הֵמָּה

1, הָהֵמָּה, כָּהֵמָּה, מֵהֵמָּה, — מלת הגוף לזכרים נסתרים, כמו הֵם, ומשמשת ככל שמושי הֵם:  במשך היבל הֵמָּה יעלו בהר (שמות יט יג).  נתונם נתונם הֵמָּה לו מאת בני ישראל (במד' ג ט).  ככל המעשים אשר עשו מיום העלתי אותם ממצרים ועד היום הזה ויעזבני ויעבדו אלהים אחרים כן הֵמָּה עשים גם לך (ש"א ח ח).  את תלנות בני ישראל אשר הֵמָּה מלינים עלי שמעתי (במד' יד כז).  ויבאו כל החכמים העשים את כל מלאכת הקדש איש איש ממלאכתו אשר הֵמָּה עשים (שמות לו ד).  ותרמות לבם הֵמָּה מתנבאים לכם (ירמ' יד יד).  הנה הֵמָּה אמרים אלי איה דבר יי' יבוא נא (שם יז יה).  עד אשר יניח יי' לאחיכם ככם וירשו גם הֵמָּה את הארץ (יהוש' א טו).  ויראו את צררות כספיהם הֵמָּה ואביהם וייראו (בראש' מב לה).  הבקר אור והאנשים שלחו הֵמָּה וחמריהם (שם מד ג).  והפיצותים בגוים אשר לא ידעו הֵמָּה ואבותם (ירמ' ט טו).  הֵמָּה נשיהם ובניהם ובנתיהם (שם יד יו).  הֵמָּה עם בית מיכה וְהֵמָּה הכירו את קול הנער הלוי (שופט' יח ג).  הֵמָּה   מיטיבים את לבם והנה אנשי העיר בני בליעל נסבו את הבית (שם יט כב).  הֵמָּה יורדים בקצה העיר ושמוּאל אמר אל שאול (ש"א ט כז).  אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם הֵמָּה הגברים אשר מעולם אנשי השם (בראש' ו ד).  וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע הֵמָּה יבאו שמה (דבר' א לט).  הֵמָּה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את יי' ויקדש בם (במד' כ יג).  הֵמָּה ישאו קולם ירנו בגאון יי' צהלו מים (ישע' כד יד).  יבשו רדפי ואל אבשה אני יחתו הֵמָּה ואל אחתה אני (ירמ' יז יח).  ישבו הֵמָּה אליך ואתה לא תשוב אליהם (שם יה יט).  והלחת מעשה אלהים הֵמָּה והמכתב מכתב אלהים (שמות לב יו).  כלם אנשים ראשי בני ישראל הֵמָּה (במד' יג ג).  הלא הֵמָּה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש (דבר' יא ל).  באו אלי האנשים ולא ידעתי מאין הֵמָּה (יהוש' ב ד).  ויאמרו האנשים הָהֵמָּה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם (במד' ט ז).  עד הימים הָהֵמָּה היו בני ישראל מקטרים לו (מ"ב יח ד).  והיה לבתים לבדים לשאת אתו בָּהֵמָּה (שמות ל ד).  וכל איש חכם לב אשר נתן יי' חכמה ותבונה בָּהֵמָּה לדעת לעשת את כל מלאכת עבדת הקדש (שם לו א).  על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בָהֵמָּה שמן חלקו (חבק' א יו).  ועוד נוסף עליהם דברים רבים כָּהֵמָּה (ירמ' לו לב).  יהיו משלכים בחוצות ירשלם מפני הרעב והחרב ואין מקבר לָהֵמָּה (שם יד יו).  ומאתות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מֵהֵמָּה (שם י ב).  ויתר מֵהֵמָּה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר (קהל' יב יב).  —  ואמרו לפעמים הֵמָּה גם לנק'2:  ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה השבה משדי מואב והֵמָּה באו בית לחם (רות א כב).  ששים הֵמָּה מלכות ושמנים פילגשים (שה"ש ו ח).  וארא והנה שתים נשים יוצאות וכו' ואמר אל המלאך הדבר בי אנה הֵמָּה מולכות את האיפה (זכר' ה ט=י).



1 בנקוד האשורי המה רפה (מלנ"א 125).  בערב' של מצרים הֹמַא ھٝمٙا, וגם הֹמַּא ھٝمّٙا.  בירוש' בדבור ההמוני הֹמֶּ ھٝمّاِ ( L.Bauer Palast. Arab. §50), לפי דעת ברט ( AJSLIXAII, 197), נקוד המּה הוא פעולת ההקש של מלת הגוף לנק'  נסתרת הֵנָּה עי' זה הערך. עי' זה הערך.  וכבר מנה בטכר Bö. §861 ומצא כי בכלל הֵם וְהֵמָּה מצויים בשוה בתנ"ך, הֵם רס"ח פעם וְהֵמָּה רפ"ה פעם.  אבל בפרטם יש הבדל בין הספרים, הֵם:  בראש' יח פעם, שמות יח, ויקר' יח, במד' כג, דבר' יז, יהוש' ז, שופט' יו, שמוא' יא, מלכ' מו, עזר' א, נחמ' י, דה"י כג, אסת' ג, תרי עשר י, ישע' ח, ירמ' יה, יחזק' ח, תהל' ג, שה"ש א, משלי ו, איוב א, קהל' ג, דני' ב.  — הֵמָּה:  בראש' ד פעמ', שמות ד, ויקר' א, במד' י, דבר' ה, יהוש' ו, שופט' ח, שמוא' כג, רות א, מלכ' יה, נחמ' ז, דה"י כא, אסת' א, תרי עשר כג, ישע' יב, ירמ' נב, יחזק' נה, תהל' כה, שה"ש א, משלי ד', איוב ג, איכ' א, קהל' ג.  — מרשימה זו נראה כי במליצה הפשוטה השתמשו יותר בהמלה הקצרה הֵם וביותר נשגבה בהמלה הֵמָּה, ובכלל השתמשו בהמלה הֵמָּה יותר במקום שרצו להדגיש יותר את הגוף.

 2 וכן בערב' בקצת מקומות בדבור ההמוני כמו במצרים (Spita §32, Brock. Grr. 355).

חיפוש במילון: