, לעמוד על דמותו של הדור – היא דרך הקריאה וההקשבה אל הסיפור ואל השיר”. הנימוק האחרון שמגייס משה שמיר במסע השכנוע שלו “האבוד מראש”, להצלת כבודה האבוד של הספרות העברית, הוא בהזכרת ה“אדם” שמאחורי מטוס “הסילון החדיש”. עם כל היכולת הטכנית שלו: “יש לו בעיות, יש לו חלומות, אכזבות, שאלות, קשיים”. בדברי העיון האהובים על בן־גוריון “אפלטון, שפינוזה, התנ”ך" “מוצא אתה את החכמה, [־ ־ ־] את התשובות, אבל איך תדע מה הן השאלות?”

אקורד הסיום של המאמר, בהצעה ישירה, מנומסת אבל תקיפה, הלקוחה מאותה מערכת “שימושית־תועלתנית” של הנמקות הקרובות ללבו של בן־גוריון: "אני יודע שאתה מנסה להקשיב אל השאלות באלף חושים מחודדים. אני מציע לך עוד אחד: “הספרות היפה”.

ישראל כהן ודוד בן־גוריון במועדון “מלוא”, 1961

ז. ישראל כהן: “מחלוקת נכבדה” –

“תרבות בלי ספר לאו שמה תרבות”

כשלושה שבועות לאחר פרסום רשימתו זו של משה שמיר ב’מעריב‘, ותשעה ימים לאחר שבן־גוריון נתן פומבי ב’דבר’ לחליפת המכתבים שלו עם משה שמיר, במקום תשובה על מאמרו, פורסמה באותו עיתון תגובתו של ישראל כהן, ל' בתשרי תשכ"א (21.10.1960). ישראל כהן הרגיש צורך לנמק את החובה “להתווכח עם דיעות אלה”; “מפני שבן־גוריון מערער על האלף־בית של תרבות ישראל המתחדשת”, לכן “יש הכרח לגונן עליה”. טענותיו הן בתחום ההיסטורי האנושי־כללי: “תרבות בלי ספר [־ ־ ־] לאו שמה תרבות”; ללא הספרות, השומרת את הזיכרון הקולקטיבי, נשכחו עמים וירדו מעל במת ההיסטוריה; “תרבותו החמרית של עם, הציוויליזאציה שלו, עם היותה תנאי מתנאי הקיום” אין לה שיור, אלא “שיור ספרותי”. מנקודת ראות אישית של האדם: הספרות, כחלק מן “הנוי”, היא “כורח־חיים לאדם”. “אין אדם ואין עם בלי פיוט”.

בתחום הלאומי: “סדר הדברים שקובע בן־גוריון” קודם המעשים והספרים כתוב ייכתבו, “הוא מוטעה מיסודו”. זהו סדר מדומה. העולם נברא בעשרה מאמרות. הדיבור, השיר והקול קדמו לכל בריאה. הסדר הוא הפוך. על “טעותו הגדולה של בן־גוריון” יעידו מעשי הדור הצעיר, ש“קלטו את הספרות העברית” ולא פחות “כרכי גווילי אש”, ש“הספר העברי” היה ונשאר בן־לוויה שלהם, “נשמת אפם”, “צורך חיוני”. לא ייתכן להיות “עם סגולה” באמצעות העשייה בלבד, “עם סגולה” אין משמעו אלא עם בעל ייחוד רוחני, שכוח־יצירה לו, ושצדק ויושר באורח־חייו, שמידות נאות לו, שערכו מסור ויופי לו, שמפרה את העולם בשירתו, בהגותו ובתרבותו הרוחנית. אך כל אלה יכולים לשגשג רק באווירה של מוקירי סופרים ואמנים ומתוך חיבת־עם לערכי ספרות ואמנות. ואילו מתפיסתו של בן־גוריון נמצאנו למדים,שהשיר, הסיפור והמסה, ואולי גם סוגי אמנות אחרים, הם בחזקת מותרות". “קיצורו של דבר: עם־סגולה איננו עם־מדע או עם־טכניקה, אף לא עם־התיישבות: כל אלה תארים הם, אך לא עצם. ישמרנו אלהים ממדינת ישראל, שמומחים וטכנאים יהיו מנהיגיה!”

טענה נוספת היא מכיוון התרבות הלאומית־החילונית: הצורך למלא את מקום הדת “שפקע כוחה מעלינו, לרצוננו או לאסוננו”, ולתת תוכן יהודי ואנושי לאורח החיים החילוני.

כעס גדול ניכר גם על כך שבן־גוריון “ממעט את דמותה” של הספרות העברית ומפחית מזכויות העבר שלה “בתחיה הלאומית ובשיבת־ציון”. “כלום לא הביאו שירי ביאליק את הנוער היהודי ברוסיה לידי הגנה עצמית נועזת? כלום אין לשירי יעקב כהן וטשרניחובסקי חלק בחידוש ההעזה היהודית?” ועל הערצתו של בן־גוריון את התנ"ך: “שום עם אינו מסתפק בשיא שזכה בו אי־פעם אלא שואף להמשך”.

הקריאה לבן־גוריון בסיומו של המאמר: “בן־גוריון ראש ממשלת ישראל חייב לחזור ולבדוק באומץ־לב את משפטו על הספרות בכלל ואת גישתו לספרות העברית וליוצריה בפרט, למענו ולמענם”.

ח. מערכת ‘מאזנים’ נגד דוד בן־גוריון

תחת הכותרת: “פגיעה מיותרת בספרות” יוצא “דבר המערכת” בראש חוברת ‘מאזנים’ מחשוון תשכ"א (נובמבר 1960) בשם הסופרים “שקראו בזעם ובתמהון את דברי ד. בן־גוריון על הספרות”. הכותב הוא ב.י. מיכלי, עורך כתב־העת, שחתם כמקובל: מ.מ. [מערכת מאזנים].

יש להודות שזוהי תגובה שנאמרה בלשון רפה, ושלא בתקיפות רבה. הכותב המשמש לפה לסופרים “לא רק מחרדתם לכבודם האישי של אנשי־היצירה אלא בייחוד מחשש שאותם דברי זלזול עלולים לפגוע קשות בנפשו של הציבור.”

אין המערכת מפקפקת בזכותו של כל אדם “לחשוב כל מחשבה על מקומה וחשיבותה של היצירה הספרותית לציבור” אבל כשהחושב הוא “ראש הממשלה העברית” “שהשפעתו כבירה על העם כולו, ולא רק בתחומי המדינה, [־ ־ ־] הרי אין תמה שדבריו באים כמדקרות חרב בלב רבים”. ובגלל השפעתו הרבה של האומר, “סכנתם מרובה”.

על עצם הטענה ש“החיים חשובים מתיאור החיים” אומר הכותב שזהו “ניגוד מלאכותי, שהיה מקובל פעם, [־ ־ ־] ומכבר עבר זמנו.” על ההיגררות לעצם הוויכוח, מודה הכתב ש“טעם מר בפינו שעלינו לריב את ריבה של יצירה ספרותית עם ד. בן־גוריון” ו“לצערנו יודעים אנו שלא היתה כאן פליטת־קולמוס. רמזים לדעתו זו המזלזלת על היצירה הספרותית כבר השמיע פה ושם בעבר”. שלא כקודמו, אין הכותב מבקש “שיחזור בו” שכן הוא יודע “שאין טעם לנסות לבקשו שישנה את עמדתו ואת טעמו”, לכן הוא מסתפק בבקשה אחת בלבד, להצניע את הוויכוח ולא להוציאו לרשות הרבים, כדי למזער את הנזק ככל האפשר: “לכבודו הוא ולכבוד יצירת הרוח של העם, אל יניף את דגלו זה ברמה, שמא לא יובן כראוי על ידי אלה שעדיין זקוקים ללימוד הלשון העברית ולטעמם של כמה שירים וסיפורים טובים”.

ט. ש. שלום: “לדברי ראש הממשלה” –

“זלזול בסופר ובספרות”

אם מערכת ‘מאזנים’ הגיבה על דברי בן־גוריון בכפפות של משי, מתוך הרגשה של מחויבות ציבורית לאיפוק בוויכוח עם ראש ממשלה, לא כך חש המשורר ש. שלום, כשהסיר אותן כפפות וראה את עצמו כתובע את עלבונם של הסופרים כולם. היתה זו תשובה “בטונים גבוהים” ומרוממים, שהכילה יותר “נימוקים” רגשיים ופסיכולוגיים, מאשר עובדתיים והגיוניים.

ש. שלום הגדיר את מהות הוויכוח האמיתי. זוהי תביעת “האבהות” [או “האמהות”] של הספרות העברית באמצעות סופריה על המדינה, והתנערות ראשיה מתביעה זו, תוך הכרזה על עצמם כ“יתומים” וכמי שהולידו את עצמם.

האצבע המאשימה מופנית אל השליט, המתנהג לפי טבעו: “ואולם זה דרכו של היושב על כיסא לשלטון, שהוא שואף תמיד להיוותר יחיד בקרב הארץ וזולתו אין עוד”. הוא, יחד עם בעלי הכיסאות הקטנים, לא זכרו את “אחרון משוררי החלוציות [ש]היא שהושיבה את מנהיגי ישראל על כיסא מלכותם”. המנהיגים, לאחר שהתיישבו על כיסאותיהם “ממהרים לקצץ כפות מרימיהם, למען יוכלו להכריז על עצמם כעל מי שנולדו בלי אב”.

ש. שלום לקח על עצמו את הייצוג של הסופר, המוכן לסבול עוני, תמורת הכרה בחשיבותו ובמעמדו כאיש המצפון והתרבות של החברה, אבל אינו מוכן שייקחו ממנו הכרה זו והוא יישאר בדלותו החומרית הקשה. ולא זו בלבד, אלא שאת התהילה יחד עם החיים הטובים והנוחים גוזלים ממנו “המנהיגים”. דברי בן־גוריון היו בבחינת “הקש ששבר את גב הגמל” למציאות שראשיתה הרבה קודם, באותה חלוקת־תפקידים מיוחלת ומוסכמת בין הסופרים לבין אנשי השררה. לפיה כל צד תורם את חלקו: "כלומר, הסופרים יחזקו את מדינת ישראל ביצירתם ויגבשו את היחידים לעם ואילו המדינה, שתכיר בתרומתם ובחשיבותם, תחזק את סופריה ותיתן להם את האמצעים לחיות בכבוד. תהיה זו שותפות אמת, “שכם אחד”. “ממלכת הרוח” במובן “הרוח הממריאה היוצרת בת החורין, שכל מלכי ארץ חייבים להסיר כתריהם בפניה אם חפצי קיום הם”.

התקווה היתה, ש“עם קום מדינת ישראל” תיפתח “תקופה חדשה ליצירה העברית המקורית, תקופת זוהר” ו“המשכנו להאמין בכך, גם כאשר ראינו את מיטב הכוחות הספרותיים שהגיעו עד הלום נופלים באין סומך, נופחים נפשם ואין שם אל לב”. ועדיין היתה אשליה: “אמרנו: אך מקרה לא טהור הוא, הזנחת שעה בלבד, אתנחתא בדרך היחד”. אבל התברר שאין חלוקת תפקידים. הסופרים נדחו מן השותפות, ונשארו בעליבותם החומרית ובדחיית תרומתם הרוחנית, ועל כל התפקידים השתלטו אנשי השררה יחד עם טובות ההנאה שלקחו לעצמם. השליט איננו רוצה “לחלק את חיבת העם עם אחרים”, ואינו “מפריש מקופת הפרסום למי שאיננו שותף נסבל לשררה”, מכיוון שהספרות היוצרת, בניגוד לכל ענפי הדעת האחרים, “אין בה עדיין דריסת רגל לתוקף השלטון”.

מכאן מונה ש. שלום את סגולותיה של הספרות היוצרת, שהיא “קול המצפון של האדם”, והסופר והספרות הם, עם כל ההסתייגות מן השם, ממשיכיהם של הנביא ושל הנבואה: “‘לא יברח איש כמוני’ – אחד הוא נתיב החירות [־ ־ ־]. על כן לא יתנו המושלים תמונה לעפעפיהם עד אם ישפילו לעפר ‘ספרות יפה’ זו, שאינה סרה למשמעתם”. האבסורד הוא, שהם, כלומר בן־גוריון, המעריץ את התנ"ך ומרים את “הנבואה הישראלית לגבהי מרומים” חושב שיש לו “הזכות, כביכול, להשפיל את בתה החוקית של הנבואה, את הספרות העברית המקורית, לשאול תחתיות של הממזרות”.

תחילתם של הדברים במעין האשמה עצמית, בניסוח רטורי החוזר על עצמו ארבע פעמים בראש כל פיסקה: “פינקנו אותם, את המנהיגים שלנו”, ומפרט את הסיבות ל“פינוק” זה באותה אשליה של חלוקת־תפקידים, שבגללה חיו הסופרים העבריים, בעליבות שקיצרה את חייהם. בין הדוגמאות נזכרים שמותיהם של ביאליק, טשרניחובסקי, דוד שמעוני, יצחק למדן. אלה שנפטרו בזמן הקצר של קיום המדינה, כגון י.צ. רמון, אשר ברש, נתן גורן, מרדכי טמקין ואחרים “לא זכו ששמם ייזכר ותצלומם יינתן בעתונות היומית המאויירת” ולעומתם “מנהיגי ישראל לעשרותיהם, הם ונושאי כליהם ובאי ביתם, כל קפיצה שלהם וכל דילוג שלהם, כל שיחה בטלה שלהם וכל ‘מסע חוץ לארץ’ שלהם (שהוא, כידוע, תמיד ‘קרבן’ גדול מצדם) – מתוארים בפרוטרוט ובאותיות קידוש לבנה על ידי כל עיתון, [־ ־ ־] כשהם מלווים תצלומים ואיורים בצבע ובטלוויזיה ובתמונות בשער [־ ־ ־]”.

סיומה של תגובתו, בביטול ערכם וחשיבותם של אלה המתנקשים “בכל התרבות האנושית” “בהשתוללותם הפוריטאנית”, בשעה שהם מוציאים מתוכה את הספרות היפה: “כל המדבר אפוא על תרבות אנוש ושולל עם זה את הספרות היפה, שם ריק הוא נושא על שפתיו”. הנחת היסוד היא ש“תרבות וספרות יפה חוט חיותן אחד הוא, וכל הנוגע ביצירה הספרותית החפשית, בבבת עינה של התרבות הוא נובע, את כנפי הרוח אשר באנוש הוא גודע”. מכאן רמז גלוי ומפורש לעבר האיש שעשה כן, והמעטת ערכו וחשיבותו כמי ש“אל שכבות העומק של התרבות לא יגיע לעולם”.

י. דוד בן־גוריון: “על ספרות וחיים” –

“אדם אדם וטעמו”

בן־גוריון לא יכול היה שלא להגיב על שתי הרשימות כנגד דעותיו ב’מאזנים' ופרס בחוברת הבאה את תשובתו: “על ספרות וחיים. מעין מכתב למערכת ‘מאזנים’” (כרך י“ב, חוב' א', כסלו תשכ”א, דצמבר 1960, עמ' 10־7). בשוליה נרשם: “תגובה למאמר זה – בחוברת הבאה”.

כפולמוסן ותיק, משתמש בן־גוריון באמצעי הפולמוס השונים המוכרים מימים ימימה כדי להדוף את התקפות הסופרים עליו, ובעיקר את זו של ש. שלום. תשובתו נעה לסירוגין בין הטענה בדבר הזכות לטעם אישי, לבין התביעה שדעותיו הן האמת. הוא “מבין”, כביכול, את “הדברים ‘התמוהים’” על “המנהיגים המפונקים”, שכן הוא מייחס אותם ל“כאב” של הכותב, ש“אין זה דרך־כתיבתו הרגיל”. או, שהוא תמה בשם “חופש המחשבה” על העורך ה“זועם” על דעה שאינה מקובלת עליו.

לעצם הוויכוח, אין בן־גוריון חוזר בו מדעותיו המזלזלות ב“ספרות היפה” בכלל ובספרות היפה העברית בפרט. יש לא מעט מן ההיתממות ועקיפת הוויכוח, כשהוא מנסה להרחיב את מושג “הספרות” ולכלול בו “גם ספרי הגות, היסטוריה ומדע”. אבל בעיקר הוא חוזר ומבסס את הנחת־היסוד שלו, באמצעות “שאלה רטורית” לפיה המציאות חשובה מן הספרות המשקפת אותה: “מהו הדבר העיקרי, הקובע בדור גורלי זה, דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה: יצירת המציאות ההיסטורית החדשה – או ביטויה ושיקופה הספרותי – בשיר, במחזה, בסיפור.”

בנימוק הידוע משכבר, במיוחד בכל דיון של האשמה באנטישמיות, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מעיד בן־גוריון על עצמו, שהוא מכיר ומוקיר ספרות יפה (ביאליק, אברהם מאפו) אבל השפעת אחד־העם, רנ“ק, רמב”ם ו’הכוזרי' של יהודה הלוי, חזקות עליו יותר. הוא מתעלם מן הוויכוח המעמיד במרכזו את הספרות העברית המקורית, וטוען ש“שיא יצירת רוח אנוש המקורית” הם שפינוזה, דרווין, מקיאבלי ואפלטון, ולא “ספרות יפה בלבד”. “ספרי הגות ו’ידע'” מעלים את רוח האדם ומפרנסים [את] “צרכיו הרוחניים, לא פחות מספרות יפה”.

