, ש"נ, —  נקבת הַיָּעֵן, ורוב שמושו עם השם בַּת, בַּת הַיַּעֲנָה, ומ"ר בְּנוֹת יַעֲנָה:  ואת בַּת הַיַּעֲנָה ואת התחמס ואת השחף (ויקר' יא יו).  ורבצו שם ציים ומלאו בתיהם אחים ושכנו שם בְּנוֹת יַעֲנָה ושעירים ירקדו שם (ישע' יג כא).  והיתה נוה תנים חציר לִבְנוֹת יַעֲנָה (שם לד יג).  תכבדני חית השדה תנים וּבְנוֹת יַעֲנָה כי נתתי במדבר מים נהרות בישימן (שם מג כ).  על זאת אספדה ואילילה אילכה שילל וערום אעשה מספד כתנים ואבל כִּבְנוֹת יַעֲנָה (מיכ' א ח).  וישבו בה בְּנוֹת יַעֲנָה ולא תשב עוד לנצח (ירמ' נ לט).  —  ובתלמוד:  כיענה זו המתאבלת על בניה (חול', סד:). כיענה זו ששוכנת עם בניה (שם). ואמר הפיטן:  וקפוד תקונן, ועורב יקנן, ויענות ותנות, מתנות אניה (שבת שמעו, אשחר עדתי).  — °וקול בת היענה מבשר מיתה:  אמרו המנחשים והקוסמים כי קול הכוס ובת היענה יורו על מיתת האדם (מוסרי הפלסופים א יח).  —  ובהשאלה: °כינוי לאשה:  זכור מעשה אגג מעדנות, נשים כשכלה חרבו לענות, סורס שארו לשסוף יענות (קרוב' לפ' זכור, זכור איש).