*1, (בורך), ש"נ, — אחד מחלקי המחרשה, והוא העץ העקום אשר עליו תשב החרב: הנוגע בעול ובקטרב וכו' בחרב ובבורך2 וביצול (כלים כא ב). נותן רובע כרשינים על בורך המחרישה (אהל' יז א).
1 משרש אברך, מהשם בֶּרֶךְ.
2 כך בנוסח, וכך במשנ' עם גוף פרוש הערבי של הרמב"ם. אך רב האי הביא עוד גרסה אחרת בכף, עי' זה (כורך). והערוך גרס בורך, והביא עוד הגרסה של רב האי. ופרש רב האי, לפי הגרסה כורך, שזה הוא כעין משפך ארוך ובסופו כעין אֵת, ועל ידו ישפך הזרע לאט לאט אל התלם. והביא פרוש זה גם הערוך. אבל הרמב"ם פרש כמו שכתוב בפנים, וז"ל: ובורך אלעוד אלאעוג אלד'י תרכב פיה אלסכה והוא שבה רכבה אלאנשאן והוא אלד'י ינבסט מע סטח אלארצ' ענד אלחרת' ולד'לך תשמי בורך. ע"כ. ובעברית: ובורך הוא העץ העקום אשר יתחב בו האֵת והוא דומה לברך האדם והוא המתפשט עם שטח הארץ בעת החרישה ולזה יקרא בורך.