1, ש"נ, כנ' אֲתֹנְךָ, מ"ר אֲתוֹנוֹת, אֲתֹנוֹת, — נקבת החמור,   Eselin; ânesse; she-ass:  ותחבש הָאָתוֹן ותאמר אל נערה נהג ולך (מ"ב ד כד). ותט הָאָתוֹן מן הדרך ותלך בשדה ויך בלעם את הָאָתוֹן להטתה הדרך (במדבר כב כג). ויקם בלעם בבקר ויחבש את אֲתֹנוֹ וכו' והוא רכב על אֲתֹנוֹ ושני נעריו עמו (שם כא-כב). אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אֲתֹנוֹ (ברא' מט יא). על מה הכית את אֲתֹנְךָ זה שלוש רגלים (במדבר כב לב). פרות ארבעים ופרים עשרה אֲתֹנֹת עשרים ועירם עשרה (ברא' לב יו). עשרה חמרים נשאים מטוב מצרים ועשר אֲתֹנֹת נשאת בר ולחם ומזון (שם מה כג). עני ורכב על חמור ועל עיר בן אֲתֹנוֹת (זכר' ט ט). ותאבדנה הָאֲתֹנוֹת לקיש אבי שאול (ש"א ט ג). ותאמר שלחה נא לי אחד מן הנערים ואחת הָאֲתֹנוֹת וארוצה עד איש האלהים (מ"ב ד כב). הבקר היו חרשות וְהָאֲתֹנוֹת רעות על ידיהם (איוב א יד). וְלָאֲתֹנוֹת האבדות וכו' אל תשם את לבך להם כי נמצאו (ש"א ט כ). — פי הָאָתוֹן, מליצה לפה מרבה להתוכח, על שם המסֻפר בכתוב: ויפתח יי' את פי הָאָתוֹן ותאמר לבלעם מה עשיתי לך וכו' (במד' כב כח). — ונהוג לאמר: פלוני פתח את פי האתון שלו.