אות השניה באלף בית העברי ושמה בֵּית, עי' ערך בֵּית.
מוצא אות זו עקרו מן השפתים, והיו המדברים עברית מפיקים אותה כמעט באופן אחד בכל מקום שהיא באה1, בתחלת הברה או באמצע או בסופה, בקבוץ השפתים זו על זו בכח בקצת השתתפות בקצה הדוק הלשון, ולכן נחשבת אות זו גם מאותיות הדליקה זה. אך מפני שבטבע הברתה הוא שכשהיא באמצע ההברה יפיק אותה המדבר באופן קצת יותר קל ורך, לא בכל כח הקשת חיצוניות השפתים, ובקצת שתוף נשימה מבפנים, גברה הברה קלה ורכה זו של קול האות בית יותר ויותר, ובזמן מאוחר, בימי הגמרה, היתה כבר נהוגה הברה כפולה לאות זו: האחת בתחלת הברה, ההברה הקדומה, הכבדה, ובאמצע ההברה (אחרי תנועה פתוחה ואחרי שוא נע) ובסופה, ההברה הקלה שנתרככה ונתנשמה ורפתה לגמרה. וכדי להבדיל בין הבית המצינת הברה הקשה ואותה המצינת הברה הרפה עשו סימן ודגשו את הבית בכל מקום שהברתה קשה בדגש בתוכה כזה בּ, והיא בּית דגושה, ויש ששמו גם קו משכב על הבית בכל מקום שהברתה רפה והיא בית רפויה, ואחרי כן החלו מעט מעט להשמיט את סימן הרפה וכתבוה בית רפויה בסתם, בלי סימן. הברה כפולה זו של הבית נהוגה גם עתה בקרב רוב היהודים, ספרדים ואשכנזים ותימנים וקראים. רק קצת יהודי אפריקה (מערבים מאלג'יר) והספרדים בצפת וטבריה אינם מבדילים והוברים בכל מקום בהברה קשה. השמרונים הברים את הבית רפה בסוף הברה: לְבַבְכֶם — לֶבַּב-.
בצרופי שרשי המלים העבריות לא תבוא האות ב לפני פ, בפ, ואחרי ו, וב, ואחרי מ, מב (מנחם, מחברת דף י).
יש חכמים מיחסים לבית, בפרט רפויה, פעולה מארכת על התנועה שלפניה, כמו עָב במקום עַב, תושָׁבֵי במקום תושְׁבֵי, וכיוצא בזה (Kö, II, 495), וכמו כן אות ב אוהבת תנועת ֻ ושמרת על תנועה זו גם במקום שלפי מנהג הלשון היתה תנועה זו צריכה להשתנות, כמו סֻבלו וכן תעבוּרו (שם דף 512).
ב היא אחת מאותיות השמוש2, ותתחבר עם אותיות כנוי הגוף בִּי, בְּךָ, בָּךְ, בּוֹ, בָּהּ, בָּנוּ, בָּכֶם, -כֶן, בָּהֶם, -הֶן, — עי' כ"א במקומו. ותתחבר עם שמות ופעלים, מונעה בְשוא בְּ3 ולפני שוא בחירק קצר, ולפני יוד שואית בחירק ארוך והיוד תנוח (בִּידֵי, בִּיעָף, בִּיקָר, בִּישִישִים), ולפני אהחע בתנועת אות אהחע שלאחריה4, ולפני קמץ חטף בקמץ רחב, בָּאֳנִי, בָּחֳרִי5, ולפני אֱלֹהִים בצירי והאלף תנוח, בֵּאלֹהִים, ולפני ה הידיעה בפתח או בקמץ ותשמט ה הידיעה, ולפני הֵ מקור נפעל בצירי ונשמטה ה הבנין, בֵּעָטף6 במקום בְּהֵעטף, או בסגול בֶּהָרֵג, או בחירק וּבִכִּשָלוֹ. ותשמש – א) אל יחס שבו, להמקום והזמן, תחת בתוך, בקרב, in, innerhalb, am; dans, à; in, at: בָּעִיר, בַּבַּיִת, בַּבּוֹר, בְּיָדִי, בְּפִי, בְּרֵאשִׁית, בַּשָׁנָה ההיא, בַּיוֹם, בַּלַיְלָה, בְּעוֹד, בְּטֶרֶם: ובהמתך וגרך אשר בִּשְׁעָרֶיךָ (שמות כ י). ה' אלהינו דבר אלינו בְּחֹרֵב (דבר' א ו). ונתתי להם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יד ושם (ישע' נו ה). ולמשל בַּיוֹם וּבַלַּיְלָה (ברא' א יח). וּבַיּוֹם הראשון מקרא קדש (שמות יב יו). בְּיוֹם הכפרים (ויקר' כה ט). וּבְרָאשֵׁי חדשיכם (במד' י י). – ב) להחמר המשמש למלאכת איזה דבר,