הוא יוצא להציל את כבודו כ“שליט” באמצעות דיבור בזכותם של “המושלים” בכלל: “בוודאי יתכנו מושלים שאין להם אלא תאוות ‘השררה’, אבל במידה שאני מכיר ‘המושלים’ בישראל קשה למצוא בתוכם גסי־רוח וטיפשים [־ ־ ־]. ובמידה שאני מכיר עניני המדינה בישראל יש כאן לא שלטון ושררה, אלא עול כבד, מר וקדוש שנושאים אותו בחרדה [־ ־ ־]”.

כדי “להוכיח” שהספרות העברית במדינת ישראל איננה מופלית לרעה ביחס לתחומים אחרים, הוא מצטט את “קווי היסוד של הממשלה” שבהם מדובר על “עידוד הספרות”. הוא מוסיף את הטיעון הקבוע המתבסס על השוואות, שאם אמנם הדבר לא נעשה במידה מספיקה, הרי כך הוא בכל ענפי הפעולה אחרים, להוציא, אולי, את “שטח הבטחון” והספרות אינה יוצאת דופן ואינה מופלית לרעה. בניתוח תולדות עם ישראל, נזכרת אמנם הספרות, אבל בעינה נשארת הנחת־היסוד: “נהיה אור לגויים לא על־ידי שירים וסיפורים נבחרים – אלה נוצרים ונכתבים בכל עם ועם – אלא באורח חיינו בהתישבות, בסידורי עזרה הדדית, בארגון הצבא המיוחד לנו, [־ ־ ־]” ועוד ועוד רשימת עשיות ופעולות. מעשיהם וחייהם של “מתישבים חקלאים” למשל, “שקולים בעיני כנגד כמה וכמה שירים וסיפורים; ובהם, באנשים אלה, לא פחות מ’בשירה, סיפורת ומסה אמנותית', אני מוצא ‘הביטוי המהימן לערכי היקום’” – מצטט הכותב את דברי ש. שלום אבל הופך את כיוונם.

פעם נוספת הוא חוזר על דבריו המכאיבים: “עדיין לא נוצרה בתוכנו בתקופה האחרונה היצירה הספרותית שתדמה בגדלה, בעצמת ההשפעה, בלהט המסירות בניצוץ האלוהי לאנשים אלה”. ובהיפוך מדברי ש. שלום, ולא בלי יותר משמץ של עלבון: “תרבות אנוש עליונה מגולמת באנשים חיים שעליהם יכתבו מספרים וישירו משוררים מעולים ולא מעולים”.

בסיכום הוא חוזר לטיעון האישי, שהרי אי אפשר להתווכח “על טעם וריח”, ומעיד על עצמו שהוא “‘משוגע’ לספרים גדולים” לא פחות משהוא “‘משוגע’ להפרחת הנגב”, אבל בעיקר ספרי הגות. אדם אדם וטעמו".

יא. ש. שלום: "חיים של שירה.

תשובה ל’על ספרות וחיים' מאת דוד בן־גוריון"

לכאורה, דומה שש. שלום נבהל מן התקיפות של עצמו בתשובתו הקודמת, ולמקרא תגובתו של בן־גוריון הוא חוזר בו מן הטון “המתוח”: “אני חייב לציין את הראוי לציון, שלא נתפס לטון המתוח, בחינת ‘מן המיצר’, שאנוכי התחלתי בו, אלא כתב בניחותא, כיאות למנהיג גדול בישראל ולתלמיד האסכולה של סוקראטס”. הוא משבח את בן־הפלוגתא שלו על “שהעביר” “את הוויכוח בינינו ובינו לפסים עניניים”. בה בשעה, “הצורה הנאה של דבריו וההגינות האישית של כותבם לא יעבירוני על דעתי ולא ימנעו ממני להמשיך ולומר את אשר בלבבי”.

למעשה, לאחר הפתיחה המתנצלת כביכול, הוא אומר את דעותיו בתקיפות רבה, כיוון ש“פרשת היחס לספרות ולסופר היא מן החשובות ביותר בעיצוב פניה הרוחניים של המדינה, ואין אנו רשאים לפטור אותה [־ ־ ־] באמירה בעלמא, אם הספרות היפה מעניינת או איננה מעניינת את האיש הפרטי”.

דברי ש. שלום בשלב זה, מזכירים מאוד את דעותיו של משה שמיר ברשימתו “אדוני ראש הממשלה!” שפתחה את הוויכוח. ואין תימה בכך, שכן אלה הן הדעות הקבועות “מאז ומתמיד” של סופר, כל סופר, על הספרות, כל ספרות, וחשיבותה.

ש. שלום רואה בשני הנימוקים של בן־גוריון “שתי טעויות גדולות”. בשתיהן הוא רואה “הבדלה סטאטית” מיושנת: זו המבדילה בין “ספרות יפה” “ובין יתר ענפי הספרות” וזו המבדילה “בין ‘הספרות והחיים’”. אין הוא מהסס לקבוע, כי אמנם “בכשרון מדיני ובחזון המעש עומד ראש הממשלה בשתי רגליו בתוך זמנו, ובמעוף דמיונו בהם הוא אף עובר הרחק לפני זמנו, הרי ובארודיציה הספרותית שלו – ואפילו היא רחבה ועשירה – הוא מפגר בהרבה אחרי זמנו, ונמצא עומד בעיבורה של תקופת ההשכלה, שלנו ושלהם, לאמור בראשית המאה התשע־עשרה בערך”. לכן, אין לקבל מפיו הלכה בעניינים כאלה, ויש “לדבר עמו בשער ולהוכיחו על פניו” כיוון “שבגלל מעמדו הרם רב כוחה [של “חולשתו” בנושאים אלה. נ.ג.] להזיק”.

ש. שלום דן דיון היסטורי בשאלת ההגדרה של “הספרות”, ומסקנתו היא ש“כל שיש בו מן השירה, מן הראייה הגדולה ללב העולם – בין אם זו האתיקה של שפינוזה, או השיחות הסוקראטיות, ובין אם זה ‘כתר מלכות’ לגבירול או ‘מות וירגיליוס’ להרמן ברוך, או ‘מגילת האש’ של ביאליק – בשם ספרות, במשמעותה האמיתית, יכונה. וכל מה שאין בו מן השירה [־ ־ ־] איננו אלא כתיבה שימושית, או ידע מעשי ‘עקר’.” “אי הבהירות שבנפשו” של ראש הממשלה “לגבי הגדרתו של מושג זה, היא שהביאה לידי האבסורד שביחסים המוזרים בין איש רוח כמותו ובין הספרות והסופרים של הדור”.

הטעות השנייה בדברי ראש הממשלה גם היא כוללת בתוכה “סתירה פנימית”, באשר “לניגוד המלאכותי שהוא יוצר בין ‘החיים והספרות’” וגם היא קשורה “בתפיסת הספרות הישנה־נושנה” שלו. בין הנימוקים שהוא מונה, בחזרה על ההקבלה שבין הנבואה לשירה: “איך אפשר להם לחיים, שיתקיימו אף רגע אחד בלי רוח הקודש?”; הקשר ההדוק בין הלשון העברית לבין הספרות היוצרת, מקור ותרגום כאחד. ובעיקר, ההבחנה המוטעית בדבר מי “שעובד” ומי שאיננו עובד. איך ייתכן, קורא ש. שלום מנהמת לבו, כמי “שמיטב נעוריו עברו עליו בביצות הקדחת של הקישון ובמלחמת העבודה העברית במושבה”, לקבוע ש“הסופר העברי איננו עובד” ואילו “עבודת שרים וסגנים נקראת עבודה”! קביעה זו “נאה לדמאגוגים אבל לא לאיש המוסר כדוד בן־גוריון”. בהמשך הוא מעלה על נס את “אנשי המופת החקלאיים” ש“העמידו מאז ומתמיד את עניני הספרות העברית מעל לעניניהם. משום שהם ידעו ויודעים בלבם מה זאת ספרות אמת ומה סופר אמת דורש, כשהוא נלחם מלחמתה של ספרות”. איך נולד אותו “הזיק” בלבותיהם של אנשי המופת, שאותם העלה בן־גוריון על נס, שואל ש. שלום, אם לא בהשפעת “הניגון” והשירה. אבל “אתם שכחתם”, הוא פונה לבן־גוריון בלשון רבים “כי בכל דור יש לחזור ולהדליק את הניצוץ, ואתם שכחתם במה מדליקים”. אם תגרשו את “השירה” מאותה קרן זווית אחת שנותרה לה לפליטה שמדביקים לה “את השם המזולזל ‘ספרות יפה’”, חוזה ש. שלום חזות קשה לעתיד, הרי “בניהם” של “אותם ‘אנשי מופת חקלאים’” יהיו “שואפים להיות יושבי קרנות וקוביוסטוסים בעיר, ובנותיהם כותבות ספרות לא יפה באנגלית”.

בסיומה של תגובתו מצטט ש. שלום מתוך המכתבים המזדהים שקיבל בעקבות רשימתו. אבל בעיקר הוא מעיד על עצמו, תוך ציטוט “תמיהותיו” של בן־גוריון כלפיו, ש“לא פעם ולא פעמיים ראיתי את עצמי נאלץ לכתוב דברי ‘בדרך בלתי רגיל אצלי’”,⁹ כיוון שזוהי “אזהרת שעת חירום מפני הזלזול ביצירה הרוחנית המקורית”.

יב. ויכוח קבוע

לוויכוח זה היו שלבים נוספים, שלא נזכרו כאן¹⁰. אבל דומה, שדי באלה כדי להראות את חירות הסופר שאינו “מתכופף” לעומת השררה; הנלחם עמה ותובע ממנה את עלבונה של הספרות ואת עלבונם של הסופרים; ודורש להקנות לה את מרכזיותה, השפעתה וחשיבותה למען הדור והדורות. למעשה, זהו ויכוח “נצחי” המתחדש בכל דור מחדש, ועם כל שינויי התקופה, האווירה, והתחלפות האישים הלוקחים בו חלק, הוא חוזר על עצמו כמעט במתכונת קבועה. מטבעו אין הוא יכול “להיפתר” אבל חשוב שימשיך להתקיים בתוך הסתירה הקבועה: הסופרים חייבים לשמור על חירותם, ועל השררה לתת להם את התנאים לעשות כן ללא תנאי.

ממרחק השנים אפשר לומר, שאם אמנם יש געגועים לעבר, הרי אלה געגועים לעצם קיומו של ויכוח ישיר מסוג זה בין “קברניטי המדינה” לבין סופריה. יש הרגשה, שוויכוח מסוג זה נדם היום, ואיננו מתקיים כלל. אין התייחסות. שום צד אינו מעלה בדעתו לתבוע משהו מן הצד השני. ראש הממשלה, מן הימין ומן השמאל כאחד, איננו מתעניין בספרות ובסופרים ואיננו מחשיב את תרומתם ליצירת תרבות ולגיבוש עם, אלא פה ושם כ“מס שפתיים” אם בכלל. הסופרים מצדם אינם מצפים ממנו למאומה, אבל בעיקר אינם מאמינים בכוחם להשפיע, לשנות ואף לתרום. אם יש שינוי, הרי הוא בתדמית העצמית של הסופרים והספרות עצמם, שאינם על סדר היום הציבורי, ואינם חלק מעיצוב אמיתי של האווירה התרבותית והציבורית, אלא נדחקו לשוליים בעיני הציבור ובעיקר בעיני עצמם. הסיבות לכך, הן נושא למחקר אחר. אבל באותה מידה, גם ייתכן מאוד, שממרחק של דור או יותר, מימינו אלה, יבוא היסטוריון התרבות של העתיד, ויתגעגע לימינו אלה, מנקודת מבטו באותו הווה שממנו ישקיף עליהם.

שבט תשנ"ח

נספח: מהלך הוויכוח

א. י“ח בשבט תש”ך (16.2.1960)

מכתב פרטי של דוד בן־גוריון אל משה שמיר, בתגובה על ספרו ‘בקולמוס מהיר’ (הוצ' ספרית פועלים, 1960), ששלח אליו בצירוף מכתב קצר.

ב. ‘מעריב’, ערב ראש השנה תשכ"א (21.9.1961)

ריאיון עם ראש הממשלה דוד בן־גוריון.

ג. ‘מעריב’, ערב יום כיפור תשכ"א (30.9.1960)

משה שמיר: “אדוני ראש הממשלה!” במדור: “בקולמוס מהיר”.

ד. ‘דבר’, כ“א בתשרי תשכ”א (12.10.1960)

דוד בן־גוריון: “משה שמיר”. פרסום חליפת המכתבים בין משה שמיר לדוד בן־גוריון, לפי בקשתו של האחרון, כפי שמעידה הערת המערכת.

ה. ‘דבר’, ל' בתשרי תשכ"א (21.10.1960)

ישראל כהן: “מחלוקת נכבדה”.

ו. ‘מאזנים’, כרך י“א, חוב' 1, חשון תשכ”א (נובמבר 1960)

מ.מ. [מערכת מאזנים. העורך: ב.י. מיכלי]: “פגיעה מיותרת בספרות”.

ז. שם. ש. שלום: “לדברי ראש הממשלה”.

ח. ‘מאזנים’, כרך י“ב, חוב' א', כסלו תשכ”א (דצמבר 1960)

דוד בן־גוריון: “על ספרות וחיים. מעין מכתב למערכת ‘מאזנים’”.

ט. ‘מאזנים’, כרך י“ב, חוב' ב', טבת תשכ”א (ינואר 1961)

ש. שלום: “חיים של שירה, תשובה ל’על ספרות וחיים' מאת דוד בן־גוריון”. בשולי הרשימה: חיפה, ט“ז בכסלו תשכ”א.

"פעם שרנו – ים הדגן – לי נדמה,

היום כל גבעול כופף ראשו אחרת"

(אנדד אלדן)

א. משקעים היסטוריים שליליים

בחרתי לדבר בשבחה של “ספרות מגויסת” דווקא משום שהמושג רווי משקעים היסטוריים שליליים, ומעורר מניה וביה התנגדות חריפה. מקורה של התנגדות זו בהערכה האמנותית הנמוכה של מה שמטביעים עליו את התווית “ספרות מגויסת”, ובעיקר בשל פחיתות הערך האנושי של מי ש’גויס' מבחוץ כדי להעמיד את יצירתו לשירות מטרה חיצונית.

המושג “ספרות מגויסת” הסתאב, כי הספרות נעשתה כלי־שרת בידי מנהיגי מפלגות, עסקנים פוליטיים וקומיסארים תרבותיים, שבאו בתביעות אל הסופרים ונתנו להם תכתיבים על מה, איך וכיצד לכתוב. שיאה של הסתאבות זו בשנות ה־20' וה־30', בימי סטלין ומזכיר מרכז המפלגה הקומוניסטית אנדרי אלכסנדרוביץ ז’דאנוב (1948־1896) שעל שמו נקרא תכתיב זה, “ז’דאנוביזם”. עקרון הז’דאנוביזם, כפי שהציג אותו עזריאל אוכמני (מרכסיסט אדוק, שחזר בו) בלכסיקון שלו הוא: “עקרון הכפיפות המוחלטת של הספרות לאינטרסים של המפלגה, כאחת מזרועות הביצוע של מדיניותה”.¹ בהתאם לעיקרון זה ניטלה חירותם של הסופר ויצירתו, ונותקה זיקת הספרות אל “החיים הממשיים, הרבגוניים, העשירים בניגודים ובקונפליקטים”. היא נהפכה לספרות “שלוותנית [אידילית, נ.ג.] ומפארת”.

מאז הוטבע תו קלון על המושג, שדומה שאי־אפשר למחותו, והשימוש בצירוף זה הוא תמיד לשלילה, ובכל פעם כשרוצים לדבר בשבחה של ספרות זו קוראים לה ספרות בעלת מחוייבות חברתית, או ספרות מעורבת. וכך, במרוצת השנים ניתנה למושג “ספרות מגויסת” הגדרה מצמצמת, ולכן ממעיטה, ואילו למושג ספרות מחויבת או ספרות מעורבת ניתנה הגדרה רחבה ולכן מעלה.

ב. מגויס מטעם עצמו.

יש מקום להתמודד חזיתית עם מושג זה והתפתחותו ההיסטורית, גם בספרות העברית. התמודדות זו תגלה על נקלה, שאין סתירה בין היצירה הספרותית לבין מאבק האדם וכמיהתו לטוב, לחופש ולחברה מוסרית וצודקת. הספרות היתה והיא תמיד “מגויסת”, גם כשהמושג לא עלה לתודעה כפואטיקה בעלת מודעות מחייבת, ועל אחת כמה וכמה בתקופות שבהן יש מודעות כזו.

ברצוני לטעון שתי טענות: א. המושג “ספרות מגויסת” כשלעצמו, עם או בלי מרכאות, אין בו הערה לחיוב או לשלילה. יכולה להיות “ספרות מגויסת” טובה וספרות מגויסת גרועה. זהו מושג ניטרלי. וכמו במרבית התופעות מסוג זה, השאלה האחת העומדת לדיון היא שאלת ה“איך”. כיצד מעמידים הסופר והספרות את עצמם לשירות מגמות שמחוצה להם. לא עצם ההתגייסות יש בה חיוב או שלילה, אלא הדרך שבה היא מתבצעת. המונח השלילי לדידי הוא “ספרות מטעם” ולא ספרות מגויסת.

ב. הטענה השנייה שלי היא, שלפחות בספרות העברית, הסופר העברי מגויס תמיד מטעם עצמו ואינו מגויס מטעם. מעטות הדוגמאות, אם בכלל, של סופרי־חצר. סופר מגויס עושה זאת במרבית המקרים, אם לא בכולם, בשליחות לבו וצו מצפונו. הוא מתגייס ומגייס את יצירתו, משום שהוא מאמין באידיאולוגיה ובמפעל שאליהם הוא מגייס את עצמו.

