החלומות יכולים להיות גן עדן פלאי שקורץ לנו, או תופת מסויטת שמפחידה אותנו. החלומות מטבעם אינם יודעים גבולות, גם לא גבולות של בשר ודם וגובה ומשקל. גם השמנמנות והנמוכות שבינינו, שעגלגלותן מתחלקת על 160 סנטימטרים בקושי, יכולות להלך בדמיונן בתוך עיגול של אור על הבמה, נישאות על עקבים דקיקים, מותניהן כמותני צרעה, חצאית מיני קצרצרה, או שמלה ארוכה שסועה עד המותן, מלטפת את גופה הדוגמני, שגבה לפתע בראש ורזה בעשרים קילו. גם הבנים הציפלוניים ביותר יכולים להזות על ממדים של איזה רמבו, שרירים משורגים וזרועות מסוקסות, להיות מפחידים בעצם נוכחותם, גם בלי להרים אצבע קטנה אחת, ולמשוך את הבחורות.

החלומות יכולים להיות ארץ דמיונית, כמו סרט מתוק או מזוויע, אבל הם יכולים להיות משאת נפש. כמו אדם שקרא וחלם על מקום אקזוטי כמו טימבקטו ויוצא לראותו בעיניים פקוחות. המסע עלול להנחיל לו מפח נפש, כי המציאות עלולה לאכזב את החלום, ומה עוד שמי שהגשים את חלומו, נותר ככלי ריק. אבל אם הוא חולם אמיתי, תמיד מוכן אצלו אי נוסף לחתור אליו.

החלומות של אבא שלי לא היו סתם פנטזיות, אלא כאלה שניתבו אותו, כקליפה על מים, מביאים אותו אל מקום מבטחים. וגם כאשר נתקל במחסום ענק בתוך הנהר שבו זרם, חלומותיו מצאו לו דרך מילוט, והוליכו אותו קדימה.

הוא לא זוכר שחלם להיות כבאי או שוטר, אלוף אולימפי או זמר ג’ז. חלומו היחיד ־ קצת לא שגרתי לילד צעיר – היה להיות מנתח מוח. “הייתי מוקסם מהמוח, תחנת הממסר הזו, ששולטת על כל הגוף”, אומר אבא שלי, אברהם נגב. “רציתי לעסוק במחקר, וגם לדעת לאחוז באיזמל המנתחים, כדי להחזיר את הסדר המשובש על כנו”. בספרייה קרא כל ספר בתחום, מביט מוקסם באיורים, שהרתיעו והגעילו ילדים אחרים. בסוף התיכון, כשעמד לצאת לנגב ופרצה מגיפת טיפוס בקרב חברי הגרעין שלו, התנדב לעבוד כאח בבית החולים שבו אושפזו. הוא לא הסתפק בטיפול בהם, אלא ניצל כל הזדמנות להתקרב אל חדר הניתוחים. “בעיקר היתה לי משיכה לאנטומיה. פעם הביאו בחור שטבע, וכשעמדו הרופאים לנתח את גופתו, ביקשתי להיות נוכח. בנתיחה אחרת, אני זוכר ראש, חציו מנוסר, והמוח שבחציו האחר, גלוי. חבר שהיה איתי ברח, ואילו אני לא יכולתי למוש ממקומי”.

ברוח אותם זמנים, דחק הצדה את חלומו הפרטי. הוא התכוון להקדיש עשר שנים מחייו למען העם, כפי שהתבטאו אז, ומקץ עשר שנים, ללכת ללמוד רפואה. בזמנו הפנוי, כמנתח מוח (הוא היה תמים אם חשב שהמקצוע התובעני הזה יותיר בידו פנאי), התכוון להתענג על הארכיאולוגיה, חלומו האחר. עוד כשהיה ילד בן שש או שבע, אהב לחטט בעליית הגג בבית סבו, שהיה סוחר אמיד של טבק,והיו אצלו המון חלקי מתכת, מטבעות ישנים מלפני המהפכה הרוסית, צינורות, מנורות. “זה היה הניצוץ הראשון. כבר אז חיפשתי עתיקות ואוצרות”, הוא אומר, ועיניו נוצצות. הוא ניסה להרכיב את השברים לחפץ שלם.

בדמיונותיו העלה את בני האדם שהשתמשו בחפצים הללו.

בדצמבר 1943 ירד לנגב עם עוד שבעה בחורים ובחורה אחת, להקים את קיבוץ רביבים. אמי הצטרפה לקיבוץ הקטן אחרי כשנתיים. הם התאהבו, ובל"ג בעומר של 1946, בהיותם בני 23, נישאו. החבורה, שמנתה 15־20 חברים לכל היותר, גרה באוהלים, מבודדים בתוך הישימון, ורק בדואים סביבם. בעתות סכנה היו מסתתרים במערה ענקית, שם היו להם חדרי שינה ומטבח ומכשיר קשר. היום, כשאני מבקרת במוזיאון של קיבוץ רביבים, השוכן באותה מערה, אני רואה שם את הרדיו החום והישן ששימש את הוריי, ואת כיסוי המיטה הצהוב.

כל העת המשיך אבי לטפח את חלומו. קרא מאמרים על מחקר המוח, ובד בבד היה גם ארכיאולוג חובב. את ההליכות הארוכות ברגל או באופניים אל הישובים היהודיים המעטים בסביבה ניצל לחיפוש חרסים ומטבעות. כשהתלבט עם חבריו איך לנצל את מי הגשמים המועטים לגידולי חקלאות, ניסה לשאול את עצמו אילו פתרונות מצאו יושבי האיזור הקדמוניים, שהיו שם 2,000 שנה לפניהם והתמודדו כמותם עם איתני הטבע.

פעם בא אליהם הפרופסור מגנס, נגיד האוניברסיטה העברית, שהסתקרן לגלות מה מניע קבוצה של צעירים, כולם מבתים טובים במרכז הארץ, להתיישב בתנאים לא תנאים. “דיברנו על חשיבות כיבוש השממה, וגם סיפרתי לו שאני מתעניין בעתיקות ושאפילו חשפתי מגדל שמירה עתיק”, נזכר אבי. “הוא התרשם, והזמין אותי לביתו בירושלים, ושם הפגיש אותי עם הפרופסור נלסון גליק, שהיה ארכיאולוג ותיק ונערץ. גליק נתן לי מאמר שלו וכלי חרס נבטי דקיק ויפה, ואמר לי לחפש כאלה, ולחברים שלי הוא שלח קופסת סיגריות”. כשעמדו ראשי האוניברסיטה על כישרונותיו הבלתי רגילים והציעו לו מלגה ללימודים בירושלים, היה לו ברור שיסרב, כי בתקופה של ערב מלחמה, ביישוב המונה קומץ מתיישבים, יציאה ללימודים תהיה אנוכיות ובלתי נסבלת. בדצמבר 1947 התחיל מצור של המצרים על האזור. כחצי שנה היה הקיבוץ הזעיר נצור, אין יוצא ואין בא. מכתבים ותרופות הוצמחו אליהם מן האוויר. “התכוונו לכבוש בחזרה את תחנת המשטרה שהמצרים כבשו, בביר עסלוג', והעברתי אימון בזריקת רימונים לחבר’ה”, הוא נזכר. הוא היה הראשון שאחז את הרימון, והניף אותו לגובה כדי להטילו למרחקים, כשלפתע התפוצץ הרימון ביד ימינו. הוא איבד את הכרתו והוטל ארצה. חבר חסם באצבעו את עורק הצוואר המדמם, והציל את חייו.

בגלל המצור הם נאלצו לחכות 25 שעות, עד שהגיע מטוס קל מתל אביב. חצי שנה היה מאושפז, ואמי לצידו. איש נחוש וחזק, שסירב לקחת מורפיום, כי ראה רופאיםסביבו, שהתמכרו לסם המתוק. כבר בבית החולים, אחרי שקטעו את יד ימינו המרוסקת, הבין שעליו להיפרד מחלומו. "הרי מי יבוא למנתח מוח שיש לו רק יד אחת. אבל ידעתי שאני אסתדר, שזה לא הכי גרוע. 6,000 בחורים, ביישוב של 600,000 נפש נהרגו במלחמה הזאת. הרי כפסע היה ביני לבין המוות. ימים אחדים לאחר תאונת האימונים שקרתה לי אירעה התקפה על משטרת עסלוג'. הפעולה שאליה התכוננו כולנו. רבים מהבחורים שלנו נהרגו שם. היה לי ברור שאלמלא נפצעתי, גם אני הייתי בין הנופלים. “הפציעה נתנה לי את החיים במתנה. תמיד חשבתי שבמקום היד שלי, קיבלתי מתנה גדולה: המדינה. מיד התחלתי לכתוב ביד שמאל, לקשור שרוכים ביד שמאל, להתגלח ביד שמאל. רציתי להיות עצמאי. אני בן של דור אבוד, שרובו נכחד, ויותר מכל חלום, היה חשוב שכל אחד ישקם את עצמו”. והוא החליף חלום. אחרי שהחלים, יצא עם אמי בשליחות התנועה לדרום אמריקה, להביא משם נוער עולה, וב־1953, בדיוק אחרי עשר שנות שירות הכלל, כפי שקבע לעצמו, החל בלימודי הארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. אני כבר זכרתי אותו שנים אחר כך, נוסע פעמיים בכל שבוע לחפירות בנגב, שם חשף את הערים הנבטיות עובדת, ממשית וחלוצה. עושה עבודה גופנית קשה, ובפרוטזה עם וו בקצה אוחז במכוש ומנקה את האבנים.

רובנו מיטלטלים עם הנסיבות, קובעים את דרך חיינו באורח מקרי כמעט. דווקא בעלי החלומות, הכביכול אסטרונאוטים, אלה שאומרים להם “תתעוררו, תראו את החיים האמיתיים”, הם דווקא הכי מעשיים בעולם. החלומות שלהם עומדים ניכחם כחץ נעוץ בלוח המטרה, והם הולכים ישירות לשם. בלי העיקופים והסטיות מהדרך, שיש לרובנו. וכך, אף שהחל את לימודי שנה א' בגיל 30, גיל מבוגר יחסית, הגשים בתוך זמן קצר את כל יעדיו. סיים דוקטורט. כתב ספרים ומאמרים. נעשה פרופסור. רכש מעמד בין־לאומי של אחד הבכירים בעולם בתחומו.

אותו יום, 8 ביוני 1948, קטע את ידו, אך לא קיפד את חלומו. אף שלא התאפשר לו מעולם לאחוז באיזמל המנתחים, העתיק את הלקחים שלמד מתחום הרפואה, אל מקצועו החדש. "כמו שרופא סוקר את החולה, עורך בדיקות כדי לאבחן את המחלה, או את מקום הגידול, גם אני סורק בעיניי את הקרקע, מחפש בה בליטות לא מוסברות, כתמים, קרחות, הפרעות בפני האדמה. גל אפר וסביבו חלקי חרסים מעוותים, יכולים להעיד שבעומק חבוי בית יוצר לכלי חרס. מטבעות שתכולת הכסף שבהם קטנה, מצביעים על כך שהמצב הכלכלי באותה תקופה היה גרוע.

גם אם מנתח אינו יכול לחדור סתם אל תוך ראש שנתגלה בו גידול, הוא חייב לשקול באיזו נקודה, באיזה עומק, ומה הוא רוצה להשיג. כמוהו ארכיאולוג אינו יכול לחפור לרוחב קילומטרים, אלא למצוע את הפצע על פני האדמה, שחפירה לתוכו תחשוף את צפונותיו. את התגליות הגדולות ביותר שלי בארכיאולוגיה עשיתי באותן שיטות שהיו מנחות אותי, אילו הגשמתי את חלומי הראשון".

5 בספטמבר 1997 במחנה

כל חייו חקר את פטרה, אך מעולם לא ראה אותה. עכשיו יצא סוף־סוף פרופ' אברהם נגב לסלע האדום, לראות את הפלא במו־עיניו, ללטף את האבן באצבעותיו. בתו, כתבת “ידיעות אחרונות”, הצטרפה לסיור המרגש: “ללוות אותו לשם כשהוא בן 72, היתה סגירת מעגל שלא האמנתי כי תגיע. תמיד ראיתי אותו כמלך הנבּטים, והנה הוא יוצא לבירת ממלכתו שמעבר לגבול”

● רשמי סיור יוצא־דופן

מעט לפני שכרכרת העץ התקרבה אל המקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר, מעט לפני שראה במו עיניו את גילופי אבן החול הצבועה בצבעי אש ואדמה לוהטים, אמר אבא שלי, פרופ' אברהם נגב, בהתרגשות: "כל חיי חקרתי את פטרה, כתבתי עליה, ואני מכיר אותה כאת כף ידי. אבל אולי מוטב היה שלא הייתי מגיע אליה בכלל, וכמו משה העומד על הר נבו, מסתפק במבט חטוף אל הארץ שמנגד, ולא דורך בה. שאנשים יגידו, ‘היה לו חלום, והוא לא זכה להגשימו’ ".

כמומחה עולמי, שחפר יותר אתרים נבטיים מכל ארכיאולוג חי אחר, נדמה היה לי תמיד שחרסים ואבנים קרובים ללבו יותר מאשר בני אדם. 30 שנה הוא שלח צלמים ארמנים ממזרח ירושלים להביא לו תמונות שאותן בדק וחקר. מדי פעם היו צצים בביתנו נזירים פרנציסקנים, ארכיאולוגים במקצועם, ששימשו שליחים להעברת חומר מעמיתים עלומים שמעבר לגבול. חשאיים עוד יותר היו מגעיו עם צעירים ישראלים, שזופי פנים ובורקי עיניים, ששאלו שאלות וביקשו הדרכה. הוא לא ידע ולא רצה לדעת אם בכוונתם של אותם צעירים לגנוב את הגבול לירדן ולנסות להגיע אל הסלע האדום.

על קיר מרכזי בסלון ביתנו תלוי היה רישום של דייויד רוברטס, שביקר בפטרה ב־1860 וצייר את נופיה המופלאים. כילדה קטנה חרדתי שמא אבי לא יסתפק באותיות ובתצלומים של הבירה הנבטית, ובתירוץ של צרכים מדעיים יקום יום אחד, ינטוש את אשתו ושתי בנותיו, וינסה גם הוא להגיע לפטרה. בסיוטי הלילה הייתי רואה בדווים בגלימות רודפים אחריו ברובים מכודנים.

אבי תיכנן להיות מנתח מוח, אך כשנלחם בנגב במלחמת העצמאות וכף ידו הימנית נקטעה, והוא בן 25, נאלץ לשנות את חלומותיו ולבחור בארכיאולוגיה, שהיתה תחביב אהוב. הוא שינה את שם משפחתו לנגב, והתייחס למעדר ולמכוש, כלי העבודה של הארכיאולוגים, כאל איזמל מנתחים. “כמו בניתוח, אתה צריך להחליט מה הנקודה לבקוע את קרום האדמה, כדי לחשוף את מה שטמון בתוכה”, נהג לומר.

ארבעה ימים בכל שבוע בילה בנגב, שם חפר ושיחזר את הערים הנבטיות עבדת, ממשית וחלוצה, וחקר את העיר שבטה. לי קרא ‘אילת’ כשם העיר הדרומית, וכשמה של האלה הנבטית ‘אללת’.

* * *

מחקריו קיבלו פירסום אדיר. ארכיאולוגים ערבים ציטטו אותם, ספריו היו תמיד בספריותיהם. אך מפגשים אקדמיים לא היו. גם לאחר שנפתחו הגבולות, ורבבות ישאלים נסעו לפטרה, אבי עדיין לא מיהר. לא האצנו בו, כי חשבנו שאולי יש בו רתיעה מלממש את החלום הקסום.

עכשיו זה קרה. פרופ' נגב הגיע לראשונה כאורח רשות העתיקות הירדנית, לביקור בבירת הממלכה הנבטית. הצטרפתי אליו כעיתונאית וכבתו. ללוות אותו לשם כשהוא בן 72 ולא לגמרי בקו הבריאות, היתה סגירת מעגל שלא האמנתי כי תגיע. בתפיסה הרומנטית שלי, ראיתי אותו תמיד כמלך הנבטים, מהיחידים שעוד יודעים את תולדות העם הזה, שתקופת הזוהר שלו היתה לפני 2000 שנה. והנה, יוצא הנבטי האחרון, לביקור ראשון בבירת ממלכתו שמעבר לגבול.

את פנינו קידם ד"ר פאוזי זאיאדין, ארכיאולוג נודע וסגן מנהל אגף העתיקות והתיירות הירדני, המציג בפני האורח מישראל את אוצרותיה של פטרה, מתגאה בנפלאותיה ובסודות שעוד נגוזים בה.

“אני צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שאני כאן”, אומר פרופ' אברהם נגב, ומלטף את עמודי האבן של ה’חזנה', המבנה האדמדם והיפהפה בעל הגג המשולש, שהפך לסמל המסחרי של פטרה. הוא מתפעל ממשחק קרני השמש והצל בגוני האדום. לפתע, האתרים אינם עבורו שיקופית שאתה מטיל על הקיר בגובה העיניים, אלא מבנים אדירים המחייבים להטות את הראש כלפי מעלה, ולהתגמד מולם.

אנחנו מוזמנים לפגישת פיסגה ארכיאולוגית, אליה הגיעו מכל ירדן חוקרים ומורי דרך, ונציגי “הקרן הלאומית של פטרה”, המורכבת ממשפחות התורמים העשירות בירדן. “אין בירדן סטודנט לארכיאולוגיה שלא שמע את שמו של פרופסור אברהם נגב. הוא האבא של כולנו, ראיתי אותו בטלוויזיה הישראלית”, אומר הארכיאולוג מוחמד מועמר.

־ אבל איך אתם, בירדן, יכולים ללמוד על פטרה מאדם שעד היום אחר הצהריים לא ראה אותה מעולם?

“לא חשוב לראות את ההריסות, צריך להכיר את פרטי ההיסטוריה ולפרש עובדות וצילומים. האבנים מדברות, והוא יודע להקשיב לשפתן ולדובב אותן. אנחנו זקוקים לראשו, לא לרגליו. קראתי את ספריו, ועכשיו כשאני רואה אותו כאן בינינו, אני מרגיש כמו אדם שהלך במדבר, ומצא מעיין מים חיים”.

נגב וזאיאדין יושבים בראש השולחן, באולם הכינוסים, מחליפים ברכות ותודות, ומשיבים לשאלות הקהל. ואז התגלעה המחלוקת.

“בסיס הממלכה של הנבטים היה בערי הנגב”, אומר פרופ' נגב, “ואילו פטרה היתה רק הבירה הדתית ועיר הקבורה שלהם. שש הערים שבנו הנבטים בנגב היו בסיס כלכלי לממלכה, באמצעות המיסים שגבו מן השיירות שעברו דרכם ובגידולים החקלאיים שגידלו. אפשר להשוות אותן לגוש דן, שם עושים את הכסף הגדול, ואת פטרה לירושלים של הנבטים, עיר קדושה וסגפנית”.

“הבלים”, אומר ד"ר פאוזי זאיאדין. “פטרה היתה לא רק עיר הקבורה, אלא גם עיר המימשל. ערי הנגב היו רק תחנות בדרך, ורוב תושבי הממלכה הנבטית חיו באדום, היא ירדן של ימינו”.

כל צד מתחפר בעמדותיו. “דווקא הביקור כאן אישר לי את המסקנות שהגעתי אליהן מעשרות שנות מחקר, שפטרה היתה עיר מתים ולא עיר חיים”, אומר אחר־כך פרופ' נגב. “בנגב, לעומת זאת, יש חוות חקלאיות, בנייני ציבור, בית יוצר לקרמיקה. אם פטרה היתה עיר חיה, עם בתים, שווקים, רחובות ובתי מלאכה, שיוכיחו. עובדה היא שצוותי חפירה מכל העולם לא גילו מאומה מכל אלה”.

אני מתרשמת שלא מדובר פה במחלוקת אקדמית בלבד. זו מחלוקת פוליטית, כשכל צד מבקש לנכס את הנבטים לעצמו. הישראלים החדשים ראו עצמם כממשיכי דרכם של הנבטים, שכבר לפני 2000 שנה ידעו להפריח את השממה. הירדנים, לעומת זאת, משוכנעים שהם צאצאי הנבטים. אומר ד"ר זאיאדין: “לכם היה כסף להשקיע בשש הערים שבנגב, ולנו לא היה. אבל אין ספק שאנחנו, ובעיקר הנוצרים כמוני, הם צאצאי הנבטים, שנטבלו לנצרות”.

* * *

“המחלוקת הארכיאולוגית היא עדות לבידוד המדעי שבו היינו נתונים”, אומר ידין רומן, עורך כתב העת “ארץ וטבע”, שיזם את המיפגש הארכיאולוגי. “משני עברי הגבול פעלו מדענים שהתעלמו זה מזה. אנחנו התפעלנו מכך שיש נמרים בנגב וחשבנו שזה ייחודי לנו, והיום כשניתן לסייר בירדן, למדנו שנמרים קיימים גם אצלם. לאחר השלום, נפקחות העיניים גם לבוטנאים, לגיאולוגים, וכולנו חייבים למחוק את הגבול המדיני המלאכותי ממוחנו, ולאמץ לעצמנו ראייה איזורית כוללת”.

לפני שאנחנו נפרדים, אומר לי ד"ר זאיאדין דברי פיוס: “הנבטים אינם צריכים לסבול מהמלחמות בהיסטוריה המודרנית, ומהגבול שנמתח בין ישראל וירדן. עכשיו כשבא סוף סוף שלום, אין טעם להתעמת למי שייכים הנבטים. שני העמים יכולים להכיר בכך שהנגב, סיני ואדום, שם השתרעה הממלכה הקדומה, הם חבל ארץ אחד, ארץ הקודש, היקרה לכולנו”.

“לאמא ולי יש משהו לספר לך, אילת”, אמר אבי, כששניהם התיישבו אצלי על הספה. הם לא היו דברנים גדולים, והיא שתקה, נבוכה, כשהוא מגשש אחרי מילים. “אמא לא רצתה שתדעי, אבל אני שכנעתי אותה שזו זכותך וחובתך בתור בת”.

האמת היא, ששיחות נפש לא היו אף פעם הצד החזק שלו, ולכן נחרדתי מההיפתחות יוצאת הדופן הזו, מצפה לבאות. “מצאו אצלה גוש. ביום ראשון היא נכנסת לביופסיה”.

השמים נפלו לי על הראש, ודי אופייני לאמי, שגם עכשיו ביקשה לגונן עליי ולחסוך לי כאב מיותר: “הם יעשו ביופסיה, ואם יגלו שזה סרטני, יצטרכו לכרות את השד כולו, אבל עוד לא בטוח שזה ממאיר”, אמרה לי, מנסה לשכנע אותי ואת עצמה.

אני חושבת עליה עכשיו, מתעוררת מההרדמה בחדר התאוששות בהדסה, קולטת היכן היא נמצאת, ומרימה את ידה למשש את התחבושות. איך הרגישה כשנתקלה במישור החבוש, במקום שבו כל החייה הבוגרים היתמרו שתי גבעות?

ואחר כך היו חודשים של הקרנות, וכימותרפיה, שהופסקה באמצע כי לא יכלה לעמוד בכך, ועוד ארבע שנים שאולות. איש לא ידע, למעט המשפחה הקרובה. אפילו לא ידידים. היא שנאה רחמים, ולא רצתה עיניים שישוטטו על חולצתה, מנסים לנחש איזו שד הוא האמיתי, ואיזה הוא החזייה הממולאת. כאשר מתה, זו היתה הפעם הראשונה שרוב האנשים סביבה ידעו בכלל שחלתה בסרטן.

“אני לא מבינה איך אבא יכול לשאת את הפציעה שלו ולהסתובב בביטחון כזה עם פרוטזה”, אמרה על אבי, שכף ידו הימנית נקטעה שנים קודם לכן במלחמה. “ובכל זאת עשה בידו האחת, הרבה יותר ממה שאנשים אחרים עושים עם שתיים”, כמו נהיגה של מאות קילומטרים בכל שבוע, מירושלים לנגב ובחזרה. עבודה פיזית בחפירות הארכיאולוגיות בעבדת, ממשית וחלוצה, ערי הנבטים, אותן חשף ושחזר. כתיבת ספרים, מאמרים, הוראה באוניברסיטה, דרך חתחתים חסרת לאות, שהובילה אותו אל הפרופסורה, אל מעמד של אחד הבולטים בעולם בתחומו. כל אותן השנים, היתה אמי העזר כנגדו. זו שמגדלת אותי ואת אחותי, בשנים ארוכות שכל זמנו ותשומת לבו היו בעבודה. והיא היתה זו ששילמה את מחיר הקריירה המטאורית של הבעל, בימים שנשים עוד לא היו רגילות לעמוד על שלהן. היא, עוד פחות מכולן, כיוון שהיתה חסרת ביטחון, ולא העזה לבקש יותר ממה שניתן לה מאליו. “לא ידעתי שכך צחק לי הזמן”, כתבה באחד משיריה בגיל 40, הרבה לפני המחלה, אבל בשעה שכבר ידעה שהיא לא הגשימה את התקוות שתלתה בעצמה.

“הוא עמד/ עם שעון ביד/ ומדד, מדד, מדד/ את כל השנים, את כל הימים,/ את כל השעות, את כל הדקות/ ואת ניד השנייה לפני היותה./ את כל הימים הגדולים שנתתי/ מתת,/ כמו לו חייתי לעד”.

כמה חודשים אחרי שנכרת שדה הרך של אמי, החלה הטרנספורמציה. המחלה שהיכתה בה בגיל 54, הבהירה לה מה דלה ספירת המלאי שלה. כל חייה כתבה שירים, אבל גם שני הספרים הדקים שפרסמה בחייה, לא היו אלא ביטוי לתסכול שלה.

“ולא נותר לי אלא לכתוב/ שיר אהבה, במקום/ אהבה לדעת. אהבתך אליי/ לדעת ולא דבר מלבד.// ולא לכתוב אפילו שיר אהבה אחד./ רק יום תמים אהבך לדעת./ תמימה וערמומה לדעת אהבה”.

כך כתבה באחד משיריה.

אבל המשבר, משבר החיים ההולכים ואוזלים, טלטל אותה והעמיד אותה על רגליה. כשרק החלימה מספיק מהטיפולים, החלה לחיות. היא חזרה לאוניברסיטה, ולמדה במרץ ובהצטיינות, עם תלמידים צעירים ממנה בשלושים שנה. לפעמים הייתי רואה אותה בקמפוס, ואני חולפת על פניה, ממהרת, לא תמיד מתפנה להיענות להזמנה, לשתות איתה קפה בקפיטריה, כי חושבת שהחיים ארוכים, ועוד נספיק. ארבע פעמים נכשלה עד אז בטסט המעשי בנהיגה, וזו כבר היה בדיחה במשפחה, בדיחה אכזרית, שמי שייסע עם אמא יסכן את חייו, כי המוזה תתפוס אותה באמצע הרמזור. עכשיו החליטה שהיא תנהג ויהי מה. היא נרשמה שוב ללימודי נהיגה. עוד טסט או שניים, והרישיון בכיס. גם בימיה האחרונים כשבטנה כבר התנפחה מהגרורות שנאחזו בכבד, התגברה על הסרבול והכאב והתיישבה ליד ההגה, זהירה, מיומנת, מלאת ניצחון. לא לחינם התקשר אצלי הפמיניזם עם רישיון נהיגה ומכונית.

ולראשונה בחייה מצאה עבודה. כשהייתי ילדה, היא היתה מדי פעם עובדת כמורה מחליפה, מתמודדת עם תלמידים אכזרים, שכועסים על זו שגזלה מהם שעה חופשית. מקצוע של ממש לא היה לה, כי עוד לפני הבגרות הלכה לקיבוץ, וגם אחרי שעזבה ועברה לירושלים, לא הצליחה להשלים את הלימודים ולרכוש מקצוע. אבל בשנותיה האחרונות, השלימה הכל. היא סיימה את הלימודים באוניברסיטה, והתקבלה לנהל מרכז בשכונת קטמון, שבו ניתנה עזרה בלימודים לילדי השכונה. כל כך היתה שמחה בתפקיד הזה, עד שכשאבי היה צריך לנסוע לשבתון בארה"ב, בטוח שכרגיל תצטרף אליו, הפעם אמרה לא. והיא נשארה בארץ, ושמרה על משרתה, כי החיים הפעם היו מדודים.

כאשר בא לבסוף המוות, זה היה אחרי ארבע וחצי השנים המסעירות והפורות ביותר שהיו לה מאז נישואיה. שנים קשות, כאבות, כי כל כאב קטן יכול היה לרמז על שיבתו של הסרטן. ובכל זאת היו אלה שנים שבהן חשה סוף־סוף שהיא חיה. נכון, מחלה יכולה לעורר אדם אל חייו, אבל לעולם אינו יודע אם ייצא ממנה, ואיך. עם כל זה שאמי זכתה לשנים מלאות משמעות בין גיל 54 ל־58, כאשר השעון תקתק בקצב כפול, בכל זאת, כמה טוב יותר היה אילו עשתה את חשבון הנפש שלה עשרים שנה קודם, ולא כאשר בריאותה ושלמות גופה כבר היו פגומות.

היא לא כתבה על המחלה, לא תיארה את תחושותיה מול המוות המתקרב, מלבד שיר אחד, האחרון, אשר שורה ממנו חרטנו על מצבתה.

“עננים הולכים בשלווה ברקיע./ ניע לא ניע, נוע/ לא רוח. רוח אינה יכולה/ ככה./ אולי אלוהים בכפו האורה/ רק הוא/ יכול להוליך אותם ככה./ ובחבלי רוך בי למשוך/ מעלה. להיות עננה לבנה/ שותה אור./ עננה לבנה בארץ/ שרוח רכה מניעה אותה/ נצח".

מותה טילטל אותי להביט אל חיי, לשאול אותן שאלות נוקבות שאנחנו מתחמקים מהן, ובמקום זאת מניחים לחיינו לנזול, ורק כאשר באה המכה, אנחנו מתעוררים. כמה פעמים קראנו בעיתונים על נשים שהחלו לצייר אחרי שהבעל שלהן מצא אישה צעירה ויפה מהן, והגירושים הם שעוררו אותן למצוא תכלית לעצמן, על מישהו שכתב ספר, אחרי שבנו נפל. על גברים שהתקף הלב גרם להם להאיט קצב, להבין שלא בקריירה שלהם ימצאו אושר, אלא בחיי המשפחה.

אין כל ערובה לכך שאפשר להפיק מתוק מעז. המכה עלולה להיות קשה כל כך, שמותירה את האדם ללא כוח להתאושש, שלא לדבר על רתימת כוחותיו שהידלדלו לעריכת מהפך בחייו. לאיש לא מובטח שיוכל להתעשת ממהלומת המשבר, להיחלץ תוך כדי כך מעבודתו השנואה או מיחסיו המגמדים. כשראיתי איך אמי טלטלה את עצמה רק אחרי שהסרטן היכה בה, החלטתי להתחכם, ולהפיק לקחים מהמשבר שלה. כשהבטתי על חייה, הבטתי גם על חיי, והסקתי מסקנות. עליתי על נתיב שהוליך לגירושים, להחלפת מקצוע ולפתיחת דף אישי חדש. שיניתי את סדר העדיפויות שלי. העליתי לאור היום את כל אותם רצונות שעד אז היו כמוסים בתוכי.

מאז אינני ממתינה לשוט המאיים של משבר כדי לבדוק את עצמי. אני מנסה להקשיב לחלומות שלי ומנסה להגשימם כעת ולא אי־פעם. משתדלת לזהות בזמן חור קטן המתפתח בשן, שניתן לעוצרו לפני שיחייב טיפול שורש.

“במחנה” 8.8.1997

אפשר לאפיין את בני האדם כנחלקים ליושבי ההרים וליושבי השפלה, לצפוניים" ו“דרומיים”, לאלה שמקפדים את ראשה של הביצה הרכה באבחת סכין, או ששוברים קליפתה לאט־לאט, בנקישות הססניות של כפית. ויש אוהבי כלבים, ואחרים, שנרתעים בגועל בכל פעם שידידו הטוב של האדם מרחרח בזרבוביתו הרטובה אל תוך חיקם. ואפשר גם לסווג את בני האדם לפי אהבתם או שנאתם לקיץ ולחורף. לאוהבים את קול טפטוף הגשם המתדפק על החלונות, את ההתכרבלות המפנקת בנוצות של אווזים, לעומת אלה שהגשם הוא עונש שמשבית את שמחתם וכולא אותם בביתם, והם ממתינים בקוצר רוח לרגל הנעולה בסנדל ולעור החשוף לצריבת השמש. אנשים של חורף הם שקטים ומופנמים, אוהבים צבעים כהים, אפורים, כחולים, ירוקים, הם לא מפחדים להירטב, והשלג גורם להם להשתובב כילדים. הגשם, הקור, הימים שהופכים מוקדם ללילות, עושים אותם יצירתיים. החורף הוא עונת המשוררים. יותר שירים נכתבו על עגמומיות החורף (ועל תוגת האהבה הכואבת, או הנכזבת, או החולפת) מאשר על ארוטיקת הפירות המתפקעים שלהקיץ. האמן, המתלבט והסובל ומתחפר בעצמו, שלא יודע להתמודד עם חיי המעשה, הוא מאנשי החורף. כשעולות הטמפרטורות, אנשי החורף נטולי אוויר ואנרגיה, מוחם מתמסמס בלהט השמש, והם הצל של עצמם. אנשי הקיץ, לעומתם, מגיעים למלוא פריחתם כשהשמש יוקדת. הם יצורים קלילים, פרפריים, מוחצנים, בטוחים בעצמם. נערות של קיץ מרגישות נוח במכנסיים קצרים ובחולצות חושפות בטן אנורקטית, והשאלה “מותק, אפשר לעזור לך” מפי הזבנית בבוטיק, לא מפחידה אותן. בין קריאה בספר להליכה עם החבר’ה לבריכה, אין להן שום ספק במה יבחרו, והצבעים שהן מעדיפות ללבוש על עורן השזוף, הם אדום וצהוב וכתום. כילדה, שהתנוחה החביבה עליה היתה לשכב על הבטן, לתמוך את הראש במרפקים ולטבוע בתוך הרפתקאותיו של ז’ול ורן, תגליותיה המדעיות של מארי קירי ונחישותה של הלן קלר, יכולתי להגדיר את עצמי כטיפוס של חורף. ירושלמית שהרגישה טוב בתוך סוודרים גדולים, בתוך יום אפרורי, שקרני שמש פתאומית קורעות אותו ונותנות מתנה קטנה של אביב. ילדה שקטה ומהורהרת, שמצאה את תיקונה דווקא במקצוע שבחרה לה כעבור שנים. לא לחינם נדמה לי, שבעיתונות רב חלקם של הביישנים בינינו, שמוצאים מפלט ותעוזה מאחורי הזכות המקצועית להיכנס לכל מקום, והאפשרות להתנסות ולשאול כל שאלה, ותהא האישית ביותר.

בת הים הקטנה ואשת הדייג

אבל אף שאני טיפוס שלחורף, והשקט והצבעים הכהים טובים לי, הזיכרונות המתוקים שיש לי מילדותי, הם מימי הקיץ. רק ילדים מעטים הלכו אז לקייטנות, ורוב החופשות היו חילופים משפחתיים. כמה ימים אצל הדודה בכרכור, שבוע אצל הדוד בקיבוץ. אבל שום דבר לא נעם לי, כמו החופש הגדול אצל סבתא. עד היום, רווי טעמו של הקיץ שלי בשיכרון הטעמים של סבתא, מליחות הים ומתיקותם של קרטיב לימון ופטל, ובוכריות מחליפות צבעים, ועוגיות של אגוזים, דג מלוח וסלט חצילים, וקומפוט בקערית זכוכית דקה. ביתה שכן בשכונת מעונות עובדים, ברחוב בן־יהודה בתל־אביב, לא הרחק מהארובה של רידינג, וארבעת חדריו הגדולים והקרירים היו בעבורי מקום מעולם אחר. איפה עוד יכול ילד לחטט ולמצוא ספרים ישנים ותמונות משפחתיות מתחילת המאה? לדבר אל תוך הלילה עם בני דודים, שנשלחו כמוני לתפוס צבע, שאז נחשב כסימן לבריאות ולא כמקדם לסרטן עור? חופשה אצל סבתא היתה הזדמנות לתפוס קורטוב של עצמאות, בעיר אחרת, הרחק מההורים. היא היתה לנו בעלת ברית, ותמיד היה אצלה מקום, גם אם נאלצה להשכיב את אחד הנכדים בתוך ארגז המצעים הפתוח, שבו אפסנה את שמיכות הפוך. הקיץ היום, נדמה לי, שקט יותר, ואילו אז הוא היה רווי קולות של צרצרים וחרגולים, וזמזום הזבובים ופרפרי הלילה שנלכדים באור המנורה. אצלי, היה לו גם קול עמוק ומבטא רוסי, שלא נעלם גם לאחר 60 שנה בארץ. קולה של סבתא, מספרת מעשיות על בת הים הקטנה, או על הדייג ואשתו החמדנית, ומתוכם קיבלנו מושג על כוחה של האהבה ועל סכלותה של רדיפת הבצע. בעל־פה אני זוכרת את הסיפור החביב עליה. המחרוזת מאת מופאסן, על המחרוזת שנלקחה בהשאלה ואבדה בנשף, ובגלל ערב אחד של אושר, צריך היה לעמול בפרך חיים שלמים, כדי לקנות מחרוזת חדשה. כל הלקחים הללו חדרו עמוק ללב ועיצבו אותו. אני ילדה של חורף, אבל סבתא היתה אישה של קיץ. בבוקר היתה מוליכה אותנו אל הים, דרך הקקטוסים הענקיים שהפרידו בין ביתה לבין חוף שרתון, וכיוון שהיתה שחיינית מדופלמת, לקחה על עצמה ללמד את כל הנכדים לשחות (פעולה שלא עלתה יפה עם נכדתה הירושלמית, בעלת העור הדק והעדין, שנטה להישרף). אחר הצהריים הרשתה לנו לנסוע באוטובוס לדיזנגוף ואלנבי, לשוטט בין החנויות. לקיץ היה ריח של המשמשים והענבים של שוק הכרמל, ושל חולצות טריקו ופלאפל בשוק בצלאל. ותל־אביב היתה ניו־יורק, עיר האורות, עיר החטאים, זוהרת ומפתה, וביתה של סבתא, נמל בית ומקום מבטחים. הקיץ היה אז צבוע בפרחים צהובים של נר־הלילה החופי, שמילאו את גן־העצמאות, שגם אם כבר באותה תקופה היה זירה למפגשים מיניים חטופים, אני לא הייתי מודעת לכך. והחום התל־אביבי, אז עדיין בלי מזגנים אלא רק מאוורר מתכת רעשני, וסדינים לבנים שהורטבו והונחו על המרצפות האפורות. והיינו שוכבים על הרצפה, בתריסים מוגפים, כדי לצנן את הגוף הבוער.

קיץ נצחי

בקיץ של 1997 לא הרבה השתנה אצל סבתא שלי. היא גרה באותה דירה, וגם הארובה של רידינג עדיין מעשנת מעל ביתה בלא שינוי. בבוקר היא יוצאת לגינה המשותפת, לנכש עשבים, מאכילה את חתולי השכונה, מנקה בעצמה את ביתה, מתרוננת מהרגע שבו פקחה את עיניה ועד לשעת הליכתה לישון, לא לפני שהספיקה להתעדכן במעלליהם של היפים והאמיצים ופנינה שחורה. אני רואה אותה היום, הרבה למעלה מתשעים, עם שיערה הלבן והקצר וגופה הספורטיבי, אישה יפה וחכמה וחזקה ותוססת, ועודנה הולכת לים של ילדותי, תמיד לחוף שרתון, מוקדם בבוקר ואחרי השקיעה בערב, כאשר קרני השמש רכות ולא צורבות. את הסיפורים שסיפרה לנו לפני שנים, היא מספרת לנינים, וכולנו מתפללים שהקיץ הנצחי הזה יימשך לעד. היום הקיץ הרבה פחות רומנטי משהיה בילדותי. האבטיחים אדומים, הגרעינים נעלמו, ואיתם המתח של פעם עם נעיצת הסכין הראשונה, אם יהיה לבן או סתם רקוב. יריעת הניילון שנצמדת אליהם בסופרמרקט, מעניקה להם טעם של פלסטיק. והסברס, שפעם היה נמכר מתוך פח גדול בידי מוכר בעל ידיים מיומנות, שרק הוא ידע להוציא את המתוק ממעטפת הקוצים – היום הוא מונח בסלסלת פלסטיק בסופרמרקט, מסורס מדוקרניו, ורוד ולא צהוב, חסר אתגר. במדינה שיש בה רק שתי עונות, והאביב והסתיו קיימים בעיקר בשירים, המעבר אצלנו מקיץ לחורף, חטוף ותמיד מפתיע. יש לנו זיכרון מטאורולוגי קצר, ואיש אינו זוכר שבכל שנה במאי יש ימי חמסין גרועים משל שיא הקיץ, ושגם בנובמבר יש ימים חמים. בכל זנה אנחנו נאנחים שקיץ כה חם ולח, או חורף כזה קשה, לא זוכרים זקני צפת, ומאשימים את החור באוזון, משוכנעים שמהשנה שעברה, כדור הארץ אכן התחמם. כל מי שפתח את ארון הבגדים בעיצומו של יום שרבי ונתקל בסוודר צמרירי, לא מאמין שרק לפני חודש, לא רק שהתכרבל בתוך הפרווה הזאת, אלא גם היה זקוק למעיל, כדי לא לרעוד. ובחורף, שמלת הקיץ החשופה והדקיקה נראית לנו כהתנהגות לא מובנת. בקיץ, החורף נראה כחלום רחוק, ובחורף, נדמה שלעולם לא יהיה קיץ. ורק הגעגועים מהלכים ביניהם.

“במחנה” 31.12.1996

למה נכשלתי במבחן

המעוינים שנפערו בתוך חוטי המתכת של הגדר בבה“ד 12, דמו לסורגים של כלא. זה היה ינואר, ואילו שאלו אותי, הייתי משלמת כל הון שבעולם כדי להחליף, באותה שבת ראשונה וגם באלה שבאו אחריה, את קרעי השמש בעננים שמעל צריפין, בקור הכלבים הירושלמי החד־משמעי. ירושלים, גם כשקיתונות של גשם מרטיבים אותך עד לשד עצמותייך, היתה עדיפה בעיניי אלף מונים, ולו רק בגלל העובדה שאין שם בסיס טירוניות. המחשבה שלא להתגייס בכלל, אם חלפה במוחי, לא היתה רצינית. ואפילו החבר, המבוגר ממני בארבע שנים, שהודיע לי שזה בזבוז זמן לחכות ומוטב להתחתן, לא יכול היה לשכנע אותי. בכיתה י”א הייתי בייביסיטר אצל מישהי בבית ממול, שהתחתנה בגיל 18 ותוך חמש שנים הביאה לעולם שלושה בנים. ריחמתי עליה, איך חייה עוברים בין דייסות לחיתולים. את, אל תיכנעי לשום דבר ושלא תעזי לא להתגייס, אמרה לי, כשניגבה את רסק התפוחים שהתינוק שלה העיף על הקיר, וביכתה את השטות של עצמה. בלי השכלה, בלי מקצוע של ממש. והיתה גם אמא, קיבוצניקית לשעבר, ואבא שנפצע בצבא, שהדבר הגרוע ביותר שיכולתי לעשות להם היה לא ללבוש את מדי צה“ל. והחינוך שנתנו לי, שאסר עליי להשתמט בשום צורה. וכך התגייסתי. בינואר הרטוב נפרדו ממני, הם ואחותי הקטנה, בדמעות בלשכת הגיוס ברחוב רש”י בירושלים. והחבר רדף במכוניתו אחרי האוטובוס הצבאי, ואיכשהו השתחל לבקו“ם. ושיחד את לבי כשקנה לי בשק”ם שניצל בלחמנייה קלועה עם שומשום והגניב לי מבעד לשער, שלא אתאהב חס וחלילה באיזה טייס תמיר ואשכח את מי שמחכה לי בבית. וכמו כל הבנות עמדתי כששני אקדחי חיסונים שלחו את חציהם בו זמנית לתוך כתפיי. והסמקתי כשאפסנאי השליך לעברי, בלי להביט בי, חזיות כותנה לבנות ומחודדות בקצה, גדולות כל כך, שיכלו לארוז בנוחות זוג אבטיחים בגודל בינוני. והתצלום, שבו נראתה טירונית אילת נגב, מספר אישי כך וכך, ראוי היה בצדק להיקרא “פוטו רצח”. אני לא חושבת שאסיר עולם שהושלך לאי השדים, הרגיש כל כך פגוע ומושפל כמוני, באותה שבת ראשונה. תיעבתי את צריף האסבסט שבו שוכנתי בבה“ד 12, עם עוד 53 בנות. שנאתי את מראה שני טורי המיטות הישרים, שהשתרעו עד קצה הצריף, ואת החובה לסדר את התרמיל והקסדה בדיוק באותו קו אווירי, כאשר הקסדה הראשונה מתמזגת עם האחרונה. לא הבנתי את משמעות הסדר המטורף הזה, כפי לא הבנתי את משמעות החובה לקום בחמש בבוקר ולהסתדר בתוך חמש דקות, ואם לא הספקנו, לפשוט הכל ולחזור למיטה ואז לקום ולהתלבש ולסדר את כל החפצים, והפעם בארבע דקות בלבד. בשאר היום היו בזבוזי זמן למכביר, דקות ושעות שחלפו בלי תוכן, וההקפדה על חמש וארבע דקות נראתה לי כטמטום שאין כדוגמתו. באופיי, אני מוכנה למאמץ וסבל, כל עוד אני מוצאת בהם סדר והיגיון. ואת זה לא מצאתי. לפני כ־40 שנה עשה הסוציולוג אירווינה גופמן ניסוי, ונכנס ככוח עזר לבית חולים לחולי נפש. אף שהיה שפוי לגמרי, הרגיש בתוך זמן קצר את השפעת המוסד הסגור עליו, והזדעזע לגלות מה קורה שם לו ולאחרים. כשיצא כתב ספר ששינה את פני הסוציולוגיה, והגדיר את מה שמכונה היום “מוסדות טוטאליים”: בתי חולים למיניהם, פנימיות, מחנות צבא. כולם, מקומות סגורים שיש להם כללים משלהם, ובהם אתה לא רק עובד, אלא גם מתגורר, וכל קשרייך החברתיים נשאבים משם. למוסדות הטוטאליים, קבע גופמן, יש השפעה שלילית על האישיות. אתה עלול לאבד את חוט השדרה שלך, להתערער, להישבר, לאבד זהות, כיוון שגורלך תלוי בכוחות שרירותיים, שאין לך שליטה עליהם. כטירונית בת 18, לא שמעתי כמובן על גופמן, אבל הרגשתי היטב מהו מוסד טוטאלי. שנאתי כל דקה של הטירונות, והשבת בבסיס הסגור היתה בעיניי כמו שהייה במוסד סגור. באותם ימים בבה”ד 12, לא הותקן טלפון ציבורי, כדי שהבנות לא יוכלו לבכות להורים. הטלפון היחיד היה במרפאת צריפין, כשני ק"מ הליכה, מעבר לגדרות, והדרך היחידה להגיע לשם היתה להמציא איזה מיחוש רציני, שיעניק אישור תנועה, ויאפשר לנעוץ אסימון ולחטוף כמה דקות שיחה אל החופש. אני לא יודעת למה לקחתי את כל המגבלות בצורה אישית, ולמה הרגשתי שהעדר הטלפון הוא איסור אווילי, שאין לו שום מטרה, מלבד לייאש ולהשפיל. שבת היתה קצת שיפור. בשאר הימים אסור היה להתאפר. הפעם, עם צמצום הפיקוח, הרשיתי לעצמי למתוח קו דקיק על העפעף. האיפור לא היה חשוב כשלעצמו, אך הוא שימש לי תזכורת למי שהייתי פעם. לפני שהמכבש הצבאי עלה עליי. מתחת למדים החבאתי שרשרת (גם תכשיטים אסור היה לנו לענוד בטירונות).