aus; en; of:
ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בַּצֶּמֶר או בַפִּשְׁתִּים (ויקרא יג נב). לעשות כל מלאכה בַּנְּחשֶׁת (מ"א ז יד). וכבש בַּזָּהָב לכסא (דהי"ב ט יח). – ג) לצין אחד פרט מתוך רבים
unter; parmi; among
רבתי בַגּויִם שרתי בַּמְּדִינוֹת היתה למס (איכה א א). היא ישבה בַגּוים לא מצאה מנוח (שם שם ג). לא היה כמהו בְּכֹל מלכי יהודה (מ"ב יח ה). אחיתפל בַּקּשְׁרִים (ש"ב טו לא). ליש גבור בַּבְּהֵמָה (משלי ל ל). מנשים בָּאֹהל תברך (שופט' ה כד). וישר בָּאָדָם אין (מיכה ז ב). היפה בַּנָּשִׁים (שה"ש א ח). האדם הגדול בַּעֲנָקִים (יהוש' יד טו). אם יראה איש בַּאֲנָשִׁים האלה (דבר' א לה). אדני בְּסֹמְכֵי 7 נפשי (תהל' נד ו). ה' לי בְּעֹזְרָי (שם קיח ז). – וכן להורות חלק מהכל: ויך בַּפְּלִשְׁתִּים (ש"ב כג י). ויהרג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם (תהל' עח לא). לחמו בְלַחְמִי ושתו בּיַיִן מסכתי (משלי ט ה). והנותר בַּבָּשָׂר וּבַלֶּחֶם 8 (ויק' ח לב). כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה (דמאי ו ג). האשה שהיתה אוכלת בתרומה (תרומ' ח א). – וכן לפרט פרטים אחדים מכלל אחד: בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל השרץ (ברא' ז כא). בְּכֹל אשר תרמש האדמה וּבְכָל דגי הים (שם ט ב). ואמלל כל ישב בה בְּחַיַּת השדה וּבְעוֹף השמים (הושע ד ג). – ד) להורות קרוב וסמיכות, אצל, על יד
am, bei; près de; at, near:
חנים בָּעַיִן (ש"א כט א). החיה אשר ראיתי בִּנְהַר כבר (יחזקאל י טו). – ה) ולהורות פעולה בעצם עת פעולה אחרת או תכף ומיד אחריה
indem, als; en, quand; when:
ויהי בִּהְיוֹתָם בשדה ויקם קין (בראשי' ד ח). ויהי בהקשתה בְּלִדְתָּהּ ותאמר (שם לה יז). ושני לחת העדת ביד משה בְּרִדְתּוֹ מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בְּדַבְּרוֹ אתו (שמות לד כט). ותרץ את שבתתיה בָּהְשַמָּה 9 מהם (ויקרא כו מג). גאל הדם הוא ימית את הרצח בְּפִגְעוֹ בו (במד' לה יט). וּבְרֶדֶת הטל וכו' ירד המן (שם יא ט). אם נבלת בְהִתְנַשֵּׂא (משלי ל לב). נפשי יצאה בְדַבְּרוֹ (שה"ש ה ו). ויהי בְּהִשָּׁמַע דבר המלך ודתו וּבְהִקָּבֵץ נערות (אסת' ב ח). ויבא יעקב שלם וכו' בְּבֹאוֹ מפדן ארם (ברא' לג יח). בְּהוֹצִיאֲךָ את העם ממצרים תעבדון את האלהים (שמות ג יב). בשנת בא תרתן אשדודה בִּשְׁלֹח אתו סרגון (ישע' כ א). איפה היית בְּיָסְדִי ארץ (איוב לח ד). וה' שב את שבית איוב בְּהִתְפַּלְלוֹ בעד רעהו (שם מב י). על כן לא נירא בְּהָמִיר ארץ וּבְמוֹט הרים (תהל' מו ג). וּבְפָרִשְׂכֶם כפיכם אעלים עיני מכם (ישעי' א טו). – ו) הכלי והאמצע, לעשות ולהשיג דבר, במשמעת על ידי
Werkzeug und Mittel; instrument, :moyen; instrument, mean