כל הדיבורים בספרות העברית על “ספרות מגויסת” בכלל ועל ז’דאנוביזם בפרט, אין להם בסיס ואין דוגמאות שתאששנה אותם. דיבורים אלה, באותה תקופה קצרה שהיו קיימים, באו תמיד מפיהם של עסקנים ואנשי־מפלגה מסורים, ולא מפי היוצרים עצמם. התכתיבים, במידה שניתנו, היו הרבה יותר מצומצמים ומוגבלים ממה שנוהגים להציגם, והשפעתם על היוצרים האמיתיים ועל יצירתם היתה מוגבלת ומצומצמת מאוד, אם בכלל היתה כזו.

קשה, ואולי אף בלתי אפשרי, להצביע על יצירה ספרותית של ממש שנכתבה מתוקף צו מפלגתי מחייב, לפי הנחיות מבחוץ. אדרבה, גם אלה שבתקופה מסוימת של חייהם לא ראו בהתניה החברתית החיצונית גורם שלילי, יצירתם מגלה מורכבות, ביקורת והטלת ספק, שהן תנאי ליצירה ספרותית של ממש, לא פעם בסתירה גלויה לדבריהם הלא־ספרותיים הגלויים. זאת ועוד. מן הצד השני, כל מי שביצירתו יש הזדהות עם החברה והמפעל הציוני, עשה זאת “מנהמת לבו”, כתוצאה מהזדהותו המחולטת עמם ולא בתוקף “תכתיבים”. חיוב והזדהות אלה מוגבלים בדרך־כלל לנסיבות היסטוריות מסוימות, והתחלפו בדברי קטרוג וביקורת, בנסיבות היסטוריות אחרות.

ועוד יש להדגיש, אמנם תפקידה של הספרות לבקר, לעורר, לגרות, לגרום לחשבון נפש אישי וקיבוצי, בדיעבד, אבל אין זאת אומרת שספרות שיש בה חיוב החיים, הלל ושבח למפעל, התרוממות נפש, הזדהות ואמירת אמן, פסולה מראש וחשודה בחוסר אמת ובתווית שלילית של “ספרות מגויסת”.

אין להתעלם מחטיבת יצירות גדולה ומפוארת, שבנסיבות היסטוריות מסוימות, בדרך כלל חד־פעמיות, מבטאת אך ורק את ההזדהות, את החיוב, ונותנת משמעות לרקע ההיסטורי הגדול, מכל הלב, מתוך התפעמות ומחויבות של היוצר לאותו רגע. פסילתן מלכתחילה של יצירות החיוב־הגדול, היא הקוטב האחר של פסילתן מלכתחילה של יצירות השלילה הגדולה. בכל מקרה יש לדון ביצירות לגופן, במעשה האמנות שלהן, במידת האמת והכאב שבהן, ולא להתייחס אך ורק לעמדות המובעות בהן.

ג. המסורת נמשכת

לספרות העברית מסורת ארוכה מאוד של מעורבות חברתית. היא תמיד רתמה עצמה למשימות החברתיות הגדולות של עם ישראל ופעלה לתיקון החברה ונגעיה. הסופר העברי היה תמיד חדור תחושה עמוקה של שליחות, ויצירתו מבטאת תחושה זו. הסופר העברי לא נזקק למישהו מבחוץ שיורה לו על מה ואיך לכתוב, במי ובמה להילחם. הוא היה תמיד חוד החנית במאבקים החברתיים והמוסריים של זמנו וחברתו. הוא גייס את עצמו ואת יצירתו, מתוכו, כיוון ש“הציקתהו רוח בטנו”.

אני מעזה גם לטעון, שתחושת השליחות של יוצרי הספרות העברית בעבר – אלה שרתמו את יצירתם למלחמה בקלקלות המציאות וגייסו אותה למען שינוי פניה והשגת מטרות חוץ־ספרותיות – תחושה זו לא השתנתה הרבה גם בדורות האחרונים, והיא חזקה וניכרת מאוד בספרות הישראלית.

אותה מגמה לוחמת של תיקון עיוותי המציאות, שאפיינה את סופרי תקופת ההשכלה ושמקובל לייחס אותה אך ורק להם, נמשכת והולכת עד ימינו. מה שהשתנה הוא דרכי הספרות ואמצעיה: הכלים, הסגנון, הטכניקות הספרותיות, הסממנים האמנותיים והספרותיים, שבעזרתם פועלת הספרות ומשפיעה על קוראיה. כל הזמן מחפשים דרכים חדשות כדי להגיב ולהשפיע, אבל המגמה נשארה זהה ביסודה. וזאת גם בשעה שהיוצרים מעידים על עצמם, שהם עושים הכל כדי להתנער משליחות זו ולהודיע ברבים שאינם חלק ממנה ושהם נלחמים בה.

אותם יוצרים המצהירים שהם מפנים עורף למציאות, מתכנסים בתוך עצמם, כותבים שירת “אני” טהורה ויוצרים “אמנות לשם אמנות”, גם הם נוקטים עמדה חברתית מובהקת. עצם ההתעלמות המופגנת, הבריחה מן הזירה, או נטישתה, יש בהן הבעת עמדה בוטה, ולעתים זוהי “שתיקה רועמת” המשפיעה על המציאות לא פחות ואולי יותר.

בהיסטוריה היהודית לדורותיה, ועוד יותר בזו של 110 השנים האחרונות, ובמיוחד בזו של מדינת ישראל, הצמידות שבין גורל היחיד למה שקורה בחברה, בלתי ניתנת להפרדה. גורל היחיד קשור קשר בל יינתק בגורל הכלל, לטוב ולרע, ברצונו או בעל כורחו. הביוגרפיה האישית של כל יחיד משקפת את גורל הכלל ונותנת ביטוי לאחת הדרכים שבהן הלכה ההיסטוריה היהודית. צמידות זו היא כה עזה, עד שאפשר לומר: אמור לי היכן ומתי נולדת ואומר לך מה עבר עליך. לכל דור ביוגרפיה קולקטיבית טיפוסית, הטבועה בחותם המאורעות המרכזיים של התקופה, שנעשו לחוויותיו של היחיד. במצב כזה, אין פלא שאין כל אפשרות לברוח לא רק מהגורל היהודי בכלל, אלא גם ממה שמתרחש כאן ועכשיו. לכן, אין כל פלא שכל יצירה טבועה בחותם המובהק של הזמן והמקום, כולל ניסיונות הבריחה וההיחלצות מן הזמן והמקום, שגם הם קביעת עמדה מובהקת.

ד. חוקיות קבועה

קיימת חוקיות קבועה החוזרת על עצמה, בשינויים המתבקשים מחילופי הזמן והמקום, ובמסגרתה חוזרת ונשמעת גם הקינה הקבועה בפי מי שממנים את עצמם ל“שומרי הגחלת” ו“נאמני הדרך”. לעתים הם בני הדור הוותיק כנגד הצעירים, אבל לא תמיד יש כאן רק עניין של גיל ודור, שכן ההאשמות יכולות להישמע גם בתחומי אותו דור עצמו. האשמות קבועות אלה, המוטחות בעיקר נגד דור הצעירים, הן, שאין דור זה נאמן למורשתו ולזהותו, שמתגלים בו סימנים ניהיליסטיים, אובדן דרך, פריקת עול, חוסר אחריות ציבורית ולאומית, השחתת הלשון והמידות ועוד כיוצא באלה. ובעיקר האשמה הקשה על שהוא מצעיד את הספרות לאובדן דרך ועמה את הדור כולו.

מי שמסתכל על מהלך הספרות העברית במאה השנים האחרונות, יגלה שהניהיליסטים של העבר הם “שומרי החומות” של ההווה ואובדן הדרך של העבר היא דרך המלך של ההווה. לכן צפוי שהניהילסטים של ההווה יהיו “שומרי החומות” של העתיד. ההיסטוריה של הספרות מוכיחה, שמי שהוטחו נגדו האשמות על אובדן דרך, נראה מקץ שנות דור כמורה־דרך, ומי שהואשם בניהילזם בעבר, נראה ממרחק השנים כבעל אחריות חברתית וציבורית מובהק. ולא עוד, אלא שהוא עצמו, “בתפקידו” החדש, מטיח האשמות דומות בבני הדור החדש.

בהאשמה החוזרת של היוצרים הצעירים, המחדשים ופורצי הדרך, בהתפרקות מערכים, בניתוק השותפות הלאומית, בשבירת מיתוסים ובהשחתת הלשון, אין אפוא חידוש. רבים מאלה שהתחילו בפריצה בוטה, כביכול, מחוץ ל“קונצנזוס”, בין השאר כדי לחדש חידוש לשמו, לזעזע, להסב אליהם את תשומת הלב, חזרו ל“חיק הקונצנזוס”. חזרה זו נעשתה בשני כיוונים: היוצר עצמו שינה, מיתן והצטרף; והקהל התרגל לחידוש ואימץ אותו לתוך המהלך הכללי. גם כאן פועל הכלל: הלשון הבוטה של העבר היא הלשון השקולה של ההווה; ולכן – הלשון הבוטה של ההווה תהיה הלשון השקולה של העתיד. תופעות הלוואי והסרק נתיישנו ונדחו כמשובת נעורים על־ידי היוצר וקהל הקוראים כאחד.

ה. זיכרון קצר

על אף חוקיות מחזורית זו, נדמה לכל דור, בכל פעם מחדש, שהוא הראשון המקיים סוג זה של ויכוח, ולקהל הקוראים נדמה, שכזאת טרם היתה בתולדות הספרות העברית, וכי המצב הגרוע בהווה יש בו ניגוד משווע להרמוניה שהיתה בעבר.

לתחושה זו של חידוש וראשוניות בכל דור יש לפחות שתי קבוצות של סיבות: הראשונה – לציבור זיכרון היסטורי קצר. רבים בתוכו אינם מכירים כלל את העבר הספרותי והתרבותי, ואחרים בוחרים להתעלם ממנו או לבחור מתוכו רק את מה שמשרת את מטרתם. זיכרון היסטורי קצר זה הוא נחלתם של קוראים ויוצרים כאחד, ובמיוחד של הצעירים שבהם.

קבוצת הסיבות השנייה קשורה בשינויים שחלו בלשון ובסגנון. בכל דור נוצר הרושם שהסגנון נעשה בוטה יותר, גס ואלים יותר, והמתווכחים אינם בוחלים בשום אמצעי כדי להשמיץ ולבעוט בחברה, ביריב ולקדם את עצמם ואת עניינם.

גם סקירה היסטורית שטחית, של ראשית הופעתו של יוצר על במת הספרות, ובעיקר של תולדות הפולמוסים בספרות העברית של הדורות האחרונים, תגלה שלא כך הדבר. לספרות העברית מסורת ארוכה ולא מפוארת של אלימות מילולית, שבה לקחו חלק רבים וטובים, מהם שנעשו לימים מסופרי המופת של הספרות העברית: שלום יעקב אברמוביץ והמבקרים א"א קובנר ויעקב פפירנא, אם להזכיר שלושה שמות בלבד מראשית הביקורת העברית. הוויכוחים מעל דפי ‘המגיד’, ‘המליץ’ ו’הצפירה', אינם נופלים באלימותם המילולית מאלה המתנהלים כיום, ואולי אפילו עולים עליהם בהתקפות האישיות “מתחת לחגורה” שהיו נהוגות אז. וכן, כמעט תמיד לא היה זה ויכוח ספרותי טהור, אלא שורשיו היו נעוצים בהבדלים אידיאולוגיים ובעיקר ביריבות אישית.

בכך אין כמובן היתר או עידוד להמשיך בדרך זו. אדרבה, חובה לשמור על “אקולוגיה בתחום הביקורת” (כביטויו של אבי ז"ל, המסאי והמבקר ישראל כהן) ועל תרבות של ויכוח, ובכך אולי לשבור מסורת לא מפוארת זו של אלימות מילולית, אבל בה בשעה יש גם לדעת, שמאבקים אלה הם חלק מספרות חיה ומתפתחת. ובעיקר יש בהם עדוּת – על אף הטענות החוזרות ונשנות על תפקידה הפוחת והולך של הספרות – דווקא לחשיבותה ולתפקיד המרכזי שהיא ממלאת בחיי הרוח והתרבות של העם.

אייר תשנ"ג

א. בין סיוט לנחמה פורתא

בשנה זו של ציון שנת ה־50 למדינת ישראל, מתקיימת “התחרות” גלויה וסמויה בין רבים מאוד, מי יגדיל לתאר את “המצב” כנואש וקודר יותר ומי ישחיר את ההווה ויתארו בצורה מבהילה יותר. מי יגדיל לחזות חזות קשה יותר למדינת ישראל כמדינה הצועדת לקראת אובדנה ויציב את העתיד כחסר תקנה וחסר תוחלת. בהתחרות זו שותפים רבים: פובליציסטים ואנשי תקשורת, היסטוריונים ואנשי מדעי החברה, סופרים ומשוררים, מבקרים ועיתונאים. כל אחד לפי טבעו, התמחותו והשתייכותו הפוליטית. כל הסיוטים וחלומות־הבלהות משתחררים, נשלחים החוצה וקורמים, כביכול, עור וגידים. בניתוחים קשים אלה של “המצב” נשמעת חזקה במיוחד הקינה על התרבות העברית הישראלית, על כל אגפיה, כשבמרכזה הלשון העברית, הספרות העברית־ישראלית, מעמדם של הסופרים, יחסו של קהל הקוראים. חרדה עמוקה ביותר מובעת לעתידו הרוחני והתרבותי של הדור הצעיר, לחוסנו ולזהותו.

אהרן שבתי פתח את הכתבה־ריאיון עמו שערכה מיכל פלג ב’העיר' (י' באב תשנ"ו 26.07.1996) בקביעה: “איש הרוח הכי חזק היום זה יעקב פרנקל, נגיד בנק ישראל. הוא כמו מה שהיה פעם ברנר, או עמוס עוז”.

“הספרות העברית, וליתר דיוק, זו הקרויה ‘ישראלית’, נותרה עם פחות מרבע־תריסר זרזירים מְמֻלְחֵי־עט, שמנסים לְהַוֵן את שרידי האשראי ההיסטורי המפואר שלה” (אמנון נבות, ‘מעריב’ ה' באב תשנ"ז 8.8.1997).

נתן זך, תחת הכותרת “מהפך התחתונים”, כתב (‘מוסף הארץ’, 1.10.1997): “שנת תשנ”ז, מלבד היותה אחת השנים הגרועות בתולדות המדינה, חשפה תהליך שכבר החל יותר מעשור לפניה. הכוונה למהפך תרבותי המשלים את אלה הפוליטיים. [־ ־ ־] כך אנו עדים לירידת קרנה של כל אותה תרבות עברית הומניסטית וחילונית [־ ־ ־]. בשום תחום אין המהפך בולט יותר מאשר בתחום הספרות. [־ ־ ־] רבֵי המַאכער, שהם גם יצרניהם של רבֵי המֶכר, כיורשיהם של ברנר וגנסין, עגנון ואצ"ג, יוכבד בת מרים ודליה רביקוביץ, עמיחי ואבידן. [־ ־ ־] השירה העברית, זו שהקדימה, ליוותה ותקופה קצרה אף הובילה את התחייה הלאומית, הפכה ל’בלתיַ־רלוונטית' ".

במשפט הפותח את דבר העורך יוסף שרון בחוברת השלישית של ‘רחוב’ (ינואר 1998) נאמר: “רבים חשים היום שהם בעיצומו של שבר תרבותי, כמעט בכל תחומי החיים בישראל”.

ובאותה חוברת במסה “בעקבות רוזֶ’ביץ: הערות אחדות בשולי היאוש” כתב רפי וייכרט: "בשנים האחרונות קיימת אצל קוראי שירה גם תחושה כבדה של ‘זילות המשוררים’. לא מדובר במשוררים זוטרים או צעירים, אלא בכמה מן היוצרים המוּכָּרים ביותר בשירה העברית החדשה [־ ־ ־] " (עמ' 121).

במדור האירוח של מערכת ‘ידיעות אחרונות’ לרגל שנת היובל (8.2.1998), תחת הכותרת “לא עת לחגיגות”, כתב נתן זך: “את מי ואת מה לא הכזיבה ב־50 שנותיה. בַּמֶה וּבְמִי לא בגדה? איזה חזון עוד נותר לה שלא כחש ואבד, מאיזה זוועה חיסרה נפשה, איזה שקר ודבר צביעות לא נצטווחו מגרונה? מפלצת החלום, החלום בן שנות אלפיים?” על השאלה שהציג בסיום דבריו: “האם לא נזכור לה, אפוא, לקשישה בת ה־50 את…” וכאן מנה את הישגי המדינה ברפואה, בחקלאות, במדע, ובתחיית העברית, ענה: “לא כדי להיות חזקה כִּסְדום, עשירה כַּעֲמורה ובעלת כוח הרתעה כְנִינְוֵה באה לעולם. לא זו היתה תקוות הדורות, לא על כך נשפך הדם”.

ודוגמה אחרונה מתוך שפע הדוגמאות האקראיות בעיתונות של השנתיים האחרונות: “פעם התגאינו בשפתנו המחודשת” — כתב אורי אבנרי ב’מעריב', י“ז בניסן תשנ”ח (13.4.1998), תחת הכותרת האירונית “איפה הגאווה, איפה התקווה” — “עכשיו יש לנו עגה רדוּדה. אחד המחקרים האחרונים הראה שרוב הדור הצעיר אינו מסוגל להבין טקסט ספרותי”.

