אֵד

1, איד, ש"ז, מ"ר אֵדִים, — א) טפות דקות מאד העולות באויר מן המים או כל דבר רטוב כאשר יפעל עליהם חם השמש או האש, Dunst; vapeur; vapour: וְאֵד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה  (בראש' ב ו).  כּי יגרע נטפי מים יזקו מטר לְאֵדו2 אשר יזלו שחקים  (איוב לו כז-כח).  — ומ"ר אֵדִים, אידים: ועת קרא אותם, רעדה אחזתם, ויצאה נשמתם, ברתת ושברים, והוֹריד טל אדיו, לעמו ועבדיו, והשיב בחסדיו, נשמות לפגרים  (רשב"ג, אזהרות).  ומיסוד האויר והאש שהיה בהם נעשה מהם האיד ההוא העשני העולה למעלה לקלותו בטבעו  (ר"י א"ת, רוח חן א).  וכן חום האש המגיע אל המים יוציא מהם החום הטבעי שבהם והוא האיד העולה מן המים אלא שהוא לח יותר מקיטור העצים להיות האיד ההוא מעורב מאש ומים וזה מבואר נגלה מן המים היורדים מן האיד ההוא בהגיעו אל כיסוי הקדרה  (שם ז).  להיותו נקי מן האידים אשר באויר התחתון  (שם).  אידים יוצאים מהמקומות המעופשים הביציים (קאנון ג א ב יח).  ויקבב ראשו על אדים מאלו המימות קבוב רב  (שם).  — ואמר המשורר: עת ממעי הארץ אֵד יעלה שאוף גפרית ונתר, יבער כאש כגבוה עופו ויתלקח, יברק כחץ ברק ירעים יצריח  (רמח"ל, לישרים תהלה ג).  — ובהשאלה: אצפנה אוני, אך לשון דמעי יענה בי, כי אלי עיני, נעלה אֵד מחם לבבי (ר"י הלוי, בי צבי נדר).  — ב) °חלקים דקים אויריים הפורשים ונדפים מגופים מוצקים כשהם נרקבים או מתעכלים וכדומה, Dunst; exhalation: והחלק הנתק אל דמות האויר היה איד או קיטור לא אויר ראוי להתנשם בו  (ר"י א"ת, כוזרי ה יד).  המזונות הנופחים והמעלים אדים  (קאנון ג א ב י).  האידים החמים אשר יולדו בהאצטומכא  (שם ס ב א).  ואם יחלש החום שלו (של הכבד) מלעשות המעשה הזה אזי מתילדים בו אדים רבים ואותם האידים מתקבצים בכסלי הבטן  (מ' אלדבי, ש"א ד, הכבד).  וזו המחלה (סבוב הראש) תתילד מאידים הדים ממרה ירוקה עולים למוח  (שם שם א).  מפני שיאמרו חכמי הטבע שהחלומות האמתיים הם שיחלמו בעלות השחר אמנם לא כן בשאר הלילה בעת שיעלו אידי המאכל (רע"פ, מתק שפתים 58).  — ומהאף: כמלך אחד שחלם ששני אידים יוצאים מנחיריו ומת (רשב"צ דוראן, מגן אבות, ח"י ד).  — וגם מהעינים וכדומה: מהאידים היוצאים מעיניו וכו' לפי שהאידים הארסיים יוצאים מעיני המזיק ובאים אל עיני הניזק (מבק' ה' י"ש דיביד').  — °אֵד גחלים, קיטור ארסי נאצל מגחלים שלא נשרפו היטב ומסבבות כאב ראש: איד גחלים עוממו  (רשי' המחל', אגר' החכמה).

אֶגֶל, טפת טל.  — אֵד, °אֵדִי, °אֵדִיּוּת.  — *אַוִיר, גוף אדי הממלא את חלל העולם.  — °אֲוִירִי, מטבע האויר ומצורתו.  — °איד, יאיד, יוליד אד.  — °גהור, הבל היוצא מהפה בעת קֹר. — *הֶבֶל, האד הדק העולה מן המים היוצא מן הפה, מן האף.  — זֵיעָה, לחות היוצאות דרך נקבי העור וכו', ועי' במקומו.  — טַל, טפות האד אשר תנוחנה בלילה על הצמחים, על הקרקע.  — °נָדַף, הריח נודף.  — עָב, עָנָן, עֲרָפֶל, האד המתקרר ומתעבה באויר, ועי' מטר.  — °קִבֵּב, עשה °קִבּוּב, הרכין הראש וכדומה על אדים חמים לרפואה.  — °קִיטוֹר, ההבל העב העולה ממים רותחים.  — °מכונת הַקִּיטוֹר, מכונה אשר תניע בכח הקיטור, עי' במקומו.  — רֵיחַ, עי' במקומו.  – רָתַח, הִרְתִּיחַ מים באש שיעלה קיטור.



1 מלה עברית.  הקדמונים פרשוה ענן.  ת"א: ועננא הוה סליק מן ארעא.  ובעלי המדרש: ה' שמות נקראו לו עב אד ענן נשיאים חזיז  (מד"ר בראש' יג).  וכן בתרגום השבעים על הכתוב יזקו מטר לאדו  (איוב לו כז).  ואולם ואד יעלה מן הארץ תרגמו השבעים וכן עקילוֹס והירונימוֹס: נביעת מים.  רסע"ג: ובכ'אר.  מנחם בן סרוק: ענן ערפל.  רש"י בבראשית אינו מפרש מלה זו, אך באיוב אומר: לאידו לעננו.  אבל ר"י אבן גנאח אומר בפרוש: ואד יעלה מן הארץ הבל.  אבן עזרא, בראשית: ואד כמו עשן.  והר"י קמחי אבי הרד"ק: הוא העשן העולה מן הארץ בעבור החום ונקרא בערבית בוכ'אר וכו' משל לעשן העולה מן הקדירה כשיעלה למכסה יזלו מיד מים (רד"ק, שרש איד).  — ובמשמעה זו השתמשו בו בספרותנו כל הסופרים הקדמונים והאחרונים.  ואין דמיון למלה זו בשאר לשונות האחיות, ולא נתברר מקורה.  — 

2 יש מגיהים בפסוק זה הגהות מתחלפות.

ערכים קשורים