רבים אשר מתו בְּאַבְנֵי הברד מאשר הרגו בני ישראל בֶּחָרֶב (יהוש' י יא). תרמסו בְּרַגְלֵיכֶם (יחזק' לד יח). פן יפגענו בַּדֶּבֶר או בֶחָרֶב (שמות ה ג). ואם בִּכְלִי ברזל הכהו (במד' לה טז). בנהר יעברו בְרָגֶל (תהל' טו ו). קרא בְגָרוֹן (ישעי' נח א). ה' בְּחָכְמָה יסד ארץ כונן שמים בִּתְבוּנָה (משלי ג יט). ודוד מנגן בְּיָד (ש"א יט ט). ויט בְּכֹחַ (שופט' טז ל). בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כבדוני (ישעי' כט יג). ותבא לנסתו בְּחִידוֹת (מ"א י ב). בַּמָּה אדע (בראש' טו ח). בְּזֹאת תדע (שמות ז יז), עי' זאת. ואם בְּאֵלֶּה לא תִוָּסֵרוּ (ויקר' כו כג), עי' אלה. כי בָאֵשׁ ה' נשפט וּבְחַרְבּוֹ את כל בשר (ישע' סו טז). בָּאֵשׁ תשרפו (ויקר' ח לב). העטופים בְּרָעָב (איכה ב יט). בְּגוֹרָל יחלק את הארץ (במד' כו נה). האיש מקדש בו ובשלוחו (קידו' ב א). והקפה נגבית בשנים ומתחלקת בג' (פאה ח ז). נצולין בצמיד פתיל (פרה יא א). היכה באחר ידו בנייר בפינקס וכו' (תוספתא ב"ק ט לא). – ז) הסבה והתכלית
Ursache, Zweck; cause, but; cause, aim :
התשחית בַּחֲמִשָּׁה את כל העיר (בראשית יח כח). איש בְּחֶטְאוֹ יומתו (דבר' כד טז). בְּצִדְקָתִי הביאני ה' לרשת את הארץ (שם ט ד). ויעבד יעקב בְּרָחֵל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים בְּאַהֲבָתוֹ אתה (בראש' כט כ). ויעבד ישראל בְּאִשָּׁה וּבאשָׁה שמר (הושע יב יג). בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נמכרתם (ישעי' נ א). אל נא נאבדה בְּנֶפֶשׁ האיש הזה (יונה א יד). – ח) לאופן ודרך ותכונת הפעולה: ויברא אלהים את האדם בְּצַלְמוֹ (בראש' א כז). ושפט בְּצֶדֶק דלים (ישע' יא ד). מכה נפש בִּשְׁגָגָה בבלי דעת (יהושע כ ג). וישאהו בַמוֹט בִּשְׁנָיִם (במד' יג כג). – ועפי"ר תשמש לתאר הפעל: אדני יי' בֶּחָזָק יבוא (ישעי' מ י). לא בִמְהֵרָה ינתק (קהל' ד יב). כי בְשִׁגָּעוֹן ינהג (מ"ב ט כ). ואכלתם אתו בְּחִפָּזוֹן (שמות יב יא). והלכתם עמי בְּקֶרִי (ויקר' כו כז). ובטוב העולם נדון (אב' ג טו). מותר תרומה מה היו עושין בה לוקחין פירות בזול ומוכרין אותם ביוקר והשכר מקיצין בו את המזבח (כתוב' קו:). ואין מזכירין זכרונות וכו' אלא בשני ימים טובים של ר"ה וכו' ואף באלו בקושי התירו (מס' סופרים יט ח). – ט) ליחס שעִם, לחבור וקשור ונגיעה וכדומה,
mit; avec; with :
ויצא אדום לקראתו בְּעַם כבד וּבְיָד חזקה (במד' כ כ). ותבא ירושלמה בְּחַיִל כבד (מ"א י ב). וישמעאל בן נתניה נמלט בִּשְׁמֹנָה אנשים (ירמ' מא טו). כי בְמַקְלִי עברתי את הירדן הזה (בראש' לב יא). ואחרי כן יצאו ברְכֻשׁ גדול (שם טו יד). נטה את ידך בְּמַטֶּךָ (שמות ח א). בְּשִׁבעים נפש ירדו אבתיך (דבר' י כב). ונשארתם בּמְתֵי מעט (שם כח סב). בַּחצּים וּבַקֶּשֶׁת יבא שמה (ישע' ז כד). במקור נשמט מספר הפרק . – ובהשאלה: נקדמה פניו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נריע לו (תהל' צה ב). עבדו את ה' בּשׂמְחָה באו לפניו בּרְנָנָה (שם ק ב). כי בְנַפְשׁוֹ דבר אדניהו (מ"א ב כג). – ובמלת השלילה: וּבְאֶפֶס לאם (משלי יד כח). בּאין אלפים אבוס בר (שם ד). אשר ירצח את רעהו בּבְלִי דעת (דבר' ד