ב. קל לא נהוג.
— פִעל, בֵּרַךְ1, בהפס' בֵּרֵךְ, עב' בֵּרֲכוּ, בכנ' בֵּרֲכוֹ, בֵּרֲכוּנִי, עת' יְבָרֵךְ, עם ו המהפך וַיְבָרֶךְ, בכנ' יְבָרֲכֶךָּ2 יְבָרֲכוּ צווי בָּרֵךְ, בָּרְכֵנִי, מקור בָּרֵךְ, בכנ' בָּרֲכוֹ, וגם בָּרוֹךְ, בינ' מִבָרֵךְ, — א) בקש וקרא שתבאנה על אחר ברכה, אֹשר, כל טוב וכדומה, segnen; bénir; bless: וירא עשו כי בֵרַךְ יצחק את יעקב בראש' כח ו. וזאת אשר דבר להם אביהם וַיְבָרֶךְ אותם איש אשר כברכתו בֵּרַךְ אותם שם מט כח. וזאת הברכה אשר בֵּרַךְ משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו דבר' לג א. ויאמר יוסף אל אביו בני הם וכו' ויאמר (יעקב) קחם נא אלי וַאֲבָרֲכֵם בראש' מח ט. ויאמר בלק אל בלעם מה עשית לי לקב איבי לקחתיך והנה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ במדב' כג יא. גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וּבֵרַכְתֶּם גם אתי שמות יב לב. וינשק (לבן) לבניו ולבנותיו וַיְבָרֶךְ אתהם בראש' לב א. וַיְבָרֶךְ (יעקב) את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו וכו' שם מח יה. וַיְבָרֶךְ (בלעם) בָּרוֹךְ אתכם יהוש' כד י. וַיְבָרֶךְ (דוד) את העם בשם יי' צבאות ש"ב ו יח. וַיְבָרְכוּ3 את רבקה ויאמרו לה אחתנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו בראש' כד ס. ויצאו (משה ואהרן) וַיְבָרֲכוּ את העם ויקרא ט כג. וַיְבָרְכוּ4 (העם) את המלך וילכו לאהליהם מ"א ח סו. ויקמו הכהנים הלוים וַיְבָרְכוּ5 את העם דהי"ב ל כז. וַיְבָרְכוּ5 העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלם נחמ' יא ב. ויהי כאשר כלה יצחק לְבָרֵךְ את יעקב בראש' כז ל. אלה יעמדו לְבָרֵךְ את העם על הר גרזים דבר' כז יב. מְבָרֵךְ רעהו בקול גדול בבקר השכים קללה תחשב לו משלי כז יד. — ועם כנוי: לא אשלחך כי אם בֵּרַכְתָּנִי בראש' לב כז. ושלח אתו פדנה ארם לקחת לו משם אשה בְבָרֲכוֹ6 אתו שם כח ו. בעבור תְּבָרֶכְךָ נפשי בטרם אמות שם כז ד. בעבר אשר יְבָרֶכְךָ לפני מותו שם י. בעבור תְּבָרֲכַנִּי נפשך שם יט. גם קב לא תקבנו גם בָּרֵךְ לא תְּבָרְכֶנּוּ במד' כג כה. אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון אם לא בֵרְכוּנִי חלצו ומגז כבשי יתחמם איוב לא יט-כ. ברוך הבא בשם יי' בֵּרַכְנוּכֶם מבית יי' תהל' קיח כו. וַיְבָרֲכֵם (יעקב את יוסף ובניו) ביום ההוא בראש' מח כ. וַיְבָרְכֵם7 יהושע וישלחם יהוש' כב ו. — ב) שלח הברכה, נתן לו אֹשר וטובה וכדומה, Jem. Segen gewähren; combler des faveurs; cause to prosper: ויי' בֵּרַךְ את אברהם בכל בראש' כד א. על כן בֵּרַךְ יי' את יום השבת ויקדשהו שמות כ יא. בֵּרַךְ יי' את בית עבד אדם ואת כל אשר לו בעבור ארון האלהים ש"ב ו יב. מעשה ידיו בֵּרַכְתָּ ומקנהו פרץ בארץ איוב א י. וּבֵרַכְתִּי אתה וגם נתתי ממנה לך בן בראש' יז יו. וַאֲבָרְכָה8 מברכיך שם יב ג. כי ברך אֲבָרֶכְךָ והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים שם כב יז. ואהיה עמך וַאֲבָרְכֶךָּ שם כו ג. אבוא אליך וּבֵרַכְתִּיךָ שמות כ כד. וּבֵרַכְתִּיהָ והיתה לגוים בראש' יז יו. בָּרֵךְ יי' חילו ופעל ידיו תרצה דבר' לג יא. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וּבָרֵךְ את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו שם כו יה. ועתה הואל וּבָרֵךְ את בית עבדך להיות לעולם לפניך ש"ב ז כט. הושיעה את עמך וּבָרֵךְ את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם תהל' כח ט. כריח השדה אשר בֵּרֲכוֹ9 יי' בראש' כז כז. אשר בֵּרֲכוֹ ֹיי' צבאות לאמר ברוך עמי מצרים ישע' יט כה. צידה ברך אֲבָרֵךְ אביוניה אשביע לחם תהל' קלב יה. ואל שדי יְבָרֵךְ אתך בראש' כח ג. נחשתי וַיְבָרְכֵנִי יי' בגללך שם ל כז. יְבָרֶכְךָ יי' וישמרך במד' ו כד. ויגדל הנער וַיְבָרְכֵהוּ יי' שופט' יג כד. ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה וַיְבָרְכֵם וירבו מאד תהל' קז לח. — ג) קרא שלום לאדם, בפרט בברכה בשם ה' וכדומה, grüssen; saluer; to salut: ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמדהו לפני פרעה וַיְבָרֶךְ יעקב את פרעה וכו' וַיְבָרֶךְ יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה בראש' מז ז-י. ויאמר (אלישע) לגיחזי חגר מתניך וקח משענתי בידך ולך כי תמצא איש לא תְבָרְכֶנּוּ וכי יְבָרֶכְךָ איש לא תעננו מ"ב ד כט. — ותשובה על ברכה: ויאמר (בעז) לקוצרים יי' עמכם ויאמרו לו יְבָרֶכְךָ יי' רות ב ד. — ד) ביחס לאלהים, נרדף עם הלל, שבח וספר תהלתו, preisen, loben (Gott); louer (Dieu); praise (God): ואכלת ושבעת וּבֵרַכְתָּ את יי' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך דבר' ח י. ואקד ואשתחוה ליי' וַאֲבָרֵךְ את יי' אלהי אדני אברהם אשר הנחני בדרך אמת בראש' כד מח. בהתנדב עם בָּרְכוּ יי' שופט' ה ב. בָּרְכִי נפשי את יי' וכל קרבי את שם קדשו תהל' קג א. — ביחס לאלהים או למלך, במקום קִלֵּל: והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו ויעדהו לאמר בֵּרַכְתָּ אלהים ומלך והוציאוהו וסקלוהו וימת מ"א כא י. כי אמר איוב אולי חטאו בני וּבֵרְכוּ אלהים בלבבם איוב א ה . ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יְבָרְכֶךָּ שם יא. כי הלל רשע על תאות נפשו ובצע בֵּרֵךְ נאץ יי' תהל' י ג. בן נח שבירך את השם בכינוים סנה' נו.. — ו) קרא ברכה לאלהים על המזון וכדומה, die Benediction sprechen; dire les bénédictions; to recite the benediction: כבאכם העיר כן תמצאו אתו (את שמואל) בטרם יעלה הבמתה לאכל כי לא יאכל העם עד באו כי הוא יְבָרֵךְ הזבח אחרי כן יאכלו הקראים ש"א ט יג. כיצד מברכין על הפירות על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ ברכ' ו א. ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון שם ד.
