זוֹרֵר, פ"ע, — התעטש מנחיריו, niesen; éternuer; to sneeze: ויעל (אלישע) ויגהר עליו (על הנער החולה) וַיְזוֹרֵר1 הנער עד שבע פעמים ויפקח הנער את עיניו (מ"ב ד לה). — ופ"י, במשמ' העיר ע"י עטוש או קול אחר: שושן תדרר, גאולה תברר, שוכנים תְּזוֹרֵר, בקול הערת שופר (מוס' א ר"ה, אשא דעי). חבלי נומה זוֹרֵר, והפיל בביתך חבל, ולהחזיק בך מתעורר, ושם תפלתו חבל (סמא"צ, סליח' ר"ה, יחידה). שינה אֲזוֹרֵר ואפקח עיני, ולבי אעורר לדרוש יי' (שם, סליח' שבת שובה, שינה). מנוס אם קמתם, ולבית אל עליתם, ושינה זוֹרַרְתֶּם, ורון התאויתם (שם סליח' ר"ה, אל דמי).