1 כך נראה ברור מקצת מזמורי תהלים המסֻדרים עפ"י אלף בית, למשל תהל' לד: א —  אברכה את יי' בכל עת תמיד תהלתו בפי, ב —  ביי' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו, ג —  גדלו ליי' אתי ונרוממה שמו יחדו, ועוד מזמורים אחרים. וכן משלי לא: א —  אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה, ב —  בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, ג —  גמלתו טוב ולא רע כל ימי חייה. —  וכן איכה א: א —  איכה ישבה בדד וכו', ב —  בכו תבכה בלילה וכו', ג —  גלתה יהודה וכו'. וכן שם פרשה ב ופרשה ג. ונזכרו בסדר זה במשנה: וכתוב עליהם אלף בית גימל (שקל' ג ב).

2 אדות הברה הכפולה של בגד כפת עי' הערה לאות ב, ולא נזכר שם כי דבר זה היה נהוג גם בכנענ', ואם אין ראיה מפורשת לזה בבגד הנה בכפת לא יוכל להיות שום ספק בדבר, כי העתקת קצת שמות באותיות רומיות ויוניות מעידה על זה עדות גמורה. וכן דבר זה נוהג בסור' ובקצת לשונ' הסור' המדֻברות עוד. ויש סוברים כי גם באשור' היתה הברה כפולה לפחות לאחדות מאותיות הללו, אף שיש מפקפקים בזה (דליץ, דקדוק ל"א, מהדו' חדשה). ויש להעיר עוד, כי מה שהובא שם לראיה שבימי התלמוד היתה הברה אחת לבית דגושה ובית רפויה ממה שאמרו שצריך להפריד בין עשב ובין בשדך כדי לא יהי נשמע כמו עשבשדך, אין זה מכריע, הואיל והקורא המפורסם של הקוראן אלכיסיני, שהיה אחד משבעה הקוראים המוסכמים, היה קורא נַהְשִבִהִם במקום נַחְשִף בִהִם, ואעפ"י שקריאה זו היא דעת יחיד והמדקדקים גנו  אותה, מ"מ אנו רואים מזה שבליעת אפילו פ רפויה בבית דגושה, ומכש"כ ב רפויה בבית דגושה. ואפילו אם נניח כדעת Vollers כי קריאה זו היא מזמן שהיתה הברת האות פ בערב' חזקה כמו פּ דגושה בעבר' (Volksspr. u. Schriftsspr. im alt. Arad. 25) מ"מ יש ללמוד מזה אפשרות הבלעת פ רפויה בבית דגושה. ובדבר הברה הכפולה של האות ג, הנה כבר הובאה בהערה שם לאות ב עדותו של רסע"ג, כי היה דבר זה נוהג בלשון הארמ' החיה, שאשה אחת קראה לבנה יא גּד ולא ענה לה, ותקרא לו יא גד, בגמל רפויה, וענה לה. אך מה היה טיבה של הברה השניה של האות ג לא נאמר בפרוש. השבעים והירונימוס העתיקו האות ג בכל מקום בלי הבדל באות γ ואות g. רק בקצת מקומות בסוף הברה העתיקו השבעים את האות ג העברית באות ϰ כמו בהשם צקלג וכמו"כ בהשם נפג, ובהשם שרוג בהאות χ אך אין אנו יודעים בברור איך היתה הברת שתי האותיות הללו γ g  בזמן ההעתקה. היונים החדשים הוברים אות ϒשלהם בהברה כפולה, האחת הקשה הרגילה של קול זה, והשנית אחרי הקוליות εῖ יותר רכה, קרוב להברת אות j בגרמנית, או היוד העברית. ואין ספק בדבר, כי הברה רכה זו היתה כבר נהוגה ביונית בזמן פריחת ההלנוּת באלכסנדריה. אפס, אי אפשר לברר אם בהעתקת המלים העבריות באות γ שלהם כונו כמו"כ להברה כפולה מתחלפת. בדבר האות g הרומית אין סימנים שהיתה לה הברה כפולה בזמן הירונימוס. והנה אפשר לאמר, כי  הברה אחת של האות ג היתה דומה להברת האות ג'ים הערבית בסוריה ובהרבה מקומות אחרים, דומה להברת דש בקצת דחיקה בין השנּים, אבל אלמלא היה באמת הפרש שתי ההברות של האות ג כל כך רב ונכר, קשה להבין מדוע חדלו היהודים, כספרדים כאשכנזים, להפריש ביניהן, בעוד ששמרו ההפרש באותיות בכפ. ועוד, שמדברי רסע"ג בפרושו לספר יצירה יש ללמוד כי בימיו לא היתה לאות ג בעברית הברת הג'ים בערב', כי הוא אומר שם, כי מי שחושבים מספר אותיות האלף בית שנים וארבעים מוסיפים על כ"ב אותיות העבריות גם הג'ים הערבית. אם כן, האות ג כדגושה כרפויה לא היו היהודים בימי רסע"ג הוברים כמו אות ג'ים הערב'. ועוד הוא אומר שם כי האות ג'ים היא מה שבין האות ג והאות י, ולכן קראו הטברניים את האות יוד הדגושה, למשל במלה חַיִּים, כמו הג'ים הערב'. וז"ל שם בגוף הערבי של פרושו: ואמא אלג'ים