1 עי' אדות מקום האות באלף בית בהערות לאות א, ב, וכו'. בהמזמורים המסֻדרים עפ"י סדר א"ב באו הפסוקים המתחילים באות ח אחרי הפסוקים המתחילים באות ז: זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה וכו' ראוה צרים שחקו על משבתיה, חטא חטאה ירושלם על כן לנידה היתה איכ' א ז-ח. זאת היתה לי כי פקדיך נצרתי, חלקי יי' אמרתי לשמר דבריך תהל' קיח נו-נז.

2 על טבע הכפילה של הקול הזה גם בעברית, מלבד הקש הלשון האחות הערבית שיש בה שתי ח, ח ح פשוטה ח خ נקודה, מעידה גם הלשון העברית בעצמה במה שיש בה שרשים מתחילים באות ח ודומים זה לזה בשאר צרופי השרש, ומשמעותיהן מתחלפות זו מזו. ובפרט במקום שהמשמעות רחוקות מאד זו מזו ואחת מהן היא למושג קצת מגֻנה שקשה לחשב שהשתמשו באותה המלה שמשמשת במשמעה זו גם למשמעה אחרת, כמו חֳרִי אף  וחָרִי במשמ' צואה, עי' ערכים הללו. ועדות יותר ברורה היא מה שהתרגום היוני לא העתיק את כל אות ח שבמקרא באות אחת מלשון יונית, אלא בשתי אותיות מתחלפות, קצתן באות  α וקצתן באות χ : יצחק Ισααϰ, אבל אחז Αχαζ. מזה נראה, כי להאות ח שבשרש צחק לא היה אותו הקול ממש כמו הקול ח שבשרש אחז. ובאמת, אלה שני השרשים ישנם גם בערב' ומשמשים גם בה ממש באותן המשמעות שהם משמשים בעברית, אלא שהאחד כתוב באות ח צ'חכ ضحك והשני באות ח' אח'ד' اخذ. ומזה נראה עוד, כי בזמן תרגום היוני לא נתמזגו עדין שני הקולות יחדיו, ועוד שמעו אותם המתרגמים מפי היהודים, לפחות של יהודה, בשני גוניהם המיוחדים, אלא שבהיות שלא היה בלשון יונית אות דומה ממש בקולה לקול הראשון של האות ח, העתיקוה באות  α. רק הגליליים הברו את שני הקולות כבר בזמן ההוא באופן אחד, והיו הוברים בגון אחד את הקול הראשון של השם חמור והקול הראשון של השם חמרא ליין, שבלשון ערבית הם שני קולות מתחלפים, הראשון קול ח והשני ח', ולעגו עליהם בני יהודה ושאלו: גלילי שוטה חמור לרכב עליו או חמר לשתות: בני גליל דלא דייקי לישנא מאי היא דההוא בר גלילא דהוה קאזיל ואמר להו אמר למאן אמר למאן אמרו ליה גלילא שוטה חמר למירכב או חמר למישתי ערוב' נג:. והנה רגלים לדבר כי גם בימי התלמוד היה הבדל בין הברת ההא והחית, ולכן אמרו שאעפי"כ לא נמנעו החכמים לדרוש דרשותיהם בין שתי האותיות הא וחית: לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת ירוש' שבת ז ט:. אבל נראה כי הברו את האות ח כ"כ רך עד שהיו מי שהבליעוה בהאות שלפניה והפיקו את האות שלפניה בנקודת החית. ואמרו במקום שְׁחוּזוֹת שׁוּזוֹת: אית תניי תני שחוזות ואית תניי תני שוזות ירוש' שבת ה ז:. ואעפ"י שהתלמוד שם רוצה לראות בשוזות מלה אחרת מן שית זונה, ופרש מעתדן, אבל באמת זה אינו אלא הברה יותר קלה. והתמתקות זו של הברת החית היא סגולה של כל הלשונות השמיות הצפוניות, כמו הכנענית, שכבר בזמן קדום הברו אות זו קרוב מאד להברת אות א, והדבר הזה הלך והתפשט יותר ויותר עד שבזמן האחרון בלשון פונית לא היה יותר כמעט קול החית ובמקומה היה רק קול א, כמו שנראה מהעתקת המלים הפוניות בהמחזה הידוע של פלוטוס (Schrö. Phö. Gr. 35), וכן הדין בלשון מנדיית Nö. Mand. Gr.

3 כן גם היהודים האיטלקים: הק' יונית וכו' נקראת כמעט כמו שקוראים אנחנו החית שלנו או הכאף רפה שלטי הגבור' ה.

4 י"א שהיא נוספת בראש קצת שרשים לבנין שמות חדשים, כמו בהשם חבצלת ובהשם חנמל, עי"ש שם.

5 מנחם בן סרוק.