מב). – י) להורות המעמד: ואתה תבוא אל אבתיך בְּשָׁלוֹם תקבר בְּשׂיבָה טובה (בראש' טו טו). ויראו שטרי בני ישראל אתם בּרָע (שמות ה יט). והוא אשה בבְתוּלֶיהָ יקח (ויקר' כא יג). – יא) ולהורות הדמיון הגמור: בד בְּבַד יהיה (שמו' ל לד). שאיני נהנה מישראל מוכר בפחות אבל שוה בשוה לא (נדר' לא). אוֹת בְּאוֹת, דִּבּוּר בְּדִבּוּר, מִלָּה בְּמִלָּה. – וכן במשמ' כָּל: שָׁנָה בְשָׁנָה דבר' טו כ. וכן יעשה שָׁנָה בְשָׁנָה (ש"א א ז). מדי חדש בְּחָדְשׁוֹ ומדי שבת בְּשַׁבַּתּוֹ (ישע' סו כג). – ובכל היחסים האלה תשמש להרבה פעלים ושמות: וידבר אל עפרון בְּאָזְנֵי עם הארץ (בראשית כג יג). ונח מצא חן בְּעֵינֵי ה' (שם ז ח). ויקם בי כחשי בְּפָנַי יענה (איוב טז ח). – ולפעלים נתינה ומסירה: וכל יש לו נתן בְּיָדוֹ (ברא' לט ד). ולא המצתיך בְּיַד דוד (ש"ב ג ח). הסגיר בְּיַד אויב (איכה ב ז). – ופעלי נגיעה ופגיעה: הוי מגיעי בית בְּבַיִת שדה בְּשָׂדֶה יקריבו (ישעי' ה ח). ויפגע בַּמָּקוֹם וילן (ברא' כח יא). – ופעלי אחיזה ותפיסה: ואחז בְּעָרְפִּי (איוב טז יב). ותתפשהו בְּבִגְדוֹ (בראש' לט יב). – ומריבה ומלחמה: וירב בְּלָבָן (בראש' לא לו). אקוט בְּדוֹר (תהל' צה י). אל תתחר בַּמְרֵעִים (שם לז א). – ולתמורה וחלוף: בְּכֶסֶף מלא יתננה לי (בראש' כג ט). אלי תבוא כי שכר שכרתיך בְּדוּדָאֵי בני (שם ל יז). ויקן את חלקת השדה וכו' בְּמֵאָה קשיטה (שם לג יט. איש יבא בְּפִרְיוֹ אלף כסף (שה"ש ח יא). המחליף פרה בחמוֹר (ב"מ ח ד). תן לפועלי בסלע מעות (שבוע' ז ה). ומדד לו באיסר שמן (ב"ב ה ט). סאה בכמה א"ל שני דינרין (אדר"נ יב). מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה (ע"ז יח.). – ובמשמעת תחת: ולא תחוס עינך נֶפֶש בְּנֶפֶש עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵן יַד בְּיַד רגל בְּרָגֶל (דברים יט כא). – והליכה וביאה: אם בְּחֻקֹּתַי תלכו (ויקר' כו ג). תלכו בַּשֶּׁבִי (ירמ' כ ו). – וזכירה: וּבְשֵׁם אלהיהם לא תזכירו (יהוש' כג ז). וּבֵאלֹהֵי ישראל יזכירו (ישע' מח א). – ועוד פעלים אחרים, בגד, פשע, מרד, מרה, מעל: וימעלו בנ"י מעל בַּחֶרֶם (יהוש' ז א). וכחש בַּעֲמיתוֹ (ויקרא ה כא). כי דברנו בַיי' ובך (במדב' כא ז). ואני בַיי' אעלוזה אגילה בֵּאלֹהֵי ישעי (חבקוק ג יח). שמחו בַּאֲבימֶלֶך וישמח גם הוא (שופט' ט יט). איזהו עשיר השמח בחלקו (אבות ד א). כי רוצה ה' בְּעַמּוֹ (תהל' קמט ד). בְּצִיּוֹן געלה נפשך (ירמ' יד יט). ראה ה' בְּעָנְיי (בראש' כט לב). כן בַּקּדֶשׁ חזיתך (תהל' סג ג). אבינה בַבָּנים (משלי ז ז). צפה ברוח הקדש (מד"ר בראש' עט). המסתכל בקשת (קדוש' מ.). נסתכל ביום המיתה ( ברכ' י.). כי לא ידע עבדך בְּכָל זאת (ש"א כב טו). ולא אריח בְּרֵיחַ ניחחכם (ויקר' כו לא). ואשעה בְחֻקֶּיךָ (תהל' קיט קיז). עוסק בדברי תורה (ברכ' נ:). נושא ונותן בהלכה, – ובמשמ' אחרת: נשאת ונתת באמונה (שבת לא.). הנושא ונותן בדברים לא קנה (ב"מ מח.). הנבאים בּשְׁמי (ירמ' יד טו). הנבאו בַבַּעַל (שם כג