* 1, ש"ז, מ"ר זִיּוּנִים, - שה"פ מן זִיֵּן, עי"ש, א) קשוט ונוי, בפרט על ראשי קצת אותיות האלף בית העברית, Verzierung; décoration, ornement; adornement: שבעה אותיות צריכין שלשה זיונין2 ואלו הן שעטנ"ז ג"ץ (מנח' כט:). דע כי אלו האותיות צריכות  שלשה שלשה זיונין במזוזה אלא מיהו צריך לידע איך הן שלשה שלשה זיונין וכן הוא שעטנ"ז ג"ץ כל ראש מראשי כל אחת משבע אותיות הללו כיון שיש עליו שני ראשים משני צדדין וראש אחד יוצא מלמעלה אפילו מעט הרי אלו שלשה זיונין (תשו' הגא', הרכבי שפב). וכן תמצא לכל ספרי דווקני שמזיינין בזיון אחד כל אות מששת אותיות בעלי גגות המסומנות (ספר תנין ו ב).  — °וקשוט ונוי בכלל: וחשוקיהם כסף ענינו הזיון (השרש' לריב"ג, חשק). וחשוריהם זיוניהם והם ראשיהם הדקים היוצאים  למעלה (שם, חשר). כי האדם ושאר החיים הכינם הבורא לזיון העולם הזה (חו"ה, עבוד' ה' ח) ובדין היה לחמול עליה שראה אותה בכל זיונה ותקונה בגופה (ספר הגלוי לרי"ק נ). סימן החכמה הנראית במין האדם אשר הוא העולם הקטן אשר בו השלמת סדרי העולם ויפיו וזיונו ותמימותו (תרג' חו"ה, בית מדות ג, בס' מגדל עוז). —  ואמר הפיטן: לבשה זיונה, שש ורקמת שני, אחזה סנסינה, אל גבול ארמוני (לי צביה, פזמ' תימנ'). —  ב) *שימת כלי זין: ביום נשק ביום זיונם של ל"א מלכים (מד"ר במד' יד).