1, אַגְמֹן, ש"ז, מ"ר אַגְמוֹנִים, – א) קנה רך, ישר, נכפך ונגמש, גדל באגמים ובצות, Binse; jonc; rush: ויכרת יי' מישראל ראש וזנב כפה וְאַגְמוֹן (ישע' ט יג).  הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלכף כּאַגְמֹן2 ראשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום (שם נח ה).  לאחד שקלקל בעיר מסרו לבעל האגמון וחבשו והיה קשה מבעל  האגמון מסרו לבעל הזמורה וחבשו (ירוש' סוט' ט כד:). – ב) כעין וו כפוף מברזל ישתמשו בו לצוד דגים,   Fishhacken; hameçon; fish-hook: תמשך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לשונו התשים אַגְמֹן באפו ובחוח תקב לחיו (איוב מ כה-כו). למשך לבב כסיל בדג אלי אגמון (שיר על הרמב"ם, החנוך ב). – ומ"ר: והמזלג שלש השנים וכו' ומזלגותיו ענין אגמונים הם (מחבר' מנחם ב"ס, ערך זלג). – ג) מין קומקום להרתיח בו מים וכדומה,  Siedekessel; bouilliose; cauldron : מנחיריו יצא עשן כדוד נפוח וְאַגְמֹן (איוב מא יב).