טַיִּת
°1, טיית, ש"נ, — כדרך הערבים: אמר רב עיליש טיית2 פי' שהערביים מפשילין כליהן לאחוריהן (ר"ח שבת קטז:). — ובפרט לשון הערבית: בטיית אלמסאם (ר"ח שבת פ:). ואף בטיית אומר כתבה קלם חד (תשו' גא' ליק יג). מצה שנקרא בטיית רק (ר"י ברצלוני, הלכ' ס"ת יג).
1 מן טייעת, והעין נבלעה, והוא השם טייעא בארמ' לערבי.
2 במקום טייעת שבנוסח' בגוף הגמ'.