יג). ויקרא בְּשֵׁם ה' (בראש' יב ח). – ופעלי שאל ודרש בעצה: לשאל בָּאוב (דהי"א י יג). וישאלו בֵאלֹהים (שופט' כ יח). לדרש בְּבַעַל זבוב (מ"ב א ג). שאל בַּתְּרָפִים (יחזק' כא כו). שואל בשלומו (ברכ' ה א ). עת אשר שלט האדם בְּאָדָם לרע לו (קהל' ח ט). הנגשים בָּעָם (שמות ה ו). ויאיצו המלאכים בּלוֹט (בראש' יט טו). זה יעצר בְּעַמּי (ש"א ט יז). – הוא בְּחֶנֶק, בִּסְקִילָה: הרי זו בחנק וכו' הרי זו בסקילה (כתוב' ד ג), ר"ל היא חיבת חנק. דם הכליות דם אברים הרי אלו בלא תעשה (כריתו' כב.). – ולהורות השיעור והמדה, בכדבר: הנוגע בכשני חציי זיתים מן הנבילה או נושאן ובמת הנוגע בכחצי זית (אהל' ג א). כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי פרס (מקוו' י ז). שילוח היה מקלח מים בכאיסר צוה המלך והרחיבוהו (ערכ' י:). – ובחבור מלות: בְּאֵין, בְּלֹא, בּבְלי דעת, בַּאֲשֶׁר, בַּעֲבוּר, בּגְלַל, בַּלָאט, בְּעוֹד, בּמְאֹד מְאֹד: הגונב סלע בלא יודע והבליע לו בחשבון יצא (תוספת' ב"ק י). ומימי רגליו (של הזב) מטמאין טומאה חמורה בכל שהו (כריתו' יג:). בעל כרחן הקישן הכתוב (יומא טו.). מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה (סוטה יט:). לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב (ב"ק ס:). עון הכתיב והחתים בעל פה ובשטר (סליח' יום ז, אין תליה(. – ועם ידוע, *בידוע ש: מצאו (הכהן את ביה"כ) נעול יודע שיש שם אדם פתוח בידוע שאין שם אדם (תמיד כו.). שור שהיה רודף אחר חבירו וכו' אם בידוע שהם המיתום הרי אלו משלמין וכו' אם בידוע שהשחורים המיתו את הלבנים וכו' (תוספתא ב"ק ג ז). אם לא באתי מיכן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא בא בידוע שאיבד את זכותו (שם ב"מ א יז). קטן אי אתה צריך לחזור עליו בידוע שאין לו גואלין (סנה' סט.). כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעבדה בהם עבירה וכל שאין התיבה קולטתו בידוע שנעבדה בהן עבירה (שם קח:). בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו (נדר' כב:). נמצא עליה קורט דם בידוע שלפני שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שלאחר שחיטה (חולין נא.). אם מהלך שתי וערב בידוע שהיא טהורה ואם לאו בידוע שהיא טמאה (שם נט). אם מסכסך (הקיסם) בידוע שזכר הוא ואם לאו בידוע שנקבה היא (ניד' כה:). משל למלך שיצא וחיילותיו לפניו בידוע שחיילותיו של מלך הן (שם לז:). יביא עריבה מלאה מים ונותן קדרה לתוכה אם כנסה בידוע שכונס משקה ואם לאו בידוע שמוציא משקה (שם מט.). – ועם אולי, °בְּאולי, אם, °בְּאִם, עי' במקומו. – ותשמש במשמעת °אדות מה ידֻבר בענין10: שער ב' בזכרון מוצאי האותיות (ריב"ג רקמה, ב). מאמר א' בהשארת הנפש, השני בהודעת העתידות, השלישי בידיעת השם יתברך, הרביעי בהשגת השם, החמשי בגרמים השמימיים, הששי בחדוש העולם (הרלב"ג מלחמות, הקדמה). המאמר הראשון בחקירה מעקרי הדתות, השני בבאור עקר הראשון (ר"י אלבו, עקרים, הקדמ'). בסוגי הדברים בהלצה וכו' (נופת צופים, מסיר לאון, ראשי הפרקים).
בקצת שמות פרטיים נוספה האות ב לפני שרש השם, בִגְוֵי, בדקר11, בלשן, ברשע
ב יבוא במקום פ, הבקר — הפקר וכיוצא בזה. וכן תבוא במקום פ שבשאר הלשונות האחיות, וגם במקום שאר האותיות שהן ממוצא אחד עמה.
במספרים תשמש תחת המספר שתים12: ב תרין כ עשרין (פסיקתא ר"כ, שוש אשיש).
1 אעפ"י שגם קצת החדשים ובתוכם גם סיוֶר סובר כי ההברה הכפולה של בגד כפת היא קדומה מאד בעברית, (Siver's Metrik,1,15: dass die Spaltung der urspringlichen בגד כפת zwar allerdings secundär, d. h. nicht ursemitisch, ist, wol aber, nach Massgabe der einschlägigen lautgeschichtlichen Kriterien, für eine der ältesten Speciallautwandelugen des Hebräischen (bez. des Hebr. u.. der nächst verwandten Idiome gehalten werden muss). מ"מ יש בתלמוד עדות שהברת ב סופית והברת ב תחלתית היתה בזמן רבא באופן אחד, והוא מה שאמר רב עובדיה ברכ' טו: שצריך ליתן ריוח בין הדבקים (רש"י: תיבות המדובקות זו בזו אם אינך מפרידן כשהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה שמלפניה נגמרת) ואמר רבא על זה כגון על לבבך על לבבכם בכל לבבך בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ. זו ראיה ברורה, שעוד בזמנו של רבא קראו ב הסופית של עשֶב ובית התחלתית של בשדך באופן אחד, בהברה אחת, כמו הלמד של על והלמד של לבבך וכמו מ הסופית של אתכם ומם התחלתית של מארץ. וכבר הרגיש בזה רשב"צ דוראן ואמר וז"ל: והבית הרפה הוגים אותם הערביים (היהודים הערבים) בדבוק שפתים כמו הדגושה בדגש רפה במעט שנוי ברפיון יותר והישראלים השוכנים בארץ הנצרים הוגים אותה כמו שהוגים הם עצמם הויו וזה שבוש גדול שא"א שתהיה הגיית הבית כהגיית הויו בשום פנים ולא היתה כן הגייתנו בהיותנו בארצנו ויורה זה מ"ש בק"ש שיניח ריוח בין הדבקים ומנו שם כמו עשב בשדך יראה כי הגיית בית עשב כהגיית בית בשדך שהיא דגושה, וכן האומות שהועתקו אליהם שמות האבות אברהם יצחק ויעקב הם הוגים הבית שלא כהגיית הויו בשום פנים וכן בהרבה שמות כמו צבאות. ע"כ יראה כי הספרדים הם הקפידו על לשונם בזה יותר מכל שאר היהודים אשר בתפוצת הגולה כי הם הוגים הבית הרפה בדבקות השפתים ברפיון מעט ולא כהגיית הויו (מג"א נד.). והברה זו היתה בכל מקום כמו b ולא כמו v. ומעידה על זה הברת אות ب בערב' , וגם בערב' המדֻברת, יצאו הערבים במרוקו, שהדרומיים הוגים ב רפה כמו w (A. Fischer, Marok. Sprichw. MSOS, 1, 190). וכן שם העיר בָּבֶל למשל, שכתבוהו היונים Βαβγλων והרומאים Babylon, ואין ספק בדבר שכתבו על פי מה ששמעה אזנם שם זה הגוּי בדבור החי, מעיד כי גם להבית השנית של בבל היתה הברת b ולא הברת v. וכן העתיק הירונימוס כל שאר שמות הפרטים שבאה בהם אות ב באות b גם אחרי שונ"ע וגם בסוף הברה. אלא שאפשר לפקפק גם איך היתה בזמן ההוא הברת אות β היונית ואפילו הברת b הרומית. אבל