עמדתי על מושב האסלה ההפוך, מנסה למתוח את גופי לעבר הראי הקטן שעל הקיר, כדי לבדוק אם הצלחתי לשמור על גזרתי. עוד לפני הגיוס התהלכו סיפורי אימים על בנות שבמשך הטירונות הקצרה הוסיפו 10 ו־15 ק"ג בגלל הלחם והריבה. ואני, שגמרתי אומר שלי זה לא יקרה, עיניתי את נפשי בקפה עם סוכרזית ובקרקרים דיאטטיים, וזהו. את הוופלים המצופים שבלעתי בשקם אני יכולה לספור על יד אחת. ברור לי שזו היתה דרך לנסות לשמור על זהותי ולהפגין את כוח הרצון. בתוך עולם אשר כל ייעודו הוא לטשטש את עצמיותך. כשהגיע קצין מיון, ביקשתי בכל תוקף לשרת בירושלים. גם שם לא אהבתי את המסגרת וחוסר ההיגיון. תמיד הרגשתי שלמה ומיוחדת. איש מעולם לא ניסה למעוך אותי, ואולי לכן תחושת אובדן הזהות, שקרתה לי בפעם הראשונה והיחידה בחיי, היתה בלתי נסבלת עבורי. כל כך בלתי נסבלת, שכדי להפסיק אותה, הייתי מוכנה ללכת נגד כל המסרים שקיבלתי בבית, ולקטוע את השירות באמצעו. בגיל 19 ויומיים נכנסתי מתחת לחופה. שבועיים אחר כך, התחלתי את שנת הלימודים באוניברסיטה. היום אני יודעת שזה לא היה מחויב המציאות. היום אני מבינה שאותה שבת ראשונה היתה ראשיתו של מבחן, שפישלתי בו ובגדול. הייתי צריכה לראות את השירות הצבאי כהתנסות מחזקת, להכריח את עצמי להתמודד עם מצבים חדשים ובלתי נעימים ולדעת שככל שהם קשים, הם יחלפו. במקום להיצמד לסינר, הייתי צריכה לאלץ את עצמי לשרת רחוק מהבית, וכך לבנות זהות עצמאית. הזהות העצמאית הזו נבנתה אחר כך, כשהייתי מוכנה להציב לעצמי מבחנים חדשים. אבל זה כבר סיפור אחר.

מה ששום היגד לא יגיד

אני עדיין זוכרת את הילדה ההיא, רזה, שחרחורת, כמעט יחפהברחוב הירושלמי הסתווי, אוחזת בידה הצנומה את אחיה. היא עמדה ליד חלון הראווה של חנות הצעצועים שלגיה בכיכר ציון, ועיניה כלות. בדיוק באותו רגע הגחנו מן החנות שתינו, אמי ואני, כשאני אוחזת בידי בובה ענקית, שערותיה זהובות, והיא פוקחת ועוצמת עיניים. כמה שבועות קודם, ממש ביום הולדתי השישי, נולדה אחותי ענת, והייתי ראויה למתנת יום הולדת מיוחדת, שתהיה גם פרס ניחומים.

הילדה, מבוגרת ממני אך במעט, הביטה בשתינו בקנאה. “לי אין בובה”, מלמלה כלפי אמי, כשהיא מבקשת יותר מסתם צעצוע, את החום והפינוק שנדמו לה שנפלו בחלקן של ילדות אחרות. בלי להוציא מילה, סבה אמי על עקבותיה ונכנסה לחנות. אחרי כמה רגעים יצאה משם, עם בובה לילדה, וכדור לאח הקטן. לימים, תהיתי מה חשבה הילדה הזו, והאם היום היא זוכרת אותנו כמכוות כאב של קיפוח, או, כפי שהייתי מעדיפה לקוות, כמזכרת מתוקה של חסד. והאם היא, שהיתה ילדה חסרת אונים, מבקשת, מתוך זיכרון עוניה, להיטיב עם אחרים. בובת ילדותי לא מרפה ממני, ומאז שאני זוכרת את עצמי, אני לא מסוגלת לחלוף על פני קבצן בלי נקיפות מצפון וארנק פתוח. כשטיילתי בהודו, רק עשיתי את עצמי כמתעניינת במקדשים וארמונות: למעשה, הייתי סוכנת חשאית, שעיסוקה האמיתי היה לפזר כופר נפש, מס גולגולת מטעם העולם השבע לעולם הרעב. כי התחושה שנחרטה בי היא שרק גורל מקרי הטיל אותנו למחצית המוארת יותר של כדור הארץ ושל החיים. ולאיש אין ערובה שהמטבע לא יסתובב, ויטיל אותנו למקום מבורך פחות. ותמיד, כפסע בינינו לבין האסון.

האם תפיסת העולם “האופטימית” הזו, שמעולם לא הוגדרה לי במפורש ובכל זאת עברה בתוך הדם, היא תוצאה של הארוחות בביתנו (“כפר הודי שלם יכול להתקיים על מה שאת משאירה בצלחת”), ושמא של סיפורי השואה שקראתי בילדותי, אגירה נפשית של לחם לימים קשים שיבואו, התכוננות מתמדת לבריחה, ישיבה עם הפנים כלפי דלת המילוט?

לא מזמן טיילתי עם בתי ענבל, סמוך מאוד לחנות הצעצועים ההיא. בפינת כיכר ציון ניצב ילד ערבי קטן, ומכר מצתים, מברגים ומטליות אבק, שאיש לא רצה לקנות. לידו ישב ילד רוסי ומשך בכינור, אף הוא מתחנן לחסדי העוברים והשבים. וכשהוציאה הבת את דמי הכיס שלה, ראיתי כיצד סבתה, שכבר מזמן איננה, נמשכת כקו שלחסד, כמו חץ שנורה אל העתיד.

תמונה שנייה: בקומה שמתחתנו, בשיכון עממי בקריית יובל בירושלים, התגורר זוג עיוורים עם שלושת ילדיהם. הייתי בת שמונה, כשיחד עם הילדים האחרים הרעשנו בחצר. האיש יצא למרפסת וצעק עלינו: “אם לא תשתקו, אתפוס אתכם”. ואז, ברשעות של ילדים, אמרנו לו: “אתה לא יכול לתפוס אותנו, אתה עיוור, ואם תרדוף אחרינו, נמתח חוט ואתה תסתבך ותיפול”. ואני כותבת “אמרנו”, בלשון רבים, אולי כדי לצמצם את רגש הבושה הצורב שאוחז בי כעת, בגלל האמירה הנבזית הזו. אבא שלי שמע את זה וקרא לי מיד לעלות. כשנכנסתי לבית, הנחית עליי סטירת לחי מצלצלת. הראשונה שקיבלתי ממנו עד אז, ונדמה לי שגם האחרונה. הוא לא היה צריך להגיד, הבנתי יפה־יפה למה, וכבר באותו רגע, הצדקתי אותו. ואני בטוחה שלא העובדה שהוא עצמו נכה – קטוע יד ימין מהמלחמה – היא שגרמה לו להתעקש על כבודו של השכן העיוור מלמטה. ואז קלטתי ש“והגדת לבנך” זה הדבר שלפעמים עובר במכות.

לא המילים הן העיקר, ולא בהטפה ושינון עוברים הדברים – ההתנהגות חורטת את המסר. “ילדים מעולם לא הצטיינו בהקשבה להוריהם, אבל אף פעם הם לא מפסיקים לחקות אותם”, אמר הסופר ג’יימס בולדווין. “הם מוכרחים, אין להם דגמי חיקוי אחרים”. וכך אנחנו רואים על ילדינו את תכונותינו הגרועות ביותר, וכן את מעלותינו היפות. “תכונות האדם אינן מסתפקות בנתיבים השגורים, שסוללת להם התורשה”, כתב מאיר שלו בספרו עשו. “הן עוברות גם בחלב, בסיפורים, במגע ראשי האצבעות וברוק הניגר של הנשיקה”.

בנושאים הגדולים והמכריעים קשה לנו להשתחרר מהורינו, גם אם אין אנו אוהבים את מה שראינו. עמדות פוליטיות וחברתיות, דתיות או אנטי דתיות, הן דברים שמחלחלים לתוך הנשמה. חיים גורי לא מסוגל לאכול בשר, כי הוריו היו טבעונים. המחזאי שמואל הספרי מרגיש שהוא חייב לעשות הכל, גם להיות אינסטלטור, וגם לתקן תריסים, כחלק מלקחי השואה של אביו, שלימד אותו להיות עסוק ומועיל, כדי לשרוד בתנאים של מלחמה. וכשילד חוזר בתשובה או בשאלה, ובוחר בדרך מנוגדת לגמרי לזו של הוריו, האם פירושו שבחושיו החדים הבחין שעמדותיהם המוצהרות הן זיוף או שזהו ביטוי למרד? ואולי עדות למשבר סמכות של ההורים, שההיגד שלהם אינו היחיד המגיע לבניהם, ושעליהם להתחרות במסרים אטרקטיביים, המועברים בצורה מיומנת ומפתה?

אני אוהבת להביט באמהות ובנות החולפות ברחוב, ולהתעכב לאו דווקא על פלאי הגנטיקה, היוצרת בת בצלם אמה ובן בצלם אביו, אלא דווקא על הטעם הנרכש, שמאחד את שתיהן: שיער אסוף או פזור, לבוש זרוק או אלגנטי, נעלי עקב או סנדלים שטוחים. לפעמים אני תמהה איך מה שנשאר מ“סדרות החינוך” שהורינו מעבירים לנו הוא רק הזוטות של החיים. בכל פעם שאני חופפת את הראש, אני שומעת את קולה של אמי מזכיר לי לחפוף פעמיים, פעם בשביל הניקיון, ופעם שנייה למען הברק. אני בטוחה שאמרה לי דברים חשובים ורציניים יותר, אבל הם פרחו מזיכרוני, ונשארתי רק עם השמפו.

אין לי שום הסבר לעובדה, שמעולם לא ניקבתי את תנוכי אוזניי, ואני לא עונדת עגילים, מלבד התנגדותה הנחרצת והבלתי רציונלית של אמי, שהתחלחלה למחשבה של חירור האוזניים. המסר הזה שקע עד כדי כך שאחותי, שהעזה לא מזמן לנקב את תנוכיה, נעשתה בלי שום סיבה נראית לעין אלרגית למתכת, החורים נסתמו, והקץ לעגילים.

“והגדת לבנך” נעשה מסובך עם השנים. כשאנחנו היינו ילדים, כל “סוכני הסוציאליזציה” פעלו יחד: עיתוני הילדים – דבר לילדים, הארץ שלנו, משמר לילדים – העבירו כולם מסר חינוכי, שדמה מאוד למה שקיבלנו בבית. גם פינת הילד דיברה בקול אחיד. היום, קולות אחרים נשמעים מסביב. מול האטרקטיביות חסרת פער הדורות של ה־MTV וערוץ הילדים, מול עיתוני הנוער שנראים לעתים כמו מהדורה מוקטנת של פלייבוי (“אני בן 14, והחברה שלי אומרת שאבר המין שלי קטן מדי”), סמכות ההיגד של ההורים נעלמת.

היום מתחלפות היוצרות. המומחים האמיתיים בבית לתכנות מכשירי הווידיאו, העתקת תוכנות במחשב או שיטוט באינטרנט הם הילדים, כשההורים מביטים בהם בנחיתות משתאה. אם אני רוצה לדעת איפה יש בית קפה טוב, אני שואלת את ילדיי, ומהם אני שומעת היכן כדאי לאכול בעיר ארוחה עסקית מפתה. ב“והגדת לבנך” מנסה ההורה להעביר לקחי חיים ולחסוך לילדיו את כאבי הלב והשגיאות שלו עצמו. אבל איש אינו יכול לסלול את דרכו של האחר. גם אם תאמר לבנך חמישים פעם לא להתחתן עם החברה הראשונה – כל אחד צריך לעשות את הטעויות שלו, ורק מנסיונו שלו הוא ילמד.

“והגדת לבנך” מוטל על ההורים, אבל גם הבנים והבנות אינם פטורים, ובספר דברים הם נדרשים במפורש, “שאל את אביך ויגדך”. כדי שתהיה קבלה אמיתית, על השומע להפגין התעניינות. דור שלם של שרידי השואה ביקשו לחסוך מילדיהם את הפרק הנורא הזה בחייהם, ובכך הקשו על עצמם ועל בניהם. והילדים לא שאלו מספיק. והיום, כשמוכנים לשמוע, לפעמים כבר מאוחר מדי, ואין מי שישיב. לשאלות כמו “מיהו אלוהים?” ואפילו “איך באים ילדים לעולם?”, יכולים ההורים למצוא תשובות באין־ספור ספרים. אבל את הדבר הנורא ביותר – פחדי המוות – אנחנו לא מגידים לבנינו. גם אנחנו מורישים להם את האשליה העצמית, המנחמת, בשקר מוסכם, שעל זה לא מדברים. לא זכרתי שדיברתי עם אמי על המוות, לא על שלי, לא על שלה. היא כבר לא היתה בין החיים, כשמצאתי בין ניירותיה שיר: “לפני שנים שאלה אותי בתי/ מה זה למות, והאם?/ עכשיו שואל אותה בנה./ התשובה שלא נתתי לה,/ אותה נותנת היא לילדה./ מחר תשאל אותו בתו,/ וילדה ישאל… ילד, ילד, מרמים אותך ילד./ ואמא שלך כל כך דאגה/ שלא תינזק קצה ציפורנך הוורודה”.

מול הדאגות הגדולות, אנחנו נותרים אילמים, והפחד הגדול משתק אותנו. כילדים שהופכים להורים, כולנו יוצאים לדרך עם מעט תשובות מוכנות, הרבה עצות, כמו ממדורים בעיתון, כשאת ההיגדים האמיתיים כל אחד צריך לחפש בעצמו.

“בני הקטן, הבהיר, בני האחד, היחיד”, כך כתבה פניה ברגשטיין לבנה גרשון בן השלוש. “סיפורים תבקש רק מפי. עבורך בלבבי, במוחי- אלפי רבבות סיפורים…רבים הם אתי עוד סיפורים ושירים עבורך. על פרפר ועל פרח, על אוירון וציפור, על סבא כדור ועל צדף”.

סיפוריה ושיריה נכתבו אולי לבנה ולילדי קיבוץ גבת, אבל כולנו גדלנו על השירים שלה; התרגשנו מן התמימות של “בוא אלי פרפר נחמד”; מן האהבה והמתיקות של “הנה אמא הדוגרת/היא הולכת ומנקרת”, “יש בדיר טלה קטן/וכולו לבן לבן”, או “חיפושית לי קטנטנה/ הוי, כמה היא מסכנה!” שיריה חוגגים את הקולקטיב, עם טרקטור ועגלה ושובך יונים. “היא היתה אי של תום עבור ילדי ישראל, שחומריו היו חומרי המציאות היומיומית הזמינה, אבל ניבט מהם עולם קסום ופלאי, של השתאות מקסמו של הקיים: הטלה, הפרה, קוביות המשחק והיונה. בשיריה, הכל מעניין, הכל חשוב”, אומרת ד"ר עינת ברעם-אשל ממכללת בית ברל.

מאז, העולם השתנה, החלום הציוני התמים נעכר ואיננו, הקיבוץ הופרט ו“האוטו שלנו גדול וירוק” כבר מזמן לא מוביל ביצים וחלב לתנובה. ובכל זאת הספרים האלה ממשיכים ונדפסים במאות אלפי עותקים, כבר 60 שנה: רק לפני חודשים מעטים עוד כיכב “רצתי, רצתי ונפלתי” ברשימת רבי המכר לילדים.

“בוא אלי פרפר נחמד” ניצל משיני הזמן בזכות המסר בן האלמוות החבוי בשורות המעטות: קריאה נואשת לקירבה, לחום ולמגע.

אבל דמותה של פניה ברגשטיין היתה עלומה, ורק מעטים ידעו את פרטי חייה ואת סיפורה הטראגי. היא נולדה ב-1908 ברוסיה הלבנה, ולמדה עברית בבית מאביה המורה. בגיל 22 עלתה לארץ והתישבה בקיבוץ גבת עם בן זוגה, אהרון (ארק’ה) ישראלי. תחילה עבדה כמדריכת נוער, אלא שמחלת הלב הקשה, שהתגלתה אצלה בגיל 18, הגבילה אותה והיא נאלצה לעבוד במחסן הבגדים ובמתפרה. “העבודה הזו היא אחד הדברים שמאד תיסכלו אותה”, מספר דני הדרי, בן גבת. “מצד שני, לאמנים חברי קיבוץ לא קל, ולא פעם הם מקבלים יחס מזלזל, אבל לא פניה: היא זכתה לכבוד והערכה גדולים, ערכה את עלון המשק וכתבה שירים לחגים ולאירועים”.

אף שהיום היא ידועה כמשוררת לילדים, היא כתבה רומן מרגש לנוער, “בני וגיטה”, ושלושה ספרי שירה למבוגרים. “ניגונים”, שירה הידוע ביותר, שביטא את געגועיה להוריה ולעולם שהושמד בשואה, הולחן בידי דוד זהבי והושר בפי עופרה חזה: “שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי/ ניגונים, מזמורים שכוחים”. עשרות משיריה הולחנו, וחמישה מהם השתתפו בפסטיבלי הזמר של שנות השישים, לפני עידן הקדם-ארוביזיון.

פניה היתה דודתה של אמי, ובמשפחתנו סיפרו תמיד על המחיר היקר של אהבתה לילדים; לידת בנה גרשון ב-1934 כמעט ועלתה לה בחייה. “הלב מפרפר מגיל עת אזכור כי לא הרחק הייתי מאותו גבול אפל, אשר בעטיו הופכים תינוקות ליתומים- ואני חזרתי משם”, כתבה לאחותה מיד אחרי הלידה. אף שנאסר עליה ללדת שוב, היא ייחלה כל העת לילד נוסף וכעבור 11 שנה העזה והרתה. ואולם התינוק מת עם לידתו, ומצבה של פניה בת ה-37 הידרדר מאוד. את חמש שנותיה האחרונות בילתה במיטה, מחציתן בבית החולים “העמק” בעפולה, ומחציתן בבית. כל אותה עת המשיכה לכתוב: העולם שהיא תיארה- הפרפרים, האפרוחים הזהובים, התרנגולות המנקרות, ילדי הקיבוץ המזנקים לבריכת המים הצלולים- הכל התקיים מעבר לחלונה. “אהבנו לבקר אצלה, החדר שלה היה תמיד פתוח והיינו משתפים אותה בחיינו, מקווים שתכתוב על כך”, מוסיף דני הדרי. “לחדר של הוריי היה קיר משותף לחדר של ארק’ה ופניה, ופעם ניגנתי בחליל, כנראה חזק מדי, והיא דפקה על הדלת ואמרה, דני, אתה מנגן מאוד יפה אבל אני לא מרגישה טוב. אחר כך כתבה על זה שיר”.

ב-18 בספטמבר 1950 נפטרה פניה ברגשטיין, והיא רק בת 42. לבנה גרשון מלאו אז 16. הוא למד הנדסאות מכונות, וערב מלחמת ששת הימים, עמד להתחיל לנהל את “פלסטרו”, מפעל הפלסטיק של גבת שזה עתה הוקם. ב-6 ביוני 1967 לפנות בוקר חדר לארץ מטוס עירקי והופל מעל מאגר דלק שלידו ישנו חיילים. “את גרשון זיהו לפי הגרביים שלו, שנשאו את המספר הסידורי שלו במכבסה של הקיבוץ”, אומרת אלמנתו, פנינה ישראלי. בתם יונת היתה בת עשר, אורית בת שש, וסמדר, רק בת תשעה חודשים.

במותה השאירה פניה ברגשטיין חומר רב שלא התפרסם, ובעלה, שהיה בעצמו סופר ואיש רוח, ערך והוציא לאור עשרה ספרים נוספים שלה. “ראיתי מחובתי וכתפקיד חיי להציל משכחה את יצירתה”, נהג לומר. כל ספריה ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד- ספריית פועלים.

משה שרת לא היה בבית. שר החוץ של המדינה שתצא לאוויר העולם כעבור תשע שנים, שהה אותה שעה באנגליה. שלב בדרך להקמת המולדת. מלונדון כתב ל’ממוצ’קה', כך קרא לאמו, לרבקה, לעדה וליהודה: “אחרי 26 שנה, פקד שוב המוות את נוינו… מי פילל שפתאום תיעקר היא מתוכנו, הקטנה שבכולנו, ילדת טיפוחינו. יומם ולילה אני רואה את פניה על כל חילופי הבעותיהם, שומע את קולה ואת צחוקה, רואה אותה בחן ילדותה, בחמדת עלומיה, בעצבות שנותיה האחרונות”.

עץ חרוב בן 50 שנה מיתמר מעל למצבת האבן הפשוטה בבית הקברות של קיבוץ גבעת־ברנר. “גאֻלָּה, בת יעקב שרתוק, כ”ט באב תרס“ג – כ”ה בשבט תרצ“ט”. 36 שנים חוצצות בין שני התאריכים. גאולה, אחותם של משה שרתוק, המלחין יהודה שרתוק, רבקה הוז ועדה גולומב. בת לאחת המשפחות הנודעות והמיוחסות ביישוב.

“עליה, שנפלה על מיפתן האמהות ונקרעה מכולנו, בוכה הלב”, ממשיך שרת, אז שרתוק, את מכתבו מ־11.2.39. “הדם רותח על העוול שעולל לה. היצור הקטן, משאת נפשה, שנקלע לעולם חייו כה בודד ועזוב – כולנו נהיה לו אבות ואמהות, אחים ואחיות. בן זקונים לכל משפחתנו הוא”.

בביתו בתל־אביב, אומר ד"ר הרי גולומב חרישית: “אנחנו שני מעגלים משיקים, שראשיתו של האחד גזרה את קיצו של השני. אלמלא היא, לא הייתי אני בא לעולם. אבל אילו לא נולדתי, היא היתה חיה ומאריכה ימים”.

כאשר צילצל בביתו הטלפון וקול לא מוכר הגה את השם ‘גאולה שרתוק’, נדהם. אדם פחות עדין מהרי גולומב, היה טורק את הטלפון. ואולי באמת זו טעות, חושים מחודדים מדי של נפשות רומנטיות, שמחפשות סיפור אהבה מתחת לכל אבן, ומבקשות להאיר פינות אפלוליות. אבל הוא אמר, “בואי, ואני לא מבטיח כלום”.

ההתרגשות ניכרה בו היטב כאשר פתח את הדלת.

■■■

זהו סיפור של אהבה, אמהות ומוות, החקוק בתוך המיתולוגיה הפרטית של משפחת שרתוק. בכתב יד דקיק, בעט נובע, ביכולת ספרותית נדירה ומבוזבזת, שלא מצאה ביטוי מלבד במכתבים אישיים, מתעדת גאולה את חייה: התלבטות בין הגשמה עצמית במוסיקה, שהיתה ציר חייה, לבין צו־המצפון להיות עובדת אדמה. חיי אהבה עקרים, רגשות סוערים שלא מצאו הד בלבותיהם של מושאי־אהבתה, וחיבוטי־קבר, שדחפו אותה להרות וללדת שלא במסגרת הנישואים.

60 ו־70 שנה ננצרו המכתבים האלה. רק אחרי לבטים קשים, ניאותו בני משפחתה למסור אותם, ולא את כולם. "אני רוצה שזכרה יעלה, אומרת תמר גדרון, אחייניתה של גאולה, בתם של רבקה שרתוק ודב הוז, האוצרת את כתבי המשפחה. “אך מתייסרת מחשש שהגזמתי במידה שפתחתי את הצוהר אל אישיותה ואל מאורעות חייה. אני רואה לפני את אחותה הגדולה עדה, מביטה בנו, בני הדור השני, לא מאמינה שהיינו מסוגלים לעשות כך”.

■■■

אם תנועת ביל“ו היתה ה’מייפלאור' של ארץ־ישראל, הרי שיעקב שרתוק, אבי המשפחה, היה חיל־החלוץ שלה. יליד העיר פינסק, 1860, אשר יום אחד צנחה לרגליו חבילה שהושלכה מגג בית: גולגלתו של תינוק, שהתנפצה על אבני המרצפת באחד הפוגרומים של התקופה, השיבה את התודעה היהודית אל הצעיר המתבולל. הוא הצטרף למייסדי ביל”ו, וב־1882 דרכה רגלו על אדמת הארץ.

