*, ש"נ, מ"ר חֲתִירוֹת, — שה"פ מן חָתַר: חתר לו (הקב"ה למנשה) חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ונשמע תחינתו (ירוש' סנה' י כח ג).  נכנס אבינו יעקב שם ונעל בפניו עשו וחתר לו הקב"ה חתירה במקום אחר ויצא (מד"ר בראש' עו).  לכת אחת לסטין שהיתה חבושה בבית האסורין חתר אחד מהן חתירה וברחו כולן (שם קהל', את הכל). — ובמשמ' °חָלל ונקרה: ויש לתורף שתי חתירות שומרות אותו מהקור (מ' אלדבי, ש"א ד).