פפימא בין אלגמיל ואליוד ולד'לך ג'עהלא אלטבראניון פי אליוד אלדגש וג'עהלא בעצ' אלערב מקאם אליא אד' יקולון נחנ בני עלג' יענון בני עלי נאכל אלתמר אלברנג' יענון אלברני והד'א יוג'ד פי בעצ' כתב לע'ה אלערב. ע"כ. ובעברית: ואמנם הג'ים והיא במה שבין הגימל והיוד ולכן שמוה הטברניים ביוד הדגושה שמוה קצת הערב במקום האות יא כשהם אומרים נחנו בני עלג' כונתן נחנו בני עלי נאכל תמר ברנג' כונתם תמר ברני. וכבר הזכיר קרבה זו בין הברת הג'ים והברת יוד דגושה בעל לשון אלערב והביא עדותו של אבו עמר שקצת הערב מחליפים היוד הדגושה בהג'ים, ושאלו אדם מן חנטלה ממי אתה ואמר פקימִגִ', ורצה לאמר פקימי, וקרא אחד מבני המדבר בית ואמר בו אבו עלִגִ' במקום אבו עלי, ואלעשִגִ' במקום אלעשי, ואלברנִגִ', במקום אלברני.  ובכלל, הברת הג'ים הערב' בעצמה אינה אחת בכל הארצות, ובעוד שבסוריה ורוב שאר הארצות, ובפרט הבדוים, הוברים אותה בקצת דחיקה בין השנים, יש מקומות שהוברים אותה הברה קשה, כמו הברת הגמל אצל רוב היהודים. כך במצרים וכן בקצת מקומות בתימן, וכן למשל במרוקו, בעוד שבצפון מרוקו הברת הג'ים היא כמו בסוריה, והנשים הוברים כמו z, הנה בדרום מרוקו הוברים אותה קשה, דומה להברתנו את הגימל (A. Fischer, Marok. Spr. MSOS, 1, 191). וכבר העירו חכמים כי רגלים לדבר שהברה הקשה של הג'ים הערבית היא הקדומה והטבעית ובאה למצרים בירושה מאבותיהם הערבים מתימן, וכן יש ידים מוכיחות להברה זו ממה שהמלים הפרסיות שנתקבלו בערבית, ושבסופן ה, קצתן נעתקו בערבית באות ק בסופן, וקצתן בג'ים (de Sacy. Gram, 33, Spita, § 2). עכ"פ, דברי רסע"ג, שהג'ים הערבית אינה חסרה לגמרה בעברית מפני שהיא בין הגימל והיוד והטברניים הוברים אותה בהיוד הדגושה, מוכיחים הוכחה גמורה שאינה מניחה מקום לשום פקפוק, שלא היתה להגימל העברית, לא להדגושה ולא להרפויה, הברת הג'ים הערבית. ומצד השני, כבר העיר דרנבורג (הור' הקורא חלק הצרפתי, דף 210). כי מה שלא חשבו האנשים שהזכיר רסע"ג את האות ע' غ הערבית בין האותיות החסרות באלף בית העברית, מוכיח כי הברת קול זה, שהיא דומה קצת להברת גְה עמוק בגרון, היתה אחת משתי ההברות של האות ג. וקצת סמך יש לזה גם מהעתקת השמות העברים, שיש בתוכם האות ג, בכתבי הערבים. סופר דה"י הערבי אבן אלחלדון העתיק עפי"ר את האות ג כשהיא דגושה באות כ, למשל גדעון —  כדעון, ומעיר ע"ז שהברתה דומה קצת להברת ג'ים, והאות ג' כשהיא רפויה באות ע' غ הערב', למשל בהשם עגלון. וכעין זה אלברוני, מעתיק ג שבראש הברה ע"י כ, למשל שמגר —  שמכר, ואות ג בסוף הברה אחרי תנועה באות ע' غ, למשל בהשם שרוג, עגלון. וכבר הוזכר בפנים, כי גם התימנים, שרוב הברתם את הגימל היא כמו הג'ים, הנה כשהיא בסוף הברה היא דומה אצלם להברת האות ע' غ הערבית, למשל דַג-דַגְה. וכן הסורים, במקומות שעוד מדברים סורית, הוברים האות ג רפויה בהברה דומה להברת האות ע' غ הערבית. אבל מהעתקת קצת מלים יוניות ורומיות בתלמוד באותיות עבריות, יש ללמוד כי לפחות בקצת מקרים נטתה הברת הגימל עד קרוב ליוד, וכמו הברת האות γ היונית בפי היונים החדשים, ושהיתה נהוגה כבר גם בזמן ההלנות של אלכסנדריה, כמו שהזכרתי למעלה. כך טרגינוס, טרגיאנס —  Trajanus — , באגון—βαγοἰν,  (עי' S. Kraus, Lehnw. I §, 49) . וכבר העיד שפיטה (Spita, §2,4) כי גם בערבית במצרים, שבכלל הברת הג'ים היא דומה להברת הגמל שלנו, שומעים לפעמים גם הברה יותר עמוקה בגרון, ולפעמים גם הברה קרובה להברת יוד. ולכן אפשר להחליט, שבכלל היתה הברת ג רפויה בזמן שאנו עוסקים בו כהברת האות ע' غ הערבית, וגם לפעמים קרובה להברת אות היוד. 

3 מנחם בן סרוק וראב"ע אומרים כי ג לא תצטרף עם ט, ס, צ, ק. ובאמת לא נמצאו צרופים אלה בתנ"ך, אבל בתלמוד נמצאו: גֵט (אפילו אם מקורו לא עברי), גַס, גֵץ.