אין ספק כי לא משמחה לאיד אלא מכאב רב נאמרו הדברים, מתוך הרגשת ייאוש אמיתי, כדרך שנהגו סופרים ואנשי רוח מאז ומתמיד, שייסרו את החברה מתוכה, בתקווה שיהיה בכוחם לנגוע בלבבות ולהשפיע על המעשים של היחידים ושל הכלל.

עם זאת, כדי להשפיע וכדי להפוך את הרגשת הייאוש למנוף לעשייה, יש צורך גם בהצבעה על היֵש, על החיוב, על כיוון אופטימי, יש הכרח באיזון התמונה הקודרת הטוטאלית. ואולי אני מתחייבת בנפשי כאן, כשאנסה לתת תמונה אחרת של ההווה, אולי מאוזנת יותר, פחות דיכאונית ואפוקליפטית, פחות דרמטית וקיצונית. לא שאיני שותפה לאכזבות, להחמצות, לסכנת ההתפוררות האורבת לחברה בישראל, ולהידרדרות בתחום התרבות והספרות. אני חרדה לא פחות מאחרים מן המציאות בהווה; ואין לי כל כוונה לייפות את הדברים ולהתעלם מן המציאות הקשה. אי אפשר ואסור לעשות כן. אני מבקשת לאזן את ניתוח המצב והתחזיות הפסימיות העולות ממנו לעתיד, בעיקר על סמך התבוננות לאחור. איני מתיימרת לתת כאן תחזית אופטימית לעתיד ואף לא כל תחזית אחרת. הכל יודעים למי ניתנה הנבואה, מאז שחרב בית המקדש, אבל מפתחות הנבואה לא ניתנו גם בידי חוזֵי השחורות.

“לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. צריך, בכל זאת, לעבוד”, כתב ברנר, בשנת תרע"א (1911) בסיפורו “מכאן ומכאן”. מאז לא השתנה דבר.

ב. בתוך חוקיות קבועה

ההסתכלות על העבר, על “מצב הסופרים והספרות העברית” במאה וחמישים השנים האחרונות, יש בה, אולי, נחמה בקשר להווה, ונחמה פורתא בקשר לעתיד, למי שזקוק לנחמה כזו, אבל בעיקר תגלה הסתכלות כזו את החוקיות הקבועה שבתוכה פעלו ופועלים הסופרים והספרות העברית והישראלית.

בהערת סוגריים: בכל פעם שנזכרת הספרות העברית הכוונה היא גם לספרות הישראלית; בכל פעם שנזכרים סופרים, הכוונה ליוצרים בכל התחומים: שירה, פרוזה, מסה, ביקורת, מחזות; בכל פעם שנזכרים סופרים הכוונה לסופרים עבריים וישראליים; בכל פעם שנזכרים סופרים הכוונה גם לסופרות.

הנחת היסוד היא שהמצב בהווה הוא תמיד בכי רע, בעיני בני אותו דור, וכל תופעה חיובית ומבורכת היא תמיד בלתי צפויה ובגדר הפתעה. כבר ביאליק, בשנת 1907, ניסח כלל זה בפתיחת מסתו הידועה “שירתנו הצעירה”: “יִללת תנים מזה ורִקוּד שְׂערים מזה: אין ספרות עברית! וביתיים עלו בגננו הנטוש כמה ספיחים משובחים, כשרונות רעננים [־ ־ ־]. קורא אתה בַּשירים החדשים ואינך אלא תָּמֵה: מהיכן כל אותה הגבורה? כל אותו הנוי? כל אותה השלמוּת?” [“הספיחים המשובחים” היו כידוע: יעקב כהן, יעקב שטיינברג וזלמן שניאור. נ.ג.].

ואלה מקצת החוקים הקבועים שלפיהם פועלים הסופרים והספרות העברית:

החוק הראשון

הספרות מטבעה נוצרת מתוך מערכת פרדוקסלית, בתחום הסופר היחיד כמו גם בתחום החברה. ונזכיר כאן שלושה מצבים בלתי אפשריים מסוג זה. המצב הראשון: הסופר חייב לכתוב מתוך תחושת שליחות והכרה בערך עצמו ובערך יצירתו, בד בבד מתוך הרגשה קבועה של פקפוק וייאוש אם אכן הצליח להעלות על הכתב את מה שחשב וחש. הוא נקלע דרך קבע בין ייאוש לסיפוק. המצב השני: היוצר רוצה להגיע לקוראים רבים ככל האפשר, אבל בה בשעה הוא יודע, שספרות, בסופו של דבר, היא עניין למעטים, ועליו להישמע לצו־לבו ולהיות נאמן לעצמו, ויהיה המחיר אשר יהיה. המצב השלישי: יש ליוצר רצון לכוון ולהשפיע על הלבבות ועל העשייה, ובה בשעה הוא יודע, שההשפעה באמצעות הספרות, אם היא בכלל אפשרית, איננה ישירה, איננה בטוחה ואין אפשרות להוכיח את קיומה.

החוק השני

עמדת המוצא היא שהספרות היא לב האומה, וכל עוד הוא פועם כסדרו היא חיה. לכן יש צורך לערוך כל הזמן בדיקות א.ק.ג. כדי לבדוק אם יש פעימות ואם הן נמשכות כסדרן. הדיאגנוזה אם הלב פועם כשורה נעשית בעיקר אצל הדור הצעיר, שהוא הערובָּה לעתיד. לכן יש לספרות העברית מסורת מגובשת של סיכום וחשבון־נפש בתאריכים עגולים מסוגים שונים, עם “היד על הדופק” כל הזמן. בתאריכים עגולים אלה, מתגלה דפוס קבוע, של סיכומים, החוזר על עצמו. סיכומים אלה עוסקים בשלושה תחומים עיקריים, של שלושת השותפים המרכזיים ליצירת התרבות: מצב הספרות, מצב הסופרים וקהל הקוראים. סיכומים אלה נושאים, בדרך כלל, אופי של קינה, או “תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה” כלשון אחד הכותבים, החוזים חזות קשה במיוחד בכל הקשור ביחסו של הדור הצעיר לתרבות ולספרות העברית.

רק לעתים נדירות, כהבלחות קצרות מאוד, ובמעמדים מיוחדים, נשמעת גם נימה של איזו שביעות רצון מן הקיים, שמץ של נחת וקמצוץ של אופטימיות. מעין “אתנחתאות” בין “משבר” ל“משבר” כמצבים קבועים.

כך, למשל, בדבריו של אבא קובנר ב’על המשמר' ב־6.1.1950: “אין זאת שישנן שעות־רצון לספרות וקרניה, בהיפגשן בחומר מיוחד של זמן־ותנאים, חודרות בעדו ומולידות אור מְהלך על החיים. ואילו כל ימות הספרות אורותיה ניתזים וצוללים, לרגליו של קיר אטום. בימינו שעת רצון כזו נראית כחלום רומנטי”.¹

חשבון־נפש קשה זה והלקאה עצמית קבועה זו, האם הם נובעים מאיזו תכונה יהודית משותפת של “הַאֲשָׁמָה עצמית” בנוסח “מפני חטאינו גלינו מארצנו”. או שיש להם מקור אחר? אין באפשרותי לענות על כך, אבל עצם גלגול ההֲאֲשָׁמָה, כל האֲשמה, כלפי פנים, היא תופעה קבועה, ולעתים יש בה מן החיוב.

המסקנות העגומות העולות מסיכומים אלה, רווחות בספרות העברית, מאז החלו לראשונה לסכם סיכומים.

החוק השלישי

הסופרים והספרות העברית פועלים מתוך הרגשה קבועה של אי־נחת. הרגשה קשה זו נוסחה בשירו של יל“ג: “למי אני עמל?” כבר בשנת תרל”א (1871), שבו שאל גם את השאלה: “הוי, מי יחוּש עתידות, מי זה יודיעֵני / אם לא האחרון במשוררי ציון הנני / אם לא גם אתם הקוראים האחרונים?!”

מאז חוזרות ומלוות חששות אלה את הכל כמוטיב חוזר. הרגשה קשה זו נמצאת לא פעם בסתירה לעובדות בשטח, כלומר, למציאות הספרותית עצמה, שהיא עשירה, מגוונת, מתפתחת. קיים פער גדול בין ההרגשה העצמית של הסופרים שהם “אחרונים על החומה”, שאין צורך בהם וביצירתם, לבין שפע היצירות החשובות שנכתבות, פעילותו של דור חדש של יוצרים וקהל־הקוראים המעוניין ביצירה, קונה, קורא ומגיב.

למרבה הפלא, ואולי אין זה פלא אלא מציאות נפשית נתונה, אין בכוחן של העובדות לשנות את ההרגשה הקשה של היוצר, החש שהוא פועל בחלל ריק, עלוב ומבויש, ללא צורך וללא תכלית. גם הרגשה קבועה זו של אי־נחת, אינה בהכרח רק שלילית, בתנאי, שהיא ממריצה לתיקון, לשיפור, לעשייה ואינה משתקת וּמְרַפָּה־ידיים, ובעיקר חשיבותה בעובדה שספרות מטבעה, נוצרת מתוך הרגשת אי־נחת, מצוקה אישית וחברתית, ולא מתוך תחושת סיפוק והנאה. וגם זה חלק מאותה מערכת פָּרָדוקסית, שבתוכה פועלים סופרים וספרות בכלל, ולא כל שכן בספרות העברית.

החוק הרביעי

הספרות היא תמיד נחלתם של מעטים, של יחידים. אם משום שספרות של ממש ברמה אמנותית גבוהה היא מטבעה תמיד נחלתם של אליטות, של מעטים, והמדובר בספרות בכלל ולא בספרות העברית במיוחד. אבל בספרות העברית קיימת בעיה מיוחדת. בגלל מחסום השפה, היא הייתה ועדיין נשארה חסומה בפני רבים ונצרכה על ידי מעטים מאוד.

בכל תקופה בעם ישראל ובכל מקומות גלותו, מספר קוראי העברית היה תמיד קטן, בגלל השפות היהודיות שהעם היהודי דיבר בהן, ובגלל שפות־הנכר ששימשו תמיד כלשון התרבות שלו. גם בארץ־ישראל, בגלל גלי העליות לארץ, מראשית ההתיישבות בארץ ועד היום במדינת ישראל, מספר יודעי העברית מבית, שמתוכם גָּדֵל קהל הצרכנים הפוטנציאלי של הספרות העברית, היה ונשאר קטן בגלל מחסום הלשון. ולכן, כל הזמן, בכל מקום, כולל במדינת ישראל, שרק אחוז נמוך מבניה שפתו הטבעית היא עברית, זקוקה הספרות העברית לטיפוח מיוחד כדי להנחילה לרבים. הרגשת החשש בגלל חולשתה ורפיפותה וסכנת היעלמותה, יחד עם ההרגשה הקבועה של אי־נחת שעושים פחות מדי מן הדרוש, במיוחד בקרב הדור הצעיר, מלוות דרך־קבע את כל העשייה התרבותית והספרותית במיוחד במדינת ישראל.

החוק החמישי

ניתח המצב העגום בהווה, כל הווה, על כל תחומיו, מביא בהכרח להתרפקות על העבר, כל עבר, שאותו מסמנים כמצב אידיאלי וכתקופה שבה התקיימו כמציאוּת מרבית המשאלות שחסרונן מורגש בהווה.

כל דור מסתכל בערגה אם לא על הדור שקדם לו, דור האבות, הרי על דור אבות אבותיו, דור הסָּבִים, ומסמן אותו כמוקד הערצה וכמיהה. הוא רואה בו מציאות המנוגדת להווה שלו. אם בהווה אין הספרות משפיעה, הרי מייחסים לה השפעה כזו בעבר על החברה ועל המציאות; אם בהווה מעמדם של הסופרים הוא בשולי החברה ואין קולם נשמע, הרי לא כך היה מעמדם “אז” באותו עבר שסומן כמקור לגעגועים. אז, כמובן, עמדו הסופרים במרכז החיים, ולדבריהם הקשיבו הכל. אם בהווה אין הקהל נענה ליצירות הספרות, כפי שהמבקרים חושבים שהיה צריך להיענות להן, הרי באותו “עבר” מיתולוגי היה יחסו של הקהל נלהב, והוא קנה, קרא והגיב באינטנסיביות, כפי “שצריך להיות”; אם במציאות נלחמים הסופרים זה בזה ומסוכסכים ביניהם, הרי ב“עבר” ההוא, היו כולם “אחים”, וחיו בשלום ובאחווה זה עם זה. וכן הלאה וכן הלאה.

אבל כשיבוא חוקר התרבות והספרות, שמאתיים שנות הספרות העברית פרושות לפניו, וישאל: מתי? מתי היו “הימים הטובים שהיו”? לא יוכל לסמן תקופה כזו, שבהווה שלה ראו בני אותו הדור את עצמם ואת תקופתם כתקופה אידיאלית. ובעצם, יש כאן געגועים לעבר שאף פעם לא היה קיים. אולי זה מטבעו של האדם, ומחוקיו של הזיכרון האנושי, האישי והקולקטיבי? לא כאן המקום לדון בכך, אבל בעינה נשארת העובדה, שכל דור שופט את עצמו בחומרה, ומתגעגע אל איזה עבר “מיתולוגי” שאותו הוא מסמן כמציאות שהיתה מנוגדת להווה שלו.

דוגמה אחת מתוך רבות מאוד. מן המוסכמות הוא לסמן את תקופת העלייה השנייה, כ“תקופת הזוהר” ביחסי הספרות והחברה, שבה לא היה פער “בין המעשה הציוני למעשה הספרותי, בין העבודה הפיזית לעבודת היצירה הרוחנית”, ולספרות העברית היתה “סמכות מוסרית וספרותית”². אבל דברים אלה נאמרו ממרחק השנים, ולא כך חשו והרגישו בני הדור עצמם. ה“ייאוש”, הוא התשתית של העשייה בארץ־ישראל מראשיתה. והיו שניסו להפוך אותו למנוף לעשייה, ל“ייאוש פורה”.

בוויכוח בין שני הגדולים א. ד. גורדון האופטימיסט המושבע וי. ח. ברנר הפסימיסט ללא־תקנה (נובמבר 1912) הודה גם הראשון ש“המתייאשים שלנו מוציאים את יאושם לבטלה” אבל באופטימיות הקבועה שלו האמין שהם נמצאים ורק מצפים לקריאתו: “הבו לנו יחידים! הבו לנו מתייאשים! הבו לנו יחידים, שאינם מתבטלים ושאינם עוזבים את המערכה, והבו לנו מתייאשים, המשקיעים את יאושם בבניין, בבניין אחד!”; “אז תראו ונוכחתם, איזה כוח של תחייה ושל יצירה יכולים לברוא בארץ־ישראל”.³

החוק השישי

חוקי הזיכרון הסלקטיבי. כל דור בטוח שעצמת המשבר הרוחני והתרבותי בדורו היא החזקה ביותר, וכמוה לא היתה, וממעיט בעצמת המשבר של הדורות הקודמים. בכל דור חוזרים “ומוכיחים” זאת, במיוחד תוך הצבעה על השוני והייחוד של דור ההווה לעומת הדורות הקודמים.

אבל כדי לעמוד מקרוב על עצמת המשבר ועל הרגשת החרדה המתחדשים בכל דור, יש צורך לקרוא, ללא מרחק, מה שכתבו בני אותו דור עצמו, בשעתם, על עצמם, וכיצד ניתחו את ההווה שלהם, ולא מה שכתבו עליהם ממרחק השנים.

יחס שונה זה הנותן תוקף ועצמה למשברי ההווה, וממעיט בחריפותם של משברי העבר, נובע מסיבות רבות, שלא כאן המקום לנתח אותן, אבל בעיקר כחלק מההתנהגות האנושית הטבעית, להתרכז ב“כאן” וב“עכשיו”, ב“אני” וב“אנחנו” של ההווה, ולהעמידם במרכז, ולעומת זה לבטל את לבטיהם וחששותיהם של האחרים “אז” ו“שם”. כאמור, העצמת החרדה בהווה והמעטת חשיבותה של חרדת העבר מקורן גם בתכונות המהותיות של הזיכרון האנושי המשכיח פרטים ובוחר לזכור אחרים בהתאם לצרכיו.

העדפת מצוקות ההווה על אלה של העבר היא גם חלק מן “הזיכרון הציבורי הקצר”, שחלקו נובע מאי־ידיעה אם לא לומר מבּוּרוּת, על מה שקרה בעבר, לעומת הבקיאות בפרטי הפרטים של ההווה. לכן, המאבק אז, היום ותמיד, הוא המאבק על הזיכרון הלאומי. מה לזכור מתוך מה, מה לשכוח וממה להרפות. זאת ועוד. ייתכן שהמקור של העצמת החשש בהווה לעומת המעטתו בעבר גם בכך, שהתרבות, הספרות וחיי הרוח ממשיכים להתקיים, למרות החששות שבעבר, ומכאן הראָיָה, שלא היה להם אז בסיס מוצק, כפי שאולי אין להם גם היום.

מכאן, אולי הנחמה הגדולה, וההצדקה הגדולה, להתבונן בעבר, כדי להתחזק ולשאוב ניחומים ביחס להווה ולעתיד, מבלי לוותר, כמובן, על המשך העשייה, הפעילות, המלחמה על הלשון, הספרות, התרבות. להמשיך לפעול לחיי רוח עשירים ובעלי משמעות, כדי שאכן גם הדורות הבאים יוכלו להסתכל על ההווה שלנו בעגועים.

