*, ש"ז, מ"ר יִחוּסִים, — כמו יַחַס, א) שיכות חקית למשפחתו: ועבדים יש להן ייחוס (ירוש' יבמ' ב ד.).  כתב לגרש את אשתו ונמלך וכו' ר' יוחנן בשם רבי ינאי אין בה משום ייחוס כהונה (שם גיט' ח מט ג).  הראשונים ע"י שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאין שמן לשם המאורע אבל אנו שאין אנו מכירים את ייחוסינו אנו מוציאין לשם אבותינו (מד"ר בראש' לז).  לכך מנה ראובן ושמעון ולוי לעצמם שכל השבטים לא שמרו יחוסיהם במצרים וראובן ושמעון ולוי שמרו יחוסיהם לכך הוא מונה שם יחוסם (שם במד' יג).  אברהם שהיה עיקר היחוס (שם).  — ואמר הפיטן: אמנם ידענו כי אין בנו מעשים, בנפש חשוכה לך נסים, בני ידידיך שלשלת היחוסים, גם כי פסו בכל אפסים (סליח' שחר' יוה"כ, ה' אלהי).  — ובפרט °מוצא ממשפחה חשובה והגונה: ואמרו כי איש מיוחס בזה חכם אחד בשפלות יחוסו אמר יחוסי מום עלי ואתה מום על יחוסך ואחר בזהו ג"כ ביחוסו אמר יחוסי החל ממני ויחוסך כלה בך (ספר שעשועים לר' זבדא 23).  — ב) °במחקר והגיון וחכמת השעור, השיכוּת והדמיון שבין שני מספרים, שבין שני גופים וכדומה, Verhältniss, rapport: וידוע שיחוס אזנים לכפיפה הוא יחס יד לכלי שהוא כדי להחזיק בו וליטלו ולהשתמש בו וליהנות ממנו (הקד' מלמד התלמיד').  מאמר המתי הוא בתארך הגוף בייחוסו לזמן אחר כאמרך פלוני שנולד בשנה פלוני וזה המקרה ג"כ משיג לעצם מצד ייחוסו לזולתו לא שיהיה מקרה נשוא בעצמו (ר"י א"ת, רוח חן י).  מאמר האנה הוא בתארך הגוף ביחוסו למקומו שהוא שוכן עליו (שם).  — ובמשמ' °הערך והמדה: וכיחוס הנמלה אל הפיל כן יחוס ידיעתי אל ידיעת אדוני (חזוק אמונ' לר"י בר"א, הקד' תלמיד המחבר).