*, הוגן, הוגין, —  א) כמו *אֹגֶן עי"ש: כני כלים והוגניהם ואזניהם וידות הכלים המקבלים שנפלו עליהן משקין (כלים כה ו).  חביות שהן מוטות על צדיהן באויר הוגנה של זו על גבי דופנה של זו והוגנה של זו על גבי דופנה של זו גבוהות מן הארץ טפח ובהוגנין פותח טפח (תוספתא אהל' טו ג).  גבוהות מן הארץ ואין בהוגניהן פותח טפח (שם).  — ב) כמו עֹגן, עי"ש: לאדם שהביא שתי ספינות וקשרם בהוגנים ובעשתות והעמידן על גביהם ובנה עליהם פלטורים (ספרי, הברכה שמו).  מלך בשר ודם עושה ספינה בתחלה הוא מביא קורות ואח"כ הוא מביא ארזים ואח"כ הוא מביא הוגנים (מד"ר בראש' יב).