ג. מצעד הדוגמאות

להלן דוגמאות נבחרות מתוך ניתוחי המצב הקודרים של העבר, בכל עשור, בגולה ובארץ־ישראל, עד הקמת מדינת ישראל. הדוגמאות מייצגות את תחומי החששות השונים: מצב הספרות, מצב הסופרים, קהל הקוראים ובמיוחד הדור הצעיר, לפרטיהם השונים.

במה יפתח “מצעד הדוגמאות”? — לפי העיקרון, שהאכזבה והחשש נולדו עם הולדת הספרות העברית של הדורות האחרונים, וימיהם כימיה, אפשר היה להתחיל כבר בשנותיה הראשונות. אבל במסגרת זו מן הראוי לפתחו ביל"ג, הגדול במשוררי תקופת ההשכלה, ששירו “למי אני עמל?” כבר הוזכר קודם, אבל יש להעכב עליו קצת יותר.

1. “למי אני עמל?”

בשירו של יל"ג “למי אני עמל?” (1871) כבר נוסחו מרבית החששות שליוו וממשיכים ללוות את הספרות. לא רק אלה של הסופרים בקשר להיענות ליצירתם, לקהל הקוראים ההולך ומתמעט ולחוסנה של הלשון העברית, אלא גם החשש לפילוג בחברה היהודית, ויחסן של שכבות שונות בציבור לספרות העברית: הדתיים, מצד אחד, “העוסקים בסחורה ובמצוות כל יומם” הראוה “מָוֶת בשיר, אפיקורסות במליצה! / אסור עם המשורר לדור במחיצה”, ולעומתם, המשכילים, המתבוללים, הבזים “ללשון עמם” וקוראים: “עִזבו שפה, עליה אבד כלח, / עִזבו ספרותה תפל מבלי מלח; / עזבוה כי איש לשפת ארצו נלך”. על כך נוספו החששות, שהדור הצעיר יתנכר ללשונו ולתרבותו: “ובנינו? הדור הבא אחרינו? / הם מנעוריהם יתנכרו אלינו, / [־ ־ ־] הנם הולכים קדימה שנה שנה, / מי ידע הגבול עד מתי? עד אנה? / אולי גם מקום — משם לא ישובו…”; וחששות לחינוכן הלא עברי של הבנות, מחצית העם, האימהות מגדלות הדור הבא, הגדלות “כשבויות חרב” לפי העיקרון “כי ‘בת תלמד תורה — תִּפְלוּת לומדת’!”

2. אין קוראים

בז' בשבט תרמ"ח (20.1.1988) כתב מ. י. ברדיצ’בסקי רשימה ב’העברי': “דבר על אודות תולדותנו וספרותנו” ובה קונן על כמה תופעות שליליות בעם ישראל: המשכילים, “אשר ידברו על גוי ועל אדם יחד ויהגו בספרי דברי הימים הכלליים”; “המה לא ידעו את עצמם ותולדות עמם שהיה לאור גויים”; “ספרותנו” אמנם “בימים האחרונים עלתה על גפי מרומי קרת, ולא ידה להתחרות עם הספרויות החיות”; “אבל במצב הקוראים עודנה עומדת בשפל באשר אין לה פובליקום כלל, והקוראים המה — הסופרים עצמם”.⁴

3. אבוי לסופר

בט“ז בכסלו תרנ”א (28.11.1890) הציב ברדיצ’בסקי את המוטו הבא בראש רשימתו: “מֵאָן ולאן, (נכאי סופר עברי)” שפורסמה ב’חבצלת': “אי אפשר לעולם בלא בורסקי — ובלא סופרים. אשרי למי שאומנותו בורסקי, ואוי למי שאומנותו סופר”. כמקור המאמר ציין (“ילקוט חדש”).

4. אבוי לספרות

באותה רשימה תיאר מי“ב את ה”מאין בא סופר עברי?" — “מבית הישיבה או מכנפי החסידה, בא שחוח וקודר, רפה וחלש, מנועו ונודו, ממלחמותיו ויגיעותיו, מרדיפותיו וצרותיו”. "ולאן הוא הולך? לספרות פרוצה ושבורה, ספרות יורדת ונופלת, ספרות קיטעת וכושלת, ספרות שבה המושגים מבולבלים והעניינים סתומים, ספרות שסופריה מוכים בסנוֵרים, תועים וטועים, ספרות עניה ושפלה, מוגבלה וצרה, ספרות שאין בה לא אחדות ולא “השתתפות, לא אחוה ולא רֵעות, אלא קטטות והיתולים, [־ ־ ־] ספרות שאין לה לא ספנים ולא קברניטים, לא רועים ולא ראשים, ספרות שגם לשבעה מסופריה אין טלית אחת, ספרות שגם המובחרים שבה יסתפקו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, ספרות ששוקה הוא קופת הרוכלים, קופה מלאה תחרות שפלה, תגרוּת נמבזה, צרות עין וקטנות המוחין, או להגיד את האמת במלואו — ספרות בדאית ושקרנית”.⁵

5. הספר העברי מת

בנובמבר 1907 כתב מרדכי אהרנפרייז, שפעל לצדו של ברדיצ’בסקי בתכנון “מהפכת הצעירים” הספרותית בראשית המאה ה־20 תחת הכותרת “הספרות האילמת”: “מת הספר העברי, ואת מקומו ירשו הרשימה, הציור, הסקירה, הביטוי הקצר, החטוף, המקוטע, הנהימה המתפרצת של אילם. זה החיזיון המחריד — מיתת הספר העברי — הוא כמעט חדש לגמרי בחיינו, ואין אני מוצא דוגמתו כמעט בשום דור מן הדורות הקודמים”.⁶

6. אין נשים, אין דור המשך

בנובמבר 1907 כתב מ. אהרנפרייז, תחת הכותרת שהוזכרה לעיל, מתוך דאגה לדור הצעיר ולנשים שאינם חלק מן הספרות החדשה: “לרגלי המאורעות האחרונים נתברר לנו פתאום שהננו כנר הבוער משתי קצותיו בבת אחת. האבות נשלו מעֵצֵנו כהעלים בסתיו בעבור עליהם הרוח הראשון; והבנים, שקיווינו להם, התקרבו אלינו והתרחקו מאיתנו חליפות, פסעו פסיעה אחת לפנים ושתי פסיעות לאחור ורובם הלכו למקום ש’משם לא ישובו' [מובאה מתוך שירו של יל”ג “למי אני עמל”]. כל בנייננו היה נשען אפוא על קו תוהו: חשבתי שיש לנו עם ואין; חשבנו שיש לספרותנו ציבור, קהל שומעים ומבינים — ואין כלום. זאת היתה יקיצה נוראה שהִכתה אותנו בתמהון! ציבוּרה של ספרותנו החדשה היה כבר מתחילת ברייתו ציבור חלקי, מין ‘פלג גופא’. קודם כל היה זה רק ציבור של זכרים: כמה רוך ועדינות ודקות הרגשות וריח של אביב היה יכול להשפיע על יצירתנו הספרותית והפיוטית ציבור של נקבות!" (שם, עמ' 255־254).

7. סוף הספרות

ב־17 בינואר 1908 כתב מ. י. ברדיצ’בסקי מברסלוי לברנר: “הַצַּע את המשכבים טרם יכבו הנרות” (עמ' 36). ובאגרתו מים 3 בפברואר 1908, לאחר שברנר הזמין אותו להשתתף ב’המעורר' בעריכתו, כתב: “ימים ושנים עברו עלי ללא קריאה וללא כתיבה עברית, בהיותי מלא יאוש מן הסופרים והספרות שלנו”. ובסיום המכתב: "למי אנו עמלים? ובעד מי? כמעט גם השרידים האחדים לא ידעו איש את אחיו ואולי גם זה לטובה, לטובתם. לא ידעו איש מרעהו ולא יעוררו איש את רעהו וידלוק נר נר במקומו ועד שיכבה (עמ' 38).⁷

8. ואף־על־פי־כן

תגובתו של ברנר, מלבוב מיום 6 בפברואר 1908: "כבדה עלי נפשי בשעה זו וקשה הכתיבה. שחורים הנרות ההולכים וכבים — " “ובכל זאת ואף־על־פי־כן — הָכֵן את ‘הזָר’ הכן”. ועוד במכתב של ברדיצ’בסקי לברנר מים 20 בפברואר 1908: “במה שנוגע לספרות, כלומר לרצונך לשוב עוד הפעם, תדע כמוני עד כמה אנו זורעים אל קוצים וערך עבודה כזו, שאין לה המשך ולא קרקע”.

9. על שִכחת הסופרים הגדולים

בשנת תרע“ג (1913) כתב ברנר במסתו הגדולה: “אזכרה ליל”ג”: “האזכרה לנשמת יל”ג שאנו עושים בשנה זו, מתחילה אצל כולנו בהתאוננות על השכחה. ‘רק עשרים שנה עברו מיום מותו של גורדון, וכבר שכחו את גדול־משוררינו, שעמד בראש תקופה שלמה בספרותנו’ — מעין קובלנה זו מנסרת עכשיו בעולמנו [־ ־ ־] מה דווקא גורדון? ובשנות היובל של האחרים?! [־ ־ ־] שהרי מי אינו נשכח אצלנו? שהרי את מי זוכרים… יותר נכון: את מי יודעים אצלנו מעיקרא? — [־ ־ ־] הדבר ברור: אם גורדון נשכח, הרי בכל אופן לא יותר מחבריו ובני־גילו עודרי־ספרותנו אתו, ואף לא שיכחה שם החזיון שלפנינו, כי אם חוסר־ידיעה שאת סיבותיו אין לבקש אלא בזה ש’הקוראים־הזוכרים האחרונים' אם כי לא כלו, אם כי לא היו אחרונים בדיוק, כחששו של המשורר, הרי גם לא נתרבו במידה גדולה, כתרועתם של אחרים, באופן שלהמון־קוראים ולזכרון־עם אין עוד כל תקוה למשורר עברי".

יעקב רבינוביץ: “מיכל ויל”ג" (תרפ"ג) ‘מסלולי ספרות’, א' (עמ' 139).⁸ “שבעים שנה מלאוּ בשנת תרפ”ב למיתתו של מיכ“ל ושלושים לזו של יל”ג. ההזכיר אותם מישהו? איני זוכר. אפשר לאיזה מקום בחוץ־לארץ, ואפשר גם פה [־ ־ ־]. איני יודע. הנשכחו? איני חושב. את מיכ“ל יודעים מעט אך היודעוֹ לא ישכחנוּ, יל”ג לא יישכח כל זמן שתהי מלה עברית, ושאיזה יהודי יהי עוד מסוגל לחשוב רגע על חיי עמו ועולמו. בכל זאת — צריך כל פעם להזכיר.ידעו נא כל צעיר וכל צעירה, כי ישנה אצלנו שירה גם מלבד החדשה ביותר".

10. תגובה על הקינה על הידלדלות הקוראים

יעקב רבינוביץ, “לבוכים” (תרפ"ה) ‘מסלולי ספרות’, ב' (עמ' 562־560): “באסיפת סופרים החליטו: אין קונה ספר. סופר בתל־אביב בוכה: אין קורא, וירושלמי צוהל: אהא! אין קוראים!” וממשיך ומצטט: " ' אבל אין יודעי ספר' — בוכים באסיפה בירושלים". יעקב רבינוביץ אמנם מנסה להפריך טענות אלה: “אין קוראים — לא אמת. קונים הרבה מאד ובלי הפצה”, אבל עצם העובדה שזו הקריאה שיצאה מאסיפת הסופרים, ובאה לידי ביטוי ברבים מעידה על ההרגשה הקשה.

ובהמשך: “וגם הצעקה על עם־הארצוּת מופרזת היא”. ומסביר את “החוקים”: “ההווה מחיה מתוך העבר מה שנחוץ לו ולמחרו. זוהי תחיית המתים של הכתב. וכי אין זה יסוד הגניזה והכינוס?” ועוד: “מי הוא אפוא תלמיד חכם ומי עם־הארץ? ההערכות משתנות לפי הדור וחייו וצרכיו”. (עמ' 562).

11. אין כבוד לסופרים

מתוך דברי תגובתו של יעקוב רבינוביץ על הטענה בדבר “כבוד הסופרים”, אפשר לדעת מה הן הטענות, וגם מתוך דבריו נשמע הד לכך ש“לפנים” היה אחרת: "הקהל חדש מֵהתחשֵב עמכם [עם הסופרים. נ.ג.]; [־ ־ ־] אין מזמינים אתכם לשום מקום וגם מנצלים אתכם — והעיקר שהקהל מתייחס אליכם בבוז. [־ ־ ־] אין כבוד פה לאיש־הרוח. [־ ־ ־] אין מכבדים אותנו ואין מזמינים. — נכון, כיבדו לפנים והזמינו, [־ ־ ־] ". (עמ' 264־265).

12. שנאת סופרים זה את זה

יעקב רבינוביץ, “כבוד סופרים” (תרפ"ה ‘מסלולי ספרות’,) ב' (עמ' 565), מביא את טענות הסופרים: "אבל אנו איננו נפגשים, אנו שונאים זה את זה, [־ ־ ־] ". כתשובה מצטט את דברי ברנר: “כוחו של סופר הוא ביחידות” (עמ' 565).

13. אין עתיד

יעקב ריבנוביץ, “טענות” (תרפ"ה) ‘מסלולי ספרות’, ב' (עמ' 598־592), מביא “תחזית קשה” של “אדם מרבה־קריאה” לפני עשרים שנה [1905]: “לספרות העברית אין עתיד. עוד עשר שנים ואיש לא יקרא אותה וגם יחדלו מכתוב בה”. “העברית זו גסיסה, זה סוף [־ ־ ־] מנסים להחזיק אותה באמצעים מלאכותיים, אבל לא יועיל. עוד עשר שנים — ונגמר. [־ ־ ־] אין תקומה לספרות העברית”.

14. הספרות פרימיטיבית

יעקב רבינוביץ הביא טענות נוספות כנגד הספרות העברית. טענתו של בובר: "העיקר עתה הרליגיוזיות, והספרות העברית, חוץ מעגנון, אינה רליגיוזית, [־ ־ ־] ", טענה אחרת של מכס ברוד: “אתם פרימיטיביים יותר מדי”; ובעקבותיו יצא גם שמעון הלקין “ותבע גם הוא אינטלקטואליות”. בהמשך הוא מביא עוד “תיאוריות” כנגד הספרות העברית וסיכומו: “כל זה לשם קִטרוג [־ ־ ־] ותמיד יוצאת הספרות העברית המסכנה וידיה על ראשה”. ומסכם בלגלוג: “ועומד אני מסכן, מדוכא ואובד דרך. לאן אפנה? רבות הדרכים וכל אחד מושך לשבילו: ואלוהי הספרות והרוח רחוק ונביאיו מאה דיבורים בפיהם. אלוהי, אלוהי, למה שבקתני?” (עמ' 596) ומסקנתו: “אילו ידעו את ספרותנו כראוי, — הצרה היא שאין יודעים. באים באקראי ושופטים. והעיקר הוא לדעת. [־ ־ ־] ואילו היינו יודעים, היינו רואים כמה מגוונת וסינתטית היא ספרותנו הקטנה והטובה”. (עמ' 597).

15. הקינה על עליבות הספרות

יעקב רבינוביץ, “אנו חיים ומתים” (‘הפועל הצעיר’, כ“ו באייר תרע”ד) (‘מסלולי ספרות’, ב' עמ' 654): “לפני שבע שנים היה הדבר [1907]. ישבנו במקום אחד ודיברנו על דבר הספרות העברית. ומובן מאליו ששיחה כזו עוברת לא בלי התאוננות. הספרות היא דלה, ריקה ואינה מספקת את צרכי הנפש, אינה מדברת כלום ללבות הדור הצעיר. הנה — אמר אחד — הנה עברה תקופה כל כך רועשת ואיזה רושם השאירה תקופה זו בספרות? איזו הדים של החיים העשירים והרועשים נשמעו בקרבה? מה יכול היה הדור הצעיר ללמוד מספרות זו? — וכל היושבים הודו, שצדק המתאונן”. (עמ' 654)

16. על היחס אל הספרות העברית כבת־חורגת באוניברסיטה העברית עם הקמתה,

כתב שמואל ורסס במאמרו על “יוסף קלוזנר וראשית ההוראה והמחקר של הספרות העברית החדשה באוניברסיטה העברית”.⁹ במאמר תיאר ורסס כיצד נמנעו מלמנות אדם “מסוכן” כקלוזנר, כפרופסור להיסטוריה של בית שני אבל לא לספרות עברית, שכן “מקצוע זה, בין כך ובין כך אינו ענין לחקירה ממש, ל’מדע טהור' " (עמ' 497). וזאת מבלי להתעלם מהעובדה שעם פתיחתו של “המכון למדעי היהדות” בחנוכה תרפ”ה (1925) חסרו בו המקצועות האלה: תנ"ך, תולדות ישראל, ספרות עברית ופילוסופיה עברית (עמ' 491).

מי שיבוא לנתח את מעמדם של מקצועות אלה באוניברסיטאות בישראל, יוכל למצוא את השורשים ההיסטוריים להערכה האקדמית שלהם במציאות זו.

ד. במדינת ישראל

1. המשך המודל הקבוע

יחסי הסופרים והספרות עם המדינה, אינם שונים במהותם מן המודל שהוצג קודם, בשנים שקדמו למדינה ואין זה משנה אם המדובר בגולה או בארץ־ישראל; מסוף המאה ה־19 ועד מלחמת העולם הראשונה, ובין שתי מלחמות העולם.

