ב. בְּלִימָה
*, ש"נ, – שה"פ מן בלם: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה (חול' פט.). כי לאותן דברים המרים וחדים אין להם הפסק בגלגולן אם לא בבלימת פינו כאלמים (שו"ת רמא ו). והנה התחיל בחסימת הכח המתעורר ובלימת פיו ברסן החפץ השכלי (קול יהודה, כוזרי ג ה). – ובמשמע' °סוף, חתימה: שאין התשעה בלימה אלא עשרה (ר"י ברצלוני, פרוש יצירה, 144). שעשר היא בלימת החשבון לפי שכשיגיע האדם לי' חוזר לאחד (שם). ואמרו כי החשבון עקרו תשעה ותשעה הוא סוף החשבון ובלימתו (שם).