* 1, ת"ז, לנק' גְּלוּדָה, מ"ר גְּלוּדִים, גְּלוּדוֹת, — שלקה העור, שנפשט העור מחמת מכה וכדומה, enthäutet; écorché; skinned: הגלודה2 ר"מ מכשיר וחכמים פוסלין חול' ג ב. לא נחלקו ר' מאיר וחכמים על הגלודה שהיא פסולה וכו' איזו היא הגלודה כל שהפשיט את העור ולא שייר בה כדי להעלות ארוכה תוספתא שם ג ז. כל העור כלו מציל בגלודה גמ' שם נה:. בהמה שנפשט העור שעליה כולו בין שנקרע ביד או בחולי ונמצא בשר בלא עור הרי זו טרפה וזו היא שנקראת גלודה רמב"ם שחי' טו ז.
1 נגזר מן גֶּלֶד, ובערב' גַ'לַד جَلَد, פשט העור.
2 רש"י פרש: שניטל עורה או מחמת שחין או מחמת מלאכה. אבל ריב"ג פרש וז"ל: הגלודה וכו' שחר עור גבה מהשלג שנפל עליה או מזולתו. ע"כ. והפרחון, שהוא מביא עפי"ר דברי ריב"ג, הביא פרוש זה בקצת שנוי לשון: בהמה שירד עליה ברד בשדה עד שנתקלף עורה. ע"כ. ונראה כי כונתו לפרש גלודה מלשון גליד. וכבר העיר מו"ל הפרחון על חדוש פרוש זה.