האכזבה ממעמדה של הספרות וממעמדם של הסופרים, ימיה כימי המדינה. אפשר לעקוב בכל עשור אחר המערכות הקבועות של הטענות המגוונות, המנוגדות והסותרות: על יחסו המזלזל של הממסד — כל ממסד — לסופרים ולספרות; על מצבם הקשה של הסופרים ועליבותם; על דלותה של הספרות שאינה מגיעה לרמה האמנותית הנדרשת; על חוסר השפעתה של הספרות על החברה; על ריבוי הספרים הפופולאריים והזולים, על התמעטות קהל הקוראים; על הימשכותו אחר הקלוקל, המגרה והקל; על הדור הצעיר הַמַּפְנֶה עורף לספרות; על בורותו ודלותו וחוסר התעניינותו ובריחתו מקריאה; על מות הספר בכלל לנוכח ההתחרות בכוחות בלתי־שווים, הקולנוע, הטלוויזיה, המחשב, האינטרנט; על היחסים המעורערים בין הסופרים; על חולשתה של הביקורת; על היעדרם של כתבי־עת; על עודף או חוסר תרגומים; על הסיפור הקצר ועל הרומן; על מקומה הנידח של השירה; על היענותה של הספרות או אי היענותה לצורכי השעה, החברה, המדינה או היחיד המסתגר בתוך עצמו; על העיתונות המתחרה בספרות; על עודף יחסי־ציבור או מיעוטם; על סופרים כנושאי־רכילות בעיתונות הכללית או על השתיקה ביחס אליהם.

כאמור, חששות אלה ואחרים, ובראשם הדאגה לעתידו של הדור הצעיר, לרמתה ולמעמדה של הספרות ולהשפעתה על החברה, כל אלה ואחרים, החלו נשמעים ונכתבים כבר בשנה הראשונה להקמתה של מדינת ישראל. מאז חזרו ונשמעו ללא הפסק, בכל הזדמנות וגם ללא צורך בעילה חיצונית כל שהיא. קינה ארוכה אחת ומתמשכת על ההווה: מדחי אל דחי, והתרפקות בלתי־פוסקת על “הימים הטובים” שהיו.

2. בין הסופר לשׂררה

אם יש שוני, במערכת היחסים והציפיות בתקופת המדינה, בין הסופרים, הספרות והחברה, הרי הוא בכך, שכעת יש, כביכול, “כתובת” ברורה, שאליה אפשר להפנות את הטענות ואת הביקורת, יש גורם מסוים שאותו אפשר “להאשים”. הכלל הוא: כגודל הציפיות, כך גודל האכזבות. האכזבה עם קום המדינה ועם הפיכת החלום למציאות, ימיה כימי המדינה, ותחילתה מיד עם סיום הקרבות של מלחמת העצמאות.

כבר עם השנים הראשונות להקמת המדינה, החלו החריקות ביחסים שבין הסופרים לבין ההנהגה, ובמיוחד עם העומד בראש, דוד בן־גוריון. אין זה סוד, כי דוד בן־גוריון לא העריך את הספרות היפה בכלל וזו העברית בפרט ועמדתו השפיעה על המערכת כולה. יחס הזלזול שלו בספרות העברית פגע מאוד בסופרים, שניהלו עמו ויכוחים קשים ומרים. באחד ממחזורי הוויכוח הזה, בראשית שנות השישים, ניסח בן גוריון ברבים את עמדתו המפורשת: “שהחיים — אם הם עשירי־תוכן — חשובים מספרים שמנסים לשקף אותם”. (מתוך הוויכוח עם משה שמיר, ‘דבר’ 12.10.1961). (ראה ספר זה בפרק: “בין הסופר לשׂררה”).

הסופרים שראו את הספרות העברית בכלל ואת עצמם בפרט, שותפים להקמת המדינה ותבעו “אבהוּת” [ובלשון ימינו: “הורוּת”] על הקמת המדינה, הרגישו עצמם יתומים, חשו כמי שנושלו מזכויותיהם ההיסטוריות והם עלובים, מבויָשים ומבוּזים בהווה (מתוך דברי תשובתו של ש. שלום לבן־גוריון, ‘מאזנים’, נובמבר 1960).

מובן, השוני נובע גם מן הממדים שגדלו, התרחבו והתעצמו, התרכזות התרבות העברית בארץ־ישראל לעומת התקיימותה במרכזים בגולה; הפיכת הלשון העברית ללשון חיה הממלאת את כל התפקידים של חיי היום יום; מפגש העדות בארץ־ישראל, הקצנת הניגודים בין דתיים וחילוניים; הפוליטיזציה של התרבות והספרות; השינויים באמצעי התקשורת, לא רק הלשון הכתובה בעיתונות ובכתבי־העת, אלא גם ברדיו ובעיקר בטלוויזיה; ההתחרות הגדולה על הפנאי ועוד ועוד.

סיכומים עגומים ותחזיות פסימיות נעשים לא רק בכל עשור, ולא רק בתאריכים עגולים, אלא בכל הזדמנות מתאימה ושאינה מתאימה, פעמים אחדות בכל שנה. למעשה, כל הזמן, נמצאים כותבי־הסיכומים והתחזיות עם “היד על הדופק” כדי להכריז על מצבו העגום של החולה, במקרה זה הספרות והתרבות העברית, לבשר שימיהן ספורים, ולהיות הראשונים להודיע על מותן.

3. סופרי דור תש"ח — “גוף ראשון רבים” או: בדידות בתוך החבורה

אחת “האמיתות המקובלות” היא בדבר היותם של סופרי דור תש"ח, “חבורה” מגובשת, שפעלה ויצרה מתוך הרגשת אחווה, שיתוף ויחד. אבל אם נקשיב למה שאמרו על עצמם באותן שנים נשמע זמירות שונות לגמרי.

כך, למשל, כתב אבא קובנר ברשימתו “בין מעמקים למצולה” (‘על המשמר’, 6.1.1950): “בדידות עמוקה עומדת היום בתוך החבוּרה הזאת, ועד מה שהדבר לא ייראה תמוה, הרי זו האמת. [־ ־ ־] בחוויתו התחיל חש הסופר הצעיר את עצמו לפתע בודד מאוד.”¹⁰

כדוגמאות נוספות ל“מוסכמות” שאין להן בסיס של ממש במציאות הספרותית של אותו דור, אפשר להפריך בקלות אותן אמיתות מקובלות בדבר מאפייניה של ספרות דור תש"ח, בנוסח “תמיד אנחנו”; “דמות הצבר”; העמדת החברה במרכז והעדפתה על “האני”; ביטחון מוחלט בצדקת הדרך: פשטנות, שטחיות והזדהות מלאה עם “דור האבות”; מצע ערכים קובע ללא ערעור. כל אלה יחד עם “אמיתות” נוספות מסוג זה, שנשתגרו כמובן מאליו בהתייחסות לדור זה, הן למעשה, רחוקות מתמונת הספרות האמיתית שהיא הרבה יותר רבגונית ומורכבת. ואין צורך לומר, שמי שהיו מראשי המבקרים וניסחו את המאפיינים הקודמים חזרו ושינו את יחסם ואת הסימנים שנתנו בהם בעשורים הקודמים.

4. זיכרון עתיד

מכיוון שרב החשש להתנבא, אפשר רק בזהירות ובהיסוס לשאול את השאלה: מה יהיה יחסו של הדור הבא אל ההווה שלנו, בהנחה שאותם כללים של זיכרון סלקטיבי ושל אי־נחת מן ההווה יימשכו וגם הדורות הבאים ישפטו את עצמם בחומרה, ויתרפקו על העבר בגעגועים. מכיוון שבלתי אפשרי לדור ההווה לשפוט את עצמו בצורה מאוזנת, אולי מן הראוי לגייס בנקודה זו את זווית הראייה המרוחקת מן הבחינה הגיאוגרפית, זו של חוקרי הספרות העברית בארה"ב על סמך העיקרון: “דברים שרואים משם לא רואים מכאן”. לאחרונה הופיעה אנתולוגיה בעריכת אלן מינץ, בהוצאת אוניברסיטת ברנדייס, תחת הכותרת: The Boom in Contemporary Israeli Fiction. זוהי כותרת המעידה כיצד הם רואים אותנו משם. וכל הבקי ביחסים של חוקרי הספרות שם וכאן, יודע, שיש בכך מהפך של ממש, בהשוואה לביטול ולזלזול הקודמים. הדיון בספרות הישראלית העכשווית נעשה עד כה, בדרך כלל, מתוך עמדה של התנשאות והאשמה בפרובינציאליות ובפיגור אחרי “הישגי” הספרות הלועזית וחידושיה.

האם בכלל אפשר יהיה בעתיד להתגעגע אל ההווה שלנו? אל מה יתגעגעו הדורות הבאים? — אם ניתנה הרשות להפליג על כנפי הדמיון. אם לא לומר על כנפי החזון, אפשר, אולי, לשער שיתגעגעו אל הלהט הציבורי של הוויכוחים על השקפות עולם; אל הוויכוחים הלוהטים על פניה של מדינת ישראל, על אמונות ודעות, על הזהות הישראלית־עברית־יהודית; אל ההתכתשויות המילוליות בעיתונות, שאם כי אינן מעידות על “עין טובה” הרי לפחות הן מעידות על אכפתיות ותשומת לב. מה שנראה לנו היום כואב וחמוּר, ייראה בעיני הדורות הבאים כעדות לדופק החיים הספרותיים המתפתחים, עדות למעורבות ואכפתיות, למקומה המרכזי של התרבות בהוויה של מדינת ישראל. הכל — חוץ מאדישות.

אולי יתגעגעו אל הפריצה הגדול של הנשים אל הספרות העברית, בחוללן בה את אחת המהפכות החשובות והשינויים שהביאו להתחדשות פניה בכל הקשור לנושאים, לדרכי הכתיבה, לזוויות הראייה ולמסרים האישיים והחברתיים.

אולי יתגעגעו אל הספרות של הדור־השני של ניצולי־השואה, שחזרו והעלו את הנושא מחדש על סדר היום הרגשי והציבורי, הספרותי והאמנותי, לאחר שנים שהיה חשש שהדור הצעיר לא ירצה לעסוק בו, יסתייג ואף יברח ממנו. וגם בראש נושא טעון, חשוב ומרכזי זה, עומדות נשים, שיצרו דרכי התמודדות אמנותיות מיוחדות לנושא, כולל מילון לשוני ואוצר דימויים מיוחד.

אולי יתגעגעו אל הדיון בשאלות המִגדר, שהעלו לתודעה דרכי קריאה חדשות ושונות של הספרות, ושכתוצאה מניסיונות קיצוניים אלה, הושגה הבנה מאוזנת יותר של ספרות הדורות הקודמים וספרות הדור וריענונה.

אולי יתגעגעו לעיסוק האינטנסיבי בשאלות המשמעות, דרכי הכתיבה וההבנה הקשור בוויכוח על הזרם הפוסט־מודרניסטי, הבנתו, פרשנותו, קירובו ודחייתו. עיסוק שהביא ספר העוסק בתחום להיכלל ברשימת רבי־המכר.

אולי יתגעגעו לשפע של יצירות המרחיבות את המעגל הגיאוגרפי של הנושאים המסורתיים של הספרות העברית, ועוסקות ברקע, במוצא ובהוויה של מי שנולדו למשפחות מזרחיות, בגלויות שעד עתה היה להן ייצוג מועט בספרות, אם בכלל, כגון: דורית רביניאן (אירן), רונית מטלון (אפריקה), בני ציפר (טורקיה), גבריאלה אביגור רותם (ארגנטינה), סמי מיכאל (עירק) — אם למנות חמישה שמות מתוך רבים מאוד.

אולי יתגעגעו אל הגיוון העצום של הספרות הממלאה את כל צורכי החיים: מן הספרות האמנותית המורכבת, המתוחכמת והחדשנית המיועדת למעטים ועד ל“ספרות המטוסים” שפעם נקראה בבוז “ספרות למשרתות” או ספרות השוּנְד המיועדת לקהל הרחב. כיום אין צורך לקרוא דווקא בלשים ורומנים בלועזית ואפשר למצוא אותם בשפע בעברית על רקע המציאות הישראלית של “כאן” ו“עכשיו”.

אולי יתגעגעו אל ההתאגדויות, אפילו קצרות־המועד סביב כתבי־עת ספרותיים, אל הכמיהה לספרות טובה.

אולי יתגעגעו אל העדפת הקהל הרחב את הספרות המקורית על פני הספרות המתורגמת, דבר שהיה בבחינת “בל ייתכן” ובל ייאמן רק לפני כעשרים־שלושים שנה.

אולי יתגעגעו אל חילופי מרכז ושוליים בנושאים, בדרכי הכתיבה, ובמעמדם של היוצרים.

אולי יתגעגעו אל חדירתם של גדודי צעירות וצעירים הכותבים “מנהמת לבם” על מצוקותיהם ובדידותם, על הווי חייהם המיוחד, בסגנון הדיבור המקובל, המבטא יותר מכל את הדיכאון והייאוש, הבדידות והפקפוקים; רובם כנהוג מנצנצים וְכבים, מיעוטם יטביע את חותמו על הספרות, ואולי בודדים מתוכם אף יֵיעשו לַסופרים המרכזיים של הֶעשור הבא.

אולי יתגעגעו אל אותו שילוב מופלא של ריאליזם ופנטזיה, של חשיפה והסתרה; של רוך ובוטות; של שפה רזה ושפה גבוהה; של יניקה מן המקורות הספרותיים המסורתיים יחד עם החדרת השפעתם של אמצעי התקשורת החדשים לתוך הכתיבה הספרותית ודרכי הבעותיה.

ואולי יתגעגעו להמשך המסורת המפוארת של הספרות העברית לדורותיה היוצרת את דמויותיה מתוך מאבק קבוע בין היחיד לחברה; בין האישי ללאומי; בין ההתכנסות ברשות היחיד לבין הדאגה והאחריות לכלל; בין ההיסטוריה לגורל היחיד; בין הרצון להתנער לבין הצורך וההכרח להשתייך. מי יודע? אולי?

נראה לי, שכל הסוקר את היוצרים הפועלים כיום במדינת ישראל לדורותיהם, את העשייה הספרותית המגוונת והעשירה המתרחשת כיום במדינת ישראל, את כתבי־העת הוותיקים והחדשים, את מדפי הספרים בחנויות, את רשימות ה“נתקבלו במערכת” של העיתונים, ואפילו את רשימות “רבי־המכר” — לא יוכל שלא להתפעל מן השפע, הדינמיות והרב־גוניות, שהם אחד התנאים גם ליצירת איכות.

הבנת הדינמיקה הקבועה של החיים הספרותיים ושל מערכת הכוחות שבתוכה פועלת הספרות העברית, היא הכרחית להבנת המציאות ולקבלת תמונה מאוזנת של “פני הספרות”. חלק ממנה היא אותה אי־נחת הכרחית של ההווה, שהיא נחלת כל השותפים: היוצרים, הקוראים, המבקרים. בלעדיה, אין קיום לאותו דחף הכרחי להמשיך וליצור יותר טוב, לשאוף ליותר קוראים, לקבל יותר הכרה ולהשפיע יותר על החיים, על החברה ועל היחיד.

ה. מצעד הדוגמאות — עם קום המדינה ועד העשור הראשון לקיומה

1. מצב הסופרים בשפל

נתן גרינבלט [גורן]: “הסופר בתנועה הציונית”, (‘מאזנים’, כרך כ“ג, תשרי־אדר תש”ז, עמ' 125־124): ככל שגאתה התכונה הציונית, כן ירדו סופרי ישראל לשפל, שכוּחי־חסד וחדלי־מתת".

2. מצב הסופרים הנורא היום לעומת אז

אחר: “מחודש לחודש” (‘מאזנים’, כרך כ“ג, תשרי־אדר תש”ז, עמ' 263־262): “עמדנו על חוסר יחס מצד הקונגרס לעבודתנו התרבותית [־ ־ ־] גם השתתפותו של שלונסקי כציר בקונגרס עברה ללא כל רושם. וזכרנו בתוגה את ‘הימים הטובים’ שהופעתם של סופרים עברים על במת הקונגרס היתה נחשבת עדיין למאורע שממנו התרשמו בקונגרס עצמו ומחוצה לו”. “ובין גלי ההחלטות שנתקבלו במליאת הקונגרס, לא מצאתי אף אחד הנוגעת באופן ישיר לטיפוח תרבותנו”.

3. מצב התרבות העלוב

י. לופבן: “הניהיליזם הרוחני” (‘מאזנים’, שנה א‘, חוב’ ד‘, כ“ב חשוון תש”ח (5.11.1947), עמ’ 68־65): כנגד “התרבות המתקדמת”: “המתרחש עתה לעינינו, אצלנו ובחוץ, אינו מהפכה אלא ניהליזם רוחני, זה השיח הצומח ועולה תמיד מן הרקק ומן המשקע המעופש שכל שטפון משאיר אחריו. ילדים משחקים ברפש להנאתם”.

4. מצב התרבות

ברוך קרוא [קרופניק], (שם, עמ' 85־84): “ובספרות בכמה פינות חריגה וחריקה, התחטאות ומוקיוניות, עברית של להכעיס, מליצה חדשה שעליה אפשר להגיד באמת ‘שדופת קדים’, התגרות בבית־מדרשיות נבובה ובחמימותו של חם, ספורט של מלים ושמות [־ ־ ־]”.