שרתוק גר במקווה־ישראל, משם עלה לירושלים בקבוצת “שיבת החרש והמסגר”. גילף מזכרות מעץ זית וכתב בשבועון “הצבי” של אליעזר בן־יהודה. אחרי ארבע שנים, חזר לרוסיה: נסע להביא לו כלה.

בין חברי “ביל”ו" באותה תקופה, היו רק שתי נשים, ושתיהן מאורסות. צעירה נואשת הסכימה לעלות איתו לפלסטינה, ובלבד שיגאלה מבתוליה. יומיים לפני החתונה נמלך בדעתו וביטל את החתונה.

במקרה, פגש את פניה לב, תלמידת גימנסיה יפהפיה. הוא המתין לה עד שסיימה את לימודיה ונשא אותה לאשה. התגוררו באודסה. עסק בייצור שקיות־נייר וכתב מאמרים בעיתונות. בתוך עשר שנים, ילדה לו חמישה ילדים, ועלייתם התעכבה. 20 שנה חיו בתחושת ארעיות, על מזוודות. כאשר עלו ארצה ב־1906, היתה גאולה, צעירת הילדים, בת שלוש.

■■■

הם התיישבו בכפר הערבי עין־סיניה, ליד רמאללה. מספר הרי גולומב: “סבא שמע שאפנדי אחד, בן משפחת חוסייני, זקוק למזומנים, והוא מחכיר כפר שלם. הרעיון דיבר אליו והוא חכר את הכפר על אדמותיו ותושביו. סבא, אשתו, וחמשת ילדיהם, אחיו ואחותו ובני זוגם, גרו בביתו הענק של האפנדי: שתי קומות, 12 חדרים. הפַלָּחים קיבלו את היהודים באהבה, בלי שום הסתייגויות. סבא שיווק את התוצרת של הכפר. האריסים היו טוחנים את תבואתם בטחנת הקמח שלו, וכובשים אצלו את הזיתים בבית הבד”.

אפשר שהמציאות הבלתי־נתפסת הזאת, לא נראתה חריגה ליעקב שרתוק. גם ברוסיה היו יהודים שחכרו כפרים ואדמות על יושביהן. בארץ־ישראל, לא היה עוד כמקרה הזה. לגאולה הפעוטה, היו השנתיים האלה גן־עדן.

“אך תצא השמש מהמזרח וכבר יתעורר היקום, ועל פני הכל ישכון רוח הבוקר בכפר, רחש המעין המפכה, קירקור התרנגולות, געיית הפרה, צהלת הסוסים וצלצלי חליל הרועים…” כתבה בגיל 13, כשכבר גרה בתל־אביב. המורה לספרות, יוסף חיים ברנר, מחק כמה ביטויים מסורבלים ורשם בסוף החיבור בן ארבעת העמודים את הציון ‘טוב מאוד’.

גאולה ואחיה יהודה היו מתרוצצים בחצרות הכפר ומאכילים את העופות. עדה ורבקה, הבנות הגדולות, למדו בכפר ערבי סמוך. משה יצא למרעה עם נערי הסביבה, ולמד מהם ערבית, שפה ששירתה אותו בעתיד בקאריירה הפוליטית שלו.

מקץ שנתיים, בגלל הפסדים כלכליים ודאגה להשכלתם של הילדים, הוחלט לעזוב את המקום. “לנו, שהיינו קטנים ולא זכרנו את רוסיה, זו היתה ארץ ישראל. בכינו כשפרשנו מהכפר. לא יכולנו להבין מדוע עזבנו”, סיפר יהודה שרתוק.

עין־סיניה נשארה מחוז הילדות בזכרון כל בני משפחת שרתוק. “שנה אחרי מלחמת ששת הימים, נסענו לעין־סיניה”, מספר יעקב שרת. “עכשיו, בימי האינתיפאדה, קשה לתאר טיול כזה. הבית עדיין עמד אז על תלו. סיירנו בחדרים, ראינו איפה עמד הפסנתר. גם כשהיה ראש־ממשלה, נהג אבא לומר שאלה היו השנים המאושרות בחייו. תמונה של הכפר היתה תלויה תמיד מעל שולחן עבודתו”.

■■■

בתל אביב, חשו ילדי המשפחה כמו בארץ־גזירה. יהודה וגאולה למדו בגימנסיה הרצליה. ההפרש בגילים היה קטן והם גדלו כמעט כתאומים, שותפים באהבה המשפחתית למוסיקה. אפילו בכפר הערבי ניגנו על הפסנתר שהובא באוניה מרוסיה ונישא על גמל לעין־סיניה. לימים, הפך יהודה למלחין ומנצח מקהלות, האחות רבקה למדה מוסיקה באירופה והיתה מורה לפסנתר, למשה היתה השכלה מוסיקלית רחבה, וגם עדה וגאולה ניגנו.

גם בעד קיר חדר העבודה של ד"ר הרי גולומב, חוקר ספרות ומבקר מוסיקה בעיתון “הארץ”, חודרים צלילי פסנתר. הבן הצעיר. כשרונותיה של גאולה עברו אל בנה, שלא זכתה לגדל, ואל שני נכדיה.

■■■

ברנר היה בן 35 בשנת הלימודים 1915־1916, כאשר לימד שפה וספרות עברית בגימנסיה. גאולה היתה בכיתה ח'. זה היתה ראשיתו של קשר נפשי עמוק, של אהבה שלא מומשה, ונגדעה באכזריות במאי 1921, עם רציחתו של ברנר בידי פורעים ערבים.

דקלה גולומב, בתם של אליהו גולומב ועדה שרתוק: “ברנר הכיר את יעקב, אבי המשפחה, וסיגנן עבורו קונטרס שכתב על התעשיה הארצישראלית. כאשר נפטר לפתע שרתוק ב־1913, וחמשת ילדיו נשארו לבדם עם אמם, התחזק הקשר המשפחתי וברנר הפך לידיד משפחה. במיוחד של משה, האח הבכור. עבור הצעירים, גאולה ויהודה, הוא היה מעין תחליף־אב. היא היתה מאוהבת בו כמו שילדה מאוהבת באביה”.

רק שנה אחת לימד ברנר בגימנסיה הרצליה, אבל הוא התרשם מכשרונותיה של הנערה, וכאשר חשש שבגלל קשיים כלכליים תפסיק את לימודיה, הציע ללמדה ספרות בשיעורים פרטיים. היא העריצה אותו מאוד. כבר אז נודע כאיש רוח, סופר ועיתונאי.

■■■

ב־1916, גירשו התורכים את כל יהודי תל אביב ויפו מן העיר. ברנר גלה עם הגימנסיה, על מוריה ותלמידיה, למושבה שפיה שליד זכרון־יעקב. משפחת שרתוק עלתה לראש פינה ומצאה שם שלווה ואושר. “כשהגענו לראש־פינה, אמרנו, הנה סוף־סוף, שוב כהרי־אפרים. הנוף ההררי של הגליל התמזג עם נוף ילדותנו בעין־סיניה”, סיפר יהודה.

עדה ורבקה ניהלו בית־יתומים בצפת, משה שירת בצבא התורכי וגאולה ויהודה למדו בבית הספר התיכון שבמושבה וקשרו קשרים עם ילדי המקום. שנה וחצי היו בראש־פינה. ב־1918 הסתיימה המלחמה וכל הגולים שבו לביתם. “המלחמה עיכבה את תוכניותיהם”, מספרת תמר גדרון. “משה ואמי רבקה הפליגו ללימודיהם בחוץ־לארץ, עדה יצאה לעבוד בכינרת, וגאולה נאלצה לדחות את חלומותיה להיות עובדת אדמה, משום שהיה עליה להישאר בתל אביב עם אמה האלמנה”.

חיי הנישואים של ברנר, שהיה נשוי לחיה ברוידא, ואב לבן פעוט, אורי ניסן, התפוררו. אשתו לקחה את בנם ונסעה לחו"ל. ב־1920, עלה לגליל וחי שם במחנה “מגדל” של גדוד העבודה, בפלוגת סוללי הכביש טבריה־מגדל, ועסק בהוראת השפה לחלוצים. גאולה ביקרה אצלו פעם או פעמיים.

“רגשותיה של גאולה לברנר היו ידועים היטב לאחיה ולאחיותיה”, מסבירה תמר גדרון. “יותר ויותר נוכחת אני כמה יכול היה לתת לי. זה הדבר שבאמת נחוץ לי”, כתבה גאולה לאחותה רבקה גלויה מביקורה אצל ברנר. “למחרת ליווני עד טבריה”.

היה ערב, והם האריכו בהליכה. רגשותיה כלפיו היו עמוקים מאוד. הוא, איש החי בנפרד מאשתו, אב לילד היקר לו שנותק ממנו. היא, נערה פורחת בת 18, מאוהבת בגבר הנערץ עליה, המבוגר ממנה ב־22 שנה.

“אני הוגה בו בלי הרף, בשכבי ובקומי ובדברי ובצחקי הוא אינו סר ממני. הן אהבתיו עד שיגעון”. הייתי רוצה לנשק אותך, אמר לה ברנר, כאשר ליווה אותה לטבריה. “היא סיפרה לי על הלילה ההוא כשהלכה עם ברנר על כביש טבריה־צמח”, נזכר חיים בן־אשר, ידיד־נפש של גאולה ובן גילה, בן 85 כיום. “היא היתה מאושרת, אבל לפתע נרתע ברנר ואמר: אבל טמא־שפתיים אנוכי. ולא נישק אותה. ורק הוסיף: את עוד תהיי אשה מאושרת, ואם לילדים רבים”.

ככל הנראה, ניסה ברנר להינתק מגאולה. “הניאוהו כנראה להמשיך את יחסינו הקודמים”, כתבה גאולה לעצמה במחברת ריקה של אלגברה. “עיניתי את עצמי עד יציאה מהכלים, נאכלתי בבעֵרָתי, ולא ראיתיו חודשים שלמים. חשתי וגם נרמז לי כי ביאתי לא תהיה לו לרצון. הוא טעה מאוד. את יחסי אני אליו לא העריך כמו שקיוויתי, אבל אני לא רציתי לוותר על שלי והתעקשתי. אני רעבה לראותו ודי”.

■■■

מכל הגברים שאהבה בשנים הבאות, היה ברנר היחיד שהתאים לה. ייתכן שעם חלוף הזמן היה מוצא עוז בנפשו להשתחרר ממעצוריו. כל זאת, אלמלא התגלגלו הדברים אחרת.

באביב 1921, אחרי ששב מהגליל, גר ברנר בבית משפחת יצקר באבו כביר. עם תחילת המאורעות ביפו הערבית, הופיע בחדרו חברו צבי שץ, והציע לפנותו לתל אביב. לא היה מקום ברכב לכל הנמצאים בבית, וברנר לא הסכים למלט את נפשו על חשבון חבריו. בבית נשארו שישה אנשים. בינתים, ניסו ידידיו של ברנר להשיג מכונית לחילוץ הנצורים. ב־2 במאי לפנות ערב נשלחה משאית בליווי חיילים אנגלים. בהגיעם לבית, מצאו אותו סגור. על דרך הגישה נמצאו ששת הדיירים, טבוחים ושחוטים. התברר כי ברנר וחבריו חשו בסכנה המתקרבת והחליטו להימלט בכוחות עצמם לתל אביב. לרוע מזלם, נתקלו במסע לוויה של נער ערבי שנהרג יום קודם על ידי הצבא. האבלים התנפלו עליהם, הוציאו מידם את נשקם, והיכום באלות ובאבנים עד מוות. אחר כך הפשיטו אותם והתעללו בגופותיהם.

■■■

משפחת שרתוק היתה המומה. “סבתא עזבה את סיר המרק על הכירה ורצה ליפו, ובשובה, נשרף הכול”, מספר יעקב שרת סיפור משפחתי. ומשה, כרגיל לא בארץ, כתב מכתב תנחומים לאחותו: “כמה יתומים הוא הניח, כל אחד עם אהבתו המיוחדת, עם תשוקתו המיוחדת אליו”.

לצד אחיה יהודה, עמדה גאולה ליד הקבר, שעה ארוכה אחרי שכל הנוכחים הלכו לדרכם. הירהור עקשני של התאבדות חלף במוחה. “אני אהבתיו בכל כוחי עד שכחת עצמי”, השיבה במכתב למשה. “באותו רגע שנודע לי שהוא נהרג, הייתי צריכה לעשות איזה דבר, אך אותו לא עשיתי ולא אעשה, ובכך הסכנתי עם החיים והתפשרתי איתם”.

גאולה, בת 18 בסך הכל, ביכתה את ברנר בקינה מצמררת, אשר תידפס, מקץ 18 שנים, כאשר ימלאו 30 יום למותה היא, על פני עמוד שלם ב“דבר”: “… נרקב ברנר, נמקות עיניו וחייו אינם. אנו מביטים אל התהום שנבקעה במותו, אך עד תחתיתה לא נעצור כוח לרדת: השבילים אליה אינם ידועים לנו. בתחתית הקרקע רשאי לעמוד ברנר לבדו, אשר ידע לזעוק חמס על מה שעולל לו. הזעקה הראשונה היא אות חיים, היא המכריזה על התהום הנבקעת ברגע המוות בין החי והמת. החי צועק מפני שהוא חי ויכול לצעוק, מפני שרע לו בלעדי האיש המת. אין ברנר, איננו. יעברו חודשים והוא לא יהיה, תחלופנה שנים והוא לא יהיה. ברנר מת ואני חיה, ועוד רוצה אותו, הוא ממלא אותי על גדותי, איך זה אחיה בלעדיו?”

■■■

כמעט שני עשורי שנים עוד חיתה גאולה בלעדיו, חיים עגומים ועריריים. וכאשר נטלה לעצמה את מעט הדבש, לא זכתה לטעום ממנו זמן רב.

כאשר שבה אחותה עדה לתל־אביב, יכלה סוף סוף גאולה לעזוב את הבית ולצאת לקיבוץ. שנים אחדות עבדה בקבוצות פועלים בפתח תקוה, בגבעת השלושה, בנס ציונה, לאן שהתנועה שלחה אותה, עד שב־1929 הצטרפה לגבעת־ברנר, הקיבוץ הנושא את שמו של האיש שאהבה.

בארץ שרר חוסר־עבודה נורא. “קיבוצים קמו ונפלו. קבוצה של עשרה אנשים החזיקו מעמד ביחד חודשים ספורים, והתפוררו”, מספר משה צמח, בן 80, חבר גבעת־ברנר וידיד של גאולה. “מעולם לא התיישבנו לאכול ארוחת בוקר, כי לא היה מה לאכול. כל ימות השבוע עבדה גאולה בטוריה, וביום שישי היתה לוקחת את הבגדים שלנו, מכבסת ומגהצת במשך כל השבת, ומוסרת לנו חבילה נקיה וארוזה יפה, כמו אמא טובה”.

במיוחד קשתה עליה הפרידה מהפסנתר. באוגוסט 1926, בהיותה בגבעת השלושה, כתבה לאחיה יהודה: “מה רבה ועמוקה העצבת הבאה עלי מיום היפקד הנגינה. בחדר האוכל תצהל ההורה הרועשת, ומה זולה ומה נפסדה היא לנוכח ההלכות הפסוקות של באך והרגשות הנסערים של בטהובן”. והיא הוסיפה בסוגריים: “אני אומרת את זאת לך, באשר חושבת אני כי תבין את הדברים לאמיתם, ולא תחשוב את זה לבעיטה בהמון”.

משפחתה נזעקה, וסידרה לה ללכת ולנגן בבית איכרים בפתח־תקוה. חיים בן־אשר: “היא נראתה לי כאשה מימי קדם. שיער ארוך, שחור, קלוע בצמות. כאשר פרמה אותן, היה שערה זורם עד מותניה. היא היתה הבולטת והמעניינת בכל הבחורות. היתה הולכת כערביה עם כד על הראש, אלא שעל ראשה נשאה לא כד, אלא ערימת תווים עם הסונטות של בטהובן”.

“גרנו בחדר אחד, והפסנתר איתנו בחדר”, סיפרה חברתה לוטה מגבעת ברנר. “מה שמחתי בהביאה את הפסנתר מתל אביב. לפעמים ניגנה עד הבוקר. נרדמתי עם צלילי באך, וכשהעירוני לעבוד ברפת, קמתי עם צלילי בטהובן”.

ידיה המיובלות מעבודת האדמה, היקשו עליה את הנגינה. היא היתה מרוחקת, מתבודדת, מסתייגת מההמון. על אף צחוקה המתגלגל, היתה טיפוס קפדני ולא־מתפשר. משה צמח: “היינו קונים בזול לחם ישן אצל האופה. יום אחד נסעה גאולה למשפחתה, וכאשר חזרה ביום ראשון, מצאה אצלנו לחם טרי. היא התפרצה: ‘לא מגיע לנו לאכול לחם טרי, זה הרגל בורגני’”. רק לעתים רחוקות דיברה באסיפות החברים. למרות סגנונה הנפלא, לא כתבה מעולם בעלון הקיבוץ. “תמיד היתה בין אלה שבצד”, מוסיף צמח. “רק פעם אחת קמה ודיברה, ותבעה בלהט את זכותן של הנשים ליטול חלק בתפקידי שמירה. ‘לא אובה ולא אתן שאחרים יחרפו נפשם בגללי’, אמרה. כתוצאה מכך נשלחה לקורס של ההגנה”.

היא סבלה כאבים כרוניים ביד וברגל, ובכל זאת עבדה במשתלה. “אני ממשיכה לעבוד במנבטות, ויום יום להתקלס בעצמי בהנבטת זרעים אשר אינם ראויים יותר ממני להמשכת זרעם”, ביכתה את עריריותה. האהבות שהיו לה, לא הניבו פרי. משה צמח: “אולי לא העזו להתמודד עם הדמות הזאת. אולי הייחוס המשפחתי שלה הפריע. לא כל אדם חש עצמו מסוגל להיכנס למשפחה של גדולי היישוב, אשר גם הגיסים שלה הם אנשי־שם.: אחותה עדה נשואה לאליהו גולומב, ואחותה רבקה, לדב הוז. היא היתה צנועה מאוד, אבל הכל ידעו מי היא. לעומתה, הייתי ילד חסר השכלה, בן עיירה קטנה. יכול להיות שהיו גברים שהדבר הבהיל אותם”.

■■■

בשנות השלושים לחייה, חוותה אהבה גדולה וכואבת שנמשכה שנים אחדות. בין חפציה נמצאו טיוטות של מכתבים, לא מתוארכים. את שם הנמען ביקשה משפחתה לשמור בסוד.

“איני יודעת באיזה אורח פלא מציתה בי דמותך הסתווית אביב ניצחי ונהרה”, כתבה לו. “אין כוח בעולם אשר יכול להמית את האהבה… הגוף שלי מחוסר־התבונה בעל האינסטינקטים הבריאים והטבעיים, אינו רוצה להיות מקופח, אינו יכול לא־להיענות ליצר הבראשיתי, לטעום טעם בראשית ללא פשרות…”

אלא שאהבתו אליה נתגלתה ככוזבת. “האיום שבכל הפרשה הזאת הוא, שקרה בינינו דבר אשר צריך להיות פרי של קירבה נפשית גדולה, אך אם במקום קירבה בא ריחוק, אז באמת אין טעם לחיים… כל כך האמנתי בטהרת הנשיקה שלך. אני גדלתי בבית שבו ניתן לנשיקה הביטוי הכי קדוש ונעלה, ואינני יכולה להיכנע להכרה שאפשר גם לחללו… איני יכולה לסלוח לך את הנשיקות האלה, אשר מפיך הן נשרו כפרחים קטופים הנובלים תיכף לאחר היקטפם, בשעה שאצלי גדל עץ־ענף, רב־שורשים. מה חבל שניתן לי גוף בריא היוקד ופורח פריחה עקרה ומתבצר בבדידותו, וחבל לי על הכוחות ההומים בי, הנזעקים לקראת כל זיק של חיים, ונחבטים ונגדעים בשיא גאותם…”

כדי להפיג את מצבי רוחה הקשים, נסעה פעמיים לחו"ל ללמוד מוסיקה ולקבל טיפולים רפואיים ביד וברגל. ב־1932 היתה בברלין ולמדה נגינה ופיתוח השמיעה אצל ילדים. ב־1938 נסעה שוב לאירופה. לחברתה אסתרקה רגב כתבה: “הכל נשמט, נקרע ללא איחוי. איני יכולה לכלכל יותר את הסתירה האכזרית ביני לבין החיים. להיות ערירית בלב החיים הפרים ורבים סביבי”.

לאט לאט החלה לגמול בה ההחלטה, שאם אינה יכולה להינשא, לפחות תביא ילד לעולם. “אני רוצה לחוש את צמיחת החיים בגופי ובנפשי. אני רוצה להרות וללדת ולגדל ילד. זוהי התפילה כולה. ואם יתאכזר אלי הגורל ותפילתי זו לא תקום, אבעט ואמרוד בגורל אפל זה. אני מוכנה לכל. אני מוכנה להציץ כל ימי חיי מאחורי גדר, אך עם תינוק על זרועי”.

וגאולה עשתה זאת בדיסקרטיות רבה. נדברה עם חבר־נעורים, איש ידוע ביישוב, אשר מאז שהכירו בצעירותם, נשא אשה והוליד ילדים. הוא הסכים להיות אבי הילד שיוולד, מתוך הבנה שהיא תגדל אותו בכוחות עצמה. הוא לא נדרש לשום תמיכה כלכלית, וגם לא לתת לילד את שמו. באחד ממכתביה אליו כתבה לו: “בשעה שאדם עומד לפתח חטא, אין לפניו כל דרך אחרת כי אם לחטוא, ובלי מורא. אני רוצה שניפגש במקום שארגיש בו את עצמי יותר חופשיה. איני רוצה לאבד כוח על כבלים חיצוניים, בשעה שהכבלים הפנימיים אינם”.

משך תקופה מסוימת נפגשה איתו, בלי ידיעת אשתו, עד שהרתה.

■■■

הריונה של גאולה לא חולל שערוריה בקיבוץ. “גאולה היתה סמכות מוסרית, ומכיוון שזו היתה החלטתה, הערצנו אותה, ושום רבב לא נפל על תומתה”, אומר משה צמח. גם משפחתה עמדה לצדה. “היא פרחה בהריון. היתה ממש קורנת. ומכיוון שהיתה הדודה האהובה על כולנו, שמחנו בשמחתה”, נזכרת דקלה גולומב. “היחידה שהתקשתה לקבל את נסיבות הריונה היתה סבתא שלי, אמא שלה. לכן, כאשר היתה באה לתל אביב, גרה אצל חברה, לא רחוק מהבית, ובאה לבקר”.

גאולה היתה מאושרת. בפתק שכתבה לאחותה עדה בדצמבר 1938, כחודש לפני הלידה, היא מבקשת ממנה גומי למכנסיים ומספרת שהיא מתכוונת לשאול את הרופאה שלה אם התנוחה שהיא יושבת בה במשתלה, אינה מזיקה לעובר. לחיים בן־אשר גילתה, שכאשר יגדל הילד מעט וימלאו לו שנתיים, תלך לגליל, להקים קיבוץ חדש.

ביום שישי, 27.1.39, הובהלה גאולה לבית החולים בילינסון.קיבל אותה ללידה הגינקולוג ד“ר ארווין רבאו, בעלה של דודניתה ציונה קטינסקי. הלידה לא התקדמה וכאביה היו קשים מנשוא, והרופא החליט שאם אין רוצים להקריב את הילד, יש ליילד אותה בניתוח קיסרי. בשעה 11:30 בא בנה לאוויר העולם, במשקל 3 ק”ג.

גאולה ייחלה לבת, וכבר הכינה לה שם: הרַי, זכר כמיהתה המתמדת להרי־ילדותה בעין סיניה ובראש פינה. “בודד וגאה הוא ההר. דמעתו ואִשּׁוֹ עצורה בעצמותיו”, כתבה באחד מחיבורי ילדותה. אחיה שכנעו אותה שהשם ‘הרי’ הוא גם במשקל ‘חגי’, ומתאים לבן־זכר. היא הסכימה. עוד החזיקה אותו בזרועותיה והיניקה אותו פעמים אחדות.

דקלה גולומב: “כאשר התעוררה מהניתוח, היתה מאוכזבת שהכאבים הקשים לא עוזבים אותה. היא חיכתה לאושר גדול, והנה כאבים כאלה. לפתע התעלפה. 24 שעות היתה חסרת־הכרה”.

