* 1, ש"ז, מ"ר דִּלְדּוּלִים, — כעין חתיכת בשר מהגוף בולט ומדלדל למטה: היבלות והדלדולין2 אינן מיטמאין משום מחיה (נגע' ו ז). והדלדולין שבראש ושבזקן נידונין כעור הבשר (שם ח). אף בעלי הדלדולים3 פסולין באדם (בכור' ז ו). רבי אליעזר אומר היבולות והדלדולים והמסמרות אינן מטמאין משום מחיה (ספרא תזריע, פ' נגע' ב א). נדלדלה כבד ומעורה בטרפשיה מהו א"ל דילדול זה איני יודע מהו (חול' מו.). אם חרך הראש להעביר השער מותר לאכול מן הדלדולין ומן ראש אזנים שנצלו בשעת חריכה (רמב"ם, מאכ' אסור' יז יט), לאמר החתיכות הבולטות שנצלו קודם, כמו קצות האזנים וכיוצא בזה. בעלי הדלדולין והוא שידלדל העור והבשר או הלחלוחית שיש בעור שנדלדל באיזה מקום שיהיה מכל הגוף הרי זה מום (הוא, ביאת המקד' ח טו). סרח העודף מבשר הצומח מהגוף ונעשה כמין דלדול שמצוי גם במקומות אחרים שבגוף (שו"ת יעבץ קעא).
1 כך הנקוד במשנ' מנק' כ"י פרמה, ונגזר מן א. דלדל.
2 אמר רה"ג: א"ד והתלתולין תאליל בטיית ופי' שנעשה כמין תל בשר ונדלדלו למטה. והנה הגזרה מן תל אינה אלא סברה והעקר כמו שהגאון בעצמו מסים ונדלדלו למטה.
3 ברש"י: תלתולין בתו, ופרש: כמין חתיכות בשר יוצאות ותולות להם.