— נִפ, נִבְרַךְ, — נברך בפלוני, ברך את עצמו שיהיה כמו פלוני, וכדומה: ואברכה מברכיך ומקללך אאר וְנִבְרְכוּ בך כל משפחת האדמה בראש' יב ג. ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום וְנִבְרְכוּ בו כל גויי הארץ שם יח יח.
— פוע', בֹּרַךְ, מְבֹרַךְ, — א) ששלחו לו ברכה, שחלה עליו הברכה, gesegnet sein; étre béni; be blessed : כי ידעתי את אשר תברך מְבֹרָךְ במד' כב ו. מְבֹרֶכֶת יי' ארצו ממגד שמים דבר' לג יג. תְּבֹרַךְ מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תְּבֹרַךְ שופט' ה כד. ומברכתך יְבֹרַךְ בית עבדך לעולם ש"ב ז כט. טוב עין הוא יְבֹרַךְ כי נתן מלחמו לדל משלי כב ט. — ב) היה משֻבח ומהֻלל, gepriesen sein; être loué; be blessed: יהי שם יי' מְבֹרָךְ איוב א כא.
— התפ', הִתְבָּרֵךְ, הִתְבָּרְכוּ, הִתְבָּרֲכוּ, — א) חשב את עצמו מְבֹרָךְ, נדמה בנפשו: והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וְהִתְבָּרִךְ בלבבו לאמר שלום יהיה לי דבר' כט יח. — ב) כמו נפעל: וְהִתְבָּרֲכוּ בזרעך כל גויי הארץ בראש' כב יח. ונשבעת חי יי' באמת במשפט ובצדקה וְהִתְבָּרְכוּ בו גוים ובו יתהללו ירמ' ד ב. אשר הַמִתְבָּרֵךְ בארץ יִתְבָּרֵךְ באלהי אמן ישע' סה יטו. כל העם אומרים לו (להכה"ג) אנו כפרתך והוא אומר להן התברכו מן השמים סנה' ב א.
— נִתפ', * נִתְבִּרֵךְ, — א) נשלחה בו ברכה, חלה עליו הברכה: שהיו מימיו מועטין ונתברכו ירוש' מו"ק א פ.. — ב) היה מהֻלל ומשֻבח: יתברך שמו וכו'.
1 עי' שרש ברך.
2 הוריות הקורא: ועוד למקצת הסופרים כל לשון ברכה, אשר במקרא ערוכה, אם טעמה על כף נסוכה, פתחה ארוכה, כקשת דרוכה, כמו ואבָרֲכה מברֲכיך, ברֲכֵני גם אני אבי, ואני אֲבָרֲכֵם, בָרֲכוּ ה' מלאכיו, וכדומה, ואם טעמה על בית תמוכה, כולה כרוכה, כמו והתבָרְכו בו, ויתבָרְכו, ויאמר דוד לכל הקהל בָרְכוּ נא. ע"כ. — וכן בדה"ט ויתברכו בו, ברכו נא, והתברכו בו, בשוא לבד. ולא עמדו החוקרים על טעם השנוי, פעמים בָּרֲכוּ ופעמים בָּרְכוּ, וכדומה, אם היו באמת שתי ההברות נהוגות, או היה בזה איזו כונה.
3 מ"ש: הריש בשוא.
4 מ"ש הריש בשוא כמנהגו.
5 לא העיר מ"ש כלום.
6 כך בנוסחאותינו, ואולם מ"ש העיר והריש בשוא לבדו במקצתן ובמקצתן בשוא ופתח.
7 מ"ש: הריש בשוא לבדו כמנהגו.
8 מ"ש בשם המסרה: כל לשון ברכה דטעם בבית נקראת לעולם בלא פתח כמו והתבָרְכו בו וכל לשון ברכה דטעם בכף לעולם נקראת הריש בשוא ופתח כגון וַאֲבָרְכָה מִבָרֲכֶיךָ.
9 כך בספרינו ר בחטף פתח. ומ"ש: הריש בשוא לבדו כמנהגנו.