עכ"פ בזה אין ספק שאח"כ נתרככה הברת הבית ונטתה להברת האות v, עד שהעתיקו קצת מלים רומיות שיש בהן האות v באות ב, כך למשל ביבי במקום vive, (SKr. Lehnw. ). ובספר יצירה כבר נאמר בפרוש כי יש לאות בית הברה כפולה, וז"ל: שבע כפולות בגד כפרת ומתנהגות בשתי לשונות יסודן חיים ושלום חכמה ועושר וזרע וחן וממשלות מתנהגות בשתי לשונות בּב, גּג, דּד, כּכ, פּפ, רּר, תּת, רך וקשה (פרק ב משנה א). והכלל כל בגד כפת דסמיך לאהוי רפי, הוא בודאי כלל קדום עוד קודם בן אשר, עי' הערה לערך אתי מרחוק. והנה עצם הדבר מונח בטבע אות זו להתרכך בשתוף הברה בנשימה, Aspiration , וכן נשתנתה הברת אות β בלשון יונית החדשה, ממש כמו ב רפה. וכן בלשונות האחיות למשל בגרמנית geben ובאנגלית give, ובגרמ' בעצמה Schrift ולא Schribt. וכן בלשון צרפתית livre ספר, מן השם ברומית liber , ובלשון צרפתית בעצמה libraire מוכר ספרים. וכן השם febris ברומ' וכמו"כ באיט' febbre, בגרמ' Fieber, ובצרפת' fièvre, וכן באנגל' fever. ובאנגלית בעצמה web אֶרג, והפעל weawe. ועוד הרבה כאלה. וכן נתרככה הבית הכנענית עד שדמתה להברת אות ו (w, v), ופעמים נשמטה לגמרה Schr. phön. Spr. 144, אפס יש סברים, כי בחיי הלשון, אפילו בזמן מאוחר, אי אפשר שתנועה פתוחה בסוף מלה פעלה על אות הראשנה של מלה שלאחריה. לרכך הברתה בשתוף נשימה, אלא שדרך הברה זו נולדה מהקריאה המלאכותית המתונה והחגיגית של הפרשה בבתי הכנסיות Kö, 1, 36: Ich habe darauf hingewiesen' dass beim Leben der Sprache nicht der schliessende Vocal eines vorhergehenden Wortes einen aspirirenden Einfluss auf den aspirirbaren Anlaut des folgenden Wortes ausgeübt haben kann, sondern dass dieser Einfluss erst beim langsamen und ausserdem nach künstlichen Regein eingerichteten Vortrag der Schriftabschnitte im Gottesdienste hervorgebracht oder vielmehr hinzugebracht wurde. ואם אמנם באמת נדמה שזה לא טבעי בדבור החי, אעפי"כ יש עדות גמורה מרסע"ג (גוף הערב' של פרוש ספר יצירה שהוציא לאור למבר והביא המאמר הזה גם ר"י ברצלוני בפרוש יצירה בלשון משֻבשה) שדבר זה היה נהוג בדבור החי בארמית בזמנו, אמר וז"ל: וזה (ההברה הכפולה של בגד כפת שדבר עליו ספר יצירה) לא במקרא בלבד כי אם בכל דבר שמספרים אפילו הנשים, כאשר יאמר כי אשה הלכה למלמד תינוקות ואמרה לו: יא ספרא אפני ב'רי (ר"ל בבקשה ממך המלמד, הניחה ב'ני, ולא אמרה בְרִי בבית דגושה). ואשה אחרת קראה לבנה יא יא גַּד גּד, ולא ענה, וכאשר קראה לו יא ג'ד, בגימל רפויה, ענה לה. ע"כ (עי' 46 Bacher, Anfänge, ובפרוש יצירה של ר"י ברצלוני דף 231 הלשון משבשה קצת). וכבר העיד החכם סיוֶר (במקום הנזכר למעלה) כי כעין זה היה נהוג גם אצל הקֶלתים בלשונם החיה, שתנועה פתוחה פעלה על אותיות בגד כפת שלאחריהן פעולה של רכוך בשתוף נשימה.
