דֻּשׁ, פ"י, עבר דָשׁ, דַּשְׁתִּי, עת' אָדוּשׁ, — דרך בכח ברגלו על האדמה, על דבר מהדברים, treten ; faubre ; to trad on: כי לא השאיר ליהואחז עם וכו' כי אבדם מלך ארם וישמם כעפר לָדֻשׁ (מ"ב יג ז).  ותשכח כי רגל תזורה (את הביצה) וחית השדה תְדוּשֶׁהָ (איוב לט יה).  — ובפרט את התבואה ברגלי הבהמות על שטח הגרן, dreschen ; battre (le blé) ; to threash: אפרים עגלה מלמדה אהבתי לָדוּשׁ (הוש' י יא).  כי תפושי כעגלה דָשָׁא1 (ירמ' נ יא). לחם יודק כי לא לנצח אָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ (ישע' כח כח).  — וגם בכלי, במורג: הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תָּדוּשׁ הרים ותדק וגבעות כמץ תשים (ישע' מא יה).  — וגם האדם שמנהיג את הבהמה הדשה: וארנן דָּשׁ חטים (דהי"א כא כ).  הזורע והחורש והקוצר והמעמר הדש והזורה (שבת ז ב).  דשים וזורעין ודורכין ומעמרין אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין כלל (שביע' ו ב).  הראשונים חרשו וזרעו נכשו כיסחו עדרו קצרו עימרו דשו זרו בררו טחנו הרקידו לשו קיטפו ואנו אין לנו פה לכל (ירוש' שקל' ה מח ג). ואם אין לו מה יאכל קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן ובלבד שלא ידוש בפרות (מו"ק יב:).  מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה (מ"ב ג.).  — וגרוגרות וכדומה: הגרוגרות משידוש ומגורה משיעגל היה דש בחסית ומעגל במגורה (מעשר' א ח).  — ובהשאלה: בתת יי' את זבח ואת צלמנע בידי וְדַשְׁתִּי את בשרכם את קוצי המדבר ואת הברקנים (שופט' ח ז).  על דּוּשָׁם בחרצות הברזל את הגלעד (עמו' א ג).  בזעם תצעד ארץ באף תָּדוּשׁ גוים (חבק' ג יב).  לאחד שהיה רכוב על הסוס ותינוק מושלך לפניו הסוס רץ בא לדוש הנער תפש אותו האיש הבלינוס עמד לו הסוס (פסיק' רבתי מב).  — ואמר המשורר: בן איש ביראת אל עדה גאוה ובה הכנע גאון ימים וְדוֹשׁ הרים ודֹק (ר"י חריזי, הענק ד סט).  — ובמשמעת *דריסה ורמיסה ברגלים בארץ: כערוגה זו שהכל דשין בה (ערוב' נד.). כדי שיהיו דשין שם בני אדם העוברין בינתים (רגמ"ה ב"ב כב:).  מה שדשין ברגל בין שני הכתלים תמיד מועיל לשני הכתלים להקשות קרקעות יסודות הכתלים ולא ימוטו (רש"י שם).  כותל גינה מתוך שאין דשין אותה מבפנים צריכה דישה מבחוץ (שם).  ואם נשתמש בה הלוקח כל שהוא ואפילו דש המצר שלה וערבו עם הארץ אינו יכול לחזור בו (רמב"ם מכיר' יט ב).  — *דש בעקבו, מליצה לדבר שמזלזלים בו: עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסובין לו ליום הדין (ע"ז יח.). כתיב ידע שור קונהו ולא היו (ישראל) יודעין אלא שדשו בעקב וכו' והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה ולא הוה ידעה אלא שדשה בעקב (מד"ר ויקר' כז).  — ובמשמע' התרגל בדבר: וכיון שדש2 בו נעשה לו כהיתר (והזהיר ויקר' יז:).  — דש בעירו: זבלגן לא ישא את כפיו ואם היה דש בעירו מותר (מגי' כד:).  ההוא דש בעירו הוה (שם).  — ובהשאלה לאבר הזכרות: שהכל דשין בה (בגֹמר בת דבלים) כדבלה (פסח' פז:).  כל כ"ד חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ (יבמ' לד:).  מיעוך דדים ודש מבחוץ (רש"י שם נה:).  ולא יבוא על אשתו בגנות וחצירות ולא ידוש עם אשתו בפנים ויזרה מבחוץ (עמה"מ, תיק' התשו' יב).  — ואמר הפיטן: דרך היה לי עם נדה וזבה, דַּשְׁתִּי מבפנים ומבחוץ זריתי (וידוי יוה"כ כנף רעננים).  — והנקבה, ואמר המשורר: ואני עגלה מלומדה ולדוש אהבה ולחושקים נפשי תבוער (עמנ', מחב' ז).

— נִפע', נָדוֹשׁ, מקור הִדּוֹשׁ, — שדשו אותו : כי תנוח יד יי' בהר הזה וְנָדוֹשׁ מואב תחתיו כְהדּוּשׁ3 מתבן במי מדמנה (ישעיה כה י).  —  * וְנִדַּשׁ : בית הפרס שנידש טהור (פסח' צב:).  — ואמר הפיטן : בנין הנארג נִדַּשׁ במורג אוי מה היה לנו (קינות לת"ב, ואצבעותי).  אדמו עצם מפנינים ספירים ונופכים, כמו טיט חוצות נִדָּשִׁים ונשלכים (שם, מי יתן).  — ולנקב' °נִדּוֹשָׁה : בעיר ישנה שנידושה היא מכמה שנים אם בא לסמוך סומך אבל בעיר חדשה אינו סומך בלא הרחקה מפני שצריכה דישה לחזק (רגמ"ה ב"ב כב:).  — ונִדּוֹשת: היתה תבואה נידושת אע"פ שאין מתכוין להנאתה וכו' (ר"ש פרה ב ג).

— הִפע', °הֵדֵשׁ, מקור לְהָדֵשׁ, — עשה שידושו: אל נערץ בקדש, גאולתם עתה תחדש, ושנאיך פתאם לְהָדֵשׁ, וכל פה ירומם ויקדש (יוצר פ' החדש, אות זה).

— הָפע', הוּדַשׁ, — כמו נדוש: לא בחרוץ יוּדַשׁ קצח (ישע' כח כז). — ובהשאלה נרמס, ואמר הפיטן : על חרבן בית המקדש כי הורס וכי הוּדַשׁ, אספוד בכל שנה ושנה מספד חדש, על הקדש ועל המקדש (קינ' לת"ב, על חרבן).  שיבין האדם הדש בחרוץ או בעגלה מה שהוא מודש (רד"ק ישע' כח כח).