* 1, פ"ע, — יָזוּע הגוף, הפרי וכדומה, תצא ממנו זֵעָה, לחלוחית שמכסה פניו, schwitzen; suer; to sweat: זיתים מאימתי מקבלין טומאה משיזועו זיעת המעטן (טהר' ט א).
— הִפע' *הֵזִיעַ2, הִזִּיעַ, — כמו הקל, עשה שתצא הזֵעה: שתה מים טמאים והזיע וכו' בא במים שאובים והזיע וכו' נסתפג ואחר כך הזיע זיעתו טהורה (מכש' ג א). שתי בריכות אחת טהורה ואחת טמאה המזיע קרוב לטמאה טמא (שם ג). ולא (יכנס אדם סמוך למנחה) למרחץ להזיע (שבת ט:). פקקו נקביו (של המרחץ) מעי"ט למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון (שם מ.). היו רוחצין בחמין ואומרים מזיעים אנחנו (שם). נכנס ראב"ע ור"ע והזיעו בו ויצאו ונשתטפו בבית החיצון (שם). — °והזיע את הגוף, עשה שהגוף יזיע: ואם היה החולה יבש גוף ואינו יכול להזיענו והקדחת איננה חדה צו וירחצו רגליו (ספ' הרפוא' לאסף 150). הצמר מזיע את הגוף ומיגע את הבשר (מנחם, מחברת זע).
1 עי' יזע, ולפי דעת החכמים כמו בערב' וד'ע وذع במקור נדפס وزع במשמ' נזל.
2 כבר קרא ריב"ג תגר על קריאה זו, ואמר וז"ל: ודע כי חכמי ארצנו גורסין מזיעין בשוא תחת מם ע"מ מריקים שקיהם והוא טעות גדול כי הדמיון הזה לא יהיה כי אם עלול העין וזעה עלול הפא ע"מ דעה מן ידע והנכון אם כן אצלי שיקרא מזיעין בפתחות המם ודגשות הזין על משקל והנה מציב לו יד מן ויתיצב וע"מ מציקים מן ויציקו את ארון האלהים ואם תהיה קריאתם על עיקר הגירסא יהיה זעה עלול העין ע"מ שיבה אע"פ שלא נכתב ביוד כמו שלא נכתב צרה בקצת המקומות וזולתו מן השמות העלולי העין ביוד. ע"כ.