מותה, ב־7 בפברואר 1939, עשרה ימים אחרי הלידה, היה הלם נורא למשפחתה. תמר גדרון: “היתה התייעצות משפחתית על גורלו של התינוק. גבעת ברנר ביקשה לגדל אותו אצלם, אבל המשפחה דרשה שהילד יישאר אצלה. היה מובן מאליו שעדה, אחותה הגדולה של גאולה, תיקח על עצמה את הטיפול בו”.

עשרת חודשי חייו הראשונים של הרי עברו עליו בגבעת ברנר. החברות היולדות, היניקו אותו בתורנות. “הקיבוץ היה מזועזע: אחרי שחיכתה כל כך הרבה זמן, הנה מתה בלידתה. אשתי חנה ילדה אז את בננו יפתח – היום פרופסור במכון לחקר הנגב – והיא היניקה את יפתח ואת הרי לסירוגין”, נזכר חיים בן־אשר. בן־אשר, ידיד קרוב, היה חבר הכנסת הראשונה והשניה מטעם מפא“י, וחבר בוועדת חוץ וביטחון. בשנות ה־50' החליט ש”הכנסת לא מתאימה לי ואני לה". ירד לאילת, וכיום הוא מקדיש את עתותיו לכתיבה וחי מגימלה של חבר כנסת.

פעמים אחדות בשבוע היו דודיו ודודותיו של הרי הפעוט באים לבקרו בגבעת ברנר, ולאחר שנגמל, לקחה אותו עדה לביתה. בבית שבשדרות רוטשילד גרו דקלה, דליה ודוד גולומב, ילדיהם של עדה ואליהו. ו“מאמא” הזקנה. ב־19.12.39 כתבה עדה לבעלה, שנמצא אותה שעה בארצות־הברית: “השבוע חל שינוי כביר בחיינו. בשבת הבאנו את הרי אלינו. אני חושבת שבמשפחתנו עוד לא היה תינוק נהדר כזה… וכשאני רואה את חִנּוֹ אני מחזיקה בקושי את זעקת השבר הפורצת, ורק כאשר אני נשארת לגמרי לבד איתו, אני שוטפת בדמעות את ראשו הקטן”.

שנתיים אחרי מות גאולה, היכה המוות שוב במשפחה, וביתר שאת. בתאונת דרכים שזיעזעה את הישוב כולו ניספו רבקה, אחותה של גאולה, עם בעלה דב הוז ובתם תרצה. יחד איתם נהרגו צביה שרתוק, אשתו של האח יהודה, אורה, בת אחותו של דב הוז, וידיד טוב שלהם, יצחק בן יעקב מדגניה. שש נפשות. תמר, יתומה מהוריה ומאחותה, עברה אף היא לגור בבית דודיה עדה ואליהו גולומב.

כאשר נולד הרי, רצה אליהו גולומב לאמצו רשמית. אלא שאחיה ואחיותיה ההמומים של גאולה ביקשו להנציח את זכרה ורשמו את שמו בתעודת הלידה “הרי שרתוק”.

“כשאני הייתי תינוק והיא היתה זכר חי ורוטט”, מסביר הרי, “המחשבה היתה עליה ולא עלי. ככל שגדלתי, הזכר התרחק והדגש עבר מהמת אל החי, והצרכים שלי הפכו יותר מרכזיים”.

הוא ניחן בשילוב הכשרונות הספרותיים והמוסיקליים של אמו ודודיו, והיה ילד מבריק במיוחד. קרא לעדה אמא. “רציתי להיות כמו שאר אחי”, הוא מסביר. “ידעתי שגאולה ילדה אותי, אבל עדה היתה אמא שלי”.

ב־1945, כאשר מלאו להרי שש שנים, נפטר אליהו גולומב משטף דם במוח. “אני זוכר את הלילה ההוא כמו היום”, אומר הרי וקולו מתערפל. דקלה גולומב: “אחרי שאבא נפטר, אמא אמרה לי, ‘אלמלא הרי, אני לא יודעת איך הייתי חיה’. היא אהבה את הרי מאוד, והוא אותה”.

בהיותו כבן 12, אומץ רשמית למשפחת גולומב, ובכך ניתנה גושפנקה חוקית למצב שהיה קיים בפועל. לאחר מות אליהו גולומב, הפכו משה ויהודה לדמויות־אב להרי. “עסקתי הרבה בהרי”, רשם שרת ביומנו ביוני 1954. “תיקנתי את מכתבו הארוך באנגלית. מפליאה אותי מידת שליטתו בשפה. כן הרבצתי בו שיעור יסודי בערבית, אשר גם בה הוא עושה חיל להפליא”.

“מזמן לא קראתי הרצאה כה ברורה, סגנון כה צח, היגיון כה ברור. גם אצל טובי סופרינו לא מצאתי עברית יותר מדוייקת, חיננית ועסיסית”, החמיא דוד בן־גוריון להרי גולומב בן ה־15, שכתב לו מכתב. ובמכתב למשה שרת הוא הוסיף: “אני תמה: האם זה בנו של אליהו? הכותב ודאי ידוע לך, ואבקש להודיע לי מיהו”.

בגלל השם “גולומב”, אף היו שהאמינו כי הרי הוא בנו הבלתי־חוקי של אליהו גולומב, אשר עדה אשתו ניאותה לגדלו מתוך הכנעה בלתי־מובנת.

גאולה, קורא הרי גולומב לאמו שילדה אותו. בשמה הפרטי. ועיניו מתקשרות דמעות כשהוא נזכר באמו עדה, שנפטרה בהיותו בן 30. לפני שבוע, חגג את יום הולדתו ה־50. השבוע, מלאו 50 למות אמו.

“יש לי כוחות פנימיים וכתפיים מוצקות להעמיס על עצמי את נגעי־חיי, ופתרון גורל־החיים המתקדר עליי, מסור לי לבדי”, כתבה גאולה. “ואם לא אוכל… תפילה שבלבי שאדע לצעוד קוממיות גם אל עברי פי קבר, ולשמור על צלמי עד רגעי האחרון. איני מצאצאי איוב, אם כי בבוא הרגע שארצה לקלל את יומי, אבחר להשתמש בשפתו…”

גאולה שרתוק: “אני הוגה בו בלי הרף, בשוכבי ובקומי ובדברי ובצחקי הוא אינו סר ממני. הן אהבתיו עד שיגעון”

הרי גולומב בילדותו

מימין לשמאל: רבקה, דב שרתוק (דודן), עדה, ידידה קטינסקי (בת דודה), משה, ציונה קטינסקי, גאולה. עומד מאחור: יהודה

כמעט כל האופרות שלו הן טרגדיות: סיפורים רבי־עוצמה על אהבה ומוות, גאווה לאומית וכבוד. הוא כתב רק את המוסיקה, אבל היה מעורב מאוד בבחירת הטקסטים ולא הסכים להניח על הנייר אפילו תו אחד, לפני שהתמליל הושלם וקיבל את אישורו. קריאה בביוגרפיה שלו מגלה שבעלילות האופרות שלו שזורים רסיסים מחייו: ‘לה טרוויאטה’, על אהבה לאישה עם מוניטין מפוקפקים, מנודה מהחברה, ‘ריגולטו’, ‘דון קרלוס’ ועוד אופרות רבות על מאבקים ומריבות עד מוות בין הורים לילדיהם. ורדי חווה מיתות משפחתיות נמהרות על בשרו – שני ילדיו הפעוטים ואשתו הצעירה מתו בפרק־זמן קצר. הוא עטף את הפצע בלבוש אמנותי: האבות שוורדי מעלה על הבמה נותרים בחיים רק כדי לחזות בילדיהם מתים לנגד עיניהם, לעתים בשל עקשנותם חסרת־השחר של האבות. יחסיו עם אביו־שלו היו מורכבים, וכשהתפרסם והתעשר, ‘התגרש’ חוקית מאביו.

ג’וזפה ורדי

1. על הספה. המאהבת תרזה שטולץ. 2. מתה מקצרת. האשה מרגריטה בארצי. 3. הסתגרה בבית. האשה ג’וזפינה סטרפוני.

הוא שנא חטטנות, הגן בעוז על פרטיותו ועשה הכול לחמוק מעיניהם של עיתונאים וביוגרפים, אבל כיוון שהיה סלבריטי, לא הניחו לו. אפילו במותו רצה להיות לבד, ודרש הלוויה צנועה: שני כמרים, שני נרות וצלב, אך ביום 27 בינואר 1901, כשהובא למנוחתו האחרונה, גדשו את הדרך לבית־הקברות במילנו מאות־אלפי איטלקים דומעים, שסירבו להיפרד מהמלחין שהיה סמלה של איטליה, וגם נבחר לפרלמנט ולסנט. החודש נפתחו בעולם חגיגות המאה למותו של ורדי: זמרי אופרה ממהרים להנפיק תקליטורים עם מבחר מהאריות המפורסמות שלו, בתי־אופרה מתגברים את הרפרטואר ביצירותיו ומארגני טיולים מציעים אין־ספור מסעות בעקבותיו: לבית שבו נולד, למוסדות שבהם למד, לאולמות שהעלו את האופרות שלו, לאחוזה הכפרית שבה התבודד במשך שנים עם אהובתו. “ורדי הוא המלחין הקליט ביותר. כשאתה יוצא מהאולם, אתה תכף מזמזם ושורק את הנעימה, גם אם לא שמעת אותה קודם מעולם”, אומר מיכאל אייזנשטט, המתאם האמנותי של האופרה הישראלית החדשה. “בראשית דרכו הוא היה חקיין טוב של המסורת שממנה צמח, ולאט־לאט הלך ושכלל אותה והעלה אותה לפסגות. לראשונה מאז מוצרט, נולד מלחין אופרה שהוא דרמטורג, שלא הסתפק בכתיבת ‘בל קנטו’, שרשרת של נעימות יפות המחוברות זו לזו בסיפור קלוש, אלא יצר מכלול שלם של מוסיקה, מחול וסיפור דרמטי”. האופרה הישראלית החדשה פותחת את שנת ורדי באופרה ‘מקבת’, על־פי שקספיר. “לא במקרה זוהי האופרה שוורדי הקדיש לחותנו, אנטוניו בארצי, לאחר שאשתו ושני ילדיו מתו בחטף”, אומרת המוסיקולוגית, ד“ר אסתרית בלצן. “‘מקבת’ עוסקת ברגשות אשם וברוחות העבר, שאינם נותנים מנוח. ורדי חש אשם על שלא הצליח לפרנס את אשתו, ואביה האומלל היה צריך לממן אפילו את קבורתה”. הוא נולד ב־1813 בכפר לה־רונקולה שליד פארמה באיטליה, ולמרות מצבה הדחוק של משפחתו הצליח אביו לחסוך כסף כדי לקנות לבנו צ’מבלו משומש, שעליו למד את יסודות המוסיקה. ורדי תיאר את הוריו כאנאלפביתים וכעניים מרודים, אולי כרקעשיקצין את סיפור ההצלחה שלו. “הוא הציג את אביו כלא־יוצלח, אבל האב היה פונדקאי, בעל קרקעות ובית, ובתקופה שבה 90 אחוז מהאוכלוסייה היו אנאלפביתים, אביו ידע קרוא וכתוב, גם אם בשגיאות”, כותבת האמריקאית מרי ג’יין, מחברת אחת הביוגרפיות העדכניות עליו. מרי פיליפס־מץ כתבה ביוגרפיה עדכנית ומפורטת ביותר על ורדי, שמסתמכת רק על תעודות ומסמכים, ומכרה חצי מיליון עותקים למרות עוביה, 900 עמודים. גם פיליפס־מץ טוענת שוורדי שיפץ את סיפור חייו, שמאחורי הדימוי של האמן העשיר והמכובד היה ורדי אדם שהקפיד להיאבק בקרוביו ובסביבתו. ג’וזפה היה תינוק יפה, שזכה לשפע תשומת־לב בילדותו. אחותו היחידה היחידה סבלה מפיגור שכלי בגלל דלקת קרום המוח, ומתה בגיל 17. בגיל שלוש נשלח ללמוד מוסיקה ולטינית, ואחר־כך למד אצל נגן העוגב בכנסייה המקומית. העדות הראשונה לכשרונו המוסיקלי היא כתובת, שנרשמה על מכסה הצ’מבלו הקטן של ורדי בן השמונה בידי אומן, שתיקן אותו ב־1821 “חינם אין כסף, לאור להיטותו של ג’וזפה ורדי הצעיר ללמוד לנגן בכלי הזה”. מגיל צעיר הלחין מאות יצירות כנסייתיות קטנות ונמשך מאוד לסיפורי התנ”ך. הוא נשלח לעיר הסמוכה בוסטו, וגר בבית אנטוניו בארצי, סוחר עשיר וחובב מוסיקה, שהפך לפטרונו. הוא ביקש ללמוד בקונסרבטוריון המהולל של מילנו על אף שהיה בן 18, מבוגר בארבע שנים מגיל הכניסה המקובל. “הוא ניגש לבחינה, אבל נכשל בטענה שהוא לא מנגן מספיק טוב, לא די מוכשר ונוכרי”, מספרת ד"ר אסתרית בלצן, שלרגל יובל ורדי מקיימת סדרת הרצאות מיוחדת בקתדרה למוסיקה בתל־אביב. “הוא היה ‘דרומי’, לא ממילנו, לא ממרכז העניינים התרבותי. כמו בתל־אביב, התייחסו ל’צפונים' כאינטליגנטים ול’דרומים' כנחשלים. הוא נפגע והלך ללמוד עם מורה פרטי, במימונו של בארצי, ורק בשנה שלאחר מכן התקבל לקונסרבטוריון. היום המוסד הזה קרוי על שמו”. הוא סיים את לימודיו, חזר לעיר בוסטו וקיבל את משרת מנהל התזמורת, וב־1836, בן 23, נשא לאישה את מרגריטה בארצי, בתו של מיטיבו. הוא היה בר־מזל שאשתו זמרת ומורה למוסיקה, ועוד יותר בר־מזל שחותנו סיפק להם דירה בבניין אלגנטי. במארס 1837 נולדה להם בת, והזוג בחר לקרוא לה וירג’יניה, כשם גיבורה ספרותית של טרגדיה של התקופה. ביולי 1838 נולד בן, והם קראו לו איצ’ילו רומאנו, כשם דמות אחרת באותה טרגדיה. השמחה התחלפה בכאב, כשחודש אחר־כך מתה וירג’יניה, שהייתה בת 16 חודשים. ורדי העביר את משפחתו למילנו וכתב אופרה, ‘אוברטו’, אך ימים ספורים אחרי הבכורה, בנובמבר 1839, מת הבן התינוק. מרגריטה בת ה־26 לא יכלה לעמוד בכך, וביוני 1840 חלתה במחלה קצרה ומתה. “ארון מתים שלישי יוצא מביתי! נשארתי לבד! לבד!”, כתב ורדי. כעבור שנים ‘שיפץ’ את התאריכים, שסמיכותם מזעזעת בפני עצמה, וסיפר כי שלושת יקיריו מתו לא בתוך שנתיים, אלא בחודשיים: הדרמטיות גברה על הרצון לדייק.

ביגונו העמוק ביקש ורדי לנטוש את המוסיקה לתמיד. “הוא לא רצה מאומה, לבד מלהסתתר באיזה מקום אפל ולחיות עד תום את קיומו האומלל”, כתב ג’וזפה דמאלדה, שהיה מכר של ורדי וביוגרף שלו עוד בחייו. ורדי נשבע שיוותר על הקריירה שלו, והודיע שלא יסיים את האופרה השנייה שלו, קומדיה ששמה ‘מלך ליום אחד’, שעמדה לעלות כעבור חודשיים.

רוחות עבר ורגשות אשם. ‘מקבת’.

אלא שמנהל ה’לה סקאלה' הצליח לשכנע אותו להמשיך. ‘מלך ליום אחד’ נחלה כישלון צורב, ובליל הבכורה, בספפטמבר 1840, התקבלו הזמרים – שאכן לא הצטיינו בשירתם – בשריקות ובקריאות בוז. המבקרים קטלו את האופרה ואמרו שהיא נעדרת הומור, ולמחרת היום הורדה, כביכול בשל מחלת הזמרת הראשית. ורדי לא שכח מעולם את הכישלון הזה, וכתב על כך כעבור עשרים שנה. הקהל “התעלל באופרה של בחור חולה ואומלל, רדוף בלוח־הזמנים הדחוק ושבור־לב וקרוע בגלל אסונותיו. אילו רק היה הקהל – לא הייתי אומר מריע, אלא סובל את האופרה ההיא בשתיקה, לא היו די מילים בפי להודות לו… אני מקבל את שיפוט הקהל ואת שריקות הבוז שלו… תמורת 3 לירות הקהל רוכש את הזכות לשרוק או למחוא לנו כפיים. גורלנו הוא להסתגל למצב. זה הסיפור כולו”. במכתב אחר שדן בכישלון ההוא, כתב: “בגיל 25 כבר ידעתי מה פירושו של קהל. מאותו יום ההצלחות לא עלו לי מעולם לראש, וכישלונות לא ריפו את ידיי. המשכתי בקריירה האומללה הזאת, רק משום שבגיל 25 כבר היה מאוחר מדיי חזק דיי מבחינה גופנית כדי לחזור ולעבוד בשדות”. מהמצוקה הזו נחלץ ורדי בזכות האופרה השלישית שכתב, ‘נבוקו’, שהייתה להצלחה מסחררת. סיפור העם העברי המדוכא, המנסה להשתחרר מעולו של נבוכדנצר מלך בבל. גם כאן היתה העלילה רומנטית, עם אהבה ומוות: פננה, בתו של מלך בבל, מתאהבת בישמעאל, אחיינו של מלך יהודה, והבת השנייה והבוגדנית, אביגיל, ממיטה אסון על כולם. השנה היתה 1842, וצפון־איטליה הייתה נתונה תחת שלטון אוסטריה. “כשהשמיעה מקהלת העבדים העבריים את השורה ‘או מיה פאטריה’ – ‘הו, מולדת יפה ואבודה’ – קמה סערה בקהל, והמקהלה היתה חייבת לחזור על המשפט שלוש פעמים”, מספרת ד"ר אסתרית בלצן. “הכול הבינו שמדובר לא בנבוכדנצר, אלא בשחרור מעולו של הקיסר האוסטרי. הקהל רקע ברגליים ואמר, זוהי איטליה שלנו, היא המולדת היפה והאבודה. מאותו רגע היה ורדי לא רק מלחין אופרות, אלא גם נציג איטליה הכבושה והמשועבדת. העיתוי שיחק כאן לטובתו. כמו השיר ‘ירושלים של זהב’, שהושמע שבועות ספורים לפני שחרור העיר העתיקה ולכן הפך לסמל, כך ‘נבוקו’, אילו נכתב שלושים שנה קודם לכן, השפעתו לא הייתה עזה כל־כך, והוא לא היה הופך להמנון שחרור. הדבר הזה הכתיב את גורלו של ורדי כמלחין של אופרות פוליטיות. כל קטע מקהלה שלו הפך להמנון לאומי”. ‘נבוקו’ החזירה לוורדי את ביטחונו העצמי והקנתה לו פרסום עולמי. בתוך עשר שנים הועלתה על כל במות העולם התרבותי של אז: וינה, ברלין, שטוטגרט, פאריז, לונדון, בודפשט, בוקרשט, סנט־פטרסבורג ואפילו קובה, בואנוס־איירס וניו־יורק: תופעה מדהימה בעולם שעדיין לא ידע רכבות, אלא כרכרות ואניות. ורדי, איש־עסקים ממולח, היה מעורב בהפקות, ולא נתן את אישורו לפני שקיבל חוזה מדוקדק וידע מי הזמרים שעומדים להופיע ומה מידת התאמתם. את אביגיל בת נבוכדנצר גילמה על בימת ‘לה סקאלה’ הסופרנו המהוללת, ג’וזפינה סטרפוני בת ה־27. “נבונה, נאה ומוכשרת, והוחתמה על־ידי מלך האמרגנים של אותה תקופה, ויחד אתה הוחתם גם הטנור פרנצ’סקו מוריני, ולעתים קרובות שרו יחד”, מספרת הביוגרפית פיליפס־מץ. “ככל הנראה, הרתה הסופרן לטנור. היא היתה צריכה להתמודד עם המבוכה, הפרה התחייבויות, שילמה קנסות לאמרגנים ויצרה בעיות ללהקות אופרה, שהיו צריכות לעמוד בלוח־הזמנים של לידותיה. וגרוע מכול, היא הרסה את קולה”. תוצאת ההיריון הראשון היתה בן, קמילו, ב־1838. היא מסרה אותו למשפחה אומנת, אבל בדיוק שנה אחר־כך נולדה לה בת. היא הניקה את התינוקת שלושה שבועות, ואז, בליל חורף, הונחה הפעוטה בשער בית־החולים במילנו. לא ברור אם סטרפוני שבה לראות את בתה. כעבור שנה הרתה שוב, לגבר נשוי, והפכה לפילגשו של רוזן אחר. החוקרים סבורים שייתכן שעברה לידה נוספת, והתינוקת מתה. קולה נעשה צרוד בגלל ההיריונות התכופים, לפעמים סבלה מהתקפי שיעול ונאלצה להסתובב בגבה אל הקהל כדי להשתעל. את שמונה ההופעות של ‘נבוקו’ עברה בהצלחה, אבל ימיה כזמרת עמדו להסתיים. אלא שלא הייתה לה ברירה, כיוון שהייתה צריכה לפרנס את אמה האלמנה ואת שלושת אחיה הצעירים ולתמוך בילדים שלה, שנמסרו למשפחות אומנות. “זו הייתה הפרימדונה של ורדי: אם לשלושה או ארבעה ילדים לא־חוקיים, הגדול שבהם בן ארבע, אישה בעלת מאהבים רבים ועם בעיות קול”, כותבת הביוגרפית פיליפס־מץ. ב־1846 פרשה סטרפוני מהבמה, עברה לפאריז והתפרנסה מהוראת מוסיקה. יחסיה עם ורדי נשארו בינתיים בגדר ידידוּת. הוא התייעץ אתה כמה כסף לדרוש על האופרות שלו, סמך על טעמה ונעזר בה. הוא כבר היה אדם עשיר, בעל נכסים וקרקעות, וידע לתבוע את ערכו בזהב. “מי יודע אם לא אהיה יום אחד מיליונר!”, כתב למכרה. “איזו מילה משובבת־לב, מלאת משמעות ומקסימה! ומה ריקות הן לעומתה מילים כמו פרסום, תהילה וכשרון!” עד לאיחודה ולשחרורה המלא של הרפובליקה הספיק ורדי לכתוב את האופרות ‘בני לומברדיה’, ‘ז’אן דארק’, ‘אטילה’, ‘קרב לניאו’ ועוד, כולן סיפורי מאבק ושחרור, שהולבשו בלבוש היסטורי כדי לעקוף את מגבלות הצנזורה האוסטרית. “ורדי הכיר את הרגישויות של הצנזורים וידע מה אפשר להעלות איפה”, אומר מיכאל אייזנשטט. "היתה צנזורה פוליטית, דתית ומוסרית. ברומא יכולת להעלות נושאים שהיו אסורים בנפולי, ולהפך.

הוא דרש הלוויה צנועה, אך את הדרך לבית־הקברות מילאו מאות־אלפי איטלקים דומעים.

“ב’טרוויאטה', למשל, שגיבוריה הם ויולטה אשת התענוגות ואהובהּ אלפרדו, היו ערים שבהן עשה ורדי שינוי בטקסט והציג את הזוג כמאורס או נשוי, כי הצנזורה של אותה עיר לא הייתה מקבלת זוג שחי יחד בלי נישואים. כפי שהסביר הצנזור של מילנו, ‘תאטרון נועד לתקן את המוסר, ולכן חייבים להעלות אך ורק הצגות מוסריות, או לחלופין הצגות המתארות חטאים שונים בכל חומרתם ובאופן המראה כי הצדק והטוהר עדיפים בהרבה על כל התנהגות בלתי מוסרית’. לא ייפלא שלוורדי היו בעיות כה רבות עם הצנזורה, שכן האופרות שלו נראות כאוסף של שבעת החטאים. אבל הוא היה פרגמטיסט והעדיף לעשות את השינוי, העיקר שהאופרה תוצג”.

העדיף להתבודד. אחוזתו הכפרית של ורדי.

ורדי הוא שהעניק תפקיד מרכזי למקהלה, שביטאה אצלו את קול העם. “עד לשחרור איטליה אין אצלו אפילו אופרה אחת, שהעניין הלאומי אינו תופס בה מקום מרכזי”, אומר פרופ' יואש הירשברג, מהחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית: “ורדי היה הומניסט אמיתי, אדם משוחרר לגמרי, ששנא עריצוּת מכל סוג. החופש והשחרור מכל הכבלים – דת, פוליטיקה, חברה – היו העיקר עבורו, והוא השתמש באופרה ככלי. באותה תקופה כולם הלכו לאופרה ערב־ערב, המחירים היו זולים מאוד, לא היה בידור אחר, וכולם שרו אריות ברחובות, כך שהשפעת האופרה הייתה כמו הטלוויזיה היום, וזה היה מכשיר תעמולה לא רגיל. בסיום ההופעות הקהל היה מריע וקורא ‘ויווה ורדי’, ססמה שבאיטלקית היא ראשי־תיבות של ‘יחי ויטוריו עמנואל מלך איטליה’. ויטוריו עמנואל היה מלך פיימונט־סרדיניה, האזור היחיד באיטליה שהיה עצמאי, וקריאות העידוד היו לגאול את כל האזורים ולשחרר את איטליה. ורדי רצה לגבש את דעת הקהל וללבות את אש המרד למרות בכאב והכישלונות”. ורדי הוא איש הבמה, הוא היה מלחין שהבין בצורה הטובה ביותר את הקשר בין מוסיקה לדרמה. הוא ידע לעצב דמויות עמוקות, אמיתיות, לא בשחור־לבן, ולהציג את הסיפור לא מנקודת המבט האישית שלו, אלא מנקודת המבט של הדמות, וכך נוצר קונטרסט חזק בתוך האופרה. אין אצלו מפלצות, אפילו הרשעים מוצגים בצורה כזו שאנחנו מבינים את השקפתם או מזדהים עם בדידותם ואומללותם. למוסיקה יש הכוח הרגשי הישיר ביותר, ולכן אנשים מוחים דמעה באופרות של ורדי או בוכים בגלוי, כי המוסיקה מעוררת התרגשות שלהצגת תאטרון קשה להגיע אליה. ורדי דרש מהזמרים לשחק, הוא ידע בדיוק מה הקהל רוצה, והבין את הדרך שבה ההתפתחות במוסיקה מעצבת את הדרמה“. ורדי וג’וזפינה סטרפוני החלו לחיות יחד בפאריז ב־1848. “שניהם היו פטריוטים איטלקים, ידידים ותקים, בעיר זרה, על סף מימוש תקוותיהם הלאומיות”, כותב הביוגרף פרנק ווקר בספרו ‘ורדי האיש’. “זו לא הייתה אהבת נעורים, הוא היה בן 35, היא בת 33. שניהם היו למודי־סבל, שניהם שנאו את הזוהר הכוזב של התאטרון, והברית שלהם, בברכת הכנסייה או בלעדיה, הביאה רק טוב לשניהם. במשך חמישים שנה היו חייהם שזורים זה בזה”. בפאריז צפו ורדי וג’וזפינה סטרפוני במחזה ‘הגברת עם הקמליות’, לפי רומן של אלכסנדר דומא, והתרשמו מגורלה האמיתי של מרי דופלסי, יצאנית־הצמרת שהייתה אהובתו של דומא ומתה משחפת. כמה שנים אחר־כך הלחין ורדי את הגרסה שלו, האופרה ‘לה טרוויאטה’. הגיבורה שלו, ויולטה, נטשה את החברה המפוקפקת של פאריז, את הגברים שהעניקה להם את חסדיה בלי אהבה, וסוף־סוף חיה עם אהוב־האמת שלה, צעיר ששמו אלפרדו. אלא שאביו של אלפרדו דורש ממנה להיפרד, כדי שהמוניטין שלה לא יפגעו בסיכויי השידוך של בתו הצעירה. כדי שאלפרדו לא יידע על התערבות אביו, ויולטה משקרת לו ואומרת שיש לה מאהב אחר. הוא כמובן עוזב בזעם, וכך היא מאבדת את האהבה ואת החיים. “ורדי בונה את התפקידים כך שהם מתפתחים במהלך האופרה גם מבחינה מוסיקלית, והזמרת עוברת את התהליך הרגשי שעובר על הדמות”, אומרת זמרת הסופרן שרון רוסטורף־זמיר, שגילמה את דמותה של ג’ילדה ב’ריגולטו' ואת ויולטה ב’טרוויאטה‘. "המאה ה־19 הייתה המאה של שחרור האישה, עם נשים גדולות כמו ז’ורז’ סאנד”, מסביר המוסיקולוג, פרופ' יואש הירשברג. “ורדי אהב לעצב דמויות נשים עצמאיות וחזקות, שנאבקות גם כשהן נכשלות, שמוכנות להקריב את עצמן למען האהבה. ויולטה היא דמות נהדרת, ובוודאי אפשר לראות קווי דמיון בינה לבין ג’וזפינה סטרפוני, שהייתה אישה עצמאית שוורדי העריץ”. בפאריז יכלו ורדי וסטרפוני לחיות באושר בלי התערבות חברתית, אבל כשחזרו לאיטליה הקרתנית והקתולית, הוצרו צעדיהם. היא הייתה בעלת אמצעים, וההשערות בדבר הדרך שבה השיגה אותם, הפכו מקור לרכילות. הוריו של ורדי, שהיו קתולים אדוקים, קיוו שבנם המהולל יבוא לגור אתם. הם התנגדו לאישה שלצדו, שהכול ידעו שהיו לה מאהבים רבים ושיש לה ילדים לא־חוקיים, שאת חלקם נטשה ובחלקם טיפלה. ורדי החליט להיפרד מהוריו, לפנות אותם מביתו הכפרי ולהביא לשם את ג’וזפינה. הביוגרפית פיליפס־מץ אינה יכולה להתאפק מלגנות את ורדי: “אחרי 38 שנות הקרבה ומעורבות בחיי בנם הם עמדו להיות מפונים מביתו בסנטה־אגתה, אותו עזרו לו לקנות כשהיה לחוץ בהתחייבויותיו. האב היה בן 65, האם בת 63 וחולה (ומתה זמן לא רב אחר־כך בלב שבור). בגיל שבו יכלו לקוות ליטול חלק בתהילת בנם ולחלוק אותה עמו, ראו אותו מתכוון להעביר את פילגשו אל הבית. ובאותם שבועות קשים ורדי סיים אופרה חדשה, ‘ריגולטו’”. לא במקרה זהו סיפור של יחסים קשים בין אב לבת, שבסופו של דבר מאבדת את חייה בגלל שתלטנותו ועקשנותו. “אין ספק שלוורדי היה תסביך אב”, אומרת ד“ר אסתרית בלצן. “חמישה מוטיבים מרכזיים שולטים בחייו וביצירתו: פאטריה (מולדת), פאדרה (אבא), פאדרונה (אדון), פייטה (רחמים), פאצ’ה (שלווה). הצלחתו הבינלאומית אפשרה לו לקנות אחוזות ואדמות למשפחתו, אך הוא היה מלא ביקורת על צורת הניהול הבזבזנית. האב, מצדו, לא היה מוכן לוותר על סמכותו כמרכז המשפחה. מכאן המקור לעימותים, עד לניתוק המוחלט של היחסים”. ורדי שנא את חיי החברה והסתגר באחוזתו עם ג’וזפינה סטרפוני. בפעמים הנדירות שיצאה החוצה קראו לעברה קריאות גנאי, פעם אפילו זרקו אבנים, והיא לא יכלה לדבר עם איש, לבד עם ורדי ועם המשרתים. באמצעות פרקליטו הכין ב־1851 “הסכם פשרה בין ג’וזפה וקרלו ורדי”, שבו כדי לקנות לעצמה שקט נפשי, ובאותה עת לענות על צורכי הוריו, מהם הוא מתכוון לנתק את עצמו במגורים ובעסקעם, הוא מבטיח להם: 1. קצבה שנתית בת 1,800 לירות, מראש, החל במארס שנה זו. 2. לספק להם סוס משובח. 3. להרשות להם להישאר בבית שבבעלותו בכפר עד 11 במארס, או לכל המאוחר 11 במאי… כל דחייה או סירוב לאחד מהסעיפים האלה ישחררו את החתום מטה מכל התחייבויותיו. ג’ורדי”. קשה יותר היה לו להתנתק מחותנו־לשעבר, אנטוניו בארצי. כשכתב לו בארצי וגער בו על הסתגרותו במחיצת אישה בעלת “עבר עשיר”, השיב לו ורדי שאינו רוצה שיתערבו בענייניו, ו“אין לי דבר להסתיר. בביתי חיה אישה עצמאית וחופשייה, שהיא, כמוני, אוהבת חיי בדידות. לא אני ולא היא חייבים הסבר כלשהו על מעשינו לאיש. מי יודע מה היחסים שקיימים בינינו? מה הקשרים הכספיים? אילו זכויות יש לי עליה, ולה עליי? מי יודע אם היא אשתי או לא?”. הוא היה גאוותן וביישן גם יחד, ולא יכול היה לשאת שמדברים על המוסיקה שלו או מנגנים אותה בנוכחותו. אף שנבחר כנציג עירו בפרלמנט, לא שינה הדבר את אופיו המסוגר. במדינה קתולית ראו בעין רעה את הסתייגותו מהדת. הוא היה מרדן, אדם שלא התחשב בשום תכתיבים חיצוניים. הטרגדיה של ורדי הייתה שילדיו שלו מתו, וילדים נוספים לא נולדו לו. באחד ממכתביה כתבה לו אהובתו: “לפעמים אני חוששת שאהבת הממון תתעורר בך שוב ותדון אותך לעוד שנים של עבודת פרך… לא יהיו לנו ילדים (כיוון שאלוהים אולי רוצה להעניש אותי על חטאיי, בכך שהוא שולל ממני כל שמחה חוקית לפני שאמות). ובכן, בלי ילדים יש בידיך הון יותר מהדרוש לספק את צרכיך, ולעוד מעט מותרות”. המכתב הזה מ־1853 מעורר תהיות, כיוון שלפי מסמכים שמצאה הביוגרפית פיליפס־מץ, ב־1850 הונח בשער המסתובב של בית־החולים הסמוך למקום מגוריו של ורדי, תינוק שזוהה בשם ג’וזפה, וב־1851 ננטשה שם תינוקת שזוהתה כסנטה־סטרפיני. הילדים נמסרו למשפחות אומנות, והרכילות המקומית טענה שאלה ילדיהם של סטרפוני וּורדי, אף כי אין כל הוכחות לכך. ורדי עצמו לא התייחס לכך מעולם. למה התכוונה אהובתו, כשכתבה “אלוהים שולל ממני כל שמחה חוקית”? ואם אכן היו הילדים שננטשו בשער בית־החולים ילדיו של ורדי, מדוע לא אסף אותם? אין לכך תשובה. ב־1859, אחרי 11 שנות חיים משותפים, נישאו השניים, כנראה מתוך חשש שאם יקרה לו משהו, יירש אביו את רכושו. כמה שנים אחר־כך אימצו את פילומינה בת ה־7, בת של בן־דוד של ורדי, והפכו אותה ליורשתם. צאצאיה מתגוררים בבית עד היום. הוא וג’וזפינה חיו יותר מחמישים שנה באושר רב, והיא הכניסה יציבות לחייו. מכתביה מגלים אישה חכמה ואוהבת. “הו, ורדי שלי, איני ראויה לך, והאהבה שאתה רוחש כלפיי היא צרי וחסד ללב, שהוא עצוב לעתים, תחת מסווה של עליצות. המשך לאהוב אותי, אהוב אותי גם אחרי המוות”, כתבה לו. ביודעה עד כמה הוא אוהב כסף, הייתה מנסה לגרום לו לעבוד פחות ולנסות להתענג על השנים שנותרו להם יחד. “בגיל 50 ורדי היה במשבר”, מספרת ד“ר אסתרית בלצן. “בשל פרסומו הרב הרוסים הזמינו אצלו אופרה, ‘כוחו של גורל’, אך בעת הבכורה בסנט־פטרסבורג ב־1862, נשמעו קריאות בוז, ותומכי וגנר בקהל טענו שהמוסיקה שלו מיושנת ומטופשת. ורדי נפגע מאוד והחל לחשוב על פרישה. במקביל קמה גם באיטליה תנועת ‘הבוהמיינים’, בראשותו של המשורר והמוסיקאי אריגו בואיטו. הם דרשו ‘אמנות איטלקית חדשה’, התבטאו נגד ורדי ‘המיושן, המזדקן, המצחין’ וקראו ל’אמנות צעירה ושפויה'. מרגע זה ניכרת ירידה עצומה בפריון שלו – שתי אופרות בעשר שנים, ואחר־כך שתיקה ארוכה במשך 16 שנות הסתגרות באחוזתו הכפרית, שבה חזר לגדל כרוב ועגבניות. המילה החוזרת באופרות וברקוויאם שנכתבו בשנים אלה היא ‘פאצ’ה’ – ביטוי לחיפוש שקט ושלווה אחרי שנים ארוכות באור הזרקורים”. באותן שנים נכנסה לחייו תרזה שטולץ, זמרת סופרן צ’כית בת 34, בעלת קול אדיר. ורדי נמלא תקווה, כשהוזמן לכתוב אופרה לחנוכת תעלת־סואץ ב־1871. שטולץ גילמה את אאידה בצורה מזהירה, אך ורדי הצהיר על פרישה ופתח בית־חולים על שמו בפארמה עיר הולדתו. העיתונות הצהובה של אז דיווחה בעונג על קשריו של ורדי עם תרזה שטולץ. בכתבה באחד העיתונים, שנפרשׂה בהמשכים על ארבעה גליונות, סוּפר כיצד שכח ורדי ארנק ובו 50 אלף לירות בחדרהּ של שטולץ במלון, אחרי “שזוג הנאהבים שכב, או אולי לא שכב, אלא ניסה להתרווח על ספה רכה. איננו יודעים מה הדברים המוזרים שהם עשו על הספה, אילו מאבקים היו, אילו דיונים כאשר התפתלו אנה ואנה, כי הדלת הייתה סגורה”. עיתון מתון יותר כתב שמה שעושה ורדי בחדרי־חדרים הוא עניינו הפרטי, אבל שזו “שערורייה” שאדם כלשהו יישא 50 אלף לירות בארנקו בתקופה, שרעב שורר באיטליה. ג’וזפינה סטרפוני ראתה בכאב לב את בעלה נוטה אחרי שטולץ, וב־1875 כתבה ל במכתב: “אני מבקשת ממך רק דירה עם אור ואוויר, ושלא תנטוש אותי לגמרי בשנים האחרונות האלה של חיינו. כוונתי לכך שלא תעזוב את ביתנו לגמרי”. ורדי לא עזב את הבית, והצלחותיה של שטולץ כפרשנית הראשית של יצירותיו (היא שרה את ה’רקוויאם') השיבו אליו את מצב־רוחו. לאחר שדעכה הרכילות עליו ועל שטולץ, התיידדה אתה אשתו, והזמרת הצעירה הייתה מתארחת בביתם הכפרי שבועות תמימים. “ורדי הוסיף לשפר ולשכלל את סגנונו, ואחרי השיא ב’אאידה' העדיף לשתוק”, מספרת ד”ר אסתרית בלצן. “הוא הבין שזה שיא שלא יכול יותר לחזור וזכר את הביקורות, שוורדי זה ‘פאסה’, ואילו ריכרד וגנר זו אופרה אמיתית. ואז ב־1883, נפטר וגנר, ובואיטו, מנהיג הזרם הצעיר, החל לחזר אחרי ורדי בהצעות לשיתוף־פעולה. ורדי סירב בתחילה, אבל לאחר שבואיטו היכה על חטא, ופנה אל ורדי הצעיר בתואר ‘אתה הצעיר יותר, אתה הבריא יותר, תן לנו ליהנות עוד מגאוניותך’, רק אז התרצה, חזר לכתיבה והפתיע שוב בשתי אופרות נפלאות בסגנון חדשני בהשפעה ברורה של וגנר: ‘אותלו’ ו’פאלסטף', שחיבר בגיל 80”. בסוף חייו הסדיר את חשבונות הבנק שלו, שלפי חישוב עדכני, הסתכמו ב־23 מיליון דולר. הוא תרם את כספו לבית־מחסה לזמרים ישישים שאיבדו את קולם, שהקים במילנו ופועל עד היום. ב־1897 מתה אשתו־אהובתו, ג’וזפינה. תרזה שטולץ המשיכה ללוות אותו עד מותו, והוא עוד הספיק לפתוח את המאה ה־20, כשמת ב־27 בינואר 1901.

כבר שנים שחוה אלברשטיין עושה לי את השבת, ומלווה אותי בשעה החביבה עלי בכל סוף שבוע, בקבלת שבת פרטית. לשיר שלה “געגועים” יש משנה תוקף עכשיו

“ובשבת בבוקר אין למי לצלצל/ ולספר איך עברה ההופעה/ ואבא לא שואל, היה קהל?/ ואמא לא אומרת, את נשמעת עייפה/ וכשכותבים עלי איזו מלה רעה, אני עדיין חרדה/ שאבא לא יקרא, שאמא לא תדע,/ רוצה להיות ילדה טובה…”

כבר שנים שחוה אלברשטיין עושה לי את השבת, ומלווה אותי בשעה החביבה עלי בכל סוף שבוע, בקבלת שבת פרטית. יום שישי, ארבע או חמש אחר־הצהריים, השטיחים מגולגלים, הכיסאות הפוכים על גבי השולחנות, ואנחנו עומדים בתוך מים. מטלית, מגב, סמרטוט ודלי, ועוד מעט ידיף הבית ניחוחות מבושמים כמו אחרי חפיפת ראש. קרניים אחרונות של שמש, או זרזיפים של גשם, מנמרים את החלון. המוסיקה שמתפשטת בבית ממתיקה את העבודה ומעבירה את הזמן, ויש תחושת סדר ושליטה.

בכל פעם אני בוחרת מוסיקה אחרת ללוות את העבודה, אבל כמעט תמיד היא כוללת גם את הדיסק הזה, “הצורך במלה, הצורך בשתיקה”. ותמיד למשמע השיר “געגועים” אנחנו עוצרים, העיניים מתמלאות דמעות. למודי האובדנים שכבר היו, ואלה שבדרך, ידענו, בכל ימי השישי ההם, שתבוא שבת, ולא יהיה למי לצלצל, ולא נעבור בבית בדרך לצפון, ולא נעצור שם בדרך חזרה, והמרפסת שממנה נופפו לנו לשלום תעמוד, כבמילותיה של אלברשטיין, כמו עריסה ריקה… וכך תמיד בכינו, למפרע, על מה שאין להימלט ממנו.

לפני חודשיים בדיוק, שיתפתי אתכם בתקופה קשה של חיינו, על סף פרידה מאשה יקרה. לא פירטתי, אבל הצעתי שתלכו גם אתם אל הקשישים והחולים שלכם, לחזות בסרט המשותף של חייכם. לדחוף את כיסא הגלגלים על הטיילת, לאכול יחד גלידה, לשאול שאלות. ללמוד מהם את השיעור האחרון: הפרידה מהחיים. עשרות אנשים התקשרו אחר־כך או שלחו מכתבים, כי חשו שזה היה גם הסיפור שלהם.

בשבוע שעבר הסתיים אצלנו הפרק הזה. נעלמה הקוראת הנאמנה שלי, נעלמה מי שקיבלה אותי כבת, ויכלה להתגאות, או להצטער, או לנחם. ונותר רק להתרפק על שעות הרוך והחמלה שהיו בינינו. ובימי שישי הבאים, אזמזם עם חוה אלברשטיין את סופו של “געגועים”: “כל־כך הרבה פנים, כל־כך הרבה אוזניים/ ואין למי לשיר, שרים תמיד לשניים/ וכשהשניים מסתלקים, שרים אל השמים./ אני לא בוכה, רק מתגעגעת”.

עדה ירדני מקיבוץ גבעת־ברנר לא הכירה את אביה. היא היתה בת שבעה חודשים כשמת במלחמת העצמאות., ואמה לא סיפרה לה עליו דבר. באותה תקופה לא דיברו על שכול עם ילדים ולא הזכירו את המוות בנוכחותה כדי לא להכאיב לה. מלבד זה, אמה היתה יקית, “והכל אצלנו היה מאופק”, היא מספרת. אז אביה החל להתגלות לה לאט־לאט. היא היתה בת שבע או שמונה כאשר חברים בקיבוץ באו עם גזיר עיתון ביד ואמרו לה שיש שיר על אבא שלה. זה השיר “גשם יורד על פני רעי / על פני רעי החיים אשר / מכסים ראשם בשמיכה/ ועל פני רעי המתים אשר/ אינם מכסים עוד”, שכתב יהודה עמיחי בשירו “גשם בשדה הקרב” ואותו הקדיש “לזכר דיקי”. אחר כך באו שירים נוספים: “דיקי נפגע/ כמגדל המים ביד־מרדכי./ נפגע. חור בבטן. הכל/ זרם מתוכו.// אבל הוא נשאר כך עומד/ בנוף זכרוני/ כמגדל המים ביד־מרדכי”, כתב ב“קינות על הנופלים במלחמה”.

ועוד: “כאן נפל דיקי/ שהיה גדול ממני בארבע שנים והיה לי כאב/ בעת צרה ומצוקה. עכשיו אני גדול ממנו/ בארבעים שנה ואני זוכר אותו/ כמו בן צעיר ואני אב זקן ואבל”, כתב ב“חוליקאת: השיר השלישי על דיקי”. מאות משיריו של יהודה עמיחי נכתבו לקרובים לו: להוריו, נשותיו, ילדיו, מכריו וידידיו, ותמיד שימש הסיפור הפרטי מנוף לאמירה כוללנית יותר, שכל אדם אולי יכול למצוא בה את עצמו, כמו בשורות: “היא יצאה בדלת האחת והיחידה/ שדרכה יוצאים כל המתים מן העולם”, שבהן פתח עמיחי שיר שעוסק במות אמו, ואותו גמר בשורות: “שמה המלא מעכשיו ועד לתחיית המתים:/ פרידה זכרונה לברכה”. בקיבוץ משמר־הנגב החליטו שבכל לוויה של אישה יקראו את השיר, ועוד ביקשו מעמיחי רשות לשנות את השם “פרידה” לשם הנפטרת. חלק מנושאי השירים שלו היו אלמונים וחידתיים – למשל, מיהן “תלמידתי היא שוטרת תנועה” או “פקידת הבנק שלי” המדוברות בשיריו? – חלקם היו ידידים שזוהו בשמם, כמו המשוררים אריה זקס ודניס סילק, ואחרים, כאלה שדרכם הצטלבה לרגע בדרכו, אבל חותמם נשאר. חמש שנים עברו מאז שעמיחי מת ביום שישי, 22 בספטמבר 2000, ושישה מהם מדברים כאן היום.

