*, ש"נ, מ"ר טְבִילוֹת, — שה"פ מן טָבַל: והגעתם אל המשקוף על כל הגעה טבילה (מכי' בוא, מס' דפסח' יא). לא התקינו את הטבילה הזאת (אחרי תשמיש המטה) אלא שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל (ירוש' ברכ' ג ו ג). ביקשו לעקור את הטבילה הזאת מפני נשי הגליל שהיו נעקרות מפני הצינה (שם). עזרא תקן טבילה לבעלי קריין (בבלי שם כב:). אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה (כרית' ט.). נזדמנה לו טבילת מצוה כורך עליו גמי ויורד וטובל (יומ' פח.). ועל גגה (של לשכת הפרוה) היתה בית טבילה לכ"ג ביום הכפורים (שם ט.). קיבל עליו (הגר את היהדוּת) מורידין אותו לבית הטבילה וכסוהו מים עד מקום הערוה (מסכ' גרים א). — ומ"ר: כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ (ביצ' יח:). — וטבילת אצבע וכדומה: שטבילת אצבע מפגלת בחטאת פנימית (זבח' יג:).