*, ש"ז, מ"ר כִּבּוּסִים, — שה"פ מן כִּבֵּס, א) עצם שה"פ, כִּבּוּס לבָנים וכדומה: דם חטאת שניתז על הבגד הרי זה טעון כבוס (זבח' יא א).  אחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונין כבוס במקום קדוש (שם ד).  כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם או עד שעת הכבוס (נדה ז ב).  ואם לא יכבס ונשא עונו יכול על כיבוס בגדים יהיה ענוש כרת וכו' על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים (ספרא, אחרי ח יב).  בגד שרייתו זהו כיבוסו (זבח' צב:).  היה מזה ונתזה הזאה מידו אם עד שלא הזה טעון כיבוס משהזה אין טעון כיבוס (מנח' ז:).  אינו דומה כתם שלאחר הכיבוס לכתם שלפני הכיבוס שזה מקדיר וזה מגליד (נדה נו:).  — ומ"ר: שיש בה (בפרשת פרה) משבעה שבעה שבע פרות שבע שריפות שבע הזיות שבעה כבוסים שבעה טמאים שבעה טהורים שבעה כהנים (תנחומא חקת ט).  — ובכנ': שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן בשעת כבוסיהן (נדה נו:).  — ב) °כִּבּוּס המעים, חֹקן לטהר המעים: הכבוס בתשומת כלי זה הענין נקרא קלישטיר (ספ' הכבוסים, כ"י פריז).  על כן הסכימו כי לשמירת הבריאות יתכן לתת הכבוסים בשני העתים האלה (שם).