בחוברת ‘מאזנים’ הראשונה לאחר ה־29 בנובמבר 1947:

5. התרבות, הספרות והתקשורת — ביקורת אמצעי התקשורת

משה גורלי: קול ירושלים וחינוך הדור הצעיר. (‘מאזנים’, שנה א‘, חוב’ ו‘, כ“ב בכסלו תש”ח, 5.12.1947, עמ’ 138־137), על פינת הנוער ברדיו: “התמונה הכללית ברורה לכל. תמונה עלובה ומכאיבה של פינת הנוער העברית המתנהלת ללא עורכים אחראים ומשמשת פינה להפצת בורות, חוסר־טעם, תחליפים גרועים של ספרות ואמנות, וכל זה בלשון ובסגנון הרחוקים מאד מהנדרש. השאלה החמורה היא: כמה זמן יינתן למנהלוֹת [נ.ג.: לשון נקבה] פינת הנוער העברית להמשיך בשיטת עבודה כזו?”

וכן ב’מאזנים‘, כ“ו בטבת תש”ח (8.1.1948) תחת הכותרת: "הספרות העברית ב’קול ירושלים’ המשיך משה גורלי: “מפתיע העדרו של הסופר העברית בתכניות ‘קול ירושלים’. רובם הגדול של סופרינו ומשוררינו עדיין לא הופיעו בכלל לפני המיקרופון, ולא השמיעו את קולם ומחשבותיהם, לא קראו בעצמם מיצירותיהם. לא יתכן שב’קול ירושלים' לא ישמע בקביעות קולו של הסופר והמשורר העברי. [־ ־ ־] הוקלטו שירים מפיהם של זמרים וזמרות מדרגה שניה ושלישית, אולם עד היום לא הוקלט קולו של שום משורר עברי”.

6. רמה נמוכה; אין השפעה; תקשורת מתעלמת

לקראת ועידת הסופרים שהיתה צריכה להתכנס בחנוכה תש“ח (כ“ה בכסלו תש”ח, 8.12.1947) ולא התכנסה אלא נדחתה, בגלל המצב, לפסח מתוך תקווה “שעד אז ישתנו התנאים לטובה” (‘מאזנים’, שנה א' חוב' ו', כ“ב בכסלו תש”ח, 5.12.1947) — כתב נתן גרינבלט [גורן], ב”ספרותנו במבחן השפעה": “דוק ותמצא, כי בימים שהרמה התרבותית של ספרותנו נמוכה היתה [־ ־ ־] היתה השפעתה על הקהל גדולה יותר מאשר בימינו. [־ ־ ־] [ואילו כיום:] אין השפעתה ניכרת במידה כזו שתעצב את דמות הדור”. (עמ' 140).

מרדכי עובדיהו, “הסופר בשער”: “קהל זה שנוהר בהמון לועידות וכינוסים אינו פוקד את עצרת הסופר והספרות”. “ואף אחינו לעט — העיתונאים [־ ־ ־] אינם מכוונים עינם ועטם לכינוסינו, כשהם מזדרזים לשמע כינוסי ציבור. ואילו קברניטי הישוב ומנהיגי ציבור פוטרים את עצמם בשיגור ברכה שמן השגרא ולחוץ”. (עמ 142־141). “הסופר אשר [־ ־ ־] ברא לשון ונתן ניב [־ ־ ־] לחיי הישוב הועמד כאן בצדי דרכים”. "ספרות הנושאת כלים תחת לשאת

בשׂורה".

פנחס לנדר [אלעד], “פני אגודת הסופרים”: “אין צנורות פתוחים בין חיי היישוב והעם ושאלותיהם לבין הספור העברי”. “כל אחד לבו דואב על הֶעלֵם הסופר הפובליציסטן המובהק מתוך שורות הסופרים שלא כמו בדור הקודם”. (עמ' 145־144).

7. יחס מחפיר לסופר

ש. שלום: “לקראת המדינה העברית, (דברים אל ציבור הסופרים)”. [נועדו לוועידת אגודת הסופרים, שלא התכנסה בחנוכה תש"ח], (‘מאזנים’, דו שבועון, שנה א‘, חוב’ ה', כ“ו בטבת תש”ח 8.1.1948): “אני חפצתי להתריע מעל במה זו על היחס המחפיר של הציבור ושל המנהיגות ליוצר הרוחני שבקרבו”. “בדברנו כבר על חלוקת התיקים במדינה העתידה — אל נא נפסח על השותף הנשכח, העומד היום מן הצד, עלוב ונזוף ומחוּסר השפעה, הלא הוא הסופר העברי”. הספרות — “היא שהיתה הרוח במפרשי הספינה אשר הפליגה ציונה, היא שתקעה בשופר הגאולה. תהיה זו הרקת המדינה העברית מתוכנה הרוחני, אם גם להבא יעמוד הסופר העברי כעני בפתח, אם גם להבא ייפקד מקומו בין קרואי כל מועד ועצרה, ואחרון אחרון, אם גם להבא יוכרח להזדהם על פת לחם”.

החוברת האחרונה של ‘מאזנים’ כדו־שבועון, הופיעה בז' בניסן תש“ח (16.4.1948). לאחר מכן נפסקה הופעת השבועון ונתחדשה רק בחודש שבט תשט”ו.

8. על יחסי הדורות המשובשים

נתן גורן [גרינבלט]: “בקרית ספר”. (‘מאזנים’, שנה ראשונה, חוב' ב‘, כ“ה בתשרי תש”ח, 9.10.1947, עמ’ 24). על הופעת כתב־העת של הצעירים ‘דף חדש’: “בתולדות ספרותנו העברית חוזר ונשנה החזיון, שמפקידה לפקידה, קמה כת סופרים צעירים, מקימה אכסניה מִשלה, לדברי ספרות ולדברי תפלות, מקיימת מצוות הבעיטה בוותיקי הספרות ונעלמת”. בין השאר פורסמו ב’דף החדש' (תשרי תש"ח, ספטמבר 1947) דברי לגלוג כנגד ‘מאזנים’ העומד להופיע פעמיים בחודש תחת הכותרת: “חבל על הטִרחה” בחתימת: דרדר.

9. החששות לעתידו של הדור הצעיר

אלה החששות העזים ביותר והחוזרים בעקביות “בכל דור ודור”, דרך קבע.

בשנת תשי“ח, בשנת העשור למדינה, הרבו להתפרסם סיכומים, ניתוחים ותחזיות על העשור שחלף, מרביתם היו עגומים, ונכאים. כך, למשל, בחוברת טבת תשי”ח (ינואר 1958) של ‘מאזנים’, התפרסם משאל בעקבות סדרה של ארבעה שידורי רדיו רצופים במשך השבת בנושא: “מה קורא הנוער?” על המסקנות העגומות, בעקבות הסדרה, שלפיהן הנוער אינו קורא, ואם כבר הרי לא ספרות טובה אלא “תפל וזול” לא התווכחו, הכל קיבלו אותן כ“תורה מסיני” והכל הזדעזעו מן המסקנות.

על מה התווכחו? — התווכחו מי האשם במצב זה. ‘מאזנים’ הקדיש לכך מדור מיוחד שבו הביא את תגובותיהם של סופרים, משוררים ומבקרים, ביניהם: עזריאל אוכמני (“מה שנתגלה — גרוע מן המשוער”); יוסף אריכא (“ההקלטות לא שיקפו נאמנה את המצב”); עזרא המנחם (“נעלה את הוראת הספרות בראש דאגתנו”); שלמה שפאן (“קצת סנגוריה על מיעוט הקריאה”); ש. שלום (“הנוער ‘מתוקן’ הוא, אלא שמקלקלים אותו…” — “המפלגות הקיצוניות”); ק. גדעון [קצנלסון] (“זרות בין הנוער לבין הספרות בגלל תכנית הלימודים” ובגלל המורים לספרות ובגלל הספרות עצמה והביקורת של “החשבונות”). באותה חוברת הובאו גם דבריו של יצחק שלו, שטען כי “לא בנוער האשמה. אשמים ההורים, שביתם נעשה בית שבו ירש העיתון המצויר את מקומו של הספר הטוב והביקור בקולנוע את מקומה של השיחה הביתית' אשמים המורים [־ ־ ־] אך בעיקר אשמה האווירה המקיפה את כולנו (‘מאזנים’, כרך ו' תשי"ח, עמ' 137)”.

10. משבר החינוך החילוני

על מִשאל זה הגיב גם גבריאל מוקד (‘הארץ’, ח' באדר תשי"ח), כפי שצוטטו דבריו ב’מאזנים' (עמ' 292־291): “הסוגיה המועלית על ידי המשאל היא סוגיית משברו של החינוך החילוני, הרגיל, בערים הרגילות, החילוניות, המנוערות מכל רוחניות ארץ־ישראלית כביכול”. הכותב מפקפק באפשרות “לחולל בחינוך שלנו תשובה המונית למה שקרוי ‘התודעה היהודית’ — — — שעה שהדת יכולה להיות אולי עתה אופנה אבל בשום פנים ואופן לא אורח־חיים”.

11. על הציפיות למעמד הספרות עם הקמת המדינה והאכזבה

מרדכי שטריגלר: “בין מדינת ישראל לסופריה” (‘מאזנים’, כרך ו' תשי"ח, עמ' 120־123;143): “עם קום המדינה [־ ־ ־] ניתן היה לצפות לכך, שהספרות העברית תלבש בגדי חג. [־ ־ ־] ברם, מיד לאחר ירח הדבש של מדינתנו החלה הספרות העברית (הכוונה לרוב סופריה), להשמיע קול אנחה — תחילה בקול דממה ולאחר מכן בקול רם, כאילו באה עליה פורענות קשה. נציגיה של הספרות העברית תפסו עצמם בכך, שהם עומדים כמאוכזבים בתוך תוכה של ההתלהבות הכללית”. הכותב מפרט על מה האכזבה: “יתר תשומת לב לאיש הרוח”; מפלגתיות יתר שהכניסה את איש־הרוח למיטת־סדום; הצפת הארץ בספרות של חיקוי; היתפסות לסגנונות ולנושאים שהספרות העולמית השליכתם מזמן אחרי גווה; העדפת המינגווי וארתור מילר על ר' יהודי הלוי ור' נחמן מברצלב.

12. הספרות כבת חורגת

על “ספרות ומדינה” כתב גם ברוך קרוא (‘מאזנים’, כרך ו' תשי"ח, עמ' 471־470), וניסח בצרוה החדה והישירה ביותר את התפיסה המקובלת ביחסי הספרות והמדינה, הציפיות עם הקמת המדינה והאכזבות במלאות עשר שנים לקיומה: “אצלנו ברור, שהספרות קדמה למדינה”. “הספרות העברית החדשה קדמה למדינה מאתיים שנה”. “אפילו שנהיה בארץ ישוב של מיליונים רבים לא נוכל להיות סתם עם ולשון, אלא על כורחנו נהיה עם ישראל, עם הספר ועם הספרות יותר מכל עם אחר”. “אלא שהמציאות היא עד כה אחרת. כבר ביאליק צווח בשנות העשרים והשלושים ש’בבואנו לחתונה שכחנו את החתן', [־ ־ ־] הדברים לא זו בלבד שלא שופרו במשך העשור הראשון למדינה, אלא שהספרות היתה לבת חורגת והסופרים — לבנים חורגים”. הדוגמאות לחסר וההצעות למה שצריך לעשות, רבות. והמסקנה: “יש הרבה לתקן בעשור הבא. עניין הקניית לשון ותרבות עברית לעם היושב בציון צריך להעשות לא בקצב של בית הבראה אלא בקצב של מגן דוד אדום. אם נעזבנה שנה־שנתיים תעזבנו”. והסיכום: “חוגגים עשור למדינה, ולב מי לא ישמח. אולם אם לבוא חשבון, הרי פחות מכל שרויה השמחה במעוננו, מעון הספרות והתרבות”.

13. אכזבה כללית. סיכומי העשור הראשון

חוברת ‘מאזנים’ (כרך ו' ניסן־אייר תשי"ח) הוקדשה לסיכומי העשור הראשון ובמדור מיוחד ל“ספרותנו הצעירה בתקופת העשור — בעיות, מגמות, סיכומים” השתתפו: ש"י פנואלי, אברהם שאנן, גדעון קצנלסון, עזריאל אוכמני, עמנואל בן־גוריון, א.ב. יפה, שלום קרמר, ב.י. מיכאלי ודוד אבידן. כצפוי, הטון הכללי הוא פסימי, קודר, מאוכזב, מיואש וכמעט הכל מצמידים את המסקנות על הספרות למסקנות על המציאות שמתוכה היא צומחת.

אחת ממסקנותיו של פנואלי: “שיר החירות עדיין לא הושר; סיפור הקוממיות עדיין לא סופר”; “אין נחת גם בשירה” כשהכוונה היא לשירה הצעירה, כשעדיין שיאי השירה הם המשוררים הוותיקים: למדן, שלונסקי, אלתרמן, ש. שלום. אברהם שאנן: קבלת השפעות זרות בשירה מתוך “בולמוס”" בלתי נשלט, ואין עדיין לדבר על “כוח בולט ומזדקר בין משוררי העשור האחרון למרות מה שברובם כבר עברו את שנת השלושים לחייהם”; גדעון קצנלסון: השירה בעשור האחרון הנחילה אכזבה במובן של כושר ההסתכלות במראות־נוף; עזריאל אוכמני: “אנו מגיעים עכשיו לשירה, שחוזרת ומאבדת את הריאליה”. המשוררים הנזכרים: חיים גורי, אהרון קומם [קומינקובסקי], דוד אבידן: “אנשים צעירים, וכמה חוסר בטחון בשיריהם, כמה מיסכנות ופטאליזם!”; על המשוררים שין תמרי ודוד לוין אמר: “זוהי שירה כרוניקאלית־נובליסטית הבורחת מן החוויה אל הסיפור — מתוך טרחה לעשותו, ככל האפשר בלתי־אישי יותר, לא־אכפתי יותר”.

לעומתם, א.ב. יפה הקרוב יותר לגילם של סופרי העשור הראשון מנסה ללמד סנגוריה: "הנוער הארץ־ישראלי חונך על ‘שלילת הגלות’ " ולכן פיתח “חוסר יחס” “לסופר גדול כמנדלי”, בגלל נושאיו. “יוצרי הספרות הארץ־ישראלית הצעירה הם ממשיכי־מסורת שלא מדעת”. והמסקנה: “החיוב הגדול בהוויתו” של דור הסופרים הצעירם. את דעתו של דוד אבידן על הפזמון אפשר לדעת מיד מכותרת רשימתו: “כחרז הנשבר”. במרכז רשימתו עומדת “הפזמונאות שהיא כמעט אילוסטרציה מחורזת להיסטוריה של ארץ־ישראל ומיישביה החדשים”. במליצות הנדושות השכיחות בו ובאמצעים המילוליים הבנאליים המרכיבים אותו, וחסרה אפילו לטובים שבהם, “אותה מידה חיונית של קלות־דעת, שבלעדיה אין הם מסוגלים לגשת אליו בכל הרצינות”.

המסקנה העולה ממצעד הדוגמאות היא, שכשם שהספרות העברית צעדה בעבר ממשבר למשבר, כך תמשיך גם בעתיד להתקיים ולהתפתח מתוך תחושה קבועה של אי־נחת המביאה ליצירה.

אייר תשנ"ח

המקום קיים בזיכרון הקולקטיבי של החברה ואנשיה באמצעות הספרות. הספרות היא המשמרת את זיכרון־המקום למען העתיד. הרבה לאחר שזכר המקום הממשי נשכח, לאחר שהמקום עצמו נחרב, או השתנה עד לבלי הַכֵּר, נשאר זכרו ונשמר ביצירות הספרות, למען הדורות הבאים. זהו אחד התפקידים המרכזיים של הספרות, לשמר את הזיכרון הקולקטיבי של עם ושל חברה.

בספרו של איטאלו קאווינו ‘הערים הסמויות מעין’ (תרגום: גאיו שילוני 1972) ששימש כאחד ממקורות ההשראה לספרי ‘כתיבת הארץ. ארצות וערים על מפת הספרות העברית’, נכתב בין השאר:

“כל אימת שמגיע לעיר חדשה, חוזר הנוסע ומוצא עבר משלו, שלא ידע שהוא שייך לו [־ ־ ־ ]. האם אתה נוסע על מנת לשוב ולחיות את עברך? זו היתה, עכשיו, שאלתו של החאן; ואפשר לנסחה גם כך: האם אתה נוסע על מנת לשוב ולמצוא את עתידך?! (עמ' 32)”.

זיכרון העבר הוא המעצב את ההווה ואת תקוות העתיד, ומהותה של עיר איננה נמדדת רק במידות רחובותיה ומספרם אלא, כפי שכותב קאלווינו: “לא מאלה עשויה עיר, אלא עשויה מן היחסים שבין מידות חללה לבין אירועי עברה” (עמ' 3).

הספרות היא המעצבת מערכת יחסים זו שבין “מידות חללה לבין אירועי עברה” של עיר, או מקום יישוב, באותה דרך שעשה זאת עגנון וביטא זאת במלה: “מלואה”, “עיר ומלואה”.

תפקיד זה, של שמירת הזיכרון הקולקטיבי של המקום באמצעות הספרות, מהותי ומרכזי במיוחד בהיסטוריה של עם ישראל ובכל מה שקשור ל“גיאוגרפיה יהודית”.

במושג זה, “גיאוגרפיה יהודית”, הכוונה לכל העיירות והמקומות בגולה, שבהם חיו ופעלו יהודים, וזכו לתיאורים ספרותיים מסוגים שונים. למקומות אלה חשיבות מיוחדת בהיסטוריה היהודית, ללא קשר לחשיבותם להיסטוריה ולגיאוגרפיה של העמים והארצות שבתוכם הם מצויים. חשיבות מיוחדת זו באה להם בזכות אישיות בעלת ייחוד שפעלה בהם, שעשתה מהם מרכז והוציאה את שמעם ברבים (קוצק); ישיבות ומקומות תורה מפורסמים שהיו בהם (וולוז’ין); קבר של רב או צדיק שנקבר בהם (אומאן); חבורת סופרים שפעלה שם (אודסה); כתבי־עת שהופיעו בהם (ליק), סופר ואיש רוח שנולד שם (קרסניסטב) ועוד ועוד. אין צורך לומר, שמקומות אלה בין שנשתמרו, אבל בלא יהודים, ובין שנשתנו או נחרבו, זכר קיומם נשמר בדפי הספרות בלבד.

שימור זיכרון המקום ויושביו בספרות העברית החדשה החל כבר בסוף המאה ה־19 והתחזק בראשית המאה ה־20 ולאחר מלחמת העולם הראשונה, בשעה שהסופרים העבריים, ילידי העיירה היהודית, חשו שהעולם שבו נולדו ובו עוצבו חוויות התשתית הראשונות שלהם, הולך ונעלם במהירות רבה, וכי חובתם היא להציב לו ציון ולתאר לדורות הבאים, כיצד היה לפני שייעלם לא רק באופן פיזי, אלא גם מזיכרונם של יוצאיו. כך, למשל, ראה את עצמו ברדיצ’בסקי כמחויב להציב ציון לעיירה; וכמותו דבורה בארון, שכתבה על כך דברים מפורשים ביותר, וכמוהם רבים אחרים, כולל אלה שכתבו דברים קשים כנגד העיירה וביקרו אותה על־מנת לשנות את מהלך החיים היהודיים — מנדלי, פרישמן, ברנר — אם להזכיר שלושה מתוך רבים מאוד. אביא שלוש דוגמאות למודעוּת זו של הצורך לשמר בספרות את הגיאוגרפיה היהודית, עוד בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה.

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, בתפקיד מספר־עֵד, מרבה להזכיר את תפקיד המשמר והמנציח של המספר בסיפורים רבים שלו. דוגמה אחת מתוך הסיפור “פרה אדומה” (תרס"ו):

הנה אנו בני הדור הולכים למות, וקם אחרינו דור אשר לא ידע אבותיו ומהלך חייו בגולה, — והיה אם יקרא בספר ויבקש לדעת מהחיים האלה על ידי קרי וכתיב, ידע מה היו חיינו אז, ידע גם את האור גם את הצללים. ידע כי היינו יהודים, אבל גם בני בשר ודם, ועם כל מה שמשמע בזה… (עמ' קפא).

דוד פרישמן, במסתו על “מנדלי מוכר ספרים” (20.12.1910) (‘כל כתבי’, כרך שביעי ‘פרצופים’, הוצ' לילי פרישמן, תרצ"א, עמ' כח) תיאר כיצד הוא נוסע, “במרכבת מסלת־הברזל במחלקה השלישית” ורואה “עלם צעיר לימים” קורא בספר, וכשהוא מפסיק מקריאתו ומביט “בבלי־דעת־מה על סביבו” בתוך קרון הרכבת ומחוצה לה “לא ידע כלל ולא הרגיש כלל, כי הפסיק רגע אחד בקריאתו. כל אשר ראה פה בתוך המרכבה על סביביו היה לו, לא פחות ולא יותר, כאילו היה כל־זה גם הוא רק שורה אחת מתוך הספר, שמחבר הספר כתב אותה גם הוא, לא הרגיש שום הספקה באמצע…” (עמ' כט). לאחר מכן מתגלה כי מחבר הספר, שקרא העלם היה מנדלי, והעלם הקורא היה דוד פרישמן עצמו.

ועוד אמר פרישמן על מנדלי, דבר שבח, שמקץ שנים התברר כנבואה איומה שנזרקה לתוך פיו: “אם יבוא מבול וימחה עיירות ישראל במזרחה של אירופה והיו סיפורי מנדלי מתכונת לאותן עיירות, על פיהן יוכל הבונה לבנות אותן עיירות על כל אשר בהן”. (מצוטט על־פי פנואלי, ‘חוליות בספרות העברית’, עמ' 86).

בסיפורה “מה שהיה” (תרצ"ח) כתבה דבורה בארון:

אומרים, כי בתמורות העתים נכחדו שם כל אלה ואינם עוד, והרי אני רואה את עצמי כמין זכוכית נגטיבית, שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצולם. כלום לא שׂוּמָה עלי — למען הקים להם לדברים זכר — להטביע את רשומי על הניר? (‘פרשיות’, עמ' 127).

עגנון, כברדיצ’בסקי וכדבורה בארון לפניו, עשה את עירו בוצ’אץ' למרכז העולם. בעיר זו התרחשו המאורעות היסודיים בחיי האדם ובחיי האומה וגם בחיי המספר. כל מה שמתרחש בעולם הגדול, התרחש בבוצ’אץ', וכל מי שרוצה להכיר את המהלכים הטיפוסיים של האדם בכלל, של עם ישראל ושל המספר, יקרא על מה שקרה בעיר זו. העיר הנידחת היא־היא המרכז, טבור העולם, הדגם לחיי האדם בעולם והאדם מישראל.

כזאת קרה גם בספרויות של עמים אחרים. כך עשה ג’יימס ג’ויס לדבלין עירו, וכך עשה ויליאם פוקנר לריפלי עירו שבמיסיסיפי, ולארצות הדרום של ארה"ב בכלל.

זהו הבית וזו הסביבה, ואלה מקרינים על הדמויות ומעשיהם. וככל שיהיו ייחודיים ומהימנים יותר, כך יהיה בכוחם לייצג את האדם והתנהגותו בכלל, בדרך־כלל.

‘עיר ומלואה’ קרא עגנון לסיפורים על בוצ’אץ' שריכז בתיק בשם זה, כפי שכתבה בתו אמונה ירון באחרית הדבר לספר שהופיע מעזבונו בשנת תשל"ג. שם המבוסס על הצירוף: “ארץ ומלואה” שנזכר במקומות אחדים במקרא (דברים לג 16; ישעהו לד 1) ופירושו: התוך הממלא את כל בית הקיבול, כל ההיקף, הכל בשלמות המרבית האפשרית.

עגנון עשה מבוצ’אץ' מרכז ההוויה האנושית. הלאומית והאישית בכל יצירתו שנכתבה על רקע זה, וגם בזו שנכתבה על רקע של מקומות אחרים. בוצ’אץ' קיימת תמיד ברקע, גם אם אינה נזכרת.

מה שעשה עגנון לבוצ’אץ' עיר הולדתו, שעשאה מרכז העולם ומרכז ההוויה, מתבקש מכל סופר וסופר לעשות למקום הולדתו שלו. עגנון הראה את הדוגמה כיצד מקום קטן ונידח, בעל שם “מגוחך” ובלתי אפשרי, הופך תחת ידיו למרכז הבריאה. הפרובינציה היא המרכז. אין מקום נידח ובלתי־חשוב, אין מתכבדים בכבוד המטרופולין, אלא להפך, הופכים את מקום ההולדת למטרופולין. כל מקום שאדם נולד וחי בו יכול להיהפך למרכז, אם יחוש גאווה בשלו, ולא יתבטל בפני מקומות חשובים, אבל שאינם משורש נשמתו. עגנון הראה את הדוגמה של מימוש הגיאוגרפיה היהודית בספרות העברית במיטבה, וחיזק את המודל של המיתולוגיה הפרטית של המודל, הנעשית לנחלת הרבים. בעקבותיו, מדעת ושלא מדעת, הלכו כל אלה שהפכו את המקום, מקומם, למיתולוגיה משותפת לרבים.

אחת המסקנות העולות מן המחקרים בספרי ‘כתיבת הארץ’ על הקשר בין המקום לבין הספרות הנכתבת עליו היא, שהתייר היהודי והישראלי אינו יכול להיות תייר “סתם”. לכל מקום שילך ולכל מקום שיגיע, זהותו היהודית והישראלית נסחבת עמו. בכל מקום הוא עורך השוואה, כמעט בעל כורחו, בין המקום הזר לבין ארצו, ובכל מקום עולה כל ההיסטוריה היהודית שהתרחשה במקום זה, ואיננה מאפשרת ראייה משוחררת והנאה של תייר תמים, תייר ככל התיירים.

איני יודעת איך יהיו פני הספרות בעשור הבא ובאלף הבא. הסיכומים והמסקנות מן החומר הספרותי שנאסף בלמעלה ממאה שנה של ספרות עברית וישראלית, מוליך למסקנות אלה. גם אם יברח התייר הישראלי לוונצואלה, כדברי השיר, או לניקראגואה, כשם ספרו של אהרן מגד, זהותו היהודית והישראלית תרדוף אחריו ותלווה אותו, ולעתים דווקא תתחזק במקומות זרים אלה. הוא תמיד יישאר בפתח־תקווה, כלומר כאן.

שבט תשנ"ט

“מה דלים פני העם אשר אזניו אטומות משמוע את קול העתיד”

(יעקב שטיינברג)

העמדת היצירה הרוחנית לתחומיה השונים במרכז העשייה במצב של שלום עם המדינות השכנות, חיזוק היצירה התרבותית והספרותית, העמקת הזהות הלאומית המשותפת והעלאת האדם, הם חזון העתיד המיוחל שלקראתו צריך לצעוד.

יום שבו הופעת ספר עברי חדש תזכה לכותרת ראשית בעיתון, כחדשה חשובה וכחלק מן השגרה העיתונאית כאחד, יהיה בו כדי להעיד שמדינת ישראל נמצאת בדרך הנכונה והיא יכולה להשקיף בביטחון לעבר חמישים שנים נוספות.

“מיום שחרב בית־המקדש נטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות” (סנהדרין יא) לכן, חזון העתיד, מעוצב על פי מרירות העבר בצלמו של החוזה אותו. המשאלה היא שמה שנפגם בהווה יתוקן בעתיד.

תרומתם של הספרות העברית לגיבוש התודעה הלאומית, להחייאת הלשון העברית ולהקמת מדינת ישראל היא ענקית. הספרות העברית התוותה את הדרך, השפיעה על המציאות ושינתה אותה. המציאות הלכה בעקבותיה והתגשמה על פי חזונה. גיבורי הספרות דיברו ביניהם עברית זמן רב לפני שמציאות זו נעשתה ממשית וחיו בתוך מדינה עברית כאילו היא כבר קיימת. הם התהלכו “בשדמות בית לחם” הרבה לפני שכף רגלם דרכה בה. הספרות העברית ככלל וכל יוצר ויוצר בנפרד, ראו את עצמם אחראים לגורלו של עם.

במדינת ישראל שבעוד חמישים שנה, חייבת הספרות בפרט והיצירה התרבותית הלאומית בכלל, לחזור ולתפוס את מקומה המרכזי. בעידן של שלום, המאמץ העיקרי צריך להיות מוקדש לחיזוק הרגשת השותפות של היחידים, העושה אותם לעם. וזאת מבלי לבטל את ייחודו של הפרט, את הרבגוניות התרבותית, את ריבוי המנהגים והשוני שבין האמונות והדעות. הספרות יש בכוחה לבטא את האחדות שבתוך הריבוי, ולשמש כמצע התרבותי המשותף, של הזהות האישית והלאומית. בכוחה של הספרות לתת ביטוי אישי וקולקטיבי לפלורליזם המאפיין את הרבדים המגוונים של החברה הישראלית.

הכרת היהדות והמסורת הרוחנית והספרותית המפוארת שלה, שהיא הכרחית להבנת הספרות העברית והישראלית, לא פחות מאשר ליצירתה, יהיה בה כדי לקרב את הישראלים למורשתם, ולחזק את הקשר בין פלגי החברה המרוחקים, במיוחד מה שמכונה “דתיים” ו“חילוניים”. סובלנות, אהבת־אדם וכבוד הדדי, יכולים להיות פועל יוצא מחינוך הומניסטי, שלספרות יש חלק נכבד בו.

לתוך מעגל הסופרים ייכנסו קבוצות חדשות של יוצרים, בניהם ונכדיהם של מי שהיו “עולים חדשים” בשנות השמונים והתשעים, מרוסיה ומארצות חבר העמים, כמו גם מאתיופיה ומגלויות אחרות, וישתלבו בקבוצות הקודמות. עמהם יחד יפעלו סופרים מסורתיים וחפשיים, מזרחיים ומערביים, נשים וגברים ובעיקר ילידי הארץ, בניהם וצאצאיהם של כל שילובי־הגלויות האפשריים. רומנים וסיפורים על החוויה האתיופית, שבהם ידובבו הסופרת והסופר את בני משפחתם, כמו גם על “יציאת רוסיה” והארצות השכנות, יאכלסו דרך־קבע את מדף הספרים העברי, יחד עם שירה, מחזה, זמר ופזמון, מסה ומחקר. כל אחד יבטא את החוויה האישית שלו בקולו הייחודי ובכך יתווסף נדבך חדש לבניין המפואר של הספרות העברית והישראלית לדורותיה. הסופר העברי והישראלי, ימלא בראש ובראשונה את התפקיד שנועד לו מטעם עצמו. הוא יהיה שליח לבו והאמת שבלבו בלבד. אבל בכוח אמִתו ואמונתנו יהיה לו כוח מוסרי רב בתוך החברה. בתוקף מעמדו העצמאי יהיה מכובד על הרבים. אם ירצה ישמיע גם את דברו מחוץ לתחומי הספרות, ויהיה מי שיקשיב. מצבו הכלכלי יהיה איתן ויוכל להקדיש את עצמו ליצירתו ולהתפרנס ממנה, אם משום שמספר קוני הספרים יגדל, אם בגלל התרגומים שיתעצמו, ואם מכוחה של התחייבות המדינה לשאת על כפיים את אנשי־הרוח שבתוכה ולפרנסם.

קהל־קוראים מתרחב והולך יצטרף אל מעגל־הצרכנים של הספרות העברית. היא תצליח למצוא מסילות לנפשו, לפרנס את עולם הרגשות שלו ולעצב את אישיותו. אפשר יהיה למצוא בה מזור ופשר למצוקה ולמצבי לחץ ולהיעזר בה כדי לצאת מחוזק, מנוחם ונכון להמשך ההתמודדות עם קשיי החיים.

בראש ובראשונה תמלא ספרות זו את ייעודה של ספרות באשר היא ספרות. היא תפנה אל היחיד ואל לבו, תטלטל אותו, תעורר בו רגשות ומחשבות ותביא אותו למודעות עצמית ולחשבון נפש. על אף כל אמצעי הטכניקה ההולכים ומתפתחים שיקיפו את האדם מכל עבר, תמשיך הספרות לנגוע, והספר יוסיף להיות מוקד להתייחדות אדם עם עצמו. בספרות זו ימצא כל אחד מה שהוא מחפש, בגיוונה ובשפע שבה, תוכל לשמש מזון רוחני לאליטות ולקהל הרחב.

הספרות תחזור להיות הזירה הטבעית של “מלחמות התרבות” וההתגוששות הרוחנית, בין הדעות וההשקפות המנוגדות שבחברה, מעל דפי העיתונות וכתבי־העת לסוגיהם, דבר יום ביומו, ולא ב“גיטאות” מצומקים בהזדמנויות “חגיגיות”.

המגע עם תרבויות ארצות־המוצא, יעמיק ויעשיר את הספרות המקורית. הספרות תצליח להדוף את “גלי האמריקניזציה” המאיימים לטשטש את הייחוד הלאומי ולרדד את התרבות ולהשטיחה, וזאת מבלי לפגום ביכולת לקבל את הטוב והיפה המצוי בעולם הגדול. הפתיחות אל העולם ותרבותו תביא לחיקוי מתוך התחרות ולא לחיקוי מתוך התבוללות, כביטויו של אחד־העם.

הלשון העברית תתרחב, תתעשר, תתגמש ותתפתח, מתוכה ובמסגרת השפעות־חוץ מבורכות שהיא מסוגלת להטמיע בקרבה. תימצא דרך להנחיל שפה עברית טבעית ותקנית לתושבי הארץ, מבלי לוותר על החיוניות של שפת הרחוב והרעננות של הלשון הפרחחית בקהלים ובגילאים שונים.

הרמה הגבוהה של הספרות העברית, לצורותיה השונות, נושאיה המרתקים הלוקליים מאוד והאוניברסליים לא פחות, יביאו אליה, באמצעות התרגום ללשונות העולם, קוראים רבים מחוץ למדינת ישראל. הספרות העברית תיעשה לאחד מענפי היצוא המכובדים ולאחד השגרירים היותר חשובים שיגלו את פניה התרבותיים והיפים של מדינת ישראל, אם לא “כאור לגויים” הרי אחד האורות.

כל האמור על הספרות העברית והישראלית, נכון גם ביחס לתחומי התרבות האחרים, ובמיוחד האמנויות המילוליות, ובראשן התאטרון והקולנוע. אבל כוחו יפה גם לתחומי התרבות והיצירה האחרים, כגן מוסיקה, ציור, פיסול, מחול ושילוביהם המגוונים והמרתקים.

הספרות היא מד־הדופק של האומה וקול־הלב שלה. היא עדות מוחשית לכוח חייה ולחיוניותה. החזרת הספרות העברית לכותל המזרח של ההוויה הישראלית, יש בה, כפי שאני מקווה, ערובה להמשך חייו של עם ישראל בארצו ולמתן משמעות לקיומו. באמצעותה יתחזק המשולש הקבוע של עם־ארץ־שפה, שנקבע בעבר כבסיס הלאומיות העברית ויימשך גם בדורות הבאים.

דצמבר 1997