° 1, ש"ז, — כנוי לקרקע הים: ותר די זהב, אויבי זקר טהב2, והעניק לזרע אהב, תורי זהב משול' בר' קלוני', יוצ' ב' פסח, אפיק רנן.
1 עי' הערה לקמן.
2 כך הגרסה ברוב הספרים, ויש מי שהגיהו תאב ותחב. והנה גם הנוסחה עפ"י הגהות אלו אינה יותר טבעית, ואין הכונה מתישבת יפה, ולכן יותר יש לקבל הנוסחה כמו שהיא לפנינו ברוב הספרים, ובפרט שיותר יש להניח השתבשות מן טהב, שאין כמותה לא במקרא ולא בתלמוד, לתחב או תאב, שהן מלות ידועות, מלהניח השתבשות להפך, מן תחב או תאב לטהב. ולהצרוף הזה של טהב אין מניעה מבחינ' טבע הלשונ' השמיות, כי עצם צרוף זה ישנו גם בערב' בהשם טהב طھب שהוא שם לאילן קטן, ולכן רשאים אנו לקבל צרוף זה גם בלשוננו למושג מן המושגים אחרי שהשתמש בו הפיטן. ובמשמ' המלה פרשו המפרשים שהכונה בטהב לקרקע הים, והוא כמו טחב. ואעפ"י שאין גזרה זו טבעית ביותר מ"מ בעצם פרוש המלה אפשר להסכים, כי משמעה זו מתישבת יפה לפי הענין.