פ"ע, עת' תִּצַּת, וַתִּצַּת, יִצַּתּוּ, תִּצַּתְנָה,  — א) יָצְתָה האש בהעץ, נדלקה, התחילה לבער בו, anzünden; s'allumer; to kindle: כי בערה כאש רשעה שמיר ושית תאכל וַתִּצַּת בסבכי היער ויתאבכו גאות עשן (ישע' ט יז).  — ובתו"מ: הקומץ מאימתי מתיר שיריים באכילה וכו' משתיצת האור ברובו (סוט' טו.).  — יָצַת דבר פלוני באש, נשרף, verbrennen; brûler; to burn: כה אמר יי' צבאות חמות בבל הרחבה ערער תתערער ושעריה הגבהים באש יִצַּתּוּ  ויגעו עמים בדי ריק ולאמים בדי אש ויעפו (ירמ' נא לח).  נהיתה (רבה) לתל שממה ובנתיה באש תִּצַּתְנָה (שם מט ב). 

— נִפע', נִצַּת, נִצְּתָה, נִצְּתוּ, — כמו קל משמע' א, ובהשאלה, החֵמָה, החָרוֹן: כי גדולה חמת יי' אשר היא נִצְּתָה בנו (מ"ב כב יג).  אשר עזבוני ויקטרו לאלהים אחרים למען הכעסני בכל מעשה ידיהם וְנִצְּתָה חמתי במקום הזה ולא תכבה (שם יז).  — ובמשמ' העקרית, נשרף: וחומת ירושלם מפרצת ושעריה נִצְּתוּ באש (נחמ' א ג).  — ואמר בן סירא: בעדת רשעים יוקדת אש ובגוי חנף נצתה חמה (ב"ס גני' יו ו).  

— הִפע', הִצִּית, הִצַּתִּי, הִצִּיתוּ, מַצִּית, יַצִּית, וַיַּצֶּת, תַּצִּיתוּ, וַיַּצִּיתוּ, הַצִּיתוּהוּ,  — א) הִצִּית דבר באש, שְׂרָפוֹ: והיה כתפשכם את העיר תַּצִּיתוּ את העיר באש (יהוש' ח א).  ויבאו העיר וילכדוה וימהרו וַיַּצִּיתוּ את העיר באש (שם יט).  וַיַּצִּיתוּ עליהם את הצריח באש (שופט' ט מט).  לכו והוציתיה1  באש וַיַּצִּתוּ עבדי אבשלום את החלקה באש ויקם יואב ויבא אל אבשלום הביתה ויאמר אליו למה הִצִּיתוּ עבדיך את החלקה באש (ש"ב יד ל-לא).  הִצִּיתוּ משכנתיה נשברו בריחיה (ירמ' נא ל).  ובאו הכשדים הנלחמים על העיר הזאת וְהִצִּיתוּ את העיר הזאת באש ושרפוה (שם לב כט).  — ואמר בן סירא: ויעזבו תורת עליון מלכי יהודה עד תמם ויתנו קרנם לאחר וכבודם לגוי נכרי ויציתו קרית קדש וישמו ארחתיה (ב"ס גני' מט ד-ו).  — ואמר הפיטן: שמע יה יודעיך השליכו אך בך יהבם, יחי לבבם לעד וחבוש שבר מכאובם, הַצֵּת סלון ממאירם וכלה קוץ מכאיבם, וידעו הכל כי אתה אל חי בקרבם (סליח' יוצ' יוה"כ, אנא חטא).  שמע מכסת פסחים, אשר כסו פסוחים, היא צמתה כסלוחים, להציתם כקוצים כסוחים (קרוב' שבת החדש, קיחת עלית).  — ב) הִצִּית אש בדבר, על דבר, הדליק בו האש: לקול המולה גדלה הִצִּית אש עליה (ירמ' יא יו).  וְהִצַּתִּי אש בחומת רבה ואכלה ארמנותיה (עמו' א יד).  וְהִצַּתִּי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה (ירמ' יז כז).  וְהִצַּתִּי אש ביערה ואכלה כל סביביה (שם כא יד).  וְהִצַּתִּי אש בבתי אלהי מצרים ושרפם (שם מג יב).  וְהִצַּתִּי אש בחומת דמשק ואכלה ארמנות בן הדד (שם מט כז).  כלה יי' את חמתו שפך חרון אפו וַיַּצֶּת אש בציון ותאכל יסדתיה (איכ' ד יא).  הנני מַצִּית בך אש ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש (יחזק' כא ג).  — ובתו"מ: ר"ש אומר משיצית האור ברובן (יומ' ו ז).  וריוח היה בין הגיזרין שהיו מציתין את האליתא משם (תמיד ב ד).  ירד (הכהן) והצית את האש באליתות (פרה ג ט).  המצית גדישו של חבירו ביום טוב (ירוש' תרומ' ז מד ד).  המצית את האור בחישת קנים (שם שבת ז י.).  במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת (שם ב"ק ב ג.).  בשבעה (לחדש אב) נכנסו נכרים להיכל וכו' ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו (תענ' כט.).  כגון שהצית (האש) בגופו של עבד (ב"ק מג:).  עכו"ם שהצית את האור באגם (ע"ז לח.).  אלו שהציתו את האור בחורבן בית המקדש (מד"ר קהל', כי בא החלום).  — ואמר הפיטן: סדר עצים והצית עליהם אש (סליח' ג' עשי"ת, איתן למד).  — °ובהשאלה להכעס: כלה כעסו והצית להבו, ובתכלית ששה מאורי אור כבו, כי לא ענה מלבו (ר"א קליר, קינ' לת"ב, איכה אשפתו).  — ובהשאלה, הצית אש בקרבו, העיר תאותו: והלחיים אשר יקוד גחליהם יצית אש במעי, והשנים אשר קפאו טורותם מבדלח דמעי (ר"י חריזי, תחכמ' כ).