ג. דִּין
*, ש"ז, — כמו דָּוֹן: אל תתן לדין1 נפשך ואל תכשילך בעצתך (ב"ס גני' ל כא). הלא דין מגיע אל מות רע כנפש נהפך לצר (שם לז ב). המר בכי והחם מספד ושית אבלו כיוצא בו, יום ושנים בעבור זבה והנחם בעבור דין, כי מדין יוצא אסון כן רע לב יענה עצמה (שם לח יז-יח).
1 כך הנוסחה בכל מקום בגוף כתב היד, ובמשמ' המלה אין ספק שהיא כמו תוגה, כי כך הוא לפי התרגומים הקדמונים. אעפי"כ אי אפשר להחליט שזה שבוש פשוט וצריך להיות דָוֹן, כדעת חוקרי בן סירא, כי קשה להחליט ששבוש פשוט נשנה כמה פעמים, ולכן צריך לשער כי בזמן בן סירא אמרו דין גם במשמעה זו.