1, -חוּר, ש"ז, — שם מחלה:  יככה ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת וּבַחַרְחֻר2 ובחרב ובשדפון ובירקון (דבר' כח כב).  —  ונהגו הקדמונים להשתמש בשם זה למחלת הרזון והשחפת המכלה את הגוף:  ואמנם בקיעת מורסא בצדדי החזה וכו' אם שיחנק ברוב וימות וכו' ואם שתתעפש הריאה ויפול בחרחור וכו' ואמנם אותות העתק רקיקת המוגלא אל החרחור בדעיכת המראה ומשיכת הגבות והעין (קאנון ג י ד טו).  בשחיני החזה והריאה ומהם החרחור הוא טישי (שם יו).  והאנשים היותר מקבלים לרפואת החרחור הם הנערים וכו' והנה יקרה לבעלי החרחור שימשוך בהם החרחור זמן וכו' והנה ראיתי אשה שחיתה מהחרחור קרוב משלש ועשרים שנים או יותר מעט (שם).  באותות החרחור הם כשיראו אותות רקיקת המוגלא וכו' וכשיתחדש חרחור יתראו גם כן האותות אשר ספרנום וכו' גם ידעך המראה בהתחלה מן החרחור אך יתאדם בעת עליית האדים (שם כ).  ואותם שסבת חרחורם ליחה מאכלת הנה יפלטו רוק כטעם מי הים מלוח מאד (שם).  נגעי הריאה הוא חולי החרחור שהוא חולי הטיסיצי (שלטי הגבור' ג).  והרוטב שלהם (של הסרטנים) טוב למי שיש בו חולי החרחור נקרא טיסיצי (שם).