חָלָץ

1, ש"ז, מ"ז חֲלָצַיִם, בכנ' חֲלָצָיו, חֲלָצֶיךָ, — חלק הגוף ששם אֹזרים החגורה, מֹתֶן, מָתְנַיִם, Hüfte; Lende; flanc: חרדו שאננות רגזה בטחות פשטה וערה וחגורה על חֲלָצָיִם (ישע' לב יא). ולא נפתח אזור חֲלָצָיו ולא נתק שרוך נעליו (שם ה כז). אזר נא כגבר חֲלָצֶיךָ (איוב לח ג). — ושָׁם תחיש האשה היולדת ציריה, ותשים ידיה שם מפני המכאובים, וכן כל אדם ברגע של זעזוע מפני צרה: שאלו נא וראו אם ילד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חֲלָצָיו כיולדה (ירמ' ל ו). — ואמר המקונן: ובא אב המון, לבית ארמון, וידיו על חֲלָצַיִם, ואמר אהה, וענה יה, במרד מה לידידי, ברח דודי, ובא שודדי, וגם גלה כבודי (קינ' לת"ב, שאי קינה). — ומליצה, היֹצא מֵהַחֲלָצַיִם, הילד, הבן או הבת של האדם: בנך היצא מֵחֲלָצֶיךָ הוא יבנה בית לשמי (מ"א ח יט). גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מֵחֲלָצֶיךָ יצאו (בראש' לה יא). אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן עזריה יצא מחלציך (מכי' בא, מס' דפסח' טז). אשריכם אברהם יצחק ויעקב שיצא זה מחלציכם (פדר"א ב). — ויחיד, °חֶלֶץ, ואמר הפיטן: פסוחה במוף בסף ובמשקופות ובחגרון חלץ יצאתם (אזהר' לרסע"ג, אנכי אש). וכאזור לחלץ הדביקם לנאמו, ולסיני הטה שמי מרומו (יוצר א שבוע', אלה העדות). ארחש ארומם השם הששי בפלץ, רוממות שדי אפרוש ואחגור חלץ 2 (סדר רע"ג, ליל שבת בין ר"ה ליוה"כ). 



1 בערבי, חַ'אצִרָה خاضِرؘة, בארמ' חַרְצָא, וכך בסור'. באשור' אולי חִנְצֻ. וזו אחת המלים המשֻתפות לרוב הלשונ' השמיות בצרופים מתחלפים, ובחלוף קצת אותיות, ורֹאים אנו ממנו כי העקר הוא עצם האותיות וחלופיהן אבל לא סדר הצרוף, שמתחלף בכל לשון לפי טבעו או לפי מקרה מן המקרים. והנה ממה שבשתי הלשונות ארמ' וערב' בא הצרוף עם ר במקום ל שבעבר' לבד, יש אולי להחליט כי השרש הקדום היה חצר או חרץ ולא חלץ. 

2 מהחרוז לפֶלץ נראה כי קראו חֶלץ ולא חָלָץ.

חיפוש במילון: