חות
*ּ1, פ"ע, — חתה נפשו מדבר, נרתעה לאחוריה מרגש של געל ומאוס : ולא סוף דבר פישפש אלא כל דבר שנפשו של אדם חתה ממנו (ירוש' תרומ' ח מה ג). כל הפירות נופלים לארץ מתלכלכים ונפשו של אדם חתה מהם לאכלם (פסיק'רבתי יא). — ועי' חָתָה.
1 לא נתברר מקורו. אך בפרושו אין ספק, כנראה מהענין, וגם שם בגמ' (ירוש' מעשר' א מח ד) תרגם ר' חייא בר ווא את הפעל בחלו בחיתה והביא לשון הכתוב וגם נפשי בחלה בהם.