התינוקת של דיקי

בסתיו 1947 סופח יהודה עמיחי – אז פפייפר – לפלוגת חי“ר בגדוד 7 של הפלמ”ח בחטיבת הנגב, שזכתה לכינוי “הפלוגה של דיקי”. בגלל השם האנגלי, עמיחי דמיין לעצמו את המפקד גבוה ובלונדיני, אבל כשנפגשו נוכח לדעת כי דיקי, או חיים לקסנברגר בשמו המלא, “נמוך ומוצק ועיניו בטוחות ומלאות אבהות טובה”, כך כתב עמיחי. “דיקי זה ‘שמן’ בגרמנית, ואבא שלי באמת היה שמנמן”, מספרת עדה ירדני. הם מצאו מיד שפה משותפת כיוון ששניהם עלו מגרמניה באותה שנה, שירתו בצבא הבריטי והיו מבוגרים משאר החיילים, שהיו ברובם בני 18. עמיחי הפך לעוזרו של דיקי ועבר לגור איתו באוהל המפקדה. בלילות היה דיקי בן ה־28 מספר לו כיצד עלה לבדו כנער, על לימודיו בבן־שמן, על חייו בקיבוץ, על אשתו הצעירה הכורעת ללדת. לפעמים היו מדברים על מה יקרה אם ייפלו בקרב, ועמיחי בן ה־24 היה אומר לדיקי, ממך לפחות יישאר משהו. בדצמבר 1947 נולדה לו התינוקת עדה, אבל רק באמצע יולי 1948, לקראת סוף ההפוגה בקרבות, יכול היה סוף־סוף לצאת לביקור. “קח פיקוד, אני אחזור לפני תחילת הקרב”, אמר לעמיחי ועלה צפונה, דרך הקווים המצריים, בין דורות לרוחמה. “הלך לראות מה ייוותר אחרי מותו. כבר לא היה שייך לארץ החיים והסתכל מעבר לחומה”, כך שיחזר עמיחי לימים בסיפור “מותו של דיקי”, שהתפרסם בקובץ “ברוח הנוראה הזאת”. “בוודאי הושיט אצבע ונגע בלחי התינוקת. ולא היה מוות ולא היתה עלמה, אלא התינוקת הקטנה”. ב־3 לפנות בוקר חזר דיקי ועד עלות השמש סיפר לעמיחי בהתרגשות על בתו: “זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהוא ראה אותי”, אומרת הבת עדה. יומיים אחר כך היתה הפעולה, במבצע שנקרא “מוות לפולש”: בליל ה־18 ביולי 1948 היתה פלוגת החי"ר בראשותו של חיים לקסברגר – דיקי – אמורה לכבוש את המוצב המצרי בחוליקאת, היא חלץ של היום, אך נתקלה במארב. המצרים הבחינו בחיילים המתקרבים וירו עליהם פגזים. “החלק שיצאו עם דיקי הלכו למות על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן”, כתב עמיחי בסיפור. “כשהלך אל התינוקת לא תעה. עכשיו רץ בין הגבעות ונכנס למלכודת”. למחרת היום גילו כי הפצועים שהיו מונחים בשטח, נעלמו. 23 מאנשי הכוח, ובהם המפקד דיקי, היו נעדרים. הנופלים נטמנו יחד בקבר אחים. מותם של דיקי וחבריו לא נתן לעמיחי מנוח, ובכל כמה שנים היה כותב שיר: דיקי הפך בעיניו לסמל של הנופלים במלחמה. “פעם הוא בא להרצאה בגבעת־ברנר, אבל הוא לא ניגש לאמא שלי כדי שלא להפריע, וגם היא לא יצרה איתו קשר כדי שלא להפריע: יקים, נו”, אומרת עדה ירדני. עמיחי ראה את עדה רק פעם אחת ויחידה, כשבא לביקור תנחומים אצל אמה זמן קצר לאחר נפילת דיקי. כאשר היתה עדה בת שש נישאה אמה בשנית והביאה לעולם עוד שלושה ילדים. בספר שיריו “גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות”, שראה אור ב־1989, כתב עמיחי בשיר “כאפיקים בנגב” את השורות: “וראיתי אשה שאביה היה אתי בקרבות הנגב,/ את עיניו ראיתי פעורות בעת צרה/ וחרדת מוות. עכשיו הן בפני בתו,/ עיניים שקטות ויפות. שאר גופה ־/ ממקומות אחרים, שערה צימח בעת שלום,/ גנטיקה אחרת ודורות וזמנים שלא ידעתי”. עדה ירדני, היום דיאטנית במקצועה, אומרת שעד לרגע זה לא ידעה שעמיחי כתב עליה שיר: “באותו שלב של חיינו הוא לא ראה אותי ולא ידע עליי דבר. את השיר הוא כתב מבלי שנפגשנו, כנראה שהדמיון שלו עבד, כי מותו של אבא שלי ליווה אותו כל החיים”. ירדני יצרה קשר עם עמיחי רק ב־1994, כשאמה מתה, והיא חשה שהיא חייבת לפגוש את החבר הטוב כדי להתוודע אל האב שלא הכירה. “טלפנתי והזדהיתי כבת של דיקי. עמיחי התרגש מאוד והזמין אותי ואת בעלי אליו לירושלים. הוא לא יכול היה להפסיק לשאול, ‘זאת התינוקת? את התינוקת?’ גם מבחינתו זו היתה סגירת מעגל. אבי שלא הכרתי לא היה מוחשי עבורי, ועמיחי קצת החזיר לי אותו, לא רק בגלל מה שכתב וסיפר אלא בעצם נוכחותו: היו ביניהם הרבה קווי דמיון, בהיסטוריה שלהם, בחמימות, באנושיות שלהם: לא במקרה הם נעשו ידידים טובים כל כך. רק כשראיתי את עמיחי הרגשתי שאני יודעת מי אבא שלי”.

התרמיל של יצחק

בסוף מלחמת העצמאות, אחרי נפילת הפלוגה של דיקי, הופיע יהודה עמיחי ביקב בראשון־לציון, שבו עבד אביו של יצחק ארליך. הוא הביא איתו את התרמיל שהיה עם יצחק בן ה־23 במותו, ובו מגבת פסים גדולה, שנתנו ההורים לבנם הצעיר בצאתו אל הנגב. “סבא שלי – אביו של יצחק – היה החבתן הראשי של היקב ועשה חביות לתפארה”, מספרת לאה ארליך־רושקובסקי, בת אחיו של יצחק. “עמיחי, שהיה איתו בפלוגה, הביא לאב השכול מזכרת מן הבן שנהרג. אני הייתי תינוקת בת שנה, כך שלא ידעתי על כך דבר. גם כשגדלתי לא ידעתי שהיה אי פעם קשר בין הדוד שלא הכרתי למשורר המפורסם”. אבל ב־1985 ראה אור קובץ שיריו של עמיחי “מאדם אתה ואל אדם תשוב”. ושנה או שנתיים לאחר מכן נודע ללאה שבספר יש שיר, “התרמיל האחרון של יצחק”, שעוסק בדודהּ שנפל. “השיר מסתיים במילים ‘ובחביות הגדולות והאפלות/ התחילה התסיסה ששוב לא תיפסק לעלם’”, שמחזרת לאה ארליך־רושקובסקי.

תסיסה ששוב לא תיפסק לעולם

“כתבתי לעמיחי מכתב שבו ציטטתי את השורה וסיפרתי לו שבאמת, מה שהתחיל במותו של יצחק ב־1948, לא נפסק מעולם. כתבתי לו שזה היה רק האסון הראשון במשפחתנו: במלחמת ששת הימים איבדה אחותו של יצחק את בנה הבכור. הבן האמצעי, שנקרא על שם יצחק, חלה ונשאר מפגר, ולימים מת הבן השלישי והאחרון. שני בני משפחה מנוספים נפלו במלחמת יום הכיפורים. אבי, שנאלץ לחפש את גופת אחיו, היה אפוף תמיד צער, מטען העצב הלך וגדל, וביום הזיכרון לחללי צה”ל של 1986, כשהוא עומד ליד קברו של יצחק, קיבל התקף לב ונפטר כעבור יומיים. ב־1989 באתי לעבוד ב’יד ושם‘, כי באופן תת־מודע חיפשתי מקום לתעל אליו את העצב. רציתי להטביע את הכאב הפרטי שלי בכאב גדול יותר. כשאדם נהרג, נוצרים סביבו מעגלים של אדווה שפועלים גם על אלה שהיו סביבו, וכשכל כך הרבה אנשים במשפחה אחת נהרגים, שהו זעזוע שמטלטל את כל המשפחה". עמיחי השיב על המכתב, אבל השניים לא נפגשו. ב־1991 נסה לאה ארליך־רושקובסקי, ראש מדור מכללות ב’יד ושם’, לכינוס בווירצבורג, עירו של עמיחי. והוא היה שם מטעם אגודת הסופרים. “הוא ראה אותי ומיד אמר: 'את קשורה לאיציק, נכון?” מספרת ארליך־רושקובסקי. “כמעט נפלתי מהתרגשות. לא הכרתי את דודי, אבל תמיד אמרו שאנחנו דומים. אחר כך הזמנתי את עמיחי לראשון־לציון לדבר אצלנו בתיכון, והוא בא והביא לי את הספר עם השיר על יצחק, עם הקדשה. הוא ביקש שנישאר בקשר אבל לא עשיתי זאת, כי לא רציתי להעמיס עליו. אני מרגישה שבזכות השיר, יצחק קצת פחות נשכח”.

יונתן, תלמידי

יונתן יחיל שמך ביומן הכיתה כשמך ביומן המתים

“אין לנו חיילים אלמונים”, כך כתב יהודה עמיחי מיד אחרי מלחמת ששת הימים. “אין לנו קבר החייל האלמוני./ מי שרוצה להניח זרו/ צריך לפרק את זרו/ להרבה פרחים ולחלקם/ לעלים ולפזרם./ וכל המתים שבים הביתה/ ולכולם שמות./ גם לך, יונתן/ תלמידי, אשר שמך ביומן הכיתה/ כשמך ביומן המתים/ תלמידי שהיית,/ בעל שם שהיית,/ בעל שמך”. יונתן, הצעיר בשני בניהם של חיים ולני יחיל, נולד ב־4 ביוני 1945: 22 שנים ויומיים מאוחר יותר, נפל בקרב על שכונת אבו־טור. עמיחי היה המורה לציור בבית הספר היסודי בירושלים, כאשר לימד את יונתן. הוא זכר שידו השמאלית של הילד היתה שבורה וחבושה, וצריך היה להשגיח כשמתקוטטים בכיתה, שהיד לא תיפגע. “יונתן נדד רוב שנות ילדותו בגלל שליחות אביו לגרמניה מטעם משרד החוץ, ואחר כך כשגריר ישראל בשוודיה”, מספרת אמו, ההיסטוריונית פרופ' לני יחיל. “הנדודים הקשו עליו להסתגל וניתקו אותו מחברים ומחומר הלימודים, אבל הוא היה טוב בציור ולכן עמיחי זכר אותו. כמה שני0ם אחר כך, כשכבר היה חייל, עמיחי פגש אותו במקרה בעין־גדי. עמיחי התבונן בתלמידו ושמח לראות שהיד כבר החלימה. ‘אבק הסתיר את מה שצריך/ היה לקרות שלוש שנים/ לאחר מכן: עכשיו’ כך כתב”. רק בשנה האחרונה לחייו מצא יונתן יחיל את דרכו: הוא התחתן, ובאמת התמיד בציור וצייר תפאורות לתיאטרון חיפה והתעתד ללמוד בטכניון תכנון ובניית ערים ולעסוק בכך באחד מאזורי הפיתוח. “כשפרצה המלחמה הוא היה אצלנו כאן בירושלים. הוא לא היה חייב ללכת למלחמה אבל התנדב”, משחזרת אמו. “עד היום אני מצטערת שלא אמרתי לו לא ללכת, אבל אני ובעלי אף פעם לא התערבנו בהחלטות של הילדים. כדי לנסות ולהתמודד עם האובדן, השקעתי את עצמי בכתיבה על השואה. זה עזר לי קצת להתרחק מהכאב האישי”. ההורים כינסו את חבריו ומכריו של יונתן לשיחה עליו ומהדברים שנאמרו שם נכתבה חוברת הזיכרון. בערב ההוא נכח גם יהודה עמיחי. “אני חושב שכל אדם שמפסיק לחיות הוא שלמות”, אמר במעמד זה. בוודאי ניסה להקל על תחושתם הקשה של ההורים, שיונתן בנם נהרג בדיוק בשלב שבו היה על סף דרך חדשה ולא הספיק ללכת בה. “אני חושב שהוא גמר לחיות כמשהו שלם, כשלמות, לא כבניין שנבנה למחצה אלא בניין שלם עם הכל, עולם שלם, בוודאי עם השלכות רבות לעתיד”. שנים מעטות אחרי נפילת יונתן עקר אחיו לארה“ב: פרופ' עמוס יחיל הוא כיום פיזיקאי נודע. ב־1974 מת אביו, ד”ר חיים יחיל. “כל המתים שבים הביתה”, כתב עמיחי בשירו, ואולי דירת אמו, בבית הדיור המוגן בירושלים, היא מקום משכנו של יונתן: מכתביו וניירותיו. תמונותיו. קרן מלגות נקבעה על שמו לסטודנטים מצטיינים בתכנון ערים בטכניון – המוסד שלא הספיק ללמוד בו. “לא נהגנו לקרוא את השיר באזכרות ליונתן, כי זה יותר מדי כואב, אבל אני שמחה שהשיר קיים, כי זה בכל זאת העמיד אותו על איזו במה, והפך אותו לקצת פחות נשכח ואלמוני: הרי באמת אין לנו חיילים אלמונים”, אומרת לני יחיל בת ה־93. “זה הפך אותו למשהו כללי, משהו טיפוסי, כפי שהוא באמת היה: אדם שאהב את הארץ, ראש גדוד בצופים, קצין בצה”ל. אני מאוד אוהבת את המילים האלה שבהן מסיים עמיי את השיר" ‘אנא, גם אלה שלא הכירו אותו/ אהבו אותו גם אחר מותו./ אהבו אותו: עכשיו חלל,/ מקום ריק שצורתו – צורתו,/ ושמו – שמו’".

ההתמוטטויות של אביגיל

אביגיל אגרנט – אחייניתו של השופט אגרנט – היתה סטודנטית צעירה בירושלים כשהכירה את עמיחי בראשית שנות ה־60. “היינו חבורה של שישה או שבעה אנשים שקראו לעצמם ‘המשפחה’: היינו נפגשים הרבה בבית של המשורר אריה זקס, מתחת לעץ התאנה בחצר, מגלגלים את השטיחים בסלון ועושים מסיבות מאוד ספונטניות. יהודה היה ראש הרוקדים: הוא היה רוקד בהתלהבות ובקצב משלו, בתנועות גדולות ומיוחדות שלא דמו לשום דבר אחר. הוא היה מאוד עליז ומאוד דרמטי, מצחיקן שהרים לכולם את המורל”. לשיר שהקדיש לה קרא “ההתמוטטויות המתוקות של אביגיל”, וכך כתב: “טרוריסטית של מתיקות / ממלאת פצצות בייאוש וקינמון, ציפורן ורסיסי אהבה./ בלילות כשהיא קורעת תכשיטיה מעצמה / יש סכנה שלא תדע גבול / ותמשיך לקרוע ולשסוע את כל חייה”. יותר מ־40 שנים עברו, ואביגיל אגרנט, היום בת 63, צוחקת כשאני שואלת למה התכוון המשורר, והאם באמת היו ייאוש וקינמון וחיים שסועים. “זה יהודה והדמיון שלו”, היא אומרת. “כל סיטואציה או התרשמות היו משתנות בדמיון שלו ומקבלות ממדים פנטסטיים. אמנם הוא כתב את השיר עליי, אבל זו בעצם היתה רק עילה לכתוב שיר. באמת אהבתי לענוד הרבה תכשיטים, וכנראה הוא קלט אצלי איזו פגיעות, איזה הלך נפש שאני עצמי לא הייתי מודעת אליו. אני בטוחה שיש בזה משהו נכון, כי ליהודה היתה אינטואיציה נפלאה”. ב־1965 עזבה אביגיל אגרנט את ישראל והשתקעה בניו־יורק. במשך שנים לימדה שם באוניברסיטה, היום היא עוסקת בנדל"ן. “הבית שלי בניו־יורק הפך להיות הבית של יהודה וחנה”, היא מספרת בראיון טלפוני. “את יום ההולדת 60 של יהודה חגגנו אצלי, כי באותה שנה הוא לימד באוניברסיטה בניו־יורק. היינו בקשר קרוב כל עשרות השנים, וכמובן כשהוא היה חולה, גם אז היינו קרובים מאוד. הוא התנהג במין השלמה כזאת, הוא הרגיש שזה הסוף והוא מוכן למות, אבל התמיכה של המשפחה שלו והדרך שבה טיפלו בו בשנתיים האחרונות האלה, נתנו לו רצון לחיות. זה היה משהו נפלא ונוגע ללב, פרידה ארוכה אבל די נפלאה. מעל לסבל, היה גם האושר שלהם ביחד. וזה דבר שלא ראיתי כמותו”.

החתונה של שימל

ביום שני, 19 באוגוסט 1968, כשעמדו הרולד וורדה שימל מתחת לחופתם, שלף לפתע יהודה עמיחי קלף מגולגל מכיסו, פרש אותו והחל לקרוא: “שיר מזמור לזוג הנחמד ורדה ושימל: “ירושלים בשבוע הנישואין של/ שימל: ראיתי ביטניק זר מכתיף / את הגיטרה העטופה כמו רובה,/ ראיתי קבצן מושיט יד מצלצלת/ בפתח המשתנה הציבורית מול / גברים מכפתרים. ובמגרש הרוסים / שמעתי בלילה זונות טריות/ ששרו ורקדו בכלא: אסתי,/ אסתי, אסתי, קחי אותי”. כאשר הגיע למילים ‘גברים מכפתרים’, ‘זונות טריות’, ו’אסתי קחי אותי'”, מתאר המשורר והמתרגם הרולד שימל, “הב, שהשיא אותנו, שהיה ראש ישיבה, עצר את הטקס ואמר לעמיחי: ‘עד כאן, זה לא מתאים, אני מבקש שתפסיק’”. שימל מוסיף שהשיר היה בכלל הפתעה: “זו היתה מתנת הנישואים שלו לנו. זו מין מסורת של ימי הביניים ושירת איטליה, שמשורר כותב למשפחה ולחברים. שירי חתונה הם חלק חשוב במסורת הזאת. גם אני כתבתי כמה שירים לחברי שהתחתנו. חלקם, כמובן, התגרשו מאז”. הזוג שימל, כמו אביגיל אגרנט, השתייכו גם הם ל“משפחה”, מתחת לתאנה אצל אריה זקס המנוח (שהיה משורר וראש החוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית). “היו שם דניס סילק, יהודה עמיחי ועוד שניים־שלושה אנשים”, מספרת ורדה שימל. “כשהתחלתי לגור עם שימל, ‘המשפחה’ באה לבדוק אותי, הם רצו לראות בידי מי הוא נפל ואם צריך לחלץ אותו. היינו כל כך קרובים, כך שזה היה לגמרי טבעי שיהודה יכתוב לנו שיר. אבל המשפחה האמיתית שלי היתה מאוד חרדית, וכאשר הופיעו המילים המסוימות ההן, היה פתאום רחש וכמעט שפרץ סקנדל”. מכיוון שכל חברי “המשפחה” המומצאת עסקו בכתיבה, שירה וספרות היו נושאי שיחה קבועים. “במסיבות היתה אווירה של הפקרות. זה היה חדר גדול עם ספה כאן וספה שם”, מספר הרולד שימל. “זו היתה תקופה קסומה לכולנו, היה משהו מאוד נוזלי ביחסים. לא היה טלפון, היינו הולכים ונפגשים בלי לתכנן מראש, ובלי להזמין ובלי להודיע. וכשנולדו הילדים, גם הם הפכו להיות חלק מזה, נבלעים באחד החדרים ומשחקים יחד, ואפילולא הרגשנו בהם”. עם זאת, לא היו רומנים בין חברי הקבוצה. “היינו יותר מדי כמו אחים, והכל היה נהרס אם מישהו מבין הזוגות היה חוצה את הקווים”, אומרת ורדה שימל. עמיחי כתב על ורדה ושימל שהם “שתי גלולות ארגעה/ נמסות לאט/ בפי העולם הנרגש והמתמוטט”: ואכן, אחרי 37 שנים, הם עוד יחד, כמו גלולות ארגעה שלא נמסו. “יש משהו מאיים כאשר מישהו מהלל את מערכת היחסים שלך”, אומר הרולד שימל. “פעם אהרון שבתאי קרא לי את השיר ששהוא כתב על עצמו ועל אשתו קולין, ‘שנינו גבר ואשה בלתי מתגרשים’. אמרתי לו, ‘אהרון, ככה מזמינים את השטן’. והוא אמר, ‘אבל זוהי עובדה!’ אמרתי לו, ‘גם עם עובדות צריך צניעות, אסור להכריז על דברים כאלה’”.

הסכין שלא רצתה להיות

בראשית שנות ה־80 עמדה אליזבת סווידוס בחנות ספרים בניו־יורק ודפדפה בספר משירי עמיחי, בתרגומו של טד יוז. “ראיתי את השירים, ‘קינות על המתים במלחמה’, על אדון ברינגר, ששכל את בנו, ועל כל המתים האחרים, והרגשתי שמעולם לא קראתי דבר נפלא מזה. נכנסתי לאובססיה והחלטתי שאני חייבת לקבל רשות ממנו להלחין את זה”, מתארת בראיון מארצות־הברית סווידוס, 54, מלחינה, מוזיקאית ואשת תיאטרון עטורת פרסים, שלזכותה נרשמו למעלה משלושים מחזות. “הטרילוגיה היוונית” שלה הוצגה בפסטיבל ישראל. עמיחי הסכים. סווידוס הלחינה את השירים, שהם, לפי תיאורה, “כמו מחזה קטן, שבו עוברים על הצורות השונות של המוות והשכול”. אחר כך נסעה אליו לירושלים. “ישבתי במרפסת האחורית בביתו ושרתי לו את מה שהלחנתי וליוויתי את עצמי בגיטרה שלי. ואז הוא ערך לי סיור פרטי משלו ולקח אותי לכל המקומות שאהב: לכנסיית הקבר ולשוק, לגגות העיר העתיקה, לחנויות הקטנות שבהן ילדים שיחקו משחקי וידאו”. סווידוס נפעמה מצלצול הפעמונים ומבליל קולות התפילה בשפות השונות. כתוצאה מכך הלחינה “ירושלים”, מחזור שיריו של עמיחי, למוזיקה שלה. המופע עלה בתיאטרון “לה מאמא” והוצג גם בוותיקן בפני האפיפיור. זו היתה תחילתה של ידידות שנמשכה כל חייו של עמיחי. כאשר גר ולימד בניו־יורק במשך שנה, הם היו משוחחים לעתים קרובות. השירים דיברו אליה, ואולי, באופן בלתי מודע, התחברו למכאוביה הפרטיים: סווידוס נולדה למשפחה יהודית אמריקאית. אמה התאבדה, אחיה היה סכיזופרן שהתגלגל ברחובות. האח, שבסוף ימיו היה קטוע שתי גפיים, מת מוות נורא כאשר בעל הבית שלו, שביקש לפנותו, חסם בקרשים את פתח החורבה שהתגורר בה, כשהוא בתוכה. סווידוס התייחסה לסיפור חייה בכמה ממחזותיה ובאוטוביוגרפיה שלה, “ארבעתנו”. “שערותייך בכי וצחוק יחדיו”, כך תיאר עמיחי את אליזבת סווידוס בשיר שהקדיש לה. “כשפגש אותי, היה לי שיער מאוד ארוך וסמיך ופרוע, וזו היתה האישיות שלי, הנעורים והעוצמה, ואני חושבת שזה דיבר אליו”, אומרת סווידוס. “עבדנו יחד, עשינו מופע שבו הוא קרא משיריו, ואני שרתי. הופענו בחאן בירושלים, וגם כאן בניו־יורק. שנינו אהבנו שוקולד וצחקנו המון, והיינו ידידים מאוד קרובים. לא הסתרתי ממנו ומחנה אשתו דבר”. “היי שלום. אני צריך לחזור אל ארצי,/ כי אני מתחיל לדעת שמות פרחים ועצים של ארצך,/ לכן אני צריך לחזור”, כך נפרד ממנה. “היי שלום,/ גם את סכין/ שלא רצתה להיות סכין”. סווידוס אומרת על השורות האלה שעמיחי כנראה קלט את המהות שלה. “הוא ראה את מנגנוני הקיום שלי, מה עזר לי לשרוד, ומה הייתי זקוקה שיהיה בתוכי כדי שאחזיק מעמד: כוח, כעס, זעם. הוא סיפר לי על עצמו, ואני יודעת שגם הוא היה לפעמים סכין שלא רצתה להיות סכין. הוא רק עשה רושם של אדם פשוט ולא מורכב – כי הוא היה גאון מלא סודות”.■

יום אחד קיבלה צרויה שלו (35), משוררת ועורכת ספרותית, ספר שירים חדש לעיון, קראה, והתאהבה בספר – ובמשורר, איל מגד. נולד רומן, ובעקבותיו נישואין. “זו התקשרות לאשה שיש לך איתה קרבת־נפש שלמה, משהו משורש הנשמה. בגיל 40 פלוס הגיע הזמן לבחור הכון”, מעיד איל מגד. עכשיו הם משתתפים יחד בספר חדש, אנתולוגיה של עשרה סופרים על עשרת הדיברות

“‘לא תנאף’ פנוי?”, שאלה בתקווה צרויה שלו, כשהציעו לה לכתוב סיפור לאנתולוגיה על עשרת הדיברות. “וכשאמרו לי ‘פנוי’, הסכמתי מיד וביקשתי שישמרו לי אותו. מכל עשרת הדיברות, ‘לא תנאף’ הכי רלוונטי עבורי. האיסור שאני והאנשים שאני מכירה מתמודדים איתו. שנתי לא נודדת בלילות מהתלבטויות אם לרצוח או לגנוב, כי ברור שדברים כאלה לא עושים. ניאוף, זה סיפור אחר. השאלה, לבגוד או לא לבגוד, מעסיקה כל אדם בחברה המודרנית. המונוגמיות אינה לגמרי טבעית לכל אדם”.

