*, ש"ז, — זֹהר אור מבהיק, Glanz; splendeur; splendor:  ובהשאלה: משמת ר' יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה וכו' משמת רבי ישמעאל בן פאבי בטל זיו הכהונה (סוט' ט טו). שנתמלאו בתיהם מזיו השכינה (מכי' יתרו, החדש ה). אוהל מועד נתמלא מזיו השכינה (פסיק' דר"כ א). שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב (מו"ק ט.). חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה וכו' אבל נדב ואביהו פרעו ראשיהן וזנו עיניהן מזיו השכינה (מד"ר שמות ג). בשעה שגלגל חמה ולבנה נכנסין ליטול רשות מלפני הקב"ה עיניהם כהות מזיו השכינה ומבקשין לצאת להאיר לעולם ואינן רואין כלום (שם ויקר' לא). ויכתוב משה את התורה הזאת ומה שכר נתן לו הקב"ה זיו הפנים וכו' בשעה שכתב את התורה נטל משה זיו הפנים וכו' קינח את הקולמוס בשערו ומשם נטל זיו הפנים (שם דבר' ג). שכל העולם כלו בזיו אחד נברא (פסיק, רבתי כ). לפי שזיו השכינה היה מהלך מסוף העולם ועד סופו על אחת ששים וחמשה אלפים בגלגל חמה (היכלות ה). ויהי כי ארכו הימים וישקף ר' עקיבא בעד החלון וירא איש רוכב על סוס ועל ראשו זיו גדול וזהר מזהיר כשמש וכו' ויאמר לו אמנם עשית דבר גדול ועל כן הזריח הקב"ה על ראשך זיו גדול שראיתי (ביהמ"ד ילינק ה, מעש' ח). ומן האור המפיץ הזה הנוגע ברקיע היה זיו יוצא והולך עד הגיעו אל הגוף אשר צורתו מתחלפת ונוצרו מן הזיו כל שלשת בעלי חיים שהן השטין במים והפורח באויר וההולך על פני הארץ (הגיון הנפ' לבר חייא א). וכשירבה עלי אותו הזיו והאור ולא אוכל לשאת אותו ארד מהשכל אל המחשבה והעיון (המעלות לרש"ט פלקיירא א, בשם אריסטו). בראשונה מן הדרכים יוצא זיו דמותו כעין הזהב הצח והאדום ומאיר ונותן כח לגלגל העשירי וכו' בשנייה  יוצא זיו לבן וחמדה שמכלכל לל"ב השרשים (ברית מנוחה א). זיו הכוכבים ההם איה הם עתה (ר"י הדסי, האשכול שעה). — ואמר הפיטן: כברקים היוצאים מזיו החיות מראה כהן (מוסף יוה"כ, כאהל הנמתח). בהקיפך על גלגל האש גלגל הרקיע ובו הירח, ומזיו השמש שואף וזורח (רשב"ג, כ"מ). והעליונים מזיו הודך שבעים ומתמלאים (יוצר יוה"כ, מי יתנה). ואבית תהלה מזיו שונה מזהר כבה (שם מוסף, אשר אימתך). — ובכנ': כל המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה הקב"ה מבהיק זיוו לעולם הבא (סנה' ק.). למלך שעמד (בנו) מחליו אמר פידגוגו ילך לו לאסכלו אמר המלך עדיין לא בא זיוו של בני מחליו והוא הולך לו לאסכלו אלא יתעדן בני שנים שלשה חדשים במאכל ובמשתה ואח"כ הוא הולך לו לאסכלו (פסיק' דר"כ, בחדש השלישי). כיון שיצאו (ישראל) ממצרים היו ראויין לקבל את התורה לאלתר והיו בהן בעלי מומין משעבוד טיט ולבנים אמר הקב"ה עדיין לא בא זיוון של בני משעבוד טיט ולבנים והן מקבלין את התורה (שם). כיון שפתחה (את התיבה שהיתה שרה נחבאה בתוכה) הבהיקה  כל ארץ מצרים מזיוה (מד"ר בראש' מ). בזמן שהצדיק בעיר הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה זיוה פנה הדרה (שם סח). שכל השנים שהיתה שרה אמנו עקרה היתה יושבת בתוך ביתה ככלה בתוך חופתה כיון שעיברה נשתנה זיוה (שם שה"ש, יונתי). והנה דוד מלך ישראל בראש וכל מלכי בית דוד אחריו וכל אחד ואחד כתרו בראשו וכתר מלך דוד מובהק ומשונה מכל הכתרים וזיוו הולך מסוף העולם ועד סופו (סדור רע"ג, קדושה ליחיד). כח וגבורה נתן בהם (בהמאורות) להיות מושלים בקרב תבל מלאים זיו ומפיקים נוגה נאה זיום בכל העולם (תפי' שחר' לשבת). — ואמר הפיטן: האור בגיהו כשלמה עטה, הבהיק זיוו מעלה ומטה, הכהות גלגל חמה במבטה (איחד, מחז' ויטרי תעח). זִיוֵנוּ שונה מפני מחרפים יום יום, חורקים שן ושוחחים אך זה היום (סליח' יום ו, איה קנאתך).