1 בפרשה א' של איכה הפסוק המתחיל באות יוד בא אחרי הפסוק המתחיל באות ט: טמאתה בשוליה לא זכרה אחריתה וכו' ידו פרש צר על כל מחמדיה. וכן בפרשה ב: טבעו בארץ שעריה וכו' ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. וכן בשאר הפרשיות. וכן באותם מזמורי תהל' שפסוקיהם מסודרים עפ"י א"ב, תהל' לד: טעמו וראו כי טוב וכו' יראו את יי' קדשיו. וכן משלי לא: טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך.

2 כבר התפלפל בפרט החכם הגרמני פיליפי (Philippi ZDMG IL, 639, LI, 66) בדבר מהותה של אות זו בתחלתה, שקצת החכמים החליטו שהיתה בעצם וראשנה תנועית, ואח"כ נתרככה ונאצלה ממנה הברה הקשה במקום היותר גבוה בהחך. אך אם עוד לא הכרע בודאות איזה גון של הקול הזה היה בלשונות השמיות כלל ואצל העברים בפרט, הנה בזה אין שום ספק כי היו שני גוני הקול נהוגים גם אצל העברים, ובקצת מקומות בארץ ישראל היו הֹברים הקול בהברה הרכה כמו א, כמו שמעיד על זה אופן דבוּרה של האשה התקועית שהיתה אומרת אִשׁ במקום יֵשׁ: ותען האשה (התקועית) ותאמר חי נפשך אדני המלך אם אִשׁ להמין ולהשמיל מכל אשר דבר אדני המלך (ש"ב יד יט). ועוד במקום אחר באה אולי הברה זו של אִשׁ במקום יֵשׁ: הַאִשׁ בית רשע (מיכ' ו י), וכן שם אולי האזכה במקום היזכה: האזכה במאזני רשע (שם יא), אך כאן יש לפקפק באמתת הנוסחה המסורה. וכן נמצא השם יִשַׁי בזמן מאֹחר בכתיב אִישַׁי (דהי"א ב יג), ומזמן המאֹחר ההוא יש עוד עדות כי היו הֹברים את האות י בקצת צרופים כמו א חרוקה, והיא העתקת הירונ' קצת שמות שתחלתם י באות I ולא J כמו יצחק Isaac, יִשַׁי Issai, יִגַר igar, ידידיה Ididia. וכן גם בערב' ההמונ' האות י ي נוטה להברת א חרוקה (Spitta § 2, 25), וכן הֹברים בערב' ההמונ' את השם יד באלף חרוקה בראשיתה ואומרים אִד. וכן יש קצת ראיה להברה זו גם בפי היהודים הספרדים בימי ר' דוד קמחי, שהוא אומר כי לכן נקודה א עתיד מדב"ע בפעלים בסגול אֶפְעֹל ולא בחירק כמו שאר האותיות יתנ יִפְעֹל, תִּפְעֹל, נִפְעֹל, כדי להבדיל בין מדב"ע ונסתר: ושאר הנוספות (בתחלת העתידים) זולתי האלף הם בחיריק והיתה האלף לבדה בסגול שלא להתערב עם יוד (מכלול, שער דה"פ, אבן כד). ועל היוד הדגושה העיד רסע"ג כי אנשי מעזיה היו קֹראים אותה באופן מיוחד, והוא כמו האות ג' ج בערב', אמר בפרוש ספר יצירה וז"ל: פפימא בני אלג'ימל ואליוד ולד'לכ ג'עלהא אלטבראניון פי אליוד אלדגש וג'עלהא בעצ' אלערב מקאמ אליא אד' יקולונ נחנ בני עלג' יענונ בני עלי נאכל אלתמר אלברנג' יענונ אלברני והד'א יוג'ד פי בעצ' כתב לע'ה אלערב, ע"כ, ובעבר': ומה שבין הגימל והיוד ולכן עשוה הטברניים ביוד הדגושה ועשוה קצת הערבים במקום היוד כשאומרים אנו בני עלג' כונתם עלי, נאכל תמר אלברנג' כונתם ברני, וזה נמצא בקצת ספרי לשון הערבים. וכבר הבאתי בהערה לאות ג מהמלּון את הדברים האלה בעצמם מהמלּון הערבי לשאן אלערב בשם אבו עמר. והביא גם ריב"ג עדות זו של רסע"ג בדבר הברת אנשי טבריה את היוד הדגושה, ואמר: מת'ל הד'א רב סעדיה ז"ל פי ספר יצירה פאנה למא ד'כר אנ אהל טבריה ינטקונ באליא אלמשדדה ג'ימא ד'כר איצ' אנ אלערב כד יפעל ד'לכ, ע"כ, ובעבר': וכמו זה רב סעדיה ז"ל בספר יצירה והוא כאשר הזכיר כי אנשי טבריה הוגים היוד הדגושה כמו ג'ים ערבי הזכיר כמו"כ כי הערבים עושים גם הם ככה. גם רי"פ דוראן בספרו מעשה אפד על דקדוק העיד כי ליהודי קטלוניה בימיו היתה הברה כפולה להאות י, והיו הֹברים אותה בתחלת ההברה בגון אחד ובתוך ההברה בגון אחר, אמר וז"ל: ודע כי על פי ההנחה הזאת האמתית קול היוד אשר הוא כפול אצלינו אנשי הגלילות האלה הוא יותר חזק בתנועת הלשון אל הגובה מקולות גכק אמנם הכפלת קול היוד אצלנו הוא כי אנחנו נקרא היוד באמצע התיבה בקול מיוחד כמו אַיָם דַיָם ובתחלת התיבה בקול מיוחד כמו יַם יַד ובשתי הקולות האלה תנועות היוד אל המעלה היותר מוחשת לחזקה מתנועת גכק ותנועת הכף הרפה יותר חלושה ויש לה שתוף קצת עם הגרון אמנם אמרתי אצלינו לפי שהאשכנזים וצרפתים יתנו לשי היודין תנועה אחת והיא התנועה אשר לה אצלינו בראשי התיבות ואין ספק כי תנועת היוד גם לנו גם להם אינה כפי מה שהיתה אצל הראשונים כי אחר שהניחו היוד מאותיות החיך לפי דרכם אין ספק שהיו מניעים אותה בכל מקום על הדרך שאנו מניעים אותם בְדַיָם וְאַיָם כי לוּ יניעוה על דרך תנועתה ביַד ויַם אצלנו לא היו מניחים אותה מאותיות החיך לפי דרכם לפי שהוא מן הנראה תכלית ההראות כי על דרך תנועתה אצלנו ביַד ויַם שהיא מאותיות הלשון על כן נראה כי לפי דרך הראשונים אנחנו טועים בתנועתה ביַד ויַם והדומים להם והצרפתים טועים בתנועתה בכל מקום שהיא ר"ל בראש התיבה ואמצעה. ע"כ. ולא נתברר לי טיב החלוף הזה בהברת היוד מה היה, ואולי זוהי הברת הטברניים, וכך העיד אברהם בלמשי על האיטלקים והפרובינצלים: לפי קריאת האיטלקי והפרובינצלי היוד בדגש מוצאה מוצא הגימל בלשון ערב (מקנ"א, דמיון והפרש האות'). ולהספרדים בירושלם אין הבדל הברה זו, וכן אין הבדל בהברת היוד בתחלת התבה ובאמצעה להתימנים.