*, ש"ז, מ"ר כִּבּוּסִים, — שה"פ מן כִּבֵּס, א) עצם שה"פ, כִּבּוּס לבָנים וכדומה: דם חטאת שניתז על הבגד הרי זה טעון כבוס (זבח' יא א).  אחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונין כבוס במקום קדוש (זבח' יא א).  כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם או עד שעת הכבוס (זבח' יא א).  ואם לא יכבס ונשא עונו יכול על כיבוס בגדים יהיה ענוש כרת וכו' על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים (זבח' יא א).  בגד שרייתו זהו כיבוסו (זבח' יא א).  היה מזה ונתזה הזאה מידו אם עד שלא הזה טעון כיבוס משהזה אין טעון כיבוס (זבח' יא א).  אינו דומה כתם שלאחר הכיבוס לכתם שלפני הכיבוס שזה מקדיר וזה מגליד (זבח' יא א).  — ומ"ר: שיש בה (בפרשת פרה) משבעה שבעה שבע פרות שבע שריפות שבע הזיות שבעה כבוסים שבעה טמאים שבעה טהורים שבעה כהנים (זבח' יא א).  — ובכנ': שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן בשעת כבוסיהן (זבח' יא א).  — ב) °כִּבּוּס המעים, חֹקן לטהר המעים: הכבוס בתשומת כלי זה הענין נקרא קלישטיר (זבח' יא א).  על כן הסכימו כי לשמירת הבריאות יתכן לתת הכבוסים בשני העתים האלה (זבח' יא א).