א. גְּדוּד
1, ש"ז, מ"ר גְּדוּדִים, — תלם 2, הבקיע והחריץ של התלמים, Furche; sillon; furrow: תלמיה (של האדמה) רוה נחת גְּדוּדֶהָ ברביבים תמגגנה צמחה תברך (תהל' סה יא). — ועי' חרישה.
1 בערבית ח'דּ, חדוּד خدّ خُدُود במשמעה זו.
2 כך פרש מלה זו ריב"ג, ראב"ע, בשם י"א ורד"ק. רק שרד"ק אמר כי התלם הוא הגבוה שבין שני החריצים, והגדוד הוא החריץ, ועי' תלם. ופרוש רש"י מלשון גדוד שלקמן אינו נכון.