אִכּוּל

*, ש"ז, א) אכילת האש, שרפה,   das Verzehren; combustion: איכול אברים (ירוש' ברכ' ד ז:). איכול בראש המזבח (שם סוטה ג יט:).  – ב) כמו עִכּוּל,  Verdauung; digestion : וכמה הוא אכול כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה (הלכ' גדול הילד' סה סח). – ג) °עקיצה תחת עור הגוף המוליד תשוקה לגרר ולחכך,  Jucken; démangeaison; itching : אותות כאב הראש שבסבת תולעת שיהיה אכול חזק ובאשת ריח (קאנון ג א ב ז). ויקרה עמהם אכול רב מתערובת דם רב (מאיר אלדבי, ש"א ד א). – ד) °שחין, שאכל הבשר סביב: יתרחב (השחין) ויתפשט במה שהוא מסביבותיו מן הכאב עד שיאכל האבר הבריא הנלוה אל האיבר העלול והעלה הזאת יאָמר לה איכול. האיכול הוא שחין אוכל מעמקו (פרקי משה, כג).

חיפוש במילון:
ערכים קשורים