וכך מוצאת עצמה ציונה, גיבורת הסיפור שלה, בבית־הדין הרבני ביום ג' בשעה 9:00, נחקרת בידי אב־בית־הדין: בעלה דורש גט, וטוען שלא רק שיש לה מאהב, היא אפילו חוזרת ממנו עירומה, בלי לטרוח להתלבש. ציונה לא מבינה: “איך אפשר להגיד עליי נואפת? לכל היותר עם הראי אני נואפת, כשאני יושבת מולו במשרה מלאה”. במהלך החקירה היא מפשיטה את הדיין במבטה ועושה לו עיניים עוגבות (“שיהיה, אם לא יועיל גם לא יזיק”, היא אומרת לעצמה), ומספרת לו שצר לה על בעלה, שנשאר חשוך־ילדים.

“אני במקומך לא הייתי דואג לבעלך”, הדיין שולח מבט בחלון, “את רואה את כל היפהפיות האלה שעומדות ליד הכניסה לרבנות?”

“נכון”, אני מתקרבת אל החלון, “מה זה צריך להיות? תחרות מלכת יופי? מה מחלקים כאן, שהן עומדות בתור בסבלנות כזאת?”

“את בעלך”, חוגג הדיין, “מחלקים את בעלך, והן מחכות לו מהבוקר, לקלוט אותו כשייצא מהפתח פנוי. הראשונה שתיגע בקצה הבגד שלו – תזכה בו” (“לא ולא ולא ולא”, מאת צרויה שלוץ מתוך ‘עשרת הדיברות’, עורכת דלית לב, הוצאת עקד/גוונים).

אל הסצינה הסוריאליסטית הזאת, הביאה צרויה שלו את התנסותה האישית. “יש בסיפור הזה כאב של גירושין, אבל גם הרבה שחרור ואופטימיות”, היא אומרת. “הגיבורה שלי לא חשה עצמה נואפת, כי שום גבר לא נגע ממש בעורה ובנשמתה. מבחינתה, היא לא עברה על הדיבר השביעי, והאיסור של ‘לא תנאף’ זר לה. מה שבעיניה הוא בקשת חום, בעיני אחרים הוא ניאוף”.

“למרות שרבים כל־כך בוגדים, האיסור על הניאוף חזק מאוד”, תורם לשיחה איל מגד, בעלה הטרי (והשלישי). “פעם, כשבגדתי, היה נדמה לי שכולם בוגדים. היום, כשאני מונוגמי, נדמה לי שכולם נאמנים לנשיהם, כמוני. דון ז’ואן זקוק לנשים רבות. אני דון ז’ואן של אשה אחת בלבד”.

■■■

ב־1991 קראה צרויה שלו, משוררת, מבקרת, ועורכת ספרותית בהוצאת ‘כתר’, ספר שירים חדש של המשורר איל מגד. הספר, ‘קְרַפָּה’, דיבר אל לבה, והיא כתבה ביקורת אוהדת וחתמה אותה במשפט, “כך מצליח ‘קרפה’, בעורמה בלתי מורגשת, בלא מאמץ לכאורה, במה שהרבה ספרי שירה מתקשים בו. מצליח לתקשר. להתקשר. לקשור קשר”. מגד, נשוי ואב לשניים, יצר את הקשר. המפגש איתה הנחית את אקורד הסיום לנישואיו הממושכים, אשר ידעו סערות רגשיות, שבסופן חזר תמיד אל אשתו נונה, ציירת, חברתו הראשונה מאז למדו יחד בכיתה י"א. “נישואינו לא התנהלו על מי־מנוחות”, הוא אומר. “נונה ואני בחרנו זה בזו בגיל 17, שהוא לכל הדעות גיל צעיר מדיי. הבעיה היתה לאשר את הבחירה הזאת גם לאחר 20 שנה”.

פגישתו עם צרויה היתה מכת־ברק, מפגש בין שני אנשים, אשר קורצו מעור דומה. “זו היתה התכוונות בלתי מודעת למשהו שהוא משורש הנשמה, לאשה שיש לך איתה קרבת־נפש שלמה. בגיל 40 פלוס, הגיע הזמן לבחור נכון, לבחור את מה שמתאים לך. היום לא הייתי יכול לחיות עם בחירה שהיא פחות מזה”.

ב־1992 התגרשו איל ונונה מגד. גם עשר שנות נישואיה של צרויה שלו לבעלה, דוקטורנט בתחום החינוך, התקרבו באותם ימים לסיומם. הרומן שפרסמה אז, ‘רקדתי עמדתי’, ביטא את חרדותיה הנוראות: סיפורה של אשה, אם לילדה, העוזבת את בעלה והולכת אחרי אהובה. אלא שהאהוב נוטש אותה, בתה נעלמת, היא נשארת קירחת מכאן ומכאן ומאבדת את שפיות דעתה.

אבל המציאות, רוב הזמן, פחות נוראה מהייסורים שאדם יכול לייסר בהם את עצמו. בניגוד לתסריטיה המסויטים, האהוב לא עזב אותה, הילדה לא נעלמה, חלילה, לשום מקום, ואיש לא השתגע. לפני חודשיים נישאו. על דלת הדירה השכורה, בקומה העליונה של בית־אבן ירושלמי, שני שלטים: בכתב־יד של ילדה כתוב, “כאן גרה משפחת מגד, נתן, בתיה ואיל”. חתולים מצוירים על שלט הקרטון המתוק שצורתו כבית עם גג אדום. ומשמאל לו שלט ילדותי אחר, הפעם מעוטר בברווזים צהובים: “כאן גרה בכיף משפחת שלו־מרום”.

כשאנחנו נפגשים בבוקר יום קיץ, בתה בת השש וחצי של צרויה, מרווה, מארחת בחדר־השינה שלה את בתיה בת השבע וחצי, בתו של איל, שבאה לבלות כאן את החופש הגדול. ילדיו של איל, בתיה ונתן בן ה־17 וחצי, גרים בתל־אביב, בבית אמם. בבוקר, לפני שהן יוצאות יחד לקיטנה, קולעת צרויה צמות לשתי הילדות. אחת שחרחורת ואחת בלונדינית, ובשערן הארוך והחלק הן דומות זו לזו, כמו נסיכת השמש ונסיכת הירח. גם שמלות זהות קנו להן.

רק כשהילדות אינן בבית ובשעות הלילה המאוחרות, הם מתפנים לכתוב. “לגמרי ברור לי שהילדים באים קודם”, אומרת צרויה. “לא אעלה בדעתי לשבת ולכתוב במקום להיות עם מרווה. עם השנים אני מרגישה שהאמהוּת זה החלק הכי דומיננטי בחיי. אנחנו עושים הרבה ויתורי זוגיות למען הילדים. לו נתבקשתי להוסיף דיבר לעשרת הדיברות, הייתי חורטת ‘התמסר לילדיך’”.

■■■

לאותה אנתולוגיה בחר בן זוגה ב’כבד את אביך ואת אמך'.בסיפורו הוא מדבר על חוויותיו כילד, השתחררותו מהוריו, ויחסיו עם ילדיו. “לכאורה, אבא היה קר ואמא חמה”, כותב איל מגד. “הייתי בולע כל מה שנתןלי לקרוא. כשזה היה משהו שהוא עצמו כתב, היה מושלך הס ופוסקות ההשתעלויות”. משפט מתבקש מסופר שהוא בנם של צמד סופרים, אהרון מגד ואידה צורית. איל בן 46. אחיו עמוס, הצעיר ממנו בשש שנים, ד"ר להיסטוריה באוניברסיטת חיפה.

גם צרויה, 35, גדלה בבית ספרותי. אביה הוא מבקר הספרות מרדכי שלו, אמה, ריקה, ציירת. אחיה הוא הסופר והמתמטיקאי, ד"ר ענר שלו. מאיר שלו הוא דודנה.

אהרון מגד ואידה צורית נהגו לכתוב עד חצות, ואז לצאת לשתות עם חבריהם מהבוהמה התל־אביבית, עד השעות הקטנות של הלילה. איל הקטן, שנשאר לבדו, היה מתעורר מבועת ומטלפן לבית־הקפה. על רקע קולות השיכורים היה אביו מרגיע אותו. “הוריי היו בוהמיינים, בניגוד גמור להוריה של צרויה, ובכל זאת, היום, כששני זוגות ההורים נפגשים, אלה לא סתם מחותנים, שאין להם מה לדבר זה עם זה. יש דמיון, ארבעתם אנשים יוצרים, חרוצים, מארץ־ישראל הישנה, העובדת”.

מגיל צעיר, נהג אביו להראות לו כתבי־יד. “אהבתי מאוד את הספרים שלו. בשנות ה־50 וה־60 הוא היה מאוד פופולארי גם כסופר וגם כמחזאי. הלכתי לכל הצגה שלו עשר פעמים, בכל אחד לקחתי את אחד החברים הטובים שלי. ראינו את ‘איי לייק מייק’, ‘חמש – חמש’, ‘חנה סנש’. את הרומן שלו ‘חדווה ואני’ קראתי שוב ושוב, חרף השפה הלא־קלה. זה נתן לי יתרון שאין לאחרים: להתקרב אל אביך בקרבה הכי אינטימית שיכולה להיות. אתה קורא את הדברים הכמוסים שכתב ומכיר אותו בפנימיותו יותר טוב משרוב הילדים מכירים את הוריהם”.

“הוא בוכה רבע שעה אחרי שילדיו הלכו, הדביקו לו נשיקות רטובות וירדו לאיטם במדרגות, כמו מבית־מרפא הררי. מחלים ולוחם, הוא לועג בלבו. על אף תחושת התבוסה הוודאית הוא יודע שאין דרך חזרה” (‘פלוס מינוס’, מאת איל מגד. מתוך ‘עשרת הדיברות’).

איל מגד: “משורר אמריקני אחד אמר, שפעם הורים איבדו את ילדיהם בתאונות או במחלות, היום הם מאבדים אותם בגירושין. אמנם המרחק אצלנו הוא לא ניו־יורק – לוס אנג’לס, אלא רק מירושלים לתל־אביב, אבל עובדה היא שילדיי אינם גדלים איתי, וזה מכאיב. הגבר בסיפור שלי, שבכה לאחר שילדיו הלכו, הוא אני, זה קטע אוטוביוגרפי לגמרי. מצד שני, הגירושין הפכו אותי לאב הרבה יותר טוב. כשאתה חי עם האמא של הילדים, אתה יכול לפטור את עצמך מהתמסרות אליהם, ולהשאיר את זה לה. כשאתה הורה בודד, אתה חייב להיות בפול־טיים־ג’וב. לא מזמן אמרה בתי הקטנה, ‘אני מכירה אותך הרבה יותר טוב ממה שחברות שלי מכירות את אביהן, כי אתה נמצא איתי יותר’. וזה נראה אבסורד, כי אנחנו לא גרים יחד, אבל זו אמת. אהבתי מאוד להיות לבד עם אבי, לנסוע איתו לקיבוץ שממנו בא, אבל זה היה נדיר, כי משום שהמשפחה שלנו לא התפרקה, כמעט ולא קרה שהייתי רק עם אבא. אבא גרוש מסתובבהרבה עם ילדיו לבד. אנחנו משוטטים ברחובות תל־אביב, והולכים למסעדה של חיים ברח' בזל, שזה בית־ועד לבודדים, אבות גרושים וילדיהם”.

“אני מזדהה עם הכאב של בתי, אבל אני ובעלי לשעבר לא ניתקנו”, אומרת צרויה שלו. “היינו צמד טוב מאוד כהורים, ואנו ממשיכים עם זה באופן מלא. פעמים אחדות ביום אנחנו מדברים בטלפון בענייני הילדה. לפעמים, כשהיא נמצאת אצל אביה, איל מביא את בתיה אליה, כי הן קשורות מאוד זו לזו. כשהילדות משחקות, שני הגברים יושבים יחד ושותים קפה. אבל אין ספק שנשאר פצע פתוח. כתוב בתלמוד, מי שמגרש את אשתו, אפילו מזבח מזיל עליו דמעה. וזה נכון. יש כאב על הזוגיות שנכשלה”.

■■■

אנחנו יושבים על המרפסת. ממול דירתם, מנזר קפוצ’יני, של נזירים איטלקיים. במעלה הרחוב נמצא טלביה, בית־החולים לחולי־נפש. “יש לנו כל האופציות, להשתגע או להיכנס למנזר”, הם צוחקים. ביוני השנה, משוחררים מכבלי נישואיהם הקודמים, נסעו להינשא בקפריסין. בחולצות טריקו כחולות שהכתובת ‘מלון מרידיאן’ רקומה עליהן בזהב, נשבעו אמונים זה לזה בעיריית לימסול. “נדרתי נדר שאני לא נותנת יותר לרבנות דריסת רגל בחיי”, היא אומרת. זה עולם אנכרוניסטי, מגוחך. המקום שכאילו מייצג את הרוחניות, הוא הכי נטול שאר־רוח שאפשר".

– למה היה חשוב לכם להתחתן? הרי יכולתם לחיות יחד, באהבה, בלי שום מסגרת חיצונית.

איל מגד: “גם אנשים פתוחים צריכים מסגרת. נישואין זה טיפול ביהביוריסטי, שכופה עליך צורת התנהגות מסוימת. אתה לא יכול להשליך הכל מאחורי הגב וללכת. אתה גם לא יכול לזרוק משפטים לא אחראיים לחלל האוויר. כשיש קושי אתה כבר לא יכול להגיד, שברו את הכלים. וחוץ מזה, האדם הוא מסוג היצורים הזקוקים להגדרות. אם אנחנו לא נשואים, יש אי־בהירות כלפי החברה, איך להגדיר את היחסים בינינו: אני חבר שלה? חי איתה? חבר לחיים? אז אומרים בעלי, אשתי, וגמרנו”.

– אתם יודעים שלמרות הנישואין הזרחיים, עדיין תצטרכו את הרבנות כדי להתגרש.

“נכון, וזה מרגיז. אנחנו מקווים שלא נגיע לזה, ושהפעם זה יהיה סופי”.

צרויה מסובבת את טבעת הנישואין על אצבעה הדקה. בפעמיים הקודמות התעייפה מהטבעת אחרי חצי שנה, וקנתה טבעות נישואין אחרות. “לא הבנתי איך אפשר לאהוב אותה טבעת כל־כך הרבה זמן”, היא אומרת בהתנצלות. “ואיך לאהוב לאהוב אותו גבר כן הבנת?” סונט בה בעלה הטרי. והיא עונה, “החלפתי טבעות במקום בעלים”.

כמה ימים אחרי נישואיה לאיל נחרדה לגלות בטבעת סדקים קטנטנים. היא נבהלה שמא יש כאן סמליות, נתנה אותה לתיקון, אך במקום שהסדקים יתוקנו, נוצר סדק נוסף. “אולי זה תרגיל טוב, להתרגל שיש סדקים בטבעת”, אומר לה איל. “תתרגלי שנישואין זה לא דבר מושלם, ויש בהם פגמים”.

היא לא תחליף את שם נעוריה, צרויה שלו. “בניגוד לאמא שלי, אשר ‘צורית’ הוא רק שם העט שלה, אצל צרויה זה סיפור אחר. הגברים הם רק נספחים”, הוא אומר.

אנחנו משחקים משחק: אני נותנת להם דף ועליו רשומות עשרת הדיברות, ומבקשת מכל אחד מהם, בנפרד, בלי שהשני יציץ, לקבוע סדר חשיבות אישי ולהשמיט את מה שלא אומר להם דבר. צרויה מוחקת את אנוכי ה' אלוהיך, לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה, לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא, וזכור את יום השבת לקדשו. “בעולם שלי, אין אלוהים, אלא רק בני־אדם”, היא אומרת. “הדין־וחשבון שלי הוא כלפי עצמי וכלפי היקרים לי, ולא כלפי אלוהים. המחויבות לבן־הזוג קודמת לכל, ולכן לא תנאף ולא תחמוד הם הציוויים העיקריים”.

מגד מפתיע את שתינו, כשהוא מראה את הדף שלו: הדיבר החשוב ביותר בעיניו הוא ‘אנוכי ה’ אלוהיך'. “מאז ומעולם הייתי אדם מאמין”, הוא אומר, “יש אלוהים בלבבי, אני יודע שאני צריך לתת דין־וחשבון”. “לא ידעתי שאני חיה עם צדיק”, מלגלגת צרויה.

אהרון מגד, האב, תרם את חלקו לאנתולוגיית ‘עשרת הדיברות’ בסיפור העוסק ב’זכור את יום השבת לקדשו‘. הסיפורים האחרים הם של יצחק אורפז, דן בניה־סרי, גיל הראבן, אילנה ברנשטיין, דוד שיץ, אהרון אמיר, עדי צמח, ואחרית־דבר מאת פרופ’ אסא כשר.

■■■

שיתוף הפעולה הספרותי בין שלו ומגד לא החל עכשיו. לפני שנה פרסמו תוך חודש אחד בסדרה ‘צד התפר’ של הוצאת ‘כתר’, את צמד הרומנים הראשונים שלהם, שנכתבו עוד בטרם התגוררו תחת קורת גג אחת. לא מפליא שגם ‘רקדתי עמדתי’ של צרויה שלו, וגם ‘ברברוסה’ של איל מגד, עוסקים בנושאים דומים: התפוררות נישואים, רגשות־אשם כלפי הילדים.

“אלה רומנים תאומים, המאירים מצב זהה”, אומר פרופ' אברהם בלבן, החולק את זמנו בין דירתו בכפר־סבא לחוג לספרות עברית באוניברסיטת פלורידה. "סיפור קלאסי של משולש: אנשים נשואים, הורים לילדים, המתאהבים באדם אחר. הגיבור של מגד בספר ‘ברברוסה’, הגבר הנשוי המאוהב באשה אחרת, הוא בן־דמותו של האהוב ב’רקדתי עמדתי' של צרויה שלו. פרטים דומים ומשפטים זהים חוזרים בשני הספרים. אלה רומנים שהמוקד שלהם תהליכים נפשיים, המביאים להתפוררות.

“הפסיכיאטר אריך נוימן דיבר על סוג של שיגעון, שאצל נשים מתבטא בהצטמצמות האני, ואצל גברים – בהתרחבות האני. זה מה שקורה כאן. שני הספרים צריכים להיקרא זה אור זה. האהבה הגורלית, אשר שניהם חווים, גורמת להם שיגעון דמוי מאניה־דפרסיה: אצל איל מגד הגיבור נעשה מאני, עליז, בעל שיגעון־גדלות, ובעקבות האהבה מדמה שהוא היטלר הרוצה לכבוש את העולם, ואילו הגיבורה של צרויה שלו מתמוטטת, נתקפת דיכאון, נסוגה לתוך הרחם”.

“לא שמנו לב למשפטים הדומים”, אומרים השניים. “אילו הבחנו בכך, היינו מוחקים אותם. לא ישבנו זה ליד זה כשכתבנו, ובכל זאת היו, כנראה, דברים שהתעופפו בחלל שבינינו”.

– בניגוד להוריך, שם ברור שאביך, אהרון מגד, עשה את הקריירה הגדולה יותר, ואמך ויתרה, אצלכם זה לא ברור כלל.

איל מגד: “אני לא מרגיש שמישהו צריך לוותר למעני על משהו. אילו רציתי אשה שתהיה כלי־שרת, לא הייתי בוחר בצרויה. אשה אחרת בטח היתה עושה לי קוסקוס יותר טוב”.

■■■

צרויה שלו, העורכת את סדרת ‘סיפורת עברית’, ויחד עם ד"ר יגאל שוורץ עורכת את כתב־העת ‘אפס־שתיים’, היא המבקרת החמורה ביותר של מגד. “היא מבקרת אותי, גם כסופר וגם כבן־זוג”, אומר מגד, העורך תכנית שבועית על ספרים בקול ישראל וכותב טור במקומון. “זה טוב, כי זה מחייב אותי להשתדל יותר. היא לא עושה הנחות”.

דור הסופרים המבוגר יותר – עוז, א"ב יהושע, יהושע קנז, אהרון אפלפלד, עמליה כהנא־כרמון – משתייכים לזרם המודרניסטי, שנקודת המוצא שלו היא שהעולם כאוטי, חסר סדר, אבל ברגעי הארה, אפשר למצוא בו משמעות. “לעומת זאת, הזרם הנוכחי, הפוסט־מודרניסטי, שאליו משתייכים יואל הופמן, אורלי קסטל־בלום, אברהם הפנר, איל מגד וצרויה שלו, אומר – העולם חסר פשר, נקודה, וצריך ללמוד לחיות בעולם ללא משמעות, ללא מפתחות, ללא הבנה”, אומר פרופ' אברהם בלבן, אשר ספרו על הפוסט־מודרניזם הישראלי עומד לצאת לאור בקרוב בהוצאת כתר. “הכתיבה הפוסט־מודרניסטית קשה ומסובכת. בניגוד לספריהם של עוז ויהושע, שבהם יש סיפור, ומזומנת לך חוויית קריאה אסקפיסטית, שסוחפת אותך, ואתה נמצא בהודו או בערד, אצל הפוסט־מודרניסטים הכל מפורר: העלילה, הדמות, הלשון. זו ספרות שהיא מצוינת, לדעתי, אך קשה מאוד בקריאה ראשונה. הכל מקרי, שרירותי, ארעי, ולכן גם העלילה כמעט לא קיימת”.

ובכל זאת ‘רקדתי עמדתי’ נמכר ב־3,500 עותקים, ו’ברברוסה' ב־1,500 עותקים. הישג יפה לספרים שאינם עושים לך שום הנחה. צרויה מוחמאת מכך ששחקנית צעירה, יעל נביא, מעבדת עתה את הרומן למונודרמה שתוצג ב’תיאטרונטו'.

בימים האחרונים סיימו לכתוב יחד מחזה. ‘שיחות נפש’ עוסק במערכת היחסים בין אשה צעירה, מעורערת ויפה, לבין הפסיכולוג שלה, המבוגר ממנה בעשרים שנה.

“קשה לי להאמין שאפשר לכתוב רומן יחד”, אומרת צרויה. רומן זה העולם הפנימי של הכותב. אבל במחזה, שבו יש כמה דמויות, זה הולך יפה. קשה לסופר להפיק מעצמו כמה דמויות שונות. איל השתתף יותר בעיצוב הדמות הגברית, ואני תרמתי יותר לעיצוב הדמות הנשית. זה סיפור על שניים שעוברים את הגבול לרגע קט, אבל המעידה הקטנה הזו, כמו בטרגדיה יוונית, גורמת לנפילה קשה וטראגית. העברנו את המחברת מאחד לשני, זרקנו רעיונות והתקוטטנו. אני הייתי מציעה משפט שנראה לי נפלא, והוא חשב שזה אידיוטי, או להיפך. ואז, או ששכנעתי אותו כמה זה נפלא, או שהוא שכנע אותי כמה זה אידיוטי. זה הדבר הראשון שכתבנו יחד ממש".

“בחשבון עמוק”, אומר איל מגד, “החיים חשובים לי הרבה יותר מהספרות. המחיר שגובה הכתיבה, על חשבון ההרמוניה המשפחתית, הוא עצום. בעת הכתיבה אדם שקוע בעצמו ואינו קשוב לצורכי הזולת. הביטחון והשלווה בחיים הרבה יותר חשובים לי, מאשר ההיבטים הספרותיים של החיים האלה”. וצרויה רואה את הדברים אחרת: “אני מכירה את המחיר ההפוך. התסכול והוויתור, כאשר אינך כותב, גורמים הרבה יותר נזק”.