טַרְחָא
°1, ש"נ, — בצורה ארמית, שֵׁם אחת הנגינות המפסיקות, כמו טִפְּחָה: ואם בלי געיא תצא, שופר בתבה הראשונה תמצא, ולפני טרחא תרצה (דה"ט, סי' כו). הנעימה הסמוכה לסוף פסוק דינה כמו הטרחא (רד"ק מכלול ו.). ובא גם כן בטרחא שגם הוא יש לו במקומות מנהג הפסק (שם טז.). — ובעל זוגה הוא המאריך שיבוא לפניה, ומזה המשל: אחרי מאריך טרחא ספ' המוסר לר"ש אלמולי, ר"ל שהאריכות בדבר הוא לטֹרַח על בני אדם. — ולהפך, אחרי טרחא אתנח, ר"ל אחרי טִרחה מנוחה: אדם עצב אל תאנח, אחר טרחא יבוא אתנח, אל תתהדר אנוש גביר, אחר דרגא יבוא תביר (יצחק בן שלמ' צדיק, בלוחות משנ' ה' ר"ה), ר"ל יבוא שבר
1 לא ידוע בברור משמ' שם זה ולמה כנו בו את הנגינה, ועי' הערת ר"א בחור ע"ז בהערה להשם טִפְּחה.