*, ש"נ, מ"ר גְּנוּיוֹת, — דבר לא נאה, מעשה או דבור שראוי לגנותו, Tadel; disgrâce; blam: מתחיל בגנות ומסיים בשבח (פסח' י ד).  אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב וכו' בגנות צדיקים דבר הכתוב (ב"ב קכג.).  אדם אומר שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם (סוטה לב:).  לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי גנותו (ערכ' יו.).  מעתה אסור לספר בגנותן של אלו (יומא לח.).  אחרי מה שסיפרנו משבחי מדת הבושת ותועלותיה נדבר מעט כנגד גנות מדת העזות (רשב"ג, תקון מדות הנפ' א ד).  וכבר נמלאו הספרים מגנות החומד ואינו נעלם מאנשי לבב ומה שנאמר עליו מן הגנות וראוי שיתרחק מעליו (שם ד ג).  והדעת הזה יש בו גנות גדולה לתת חסרון בידיעת השם יתברך (שו"ת ריב"ש קיח).  כל שכן שיש לו לאדם להרחיק מלספר בגנותן של בני אדם (מנוה"מ מט).  וכשישב (המלך או הגבור) במנוחות שאננות למקצועות המשכן הוא גנאי גדול אליו עד שנבחר לו המות משיסבול הגנות ההוא וכן עשה שאול שעם היותו יודע שימות במלחמה כמו שאמר לו שמואל וכו' לא נמנע מלצאת למלחמה כדי להנצל מן הגנות הזה (העקרים א א).  ועל מרום הרים לצווח בגנותם (ר' זרחיה הלוי לר' הלל, אוצ"נ ב).  — °ומ"ר: ואמתת סברתם והגנויות אשר יחייבו להם הם אלו (ר"מ נרבוני, מו"נ א נג).  וזאת ההנחה ישיגוה גנויות (שם).  וכן לבישת הבושת אצל זכרון הגנויות תורה על המעלה (נופ' צופ', מסיר ליאון ב ב).  שיתחייב לזה האופן מהסכמת בטולים רבים וגנוייות לא יסופקו (כבוד אלהים, יוסף ש"ט יט:).  ואתה תמלא פיך גנויות ודברים של דופי (שו"ת מהרשד"ם, יו"ד קיא).