* 1, ש"ז, בכנ' טִבְלוֹ, מ"ר טְבָלִים, — תבואה קודם שנפרשו ממנה תרומות ומעשרות: אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו (ברכ' ז א). היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש או בשדה אומר מה שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה (דמאי ז ה). המוצא כלי וכתוב עליו ק' קרבן מ' מעשר ד' דמאי ט' טבל ת' תרומה שבשעת סכנה היו כותבים ת' תחת תרומה (מע"ש ד יא). מערבין בדמאי וכו' אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו (ערוב' ג ב). אין זורעין את הטבל ואין מחפין את הטבל ואין עושין עם הגוי בטבל (תוספתא דמאי א כג). מודד אדם את טיבלו ומכניסו לתוך ביתו (שם תרומ' ג כא). נאכלו הפירות או נגנבו או שאבדו עד שלא הגיע לעיר כלכלה בטיבלה (שם ב ח). רשאי ישראל לומר לכהן הילך סלע זו והנח טבלים (שם דמאי ה כ). אחד המקדיש טיבלו ואחד המקדיש תרומתו (ירוש' שבת ב ה.). אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית (ברכ' לה:). — ומ"ר: המוכר פירות לחברו ואמר לו פירות שמכרתי לך טבלים הם (תוספתא תרומ' ב א). שמא תיבקע הנוד ונמצא זה שותה טבלים למפרע (ירוש' דמאי ז כו:) שהיו לו טבלים ממורחים בתוך ביתו שנפלו מבית אבי אמו (בכור' יא.). ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילין אותה טבלים (חול' ז:). ואל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופך להאכיל טבלים (נדר' כ.). הטבל כיצד כל אוכל שהוא חייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות קודם שיפריש ממנו נקרא טבל (רמב"ם, מאכ' אסור' י יט).
1 מלה שהיתה בודאי נהוגה בלשון הדבור החי בענין התבואה והפרות ביחס למתנות כהונה, אך לא נתברר מקורה, ולא נמסר לנו בקבלה שום מקור ודאי לזה. הערוך אמר: פי' כטבלא של עץ שאין אדם יכול לאכול ממנה. ע"כ. ואין צרך להרבות דברים להוכיח זרות גזרה זו ולא טבעיותה. ולא יותר טבעית היא גם סברתו של הרמב"ם שראה במלה זו הרכבה מן טב לא. וכן אין כל חשיבות לגזרתו של לוי שהוא כמו טפל, ולא של קוה' שהוא כמו תבל.