כללו של דבר, שאין לדעת בוַדאות איך היתה בדיוק הברתה של אות ב לפנים. כי, כמו שכבר העירותי למעלה, כתיבת השם בבל ביונית באות β במקום הבית השני וברומית באות b, וכמו"כ בשאר השמות העבריות בתרגום השבעים והירונימוס, אינה ראיה ברורה. כי כבר הוכיח Corsen בספרו Ueber Aussprache, Vokalismus und Betonnung der lateinischen Sprache, 2 Aufl. 1, 134 כי האות b ברומית נתרככה מתחלת המאה הרביעית לפני ספירת הנוצרים ונהייתה דומה להברת v. וכן אמר Blass בספרו Ueber die Ausspr. des Altgriechischen, s. 25, שהברת אות β היתה רכה גם לפנים. רק מדברי רבא נלמד שבימיו עוד היתה כמעט הברה אחת לבית סופית ולבית תחלתית, ורגלים לדבר כי זו היתה הברה קשה כמו ב דגושה עתה אצלינו. –
2 שמוש זה של אות ב משֻתף כמעט בכל הלשונות השמיות, וסברו קצת המדקדקים כי זה קצור של המלה בית, ורואים קצת ראיה לזה בשם העיר בְּעֶשְׁתְּרָה: ואת בְּעֶשְׁתְּרָה (יהוש' כא כז), שהוא לפי דעתם מקצר מן בֵית עֶשׁתְּרָה. אבל כבר דחה בֶט' (Bö § 530 Anm. 3) סברה זו, ואמר שאינה טבעית, שבודאי כבר היה שמוש ב נהוג בלשון קודם שידעו המדברים לבנות בַיִת. וכן יוסף הלוי (? REJ 1885), ואעפ"י שאח"כ נתקצרה אמנם בית לבי, אי אפשר שיהיה זה מקור השמוש של הבית שאינה נקודה בצירה. ולא יותר מחֻורה מזה השערתו של בטכר בעצמו שם, שבית השמוש נתקצרה ונצטמצמה מן המלה פֿי فِ בערב' במשמ' בתוך. ולכן עדיף לחשב שזו הברה טבעית מקורית קדומה שנקבעה בלשונות השמיות אולי בתחלה למושג של בפנים, וכיוצא בזה.
3 בדה"ט בשער השוא נאמר: ואם תצטרף (השוא) עם געיה בראש התיבה בפתחה גדולה תצא (ר"ל תקָרא) כמו בְּבוֹא אליו נתן (תהל' נא ב) לְכוּ-חזו ( מו ט), בְּלֶכְתךָ לא יצר צעדך (משלי ד יב), בְּשָכבך תשמר עליך (ו כב). בְּרָעתו ידחה רשע (יד לב). ע"כ. והנה מזה נראה ברור כי כל השואים האלה של בית השמוש היו קוראים בתנועת פתח, כמו לוא היה כתוב בַבוא, לַכו, בַלכתך, בשכבך, בַרעתו. וקריאה זו מקֻימת עפ"י העתקת הירונימוס קצת מלים שיש בהם ב השמוש בשוא: בְּאַפו — baaphpho, בְּסוֹד — bassod, בְּסוּפָה — basupha, בְּצִיון — bassaion, בְּקֶרֶב — bacereb, בְּרוּחַ — baruah, בְּשוּרי — basori. — ולפני יוד, כמו לו היתה נקודה חירק: כל מלה דסמיך ליוד ואתא קדמיה בראש תיבותא תתנקיד בשוא ומתקרי בחד נקודא (ר"ל חירק) כמו בּיום טובה היה בטוב (קהל' ז יד). בְיום עשתי (במדב' ז עב). וגם זה מקוים על פי העתקת הירונימוס, שהעתיק בְיוֹם biom, קריאה זו של שוא בית השמוש הוא לפי מה שהיו נהוגים אז לקרא את השוא בכלל, כמו שמעידים על זה כל המדקדקים הקדמונים. והמלה בְראשית העתיק הירונימוס bresith ולא השמיע את השוא כלל. והסכימו החדשים שזה הנקוד של בית השמוש בפתח הוא הנקוד העקרי ואעפ"י שבערב' היא חרוקה, בִ بِ. בערב' ההמונית של מצרים היא חרוקה עפי"ר לפני שמות, אבל לפני כנויים מתחלפת תנועתה ומשתנה להתנועה שלאחריה (Spi. 83).
4 בנקוד הבבלי בצירי בֵאמר (מבוא לנק"א, 62).
5 כך הקדמונים בפרוש שקמץ הבית הוא קמץ רחב, עי' המשא ומתן בענין זה בהערה לערך אֳנִי.
6 בכ"י בֶּעָטֵף.
7 לפי דעת קצת, הכונה פה לא בתוך סומכי, בתוך עוזרי. אלא הוא מי שבידו לסמך, מי שבידו לעזר, וקוראים לבית זו בית העצמות, essentiae בְ.
8 ואמר ריב"ג (הרקמה 33) כי בית זו וכיוצא בה היא במקום מן.
9 כבר התחבטו הקדמו' והאחרו' בצורת מלה זו ובנקוד ב השמוש, ואמרו הקדמו' (ריב"ג רקמה ו ורד"ק מכלול) כי קמץ ה הָשמה הוטלה על בית השמוש. ויש נוסח' מתחלפות. עי' ערך שמם.
10 כך גם בערב'.
11 סוברים קצת החכמים כי ב' זו היא קצור מן השם בן, והוא שם כמו בנימין. אך יוסף הלוי (REJ 1885 Janvier) חולק על זה ואומר כי הוא קצור מן אבי. –
12 גם בכנענית (Clermont